אתה הולך לאוניברסיטה, עובד במשך כמה עשרות שנים, פורש לקראת גיל 70 ואם יש לך מזל – אתה מת בשיבה טובה אחרי כמה שנים בודדות כפנסיונר. זהו התסריט השחוק לעיבוד מחודש ועצוב במיוחד של "המופע של טרומן" — רק שהפעם הכוכב הראשי הוא … אתה.
אתמול פורסם דו"ח השכר במגזר הציבורי במשק, וכרגיל התברר שנשים מאיישות פחות תפקידים ניהוליים בכירים, עובדות פחות שעות וכפועל יוצא מרוויחות פחות מגברים.
אני נוסעת ברכבת מהרצליה לתל-אביב בערך פעם בשבוע. בדרך כלל אני יוצאת בשעות סבירות (נניח, 14:00-10:00). אתמול, מסיבות פרוזאיות, עליתי על הרכבת שיצאה בסביבות 07:30 לפנות בוקר. כך הזדמן לי, לראשונה מזה זמן רב, לחכך כתף, מרפק ואגן בגופם של המוני בית ישראל, שעשו את דרכם לעוד יום עבודה במשרד שבעיר הגדולה.
הסולידית שמחה לארח היום את הבלוגר "נדלניסט בדרכים", משקיע נדל"ן המנהל בלוג מצוין בנושא השקעות בנדל"ן מניב. נדלניסט הסכים לשתף במסע שעבר בדרך לעצמאות כלכלית.
ישנם מעט מאוד ספרים שמסוגלים לחולל שינוי כה עמוק בהשקפת עולמו ובסגנון חייו של אדם.
"כספך או חייך" (Your Money or Your Life), מאת ויקי רובין וג'ו דומינגז, הוא ללא ספק אחד מהם. אמנם הזכרתי אותו ברפרוף בפוסטים קודמים, אבל מן הראוי להקדיש לספר הזה פוסט ייחודי משלו.
"קנה רק מה שנחוץ, לא מה שנוח. הבלתי נחוץ, גם אם עולה אגורה – יקר הוא." (קאטו הזקן)
רוב האנשים שונאים לסטות מהתלם. הם עושים מה שכולם עושים. לומדים באוניברסיטה, מבלים את העשורים הבריאים והפוריים ביותר בחייהם במעגל אינסופי של עבודה וצריכה, ופורשים ברגע שהממשלה אומרת שמותר (גברים בגיל 67, נשים בגיל 62).
רוב האנשים עובדים פשוט כי הם חייבים. הם מרוויחים שכר נאה, אבל רמת ההוצאות שלהם גבוהה עד שקשה להם "לגמור את החודש". כדי לעמוד בהתחייבויות, הם נאלצים לחיות מתלוש לתלוש.
אלא שזו לא גזירה משמים. יש דרך להנות מאיכות חיים טובה מאד גם מבלי להשתעבד לעבודה בשכר.
