יש היום שתי גישות לגבי המשך המלחמה:
1. החזרת החטופים *בכל מחיר*
2. הסרת חמאס מהשלטון בעזה, כאשר החזרת החטופים לא יכולה לנטרל מטרה זו
גישה #1 הפכה להיות הגישה השלטת של מחנה האנטי-רפורמה (השמאל, הימין הליברלי, מחנה אנטי-ביבי וכו')
גישה #2 הפכה להיות הגישה השלטת של מחנה הרפורמה (ביביסטים, ממשלת ה 64, ערוץ 14, דתיים לאומיים וכו')
אני כותב את הדברים באכזבה מסוימת, מכיוון שראיתי את עצמי שייך למחנה האנטי-רפורמה (טרם ה- 7.10), וחשבתי שזו לא רק השתייכות "אד-הוק" אלא מתוך ראיית עולם דומה. הסיבה שראיתי את עצמי שייך למחנה הזה, היא משיקולים לוגיים קונקרטיים. לא ראיתי את ההגיון בהחלשת מערכת המשפט, והכפפתה תחת הממשלה ועוד ממשלה קיצונית לכיוון אחד (והיום בהאג ראינו את היתרון האדיר של מדינה עם מערכת משפט עצמאית).
מדוע אכזבה מסוימת? כי אני מרגיש שהמחנה שלי, שדורש היום את החזרת החטופים *בכל מחיר*, לא פועל בהגיון ולא פועל באחריות בטחונית.
המחנה שלי טוען שהחזרת חטופים היא ערך עליון. ולכן, גם אם דרישת החמאס לשחרור עשרות החטופים שנותרו בחיים היא יציאה שלנו מעזה, סיום המלחמה, ואפשרות של חמאס להמשיך לשלוט ברצועה (והכל תחת התחייבויות אמריקאיות) אנחנו חייבים לקבל את התנאים הללו.
הנקודה היא, שאם זו התפישה, מדוע בכלל נכנסנו לעזה? בתאריך 8.10 (או 9.10), עם סיום ספירת הגופות שביצענו, היינו צריכים לגשת מייד לעסקת חטופים ולא לנסות להילחם. המלחמה שמטרתה היתה להסיר שלטון חמאס, רק גרמה לנו למאות חיילים הרוגים, וכנראה שגם לחטופים הרוגים. אז בשביל מה עשינו את כל זה אם כרגע הרצון הוא ללכת לעסקת שבויים בכל מחיר ולהשאיר את החמאס ברצועה?
גם אם המחנה שלי חושב שאסור היה להגיב צבאית על אירועי ה 7.10 (או להגיב צבאית רק לצורכי נקמה, אך לא לצורכי הסרת שלטון הטרור ברצועה כדי למנוע הישנות של מקרים דומים בעתיד) אלא ללכת מייד לחילופי שבויים, איך האסטרגיה הזו היא ברת קיימא למדינה חפצה חיים? מה המסר לאוייבנו? שמותר להם לעשות לנו מה שהם רוצים, גם פשעים נגד האנושות ברמה שלא נראתה מאז ימי הנאצים, כל עוד הם לוקחים לנו חטופים? כי ברגע שלקחו לנו חטופים הם למעשה זכו בתעודת חסינות שתבטיח את שרידותם בשלטון והמשך פעילותם הטרוריסטית?
מה שיקרה אם נסכים לעסקה הנוכחית שדורש חמאס (העסקה שמחנה הרפורמה תומך בה) זה שחמאס ימשיך להתעצם ברצועה, כסף טרור איראני ימשיך לזרום בכמויות. האוכלוסיה העזתית האזרחית שאינה מעורבת תמשיך לחיות תחת שלטון טרור אלים, וביום מן הימים חמאס יוציא לפועל את המתקפה הקשה הבאה. הפעם אולי עם טילים מדויקים (עוקפי כיפת ברזל) בעלי ראש נפץ אטומי על גוש דן. ומה נגיד אז, אחרי מאות אלפי ההרוגים? שזה מחיר שהיה שוום לשלם תמורת עשרות החטופים?
משהו בלוגיקה של המחנה שלי אבד לי לגמרי. אני מתחיל להבין ששני המחנות (הרפורמה ואנטי הרפורמה) הם מחנות מסוכנים. שבלונות חסרות אפשרות לשיקול דעת אמיתי וקונקרטי. כמו שעונים מקולקלים שצודקים לפעמים, אך חסרי גמישות מחשבתית פרגמטית.
1. החזרת החטופים *בכל מחיר*
2. הסרת חמאס מהשלטון בעזה, כאשר החזרת החטופים לא יכולה לנטרל מטרה זו
גישה #1 הפכה להיות הגישה השלטת של מחנה האנטי-רפורמה (השמאל, הימין הליברלי, מחנה אנטי-ביבי וכו')
גישה #2 הפכה להיות הגישה השלטת של מחנה הרפורמה (ביביסטים, ממשלת ה 64, ערוץ 14, דתיים לאומיים וכו')
אני כותב את הדברים באכזבה מסוימת, מכיוון שראיתי את עצמי שייך למחנה האנטי-רפורמה (טרם ה- 7.10), וחשבתי שזו לא רק השתייכות "אד-הוק" אלא מתוך ראיית עולם דומה. הסיבה שראיתי את עצמי שייך למחנה הזה, היא משיקולים לוגיים קונקרטיים. לא ראיתי את ההגיון בהחלשת מערכת המשפט, והכפפתה תחת הממשלה ועוד ממשלה קיצונית לכיוון אחד (והיום בהאג ראינו את היתרון האדיר של מדינה עם מערכת משפט עצמאית).
מדוע אכזבה מסוימת? כי אני מרגיש שהמחנה שלי, שדורש היום את החזרת החטופים *בכל מחיר*, לא פועל בהגיון ולא פועל באחריות בטחונית.
המחנה שלי טוען שהחזרת חטופים היא ערך עליון. ולכן, גם אם דרישת החמאס לשחרור עשרות החטופים שנותרו בחיים היא יציאה שלנו מעזה, סיום המלחמה, ואפשרות של חמאס להמשיך לשלוט ברצועה (והכל תחת התחייבויות אמריקאיות) אנחנו חייבים לקבל את התנאים הללו.
הנקודה היא, שאם זו התפישה, מדוע בכלל נכנסנו לעזה? בתאריך 8.10 (או 9.10), עם סיום ספירת הגופות שביצענו, היינו צריכים לגשת מייד לעסקת חטופים ולא לנסות להילחם. המלחמה שמטרתה היתה להסיר שלטון חמאס, רק גרמה לנו למאות חיילים הרוגים, וכנראה שגם לחטופים הרוגים. אז בשביל מה עשינו את כל זה אם כרגע הרצון הוא ללכת לעסקת שבויים בכל מחיר ולהשאיר את החמאס ברצועה?
גם אם המחנה שלי חושב שאסור היה להגיב צבאית על אירועי ה 7.10 (או להגיב צבאית רק לצורכי נקמה, אך לא לצורכי הסרת שלטון הטרור ברצועה כדי למנוע הישנות של מקרים דומים בעתיד) אלא ללכת מייד לחילופי שבויים, איך האסטרגיה הזו היא ברת קיימא למדינה חפצה חיים? מה המסר לאוייבנו? שמותר להם לעשות לנו מה שהם רוצים, גם פשעים נגד האנושות ברמה שלא נראתה מאז ימי הנאצים, כל עוד הם לוקחים לנו חטופים? כי ברגע שלקחו לנו חטופים הם למעשה זכו בתעודת חסינות שתבטיח את שרידותם בשלטון והמשך פעילותם הטרוריסטית?
מה שיקרה אם נסכים לעסקה הנוכחית שדורש חמאס (העסקה שמחנה הרפורמה תומך בה) זה שחמאס ימשיך להתעצם ברצועה, כסף טרור איראני ימשיך לזרום בכמויות. האוכלוסיה העזתית האזרחית שאינה מעורבת תמשיך לחיות תחת שלטון טרור אלים, וביום מן הימים חמאס יוציא לפועל את המתקפה הקשה הבאה. הפעם אולי עם טילים מדויקים (עוקפי כיפת ברזל) בעלי ראש נפץ אטומי על גוש דן. ומה נגיד אז, אחרי מאות אלפי ההרוגים? שזה מחיר שהיה שוום לשלם תמורת עשרות החטופים?
משהו בלוגיקה של המחנה שלי אבד לי לגמרי. אני מתחיל להבין ששני המחנות (הרפורמה ואנטי הרפורמה) הם מחנות מסוכנים. שבלונות חסרות אפשרות לשיקול דעת אמיתי וקונקרטי. כמו שעונים מקולקלים שצודקים לפעמים, אך חסרי גמישות מחשבתית פרגמטית.
נערך לאחרונה ב:
