מטרות עתירות דופמין ל-2016

בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי קוראת המון על נוירופלסטיקה, מוטיבציה ועל קשרי הגומלין ביניהן.

אחד הנושאים המרתקים בתחום זה הוא הקשר בין הצבת מטרות לרמת הדופאמין במוח – אותו מוליך עצבי שאחראי בין היתר על מצב הרוח ותחושות ההנאה והסיפוק שלנו.  

תקופה ארוכה הייתי משוכנעת שדופמין משתחרר אך ורק בתגובה לגירוי שנוצר מגמול מיידי – כמו לייקים בפייסבוק, פחית קולה או צמידי פנדורה. מטבע הדברים, צריכה מוגברת של "מחוללי ההנאה"  קצרת-טווח מהסוג הזה מובילה בסופו של דבר להתמכרות: המוח מתרגל להפרשת הדופמין התכופה, ודוחק בנו לצרוך את מחוללי ההנאה הללו פעם אחר פעם. גשו לדוכן הפיס הקרוב כדי להיווכח בתוצאה העגומה.

אלא שמסתבר שישנן דרכים לגרום למוח להפריש דופמין עוד לפני קבלת הגמול.

אחת הדרכים לעשות זאת היא באמצעות הצבת מטרות והשגתן.  הגירוי שנוצר בעקבות הצבת המטרה מאפשר "להערים" על המוח ולגרום לו להאמין, לפחות במידה מסוימת,  שהמטרה כבר הושגה. תחושת ההישג המדומה מעוררת הפרשת דופמין, שבתורה משפרת את המוטיבציה להשיג את המטרה בפועל.

למעשה, יותר דופמין מופרש בתגובה לניסיון להשיג את המטרה, מאשר בעקבות השגת המטרה עצמה.

באחד מניסויי המעבדה שבחנו את התופעה הזו, הוצבו בפני עכברים שתי קערות מזון: קערת מזון קטנה בסמוך אליהם, וקערת מזון גדולה מאחורי מכשול. עכברים עם רמות דופמין גבוהות היו נכונים להתגבר על האתגר בדרך לפרס הנכסף. עכברים עם רמות דופמין נמוכות העדיפו להסתפק בגמול נמוך יותר, שלא מצריך מאמץ.

המסקנה היא שבהיעדר מטרה קוהרנטית וברורה, אדם עלול למצוא עצמו שקוע בברירת המחדל, כשהוא משועבד לפרצי הדופמין קצרי המועד שמספקת הביצה הצרכניסטית.

השנה האזרחית החדשה היא הזדמנות טובה לווסת מחדש את רמות הדופמין במוח באמצעות תרגיל קצר בהצבת מטרות.

אני לא מתכוונת לכתבות בסגנון "החלטות שעליכם לקבל לקראת השנה החדשה" שגודשות את התקשורת הכלכלית בימים אלה. עם כל הכבוד לנטייה התרבותית לייחס משמעות לחלוקה קלנדרית של הזמן, אני לא מאמינה ש-1 בינואר מאפשר "לאתחל" את המערכת וליצור דף חלק לחלוטין. אין דבר כזה "דף חלק". כולנו בסופו של דבר תוצר של סך החוויות שחווינו בעבר. לכן, החלטות חלביות בסגנון "בשנה הבאה אהיה נחמדה יותר" או "אעשה יותר ספורט" או "אוכל פחות מתוקים" לא מרשימות אותי. נשים נוטים לשכוח מהחלטות כאלה עד אמצע פברואר.

 מטרות, להבדיל מהחלטות, הן עניין אחר. בעוד שהחלטות מגיעות ממקום אמוציונלי (ולפיכך, קשה למדוד אותן וקל "למסמס" אותן), מטרות נובעות ממקום לוגי-שכלתני. הן מכוונת בהגדרה לתוצאה ספציפית, פרקטית, ומעל לכל —  מדידה: לרדת 5 ק"ג, לחסוך לפחות 50% מההכנסה, לבטל כפל ביטוחים,וכן הלאה. נקודות המוצא והסיום – ברורות.

הבלוג הזה מציב "מטרת על" רדיקאלית: ליצור שינוי עיצובי עמוק, פרדיגמטי, בסגנון החיים, באופן שיאפשר הגעה לעצמאות כלכלית (ו/או לפרישה מוקדמת) בתוך שנים ספורות. היתרון במטרת-על מהסוג הזה הוא שניתן לפרק אותה ליעדי-משנה אינקרמנטליים. השגה של כל יעד משחררת מספיק דופמין כדי לעורר את המוטיבציה לכיבוש היעד הבא.

(אגב, האתגר המשתמע מכך הוא הצורך להציב מטרות גם לאחר ההגעה לעצמאות כלכליתן, נושא בו עסקתי כבר בפוסט אחר).

חשוב להיזהר שלא לפרוט את מטרת העל למספר גדול מדי של יעדי-משנה. הניסיון ליצור שינוי פונדמנטלי בסגנון החיים באמצעות "בייבי-סטפס" משול לניסיון לרוקן בריכה עם כפית: לא יעיל ולא אפקטיבי.

אחת שהגדרתם יעד – לכו עליו בכל הכוח. בליצקריג. הכל-או-כלום.

יש שני יתרונות לגישה רדיקאלית כזו. האחד קיצור פרק הזמן בין המאמץ לתוצאה: כש"מתאבדים" על המטרה, את התוצאות רואים באופן מיידי – בין אם מדובר באחוז שומן נמוך יותר או בחשבון בנק שמן יותר. כשאדם מסוגל להבחין (בעין) בפירות שהניבו מאמציו, המוטיבציה להתמיד בהם רק עולה. מנגד, כשהשינוי מתנהל טיפין טיפין, ה"בוסט" הדופמיני שמתקבל בכל פעם, אם בכלל, נמוך, ולכן קל לוותר ולפרוש באמצע.

היתרון השני הוא בכך ששינוי אגרסיבי יאפשר לכם לגלות חיש מהר מהו "סף הכאב שלכם". כזכור,  בקונטקסט של חסכון אגרסיבי, זהו שלב קריטי בחישוב הסכום הדרוש לחופש כלכלי (ראו: תקציב העצמות היבשות).

אם מתברר לי שהשינוי הרדיקאלי שיזמתי כואב מדי – אני חוזרת רמה אחת אחורה. האם אני יכולה לשרוד חורף שלם בלי להדליק את החימום בדירה? כן, בהחלט, אבל זו תחושה מחורבנת, ולכן אני לא עושה את זה.  האם אני יכולה להפסיק לאכול שבוע שלם? לא, עדיין לא. האם אני יכולה להעביר חודש שלם בלי לקנות שום דבר חוץ מירקות ופירות? כן, בהחלט, ואני עושה זאת על בסיס קבוע.

ברור לי שלא כל האנשים אקספרימנטליים כמוני, ושהרוב המכריע יטה לבחור במסלול עם מקדם החיכוך הנמוך ביותר. אם מטרת העל שלכם היא רק לצאת מחובות, או שלא איכפת לכם להמשיך לעבוד ב-20 השנים הקרובות, כנראה ש"צעדי תינוק" יתאימו לכם. מנגד, אם המטרה היא להגיע לעצמאות כלכלית מהר ככל שניתן, שינוי מדורג פשוט יעכב את התהליך כולו.

חשוב לא פחות לנסח את המטרות במונחים אבסולוטיים, ולא יחסיים. מיגור טוטאלי עדיף על הפחתה מידתית. אין טעם לסמן מטרות כמו "לנסוע פחות"  או "להתחיל לשפר את הכושר". ניסוח עדיף יהיה "למכור את הרכב" ו"להירשם למרתון הבא".

מטרה ראויה צריכה להיות מדידה, אפקטיבית, ובעיקר – כזו שמעידה כלפי חוץ על המחויבות שלכם. גישה כזו מגדירה גבולות ברורים, ומקטינה את הסבירות לרגרסיה.

זה מזכיר  התפיסה הטאלביסטית של  via negativa: במקום לחשוב על מה שתתחילו לעשות השנה, חשבו על דברים שתפסיקו לעשות. ככל שתחסלו יותר הרגלים בעייתיים שנובעים מהתת-מודע, כך תוכלו לעשות דברים רבים יותר מתוך רצון מודע.

לסיום, הנה רשימה לא סגורה ולא מחייבת של יעדי-משנה שניתן להציב (ולהשיג) במהלך 2016.

1. צרו מקור הכנסה נוסף. הקטינו את תלותכם השברירית בתלוש השכר שמשלם המעביד. התאגדו כעוסק והתחילו להכניס כסף ממקורות אחרים.
2. בססו לעצמכם קרן לשעת חירום – כדי שלא תימנו על הסטטיטיקה האומללה הזו.
3. מכרו את הרכב – ואם זה יותר מדי או לפחות את הרכב השני/שלישי במשפחה.
4. היפטרו מכל פריט שלא השתמשתם בו בשנה האחרונה. קראו כאן כיצד לעשות זאת.
5. צמצמו את הוצאות הדיור. אם יש לכם משכנתא בריבית משתנה, עדיף למחזר אותה בריבית קבועה.
6. הימנעו מלקחת הלוואות, וחסלו כל חוב נושא ריבית שאיננו משכנתא.
7. חדלו לשלם לאחרים כדי שיבשלו בשבילכם.
8. צמצמו עלויות פיננסיות – החליפו את כל מוצרי ההשקעה, הגמל והביטוח במוצרים זולים יותר. השתמשו בבנק לענייני עו"ש בלבד, ואם גובים מכם עמלות עו"ש – עברו בנק. לענייני השקעות – עברו לבתי השקעות.
9. חסכו לפחות 50% מההכנסה החודשית, והשקיעו אותה בהתאם למדיניות ההשקעה האישית שלכם. אם אין לכם מדיניות כזו, הגדירו אחת.
10. הפקידו את הסכום המקסימלי המותר לקרן השתלמות. אם יש לכם קרן כזו ממקום העבודה והמעסיק מפקיד עבורכם – אשריכם. אם אין, יש לכם תמריץ חזק יותר להתאגד כעצמאיים (ראו מטרה 1 לעיל) ולהפקיד עד 18,480 ש"ח בשנה. הכספים בקרן יהפכו לנזילים כעבור 6 שנים מהפתיחה, וכל שקל שיצמח מהם יהיה פטור לחלוטין ממס רווח הון.