ישנם נכסים פיננסיים מסוכנים יותר ופחות. הסיכון מתבטא הן בפוטנציאל להפסד הון בעקבות ההשקעה, והן ברמת הביטחון שהנכס ימשיך להניב הכנסה שוטפת. באופן כללי, ניתן לומר שככל שהסיכון שבחשיפה לנכס גבוה יותר, כך גדל פוטנציאל התשואה שיניב למשקיע.

לפני כמה ימים סקרתי את יחס הסיכון/תשואה ברוב אפיקי ההשקעה המובילים, אבל נראה שחלק מהקוראים לא ירדו לסוף דבריי. אנסה להסביר בפירוט.

כסף מזומן (ונכסים כספיים כגון פיקדונות בבנק, קרנות כספיות ומק"מ) הוא אפיק ההשקעה הסולידי ביותר מכיוון שערכו מובטח בהגדרה מכוח החוק ( חוק מטבע השקל החדש – התשמ"ה 1985). מי שמשקיע בנכסים כספיים ו/או סוגר את כספו בתכנית חיסכון בבנק יקבל תשואה שגובהה בהתאם לסביבת הריבית במשק.

אגרות חוב ממשלתיות משלמות ריבית קבועה למשקיע. כשם שהריבית על הפיקדונות והחסכונות בבנקים עולה ויורדת, כך גם גובה ההכנסה השוטפת מאגרות החוב הממשלתיות משתנה. שינוי זה בתשואת האג"ח משפיע כמובן על האטרקטיביות שלה בעיני המשקיעים, ואגב כך גם על מחירהּ בבורסה, וזאת על אף שההכנסה השוטפת נותרת קבועה לאורך חיי האג"ח. ממשלת ישראל מתחייבת להחזיר את החוב למחזיקי האג"ח שהנפיקה, כך שמשקיעים ישראלים שיחזקו את האג"ח הממשלתיות שלה עד לפידיון יקבלו חזרה את הערך הנקוב של האג"ח.

אפיקי השקעה אחרים כמו מניות, אגרות חוב קונצרניות ונדל"ן מייצרים הכנסה שוטפת ומחירם בשוק עולה ויורד, ללא ערבות ממשלתית. חברות עסקיות משלמות לבעלי המניות חלק מהרווחים בתצורה של דיבידנד, אבל גובה התשלום אינו קבוע ואינו מובטח. נדל"ן מסחרי כמו בניין משרדים מייצר הכנסה מדמי שכירות, אבל כמובן שזו עלולה להיפגע בהיעדר שוכרים. נדל"ן ומניות בדרך כלל עולים בערכם לאורך זמן, אבל בטווח הקצר או הבינוני הם עלולים לקרוס. ככל שמחזיקים פחות מניות ופחות נדל"ן הסכנה גוברת – חברה עלולה לפשוט את הרגל, ואילו בניין עלול לקרוס ברעידת אדמה.

משקיעים הנחשפים לנכסים מסוכנים דורשים "פיצוי" בדמות תשואה גבוהה יותר מאותם נכסים. אם התשואה אינה הולמת את הסיכון, הם ימכרו את הנכס ויעבירו את כספם לנכסים סולידיים יותר. לדוגמה, אם הבנק שלכם מוכן לשלם ריבית של 5% בשנה על תכנית חיסכון שתפתחו אצלו, אין שום סיבה שתקנו אגרת חוב קונצרנית מסוכנת הרבה יותר שמשלמת אף היא 5%, אלא אם אתם צופים כמובן צניחה קרובה בריבית בנק ישראל.

כסף מזומן הוא כסף בטוח. אגרת חוב קונצרנית עלולה לחוות "תספורת", או במקרים גרועים יותר, לקרוס אחרי שהחברה המנפיקה נקלעת לקשיים ו/או מגיעה לחדלות פירעון. משקיעים בדרך כלל קונים אג"ח קונצרני רק בתמורה לתשואה גבוהה יותר לעומת נכסים כספיים.

סיכון/תשואה על ההון

תשואה מהשקעה בנכס מסוים לא מתקבלת אך ורק מההכנסה השוטפת שהוא מניב, אלא גם מהמחיר שבו הוא נסחר בשוק. אם רכשנו נכס X ואחרי שנה מחירו עלה ב-5%, הרי שייצרנו רווח הון של 5%. אם מחירו ירד – פירוש הדבר שייצרנו הפסד הון.

תשואת דיבידנד מהשקעה במניות בודדות כמעט תמיד תהיה נמוכה משמעותית מהריבית שמשלם אג"ח ממשלתי או אפילו תכנית חיסכון טיפוסית בבנק. במקרה זה, בעל המניה מצפה להרוויח בעזרת רווחי הון – כלומר, הוא מצפה שמחיר המניה בשוק יעלה.

החוכמה היא לפזר את סכום ההשקעה על פני מגוון רחב של אפיקים כך שיניבו את התשואה הגבוהה ביותר ביחס לרמת הסיכון שאתם מוכנים לקחת.

הפיזור מקטין את הסיכון הכולל בתיק ההשקעות, שכן נכסים מסוימים עולים בערכם שעה שנכסים מסוימים יורדים.

העיקרון הזה ניצב בלב פילוסופיית ההשקעה של הארי בראון.