אתה הולך לאוניברסיטה, עובד במשך כמה עשרות שנים, פורש לקראת גיל 70 ואם יש לך מזל – אתה מת בשיבה טובה אחרי כמה שנים בודדות כפנסיונר. זהו התסריט השחוק לעיבוד מחודש ועצוב במיוחד של “המופע של טרומן” — רק שהפעם הכוכב הראשי הוא … אתה.

אני אלרגית לעמלות פיננסיות. זו הסיבה שאני תמיד מתמקחת עם בנקים ובתי השקעות, נושאת ונותנת על בסיס השוואתי, ולא מוותרת עד שאני מקבלת את מבוקשי: עמלות מסחר ודמי ניהול נמוכים ככל האפשר.

אתמול פורסם דו”ח השכר במגזר הציבורי במשק, וכרגיל התברר שנשים מאיישות פחות תפקידים ניהוליים בכירים, עובדות פחות שעות וכפועל יוצא מרוויחות פחות מגברים.

אני נוסעת ברכבת מהרצליה לתל-אביב בערך פעם בשבוע. בדרך כלל אני יוצאת בשעות סבירות (נניח, 14:00-10:00). אתמול, מסיבות פרוזאיות, עליתי על הרכבת שיצאה בסביבות 07:30 לפנות בוקר. כך הזדמן לי, לראשונה מזה זמן רב, לחכך כתף, מרפק ואגן בגופם של המוני בית ישראל, שעשו את דרכם לעוד יום עבודה במשרד שבעיר הגדולה. 

הסולידית שמחה לארח היום את הבלוגר “נדלניסט בדרכים”, משקיע נדל”ן המנהל בלוג מצוין בנושא השקעות בנדל”ן מניב. נדלניסט הסכים לשתף במסע שעבר בדרך לעצמאות כלכלית.

יש אנשים ששומעים על השקעה פסיבית במדדים ומיד מעקמים את האף. בראייתם, הדרך הטובה ביותר להשקיע בשוק ההון היא באמצעות קניית מניות של חברות ותיקות ורווחיות המחלקות דיבידנד גבוה ונסחרות בזול. הציבור הקדוש הזה מכונה בשם הקיבוצי “משקיעי ערך“. בנג’מין גרהאם עשה זאת. וורן באפט עושה זאת. דורין הרטמן לא עושה זאת.

ישנם מעט מאוד ספרים שמסוגלים לחולל שינוי כה עמוק בהשקפת עולמו ובסגנון חייו של אדם.
“כספך או חייך” (Your Money or Your Life), מאת ויקי רובין וג’ו דומינגז, הוא ללא ספק אחד מהם. אמנם הזכרתי אותו ברפרוף בפוסטים קודמים, אבל מן הראוי להקדיש לספר הזה פוסט ייחודי משלו.

נניח שיום אחד, ממרומי שמיים כחולים, תצא בת קול, ממרחקים:
“…כספך שוכב ללא מעש בבנק / צובר לו ריבית אפסית ואבק / כוח הקנייה רק הולך ונשחק / לא חראם על הכסף, דרדק בן דרדק?…”