הנה דברים שאני לא יכול לכתוב בשמי המלא או להגיד בקול רם בשום מקום, אז אכתוב אותם כאן בשם בדוי.
כלומר, אתה מודע לכך שאם תכתוב בשמך המלא את מה שבלבבך, כנראה שיוקיעו אותך מהסביבה אתה חי.
כלומר, אתה צבוע.
כשיש גרעון בתקציב, זו בעיה. אם נגיד הגירעון הוא 10 מיליארד ש"ח בשנה זו בעיה בגודל מסויים. אם עבדנו קשה וכתוצאה מעבודתנו הגירעון ירד בחצי ועכשיו הוא 5 מיליארד ש"ח, אנחנו יכולים לשמוח. סגרנו חצי מהגירעון! הידד! כל הכבוד לנו. מצבנו השתפר. הבעיה קטנה בחצי.
כשיש תאונות דרכים, זו בעיה. אם נגיד יש 500 הרוגים בשנה בתאונות דרכים, אבל עבדנו קשה ועכשיו יש 300 הרוגים בשנה, אז זו סיבה למסיבה. הצלנו 200 אנשים בשנה. עבדנו קשה והצלחנו. הבעיה קטנה ב-40%, ואולי זה אפילו מתקרב לסף התחתון האפשרי.
מצחיק שאתה הולך ומציג דווקא דברים שהממשלה הנוכחית פועלת להגדיל (את הגרעון, את הקטל בכבישים) בתור בעיות שיש לפתור.
כשיש 200 חטופים חיים בידי חמאס, זו בעיה בסדר גודל מסויים. אם הצלחנו בדרכים אלו ואחרות להביא לשחרור כ-150 מתוכם אז הקטנו את הבעיה ב-75%. מן ההיגיון שכולם ישחררו אנחת רווחה, כי עכשיו הבעיה קטנה יותר. משמע המועקה שאנחנו צריכים להרגיש צריכה להיות קטנה יותר, ועוצמת המאבק בעד שיחרורם יכולה להיות נמוכה יותר.
חלק מהחטופים מתו כתוצאה מפעולות הצבא. נגיד 3 שהצליחו להמלט ונהרגו בידי חיילים שלא שמרו על הוראות פתיחה באש. חלק ממבנים שקרסו.
אני מבין שמבחינתך זה היה "צמצום הבעיה" זה כבר לא 200 חיים שצריך לחלץ, זה כבר רק 190. הנה התקדמנו.
ראש הממשלה אהב בעבר לספר שבתור חייל הוא יצא למשימות מסוכנות, מעבר לקווי אויב, כי ידע ש"לא ישאירו אותי מאחור".
אם אני יודע שהיום - שבני עלול להיות חלל/ שבוי/ פצוע ש"חבריו למשימה" ינטשו, כדי שחלילה גם הם לא יתפסו ויפלו בשבי, הרי מי יבוא לחלצם... כמה אתה חושב שאני אעודד את בני לשירות קרבי "איכותי"?
השאלה, אתה מחשיב את עצמך "יהודי", או רק "ישראלי" שנלחם על כל אחד ואחד מהחטופים, או שאתה אומר - בואו נהיה ספארטנים... אזרח הוא אזרח כל עוד הוא יכול להלחם (או כשיצא לפנסיה, אם שרד עד אז)?
אם מספר חיילי המילואים יורד - הבעיה הזו גם נחשבת קטנה יותר או שפה הבעיה גדלה ככל שיש פחות?
זה, איך לומר, לא בדיוק מה שקורה. למעשה כשחטוף משתחרר בעסקה תחושת המועקה מתגברת.
תחושת המועקה על החטופים החיים שיכלו להשתחרר גם כן, גוברת - סמל לעוד אדם שהוקרב על המזבח. על הסכמים שהופרו.
על חטופים שעוד שם, כי נבחרי ציבור עושים הון פוליטי על התנגדות לעסקאות.
החטופים אינם בעיה שעל ממשלת ישראל לפתור.
אז בעיה של מי הם?
הם סמל לכך ש-"הפסדנו כבר בשבעה באוקטובר" (כפי שיש מי שאוהב להזכיר), הם מטרה שיש להקריב עבורה ללא גבול, הם סמל לאוזלת היד של השלטון (האמנם גרוע) ותזכורת מתמדת לחוסר השליטה שיש לנו בגורלנו. הר הצעצועים שהיה לרגלי התמונות של משפחת ביבס בנתב"ג לא היה ניסיון לפתור בעיה; זה היה טקס זהותי, רגשי, רוחני. ולא שאין מקום לרוח ולרגש - עד גבול מסויים. אם רוב החטופים כל חוזרים בעסקאות אבל איכשהו המחאה בעד החזרת החטופים בכלל לא מכירה בכך שהבעיה קטנה, אז עברנו את הגבול הזה מזמן.
המחאה מזכירה כל הזמן שמספר החטופים קטן ומצטמצם.
שהאחרונים בתור הם חיילים שנשבו, חיילים שנפלו בקרב ב-7.10 וגופותיהם נחטפו.
שחלק מהמתים עוד היו בחיים בעבר, בידי חמאס ו/או/ ארגון אחר.
מכל פן רציונלי, לא סביר להקדיש יותר חשיבות ל-200 חטופים מאשר ל-1200 שנרצחו בשבעה באוקטובר ולמי-יודע-כמה שירצחו בעתיד אם עזה תישאר בידי חמאס. היה אפשר לקבל את ההחלטה בתחילת הכניסה הקרקעית לרצועה שאנחנו הולכים להציל את החטופים שאנחנו יכולים להציל ולא להציל את אלה שאנחנו לא יכולים להציל, אבל שאת המלחמה הזו אנחנו הולכים לנצח. זה לא "שפל מוסרי", "ריקבון בלתי אנושי" ושאר סופרלטיבים. המלחמה, תחת ההחלטה שלא לנצח אותה כדי לקיים מו"מ אינסופי על החטופים, הביאה לאפקטים הבאים: חזרו כ-150 חטופים חיים; נהרגו מאות חיילים ונפצעו אלפים רבים; מיליארדים רבים אבדו בגלל מילואים מתמשכים; נהרגו עשרות אלפי פלסטינים ובעזה סבל עצום ורב; מעמד ישראל בעולם הדרדר באופן חמור; אין נורמליזציה עם סעודיה; אנחנו לא נראים כגוף חזק שיכול לנצח (השווה: מלחמת לבנון השלישית); שבר פנימי עמוק, מכמה סוגים, למשל מול החרדים, אמון אפסי בממשלה מצד כמעט כולם וכו'.
אני עושה פה הנחה שהמלחמה היתה מסתיימת מזמן בניצחון ישראלי לו היינו מחליטים שניצחון במלחמה עדיף על החזרות החטופים. למה אני עושה את ההנחה הזו? כי לא נכנסנו בכלל למחנות המרכז מתוך ידיעה ששם מרוכזים החטופים. היינו יכולים להמשיך לדרוס את כל הרצועה כמו בתחילת המלחמה, ומעזה לא היה נשאר כלום תוך מספר חודשים בודדים, וחמאס היה ארגון גרילה קטן, והיינו עושים ברצועה כרצוננו (אמנם זה בתרחיש שממשלה תחת ביבי היתה יודעת לנקוט באסטרטגיה, אבל זה רלוונטי גם לעניין החטופים).
גם את 1,200+ הנרצחים בשבת השחורה אנחנו זוכרים, אנחנו גם זוכרים את נבחרי הציבור שהיו עם טלפון סגור באותה שבת, כי "שבת היום", שחגגו ולכן קודם כל "חג שמח" שעדיין יושבים על מושבם וצוחקים לעם היושב בציון בפרצוף.
"מי יודע כמה ירצחו בעתיד" זה מספר מעניין, שוב בהתחשב ש-סטרוק הבטיחה לנו נהרות של דם בכיבוש עזה מחדש לפני המלחמה, בלי קשר למלחמה, לא חושב שזה באמת מספר שמזיז לקואליציה, אף אחד מהם לא מפרק את הממשלה הנוכחית - לא אלו שמאיימים עליהם ב-צוי גיוס ולא אלו שהבייס שלהם "תורם לבתי הקברות, יותר מחלקנו באוכלוסיה"
איך ננצח מלחמה, בלי קו מטרה? כשאפשר כל הזמן להזיז את הקו, מציר לציר?
כשהתאבון גדל ופתאום מסתכלים על דרום לבנון כחלק מישראל השלמה? על דרום סוריה כחלק מ-ישראל השלמה"
אם ביבי דורש שחרור 10 חטופים במסגרת המו"מ וחמאס מסרב, מה הלאה?
אבל בן גביר דורש את המשך הלחימה ולא לשחרר, מה הלאה?
אני לא פוליטיקאי, לא נבחר ציבור.
מניח שיש טקטיקות וטכניקות שלא למדתי לניהול משא ומתן עם חוטפים. אבל כנראה שאת אלה שכן יודעים לנהל - הוציאו מהלופ.
ונגיד שבאת עם דרישה לשולחן המשא ומתן ולא נענו לה... אני מניח שיש הצעה נגדית, אני מניח שיש דרכים להתמודד.
זה לא "הצעת עבודה" - לא הסכימו לתנאים שלי, אז אני ממשיך להצעות הבאות שיש לי.
אנחנו דורשים לקבל סוף טוב, וכשהוא לא מגיע אנחנו דורשים זאת יותר חזק. אם נכיר בכך שאויבינו מסוגלים לבוא עלינו במתקפה, ואפילו להצליח במידה מסויימת, ושלא יהיה לנו מה לעשות נגד זה, אז איבדנו שליטה בגורלנו, וזה גורם לנו לחץ בעוצמה אדירה.
אבל זו המציאות. כל אויב יכול להוציא לפועל מתקפה. כל אחד משכננו יכול לכפות עלינו מלחמה. ארגון טרור שמחזיק בחטופים הוא לא סיפור שיסתיים בסוף טוב. יש לנו שליטה במעשינו שלנו בלבד, לא במעשיהם של אחרים. שלום ורווחה לכולם אינו "נורמליות" שאם סטינו ממנה הרי שזה באשמתנו; שלום ורווחה לכולם הוא אידיאל שיש לשאוף אליו ולעבוד כדי להשיג אותו - ואחד הדברים שהוא דורש הוא תבוסה של אויבינו.
פה יש לך טעות.
אנחנו יודעים שאויבינו יכולים להוציא מתקפות ומידי פעם להצליח.
אם כבר חשבנו פעם ש - צהל יבוא להציל (חטופה שניסתה לעקב, ליפול, למשוך את הזמן בישראל לפני שהעבירו אותה לעזה), אבל צהל היה עסוק במקומות אחרים, צהל לא ידע מה קורה בדיוק, צהל הוא גוף גדול שמורכב מ-אנשים.
ואז מתחלקים ל - 2.
יש מי שחשב שהעובדה שיש לו ממשלת ימין מלא מלא שאומרת לו שהאויב מורתע ושמדינתנו הקטנה היא הנקודה החשובה ביותר ביקום ושמוגנת בזכות הבטחה של ... ושכח כבר שאותו ... העניש ופגע ב"עם הנבחר שלו".
ויש מי שיודע לכח יש גבול, שיש מציאות.