דומני שהעזיבה של מקום העבודה אינה תוצאה של הכישורים הייחודיים לו (שהם בישול במטבח) אלא של ההחלטות של המעסיק. מה עם האפשרות הסבירה בתכלית שבאמת אנשים החליטו לעזוב כי דורכים עליהם, אומרים עליהם שהם בוגדים, ולא נותנים להם טיפת הערכה תוך כדי שדורשים מהם לעבוד יותר ויותר בזמן שפוטרים אחרים מהעול שמוטל עליהם?
לדעתי זה בדיוק מה שאמרתי: אנשים שעוזבים הם כביכול בסדר, אבל אנשים שמספרים שהם עוזבים - אוהו! זה כבר פסול. ואם גם מפרטים מה הסיבה, אז זה בכלל פוליטי.
תבוא ותגיד לא לא אבל מה שהם רוצים זה שיפסיקו לדרוך עליהם, יפסיקו להגיד להם שהם בוגדים, יתייחסו אליהם כמו שצריך ולא יפטרו אחרים מהעול שמטילים על ילדיהם. ו... אוקיי? מה רע בזה? באותו אופן הטבחים "רק רוצים" שיתנו להם הפסקות שירותים ואם המנהל יהפוך את ההחלטה שלו אז הם לא יתפטרו. נו ואז תבוא ותגיד שהטבחים "השתמשו בכישורים המיוחדים שלהם" "כדי להפוך את ההחלטה של המנהל" "שהתקבלה בזכות מתוקף תפקידו" וכו'. זה נונסנס. הטבחים התפטרו בגלל המנהל. זו היתה זכותם. אם המנהל היה מקבל החלטה אחרת אז הטבחים לא היו מתפטרים וזה לא טיעון נגד הטבחים! זה מראה שהאשמה היא במנהל.
