הרעיון שאדם יכול להמיר סל נכסים תנודתי (כמו תיק השקעות עצל) ולהפכו לתזרים מזומנים נצחי שיממן את כל הוצאותיו עד יומו האחרון נראה לרבים פשטני ואף מופרך מכדי להיות מציאותי.

לא יתכן, הם אומרים, שאדם יחצה סף מסוים של חיסכון, ומרגע זה יוכל להתנתק מתלוש המשכורת ולממן את סגנון חייו באמצעות משיכת תקופתית מהנכסים שצבר. הסיכונים, כך נטען, פשוט רבים מדי.

“לדעתי את מנסה לשווק חלום,” כותב גולש הפורום shimshim. "לא ברור לי כלל איך ניתן להבטיח כל שנה תשואה (או) הכנסה פסיבית של 3 אחוזים הרי אם בשנה מסויימת סך תיק ההשקעות ירד ב 10 אחוז — באותה שנה לא תהיה תשואה חיובית כזו! כמו כן מה עם יוקר המחיה? החישוב שלך לא לוקח בחשבון אינפלציה שנתית…"

שאלה זו מפקפקת בעצם האפשרות לשמור על עצמאות כלכלית (המתבססת על הכנסה הונית) לאורך זמן. אף שהיא במקומה, השאלה מבטאת מספר טעויות קונספטואליות, שחשוב לי לתקן בפוסט הנוכחי.

לא צריך תשואה פנומנלית 

יש מי שסבור, בטעות, שמרגע שאדם נעשה עצמאי כלכלית לפי כלל ארבעת האחוזים או שלושת האחוזים, עליו להשיג תשואה שנתית ממוצעת של 4% או 3% בהתאמה כדי לוודא שהתיק שלו ישרוד לאורך זמן.

זה אולי מצלצל נכון מבחינה אינטואיטיבית, אבל מתמטית יש כאן כשל. מרגע שהשווי הנקי שלכם עולה על סף מסוים (25 עד 33 שנים בהתאמה), התשואה הריאלית השנתית הממוצעת (לא כולל מיסים, אינפלציה, עמלות ודמי ניהול) הנדרשת כדי להבטיח שהכסף לא ייאזל – קטנה בהרבה.

אם ההוצאות שלי הן 40,000 ש"ח בשנה, וחסכתי 1,000,000 ש"ח, זאת אומרת שהשווי הנקי שלי מסתכם ב-25 שנות חיסכון צבור. בנקודה זו, על מנת שהכסף יספיק לי ל-50 שנה, עלי להשיג תשואה שנתית ריאלית נטו  של 2.53% בשנה בלבד.

אם שיעור המשיכה שלי הוא 3% (33 שנות חיסכון צבור), אזי כדי שהתיק ישרוד ל-50 שנה, אוכל להסתפק בתשואה של 1.77% בלבד אחרי אינפלציה. שיעור משיכה של 2% (50 שנות חיסכון צבור) פירושו שהתשואה הריאלית (שוב, אחרי מסים ואינפלציה) יכולה להיות 0%, ועדיין יישאר לי מספיק כסף ל-50 שנה.

הטבלה הבאה מסכמת את התשואה הריאלית הדרושה ל-X שנים כפונקציה של שיעור המשיכה Y:

שיעור משיכה שנתי	שנות חיסכון צבורות	תשואה נדרשת ל-20 שנה	תשואה נדרשת ל-30 שנה	תשואה נדרשת ל-40 שנה	תשואה נדרשת ל-50 שנה
10.00%	10	7.76%	9.31%	9.76%	9.92%
9.09%	11	6.53%	8.25%	8.78%	8.97%
8.33%	12	5.46%	7.34%	7.95%	8.17%
7.69%	13	4.51%	6.55%	7.22%	7.49%
7.14%	14	3.67%	5.85%	6.59%	6.89%
6.67%	15	2.92%	5.22%	6.03%	6.37%
6.25%	16	2.23%	4.66%	5.53%	5.9%
5.88%	17	1.61%	4.15%	5.07%	5.48%
5.56%	18	1.03%	3.68%	4.66%	5.1%
5.26%	19	0.5%	3.25%	4.28%	4.75%
5.00%	20	0%	2.85%	3.94%	4.43%
4.76%	21	‎-0.46%	2.48%	3.61%	4.14%
4.55%	22	‎-0.89%	2.14%	3.31%	3.87%
4.35%	23	‎-1.29%	1.81%	3.04%	3.61%
4.17%	24	‎-1.67%	1.51%	2.77%	3.38%
4.00%	25	‎-2.03%	1.22%	2.53%	3.16%
3.85%	26	‎-2.37%	0.95%	2.3%	2.95%
3.70%	27	‎-2.7%	0.7%	2.08%	2.75%
3.57%	28	‎-3.01%	0.46%	1.87%	2.57%
3.45%	29	‎-3.3%	0.23%	1.68%	2.39%
3.33%	30	‎-3.58%	0%	1.49%	2.23%
3.23%	31	‎-3.85%	‎-0.21%	1.31%	2.07%
3.13%	32	‎-4.11%	‎-0.41%	1.14%	1.92%
3.03%	33	‎-4.35%	‎-0.6%	0.98%	1.77%
2.94%	34	‎-4.59%	‎-0.78%	0.82%	1.64%
2.86%	35	‎-4.82%	‎-0.96%	0.67%	1.5%
2.78%	36	‎-5.04%	‎-1.13%	0.53%	1.38%
2.70%	37	‎-5.25%	‎-1.3%	0.39%	1.26%
2.63%	38	‎-5.46%	‎-1.46%	0.26%	1.14%
2.56%	39	‎-5.66%	‎-1.61%	0.13%	1.03%
2.50%	40	‎-5.85%	‎-1.76%	0%	0.92%
2.44%	41	‎-6.03%	‎-1.9%	‎-0.11%	0.81%
2.38%	42	‎-6.22%	‎-2.04%	‎-0.23%	0.71%
2.33%	43	‎-6.39%	‎-2.18%	‎-0.34%	0.61%
2.27%	44	‎-6.56%	‎-2.31%	‎-0.45%	0.52%
2.22%	45	‎-6.72%	‎-2.43%	‎-0.56%	0.43%
2.17%	46	‎-6.89%	‎-2.56%	‎-0.66%	0.34%
2.13%	47	‎-7.04%	‎-2.68%	‎-0.76%	0.25%
2.08%	48	‎-7.19%	‎-2.79%	‎-0.86%	0.17%
2.04%	49	‎-7.34%	‎-2.91%	‎-0.95%	0.08%
2.00%	50	‎-7.49%	‎-3.02%	‎-1.04%	0%

מקור: akratic.com/ere

ל"שיעור המשיכה הבטוח" יש יותר מפרשנות אחת

"שיעור המשיכה הבטוח" הוא קונספט מרכזי בספרות העוסקת בפרישה ובתכנון פיננסי, אולם יש לו שני יישומים שונים ובלתי תלויים.

האחד הוא מענה לשאלה הבסיסית כמה כסף צריך כדי לפרוש. שיעור המשיכה, במובן זה, משמש להמחשת מושגים מליציים כמו "עצמאות כלכלית" ולהפיכתם ליעדים פיננסיים קונקרטיים ומוגדרים כמותית.

כלל האצבע הנהוג בהקשר זה הוא "כלל ארבעת האחוזים": אדם נחשב לעצמאי כלכלית ברגע שחסך סכום הגדול פי 300 מסך הוצאותיו החודשיות (או פי 25 מסך הוצאותיו השנתיות). וריאציה שמרנית ובטוחה יותר היא כלל שלושת האחוזים, לפיו אדם נעשה עצמאי כלכלית כאשר הוא חוסך 400 חודשי מחיה (33 שנות מחיה).

מנקודה זו ואילך, אותו אדם יוכל, תאורטית, להפסיק לעבוד, לגדוע את תלותו בתלוש המשכורת ולממן את שארית חייו באמצעות משיכת כספים תקופתית מתיק ההשקעות שלו

היישום השני, והמורכב יותר, של "שיעור המשיכה הבטוח" נוגע לתהליך משיכת הכספים בפועל.

כאן "שיעור המשיכה הבטוח" הוא פשוטו כמשמעו: כמה כסף יכול הפורש למשוך מתיק ההשקעות מדי שנה, מבלי לחשוש שחסכונותיו ייאזלו בטרם עת (כלומר, בטרם ייפח את נשמתו).

במקור, כלל ארבעת האחוזים קובע כי יש למשוך בשנה הראשונה לפרישה סכום השווה ל-4% מהתיק, ובשנים שלאחר מכן למשוך סכום זהה בתוספת הצמדה למדד המחירים לצרכן. באופן זה יוכל הפורש להנות מהגנה מאינפלציה וכן להבטיח שתיק ההשקעות שלו ישרוד לאורך זמן.

בעשור האחרון גוברות הטענות לפיהן כלל ארבעת האחוזים מסוכן מדי ב"נדיבותו", ודאי עבור פורשים צעירים שאופק הפרישה שלהם ארוך מאד.

הטענה הבסיסית היא שהכלל נשען על "אנומליית השגשוג": הוא מסתמך על ביצועיו הגרועים ביותר של שוק המניות המשגשג בתולדות האנושות (ארה"ב) בתקופה בה העולם חווה צמיחה חסרת תקדים (המאה ה-20), ומנסה להשליך את ממצאיו של עבר לא רלוונטי לגבי עתיד שונה בתכלית. (*)

עיקר החשש כיום נובע מסביבת הריבית האפסית שמאפיינת את כלכלות המערב בשנים האחרונות, וכפי שתוזכרנו כולנו לאחרונה – גם את הכלכלה הישראלית.

בקצרה, בסביבת ריבית אפסית, התשואה מהשקעה בשווקי המניות והאג"ח צפויה להיות נמוכה יותר מבעבר, ומכאן שתיק השקעות עצל "קלאסי" (מניות/אג"ח) צפוי לצמוח באופן איטי יותר, מבלי שיוכל להוות בסיס בר קיימא למשיכת סכומים קבועים מדי שנה בשנה.(**)

השילוב של תוחלת תשואה נמוכה משוק ההון יחד עם העלייה בסיכון רצף התשואות הנובעת ממנה, הביא מומחים רבים להמליץ על הקטנת שיעור המשיכה הבטוח ל-2% בלבד.

ד"ר ברנשטיין כותב, לדוגמה, כי "מתחת לגיל 65, שיעור משיכה של 2% הוא חסין-אש; 3% עשוי להיות בטוח; 4% פירושו נטילת סיכון. מעל 5% הסיכון שתמותו עניים חמור ביותר."

בשורה התחתונה, "שיעור המשיכה הבטוח" — בפרשנותו האחת כ"כלל ארבעת האחוזים" — הוא מדד טוב להערכת מרחקו של פלוני מעצמאות כלכלית; אך כאסטרטגיה משיכה מהתיק עבור אדם שפורש בגיל 30 או 40 בסביבת ריבית אפסית — נראה שנס ליחו ובטל קורבנו.

קיבעון הוא אסון

אבל גם אם נקטין את שיעור המשיכה ל-3%, כפי שרמז shimshim  בשאלתו – מה מבטיח לי תשואה כזו מדי שנה בשנה? מי אמר שהשוק המשוגע ירצה לשתף פעולה עם תכנית הפרישה שלי – ועוד לתקופה של 50 שנה ויותר?

ובכן, התשובה פשוטה: כלום ושום דבר.

איש לא יכול לחזות את ביצועי השוק, את סביבת הריבית או את קצב האינפלציה ב-50 השנים הקרובות. הנתונים הללו קשורים כולם לעתיד העולם בכללותו – וכידוע, העולם ב-2015 שונה משמעותית מהעולם ב-1965.

כל דיון ב"שיעור משיכה בטוח" הוא בהכרח דיון תאורטי, המנסה להקיש מהעבר לגבי העתיד הלא נודע. מכאן ששיעור המשיכה "הבטוח" היחיד הוא 0%.

כאמור, השגיאה הגדולה ביותר שפורש צעיר יכול לעשות הוא ליישם את כלל ארבעת האחוזים – ואפילו את כלל שלושת האחוזים – כאסטרטגיית משיכה "עיוורת".

מדובר לכל היותר בכללי אצבע, שבלונות סטטיות וסטריליות שזוקקו ממחקרים אקדמיים, שמקפלת בתוכן מספר הנחות יסוד שאינן רלוונטיות כמעט לאף אחד מקוראי האתר הזה:

• הפורש לעולם לא ירוויח שקל נוסף לאחר פרישתו
• הפורש לעולם לא יוכל לשנות ולסגל את אורח חייו הכלכלי לנסיבות המשתנות
• הפורש יוסיף למשוך כסף מתיק ההשקעות שלו ולהצמידו למדד באופן קבוע, לא משנה מה קורה בעולם שסביבו

אך בני אדם אינם רובוטים, כשם שהחיים אינם גיליון אקסל. אחד מהעקרונות המפתח הנדונים בבלוג הוא היכולת לפתח חוסן, גמישות ואנטי-שבירות לנוכח המציאות המשתנה. ככל שאורח החיים גמיש יותר ונטול התחייבויות, כך קטן הסיכון שהכסף ייאזל לפני יומנו האחרון.

במילים אחרות, אנחנו מתמודדים כאן עם סיכון, ומחובתנו לנהל אותו.

המשמעות היא שכל משיכת כספים מתיק ההשקעות חייבת להיעשות כחלק מאסטרטגיה דינאמית, גמישה, המתחשבת בסביבת הריבית, ברמות המחירים בשוק, בקצב האינפלציה, בזמן שחלף מאז יום הפרישה, ומעל לכל — בצרכים וברצונות הספציפיים של הפורש הצעיר.

הפתרון: אסטרטגיית משיכה דינאמית

עצמאות כלכלית היא לא אירוע סינגלוארי, שלאחריו אפשר לנהל את החיים במעין "טייס אוטומטי". זהו תהליך מתמשך של הסתגלות, הכולל תיקונים ולעתים אף "חישוב מסלול מחדש".

הפנמת הרעיון הזה חשובה לכל אדם שמעוניין להיות עצמאי מבחינה כלכלית – והיא קריטית לאדם שמעוניין להישאר עצמאי מבחינה כלכלית.

הדרך הטובה ביותר ליישם את הסתגלנות והגמישות הזו היא במסגרת אסטרטגיית משיכה דינאמית, הנסמכת על שלושה רבדים לפחות.

(א) משיכת הכספים על פי אחוז קבוע, ולא סכום קבוע, מתיק ההשקעות:

אנשים טועים כשהם מניחים שעליהם לחסוך Y ש"ח כדי לייצר הכנסה בגובה X ש"ח; הסיבה לכך היא ש-Y בהכרח מושקע בסביבה תנודתית וערכו משתנה מיום ליום. הטעות, כפי שמעידה שאלתו של shimshim, נובעת מהציפיה לקבל סכום זהה מדי שנה בשנה.

במקום למשוך סכום שקלי קבוע ולהתאימו לאינפלציה בשנים שלאחר מכן, גישה גמישה בהרבה היא למשוך אחוז קבוע מהתיק.  אם, לדוגמה, אמשוך 3% מהתיק בתחילת כל שנה, אוכל להבטיח שלא משנה מה יקרה בשוק, 97% מהתיק ישרוד.

הרעיון פשוט: השוק עלה בשנה נתונה? מצוין, 3 האחוזים שמשכתי יניבו סכום גדול יותר בשנה שלאחר מכן. השוק התמוטט? 3 האחוזים יניבו סכום קטן יותר – כעת יש להדק חגורה, למשוך פחות, ובמידת הצורך (מקרה חירום) להשתמש ברווחים הצבורים עוד מהשנים הקודמות.

יתרונה של גישה זו בכך שהיא מאלצת את הפורש להגיב לסביבה המשתנה. לדוגמה, רק אוויל מושלם היה מושך סכום זהה גם כשהשוק מתרסק ב-50% כמו ב-2008/09.

(ב) שמירה על יכולת להקטין הוצאות באופן דרמטי גם לאחר הפרישה:

היכולת להגיב למשברים באמצעות גמילה מצרכניזם, הקטנת הוצאות והסתפקות במועט היא מרכיב חיוני בכל אסטרטגיית פרישה דינאמית – ובפרט כזו המסתמכת על משיכת סכום משתנה מתיק ההשקעות מדי שנה בשנה.

אנשים מופתעים לגלות שאחרי הפרישה ממרוץ העכברים הוצאותיהם השוטפות קטנות בחדות.  לדוגמה, גם אם תבחרו להמשיך להחזיק רכב פרטי לאחר הפרישה, תגלו שאין לכם צורך לנסוע בו מדי יום ולעמוד שעות בפקקים, או לבזבז הון תועפות על ארוחות עסקיות, בגדי עבודה, אירועים, סידורים לילדים ושאר הוצאות נלוות לקרייריזם המודרני.

כמובן שאם אתם בונים על אורח חיים צרכניסטי עמוס בקרוזים לקאריביים ולאנד-קרוזרים בחניה, הגמישות הכוללת שלכם פוחתת, ה"משקולות" נעשות כבדות יותר ואסטרטגיית משיכה דינאמית כבר לא תתאים לכם. במקרה כזה, לא יהיה לכם מנוס אלא לאמץ שיעור משיכה סטאטי נמוך.

(ג) ייצור הכנסה נוספת לאחר הפרישה:

ייצור הכנסה נוספת, שאיננה תלויה ואיננה קורלטיבית לביצועי שוק המניות, מאפשרת להקטין את שיעור המשיכה מהתיק, ועל ידי כך למתן את שני הסיכונים המשמעותיים שניצבים בפני הפורש: הסיכון המיידי של רצף התשואות והסיכון ארוך הטווח של האינפלציה.

זו אחת הסיבות שאני כותבת בבלוג הזה על פיתוח תחביבים ומיומנויות שיאפשרו לפורש לא רק להקטין את הוצאותיו, אלא גם לייצר הכנסה צדדית כעסק עצמאי מניב, פסיבי למחצה, שתבזר את מקורות ההכנסה שלו ותקטין את תלותו המוחלטת בשוק ההון.

יהיו מתלוננים סדרתיים שיאמרו שזה בלוף – שפתיחת עסק קטן או ייצור הכנסה פירותית כלשהי לאחר ה"פרישה" מבטלים את הרעיון של עצמאות כלכלית הלכה למעשה. שיגידו מה שהם רוצים. אני אמנם פנסיונרית, אבל אין לי שום כוונה לשבת 50-60 שנה בכיסא נדנדה או בקופת חולים.  אדם שהיה נחוש, אינטליגנטי ועשיר מספיק כדי להגיע למצב המאפשר לו לפרוש בגיל 30 יתקשה מאוד שלא לייצר הכנסה נוספת לאחר "פרישתו".

בשורה התחתונה

ככל שהפורש גמיש יותר, מסוגל לחסוך יותר, להוציא פחות ולבצע אופטימיזציה בכל פרמטר בחייו, כך סכום הכסף שהוא צריך למשוך מתיק ההשקעות שלו קטן. כפועל יוצא, שיעור המשיכה שלו יקטן אף הוא, וכך תפחת גם תלותו בתיק ההשקעות שלו. במילים אחרות – יכולתו להישאר בלתי-תלוי כלכלית עולה.

לעומת זאת, נרקומן-צריכה טיפוסי, שתולה את רמת האושר שלו בתשלום לאחרים עבור מוצרים וחוויות, ושלא מתכנן להרוויח עוד שקל בחייו לאחר הפרישה, יתקשה מאוד לאמץ אסטרטגית משיכה דינאמית.אותו אומלל ייאלץ להקטין את שיעור המשיכה שלו למינימום, ומכיוון שאין לו עניין לעשות זאת באמצעות הקטנת הוצאותיו, לא תהיה לו ברירה אלא להמשיך למכור זמן למעסיקו עד ששיעור המשיכה שלו יקטן ל-3% ומטה. אדם שכזה עלול להיכלא במלכודת מנטאלית שתמנע ממנו לפרוש כליל. 

באיזה צד של המתרס אתם רואים את עצמכם?

(*) במובן זה, כלל ארבעת האחוזים הוא קצת כמו לשאול "מהו הזמן האיטי ביותר שרשם אצן ג'מייקני בן 20 בריצת 100 מטר", ולהגדירו בתור התוצאה הגרועה ביותר שאותו אתלט צפוי להשיג ב-20 השנים הקרובות.

(**) כשהריבית נמוכה מאוד תשואות האג"ח יורדות לרמה אפסית, ומכאן שלמחירי השוק שלהן אין הרבה לאן לטפס. מנגד, שוק המניות רק הולך ומתנפח מכספי משקיעים שמחפשים בייאושם תשואה גבוהה יותר. התוצאה היא הערכת יתר של שוק המניות הרבה מעבר לשוויו האמיתי, שסופה, כבדרך כלל, קריסה והתרסקות חזרה לממוצע ההיסטורי. מומחים  טוענים שבמבט לפנים (30-20 שנה), ניתן לצפות לתשואה ריאלית שנתית ממוצעת של כ-5% ומטה מהשקעה במניות ולתשואה ריאלית שנתית ממוצעת של 2% ומטה מהשקעה באגרות חוב ממשלתיות.