בית » עצמאות כלכלית » זו לא המשכורת, טיפש: איך באמת למדוד עושר

זו לא המשכורת, טיפש: איך באמת למדוד עושר

בחברה שבה הנורמה הנהוגה היא להשתעבד לעבודה, להרוויח כסף ולבזבז חיש מהר את כולו, ישנו מדד כלכלי אחד, יחיד ומובהק לעושר כלכלי — גובה המשכורת החודשית.

כדי לקיים אורח חיים “נורמלי”, אדם נדרש לפתח תלות כמעט מוחלטת במשכורתו החודשית ולייחל שזו “תדפוק כמו שעון” — שהרי בלעדיה, אין כל דרך לשלם חשבונות, להחזיר הלוואות, לחסל את המשכנתא, לממן את האוברדראפט ולהמשיך לקנות חפצים חסרי-שימוש בעסקאות אשראי בנות 12 תשלומים פלוס ריבית והצמדה.

אין זה מפתיע, אם כן, שבראייתם של נחילי העכברים המכלים את רוב זמנם בריצה-לשום-מקום על הגלגל שבכלובם, המשכורת החודשית היא לא פחות מסם החיים — חומר הבערה המזין את כבשני הצריכה הראוותנית, הקיטור המניע את ספינת הבזבזנות של חייהם. קצצו להם את המשכורת — והם אובדי עצות. בטלו אותה לחלוטין — והם נקלעים למשבר קיומי.

האובססיה סביב המשכורת חוצה מגזרים, מעמדות וקבוצות אינטרס. העניים, למשל, משוכנעים שהעלאת שכר המינימום תחלץ אותם מעוניים. מעמד הביניים טרוד רוב הזמן בנסיון להשיג את ההעלאה הבאה. המעמד העליון עוסק בהשוואת משכורתו לזו של “שיאני השכר במשק” המתפרסמת אחת לתקופה בכל ביצה תקשורתית.

אנשים חושקים במשכורת גבוהה לא רק בגלל ערכה הכספי (קרי, הפוטנציאל לבזבז יותר), אלא גם, ואולי בעיקר, מפני שהיא מהווה סמל סטאטוס בפני עצמה.

המשוואה פשוטה: הון פיננסי = הון מעמדי.

אם משה מרוויח יותר מדני הרי שמשה נמצא מעל דני בסולם המעמדי. לא לחינם הפכה שאלת הסמול-טוק “אז מה אתה עושה בחיים,” לשם-קוד מוסכם ל-“אז כמה אתה מרוויח” או, במילים בוטות יותר, “מהו מעמדך ביחס למעמדי / האם כדאי לי לצאת איתך / האם כדאי לי לאפשר לבת שלי לצאת איתך.” זוהי לא פחות מהמקבילה האנושית לכלבים המריחים זה את ישבנו של זה.

תפיסה זו, הרואה בהכנסה גבוהה בבחינת הביטוי אולטימטיבי לעושר ומעמד, מקבלת חותמת רשמית בפרסומי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה.

הפילוח המעמדי הרשמי של אזרחי ישראל נעשה, כידוע, על סמך שיטת העשירונים: הלמ”ס מחלקת את אוכלוסיית ישראל ל-10 קבוצות חברתיות-כלכליות, המסווגות בהתאם להכנסה למשק בית; ככל שההכנסה גבוהה יותר – כך משק הבית מסווג בעשירון חברתי-כלכלי גבוה יותר.

חלוקת המשק לעשירונים היא בסיס המשמש לאין-ספור סטטיסטיקות נוספות. אחת מהן היא “רמת החיים” של משקי הבית בישראל. חישובי “רמת החיים” מבטאים את ערכי היסוד של תרבות הצריכה: ככל שאדם קונה מוצרים רבים יותר, יקרים יותר וחדשים יותר — כך רמת חייו מסווגת כגבוהה יותר.

כך, שני הקריטריונים העיקריים המשמשים את הלמ”ס להערכת מצבה החברתי-כלכלי של החברה בישראל הם

1) גובה הכנסתו של כל משק בית

2) כמה מהכנסתו הוא ממיר ל-“רמת חיים”.

בבואה מושלמת, אם תרצו, של הלך המחשבה השלט בחברה הכבולה במעגל אין-סופי — להרוויח משכורת ולבזבז אותה.

משכורת היא מדד שגוי

ההתמקדות האובססיבית בצד ההכנסות הופכת את השיח החברתי-כלכלי בישראל לשטוח וחד-מימדי, הן ברמת המאקרו והן ברמת המיקרו.

המציאות, כמו תמיד, מורכבת יותר: מצבו הכלכלי של הפרט מושפע לא רק מגובהה האבסולוטי של הכנסתו, אלא גם ממידת יכולתו לנהל את ההכנסה הזו בתבונה.

אנשים נבדלים זה מזה בחדות הן במידת יכולתם לייצר הכנסה והן במידת יכולתם לנהל את כספם. בניגוד למה שמקובל לחשוב בחוגים מסוימים, המשתנים הללו אינם תלוים זה בזה.

פועל בלתי-מיומן עשוי להרוויח אלפי שקלים בודדים בחודש, אך אם הוא לומד לחיות בגבולות ההכנסה (והשכל הישר), להסתפק במועט ולחסן עצמו מפיתויי הצרכניזם, הרי שמתמטית, תוך מספר לא גדול של שנים הוא יהנה מבסיס כלכלי שיכסה את צרכיו הבסיסיים.

מנגד, זוג המשתייך (סטטיסטית) למעמד הביניים עשוי להכניס יחד קרוב ל-20,000 ש”ח מדי חודש, ואף יותר מכך; אולם מכיוון שאותו זוג בחר לנהל את חייו כעדר באפלו השועט אחוז אמוק במדרון צרכני שכולו משכנאות ענק, 2 רכבים למשפחה והרבה יותר מדי חפצים וחוויות שנרכשו בכסף של אחרים — משכורתו הגבוהה נשרפת כלא הייתה, והופה — הוא “לא גומר את החודש”.

מיותר לציין כי במדדיה הסטטיסטיים הקיימים של הלמ”ס אין כל זכר לאותה תבונה (או בורות) פיננסית.

אנו יודעים כמה משק בית מעשירון X מכניס בממוצע, וכמה הוא מוציא בממוצע, אך אין כל נתון סטטיסטי המפרט את תוצאותיה של ההתנהגות הזו לאורך זמן.

אני מתכוונת, כמובן, להערכת שווי הונם הנקי של משקי הבית במדינת ישראל, כלומר, סך כל נכסיהם פחות סך כל התחייבויותיהם, או בפשטות, כמה כסף יש למשק בית ישראלי ממוצע?

מסיבות השמורות עם קברניטיה, הלמ”ס איננה מפרסמת נתונים אלה, ולמיטב ידיעתי גם איננה אוספת אותם. זאת, אגב, להבדיל מסוכנויות מקבילות במדינות מתוקנות אחרות.

למה שווי נקי חשוב יותר מההכנסה נטו

בעיני, שווי נקי הוא פרמטר חשוב יותר מגובה ההכנסה החודשית — הן כמדד סטטיסטי המייצג נאמנה את עושרו החומרי של הפרט, והן כיעד כלכלי מרכזי שיש להעדיף, ברמת הפרט, על פני המשכורת.

הסיבה העיקרית לכך היא ששווי נקי, מעצם הגדרתו, הוא משתנה רב-מימדי: הוא מעיד לא רק על הסכום שאדם הרוויח, אלא על החלק מתוכו שאותו אדם חסך לאורך זמן. כדי לגרום לשווי הנקי לצמוח בעקביות דרושה רמה גבוהה יותר של תבונה פיננסית מזו הדרושה כדי לקבל שכר גבוה יותר.

יש כמה סיבות נוספות שבגינן עדיף, לדעתי, להתמקד ראשית בהגדלת השווי הנקי ורק לאחר מכן בגובה המשכורת:

1. היעדר תלות באחרים: כדי לקבל משכורת גבוהה יותר, אדם נדרש על פי רוב לשכנע אחרים שהוא בורג יעיל ונוצץ יותר מהברגים האחרים במכונה. לעומת זאת, כדי להגדיל את שוויו הנקי, אותו אדם תלוי בעיקר בעצמו, בשיעור מהכנסתו שבחר לחסוך ובהקצאת הנכסים האסטרטגית שהגדיר עבור תיק ההשקעות שלו.

2. העדפת הטווח הארוך: אין לי ספק שקבועי הזמן הקצרים בין תלוש משכורת אחד לאחר מעודדים אנשים להוציא יותר כסף. מנגד, שווי נקי שנצבר לאורך זמן מעודד את החוסך להביט לטווח הארוך, ומחסן אותו מפני הפזרנות הפזיזה המאפיינת את ציבור ה”נכנסה לי משכורת, באה לקניון?”

3. שיקולי מס: לכך יש להוסיף את העובדה שבמדינת ישראל, המיסוי על הכנסה מעבודה (עדיין) גבוה באופן משמעותי מהמיסוי על ההון. מודל המיסוי הפרוגרסיבי במדינת ישראל מבוסס על העקרון שככל שהכנסתכם גבוהה יותר, כך תמוסו בשיעור מס שולי גבוה יותר (בהתאם למדרגת המס, עד 50%). לעומת זאת, הכנסה מהון (רווח הון, דיבידנדים וריבית) ממוסה בשיעור נמוך יותר (בדרך כלל 25% על הרווח הריאלי). הנקודה היא שלרשויות המס השונות איכפת בעיקר מהכסף אתם מכניסים – ופחות מהכסף שכבר צברתם. אפילו מס עושר או מס ירושה אין כאן.

4. חוסן לעומת שבירות: לבסוף, כשאדם מתמקד בהגדלת השווי הנקי שלו, הוא יכול לחוש מידה רבה יותר של חוסן כלכלי. לעומת זאת, התמקדות אובססיבית בגובה המשכורת מובילה בהכרח למידה של שבירות. נניח, לדוגמה, שבאורח פלא חשבונכם מזוכה ב-500,000 ש”ח. עומדת בפניכם שתי אפשרויות:

א. לעצב את חייכם כך שתוכלו לכסות את כל הוצאותיכם באמצעות משיכה של 20,000 ש”ח (4% מהשווי הנקי) מדי שנה, או
ב. להשתמש במלוא הסכום כהון עצמי למשכנתא (או כל הוצאה אחרת), ולעצב את חייכם כך שתהיו חייבים להרוויח משכורת לשארית חייכם

מה הייתם מעדיפים? אנשים נורמלים יבחרו בדרך כלל באפשרות ב’. מה יעשו קוראי הסולידית? 🙂

שלא יובן מכאן שאני מזלזלת בגובה הכנסה. זהו עדיין מרכיב חשוב בעושרו הכולל של אדם, ומבחינה מתמטית, ככל שההכנסה גבוהה יותר, ניתן להגדיל את השווי הנקי בקלות ובמהירות רבה יותר.

ולמרות זאת, הכנסה גבוהה אינה ערובה לעושר. כפי שניתן ללמוד מנתוני הלמ”ס עצמם, להכנסות גבוהות נלווית לא פעם רמת הוצאות גבוהות. זהו חוק פרקינסון של התחום הפיננסי: כשם שמשך העבודה נוטה להתארך ככל שיש זמן רב יותר לביצועה, כך הההוצאות נוטות לעלות ככל שההכנסה גבוהה יותר.

האפשרות להשקיע את הכסף ולהנות מגידול מעריכי (אקספוננציאלי) בערכו מאפשרת גם לאנשים בעלי הכנסה ממוצעת ומטה לצבור שווי נקי גבוה למדי, ובלבד שכמו הפועל הנבון וחדור המשמעת לעיל לעיל הם לומדים להבחין בין הרצוי לנחוץ, חוסכים באגרסיביות ומשקיעים בתבונה. תומאס סטנלי מייחד דיון מאלף לנושא ב”מיליונר השכן”.

זכרו: עושר אינו נמדד בחלק מההון שאתם שורפים על “רמת חיים”. עושר אמיתי נמדד בחלק מההון שנשאר אצלכם, ובעדיפות, עובד למענכם (כלומר, מושקע בעסקים, ניירות ערך, נדל”ן מניב ו/או נכסים פרודוקטיביים אחרים).

זמן: מדד העושר האולטימטיבי

הדרך הברורה ביותר לייצג שווי נקי היא במונחים שקליים.

אם, לדוגמה, למשה יש נכסים בשווי 3,000,0000 שקל והתחייבויות בשווי 1,000,000 שקל הרי שהשווי הנקי שלו הוא 2,000,000 שקל.

הבעיה היא שהנתון הזה, כפי שהוא מוצג, עדיין סתום — הוא לא מעיד כהוא זה על התבונה הכלכלית של משה ו/או על הזמן הדרוש לו כדי להגיע לעצמאות כלכלית.

בעיני, הדרך הטובה ביותר לשקף את עושרו של אדם היא לברר כמה זמן פנוי עומד לרשותו. זמן פנוי הוא הנכס היקר לי מכל מפני שזהו משאב סופי השייך לי בלבד. אני יכולה למכור את הזמן הזה בתמורה לכסף, אבל אני לא יכולה לקנות אותו בחזרה — טבעו להתפוגג וללכת לבלי שוב.

כדי לבטא שווי נקי במונחים של זמן, יש להשתמש בנוסחה הבאה:

הון בשנים = שווי נקי (ש”ח) / הוצאה שנתית ממוצעת.

אם משה חסך 2 מיליון ש”ח, אבל הוא מבזבז 400,000 ש”ח בשנה על חיי תענוגות, הרי שנותרו לו בסך הכל 5 שנים של זמן פנוי לפני שיצטרך לחזור לעבוד.

דני, לעומתו, חסך רק 1 מיליון ש”ח, אך הוא למד לחיות טוב על 40,000 ש”ח בשנה בלבד. שוויו הנקי, לפיכך, מבטא 25 שנים של הוצאות צבורות. בהינתן שהתשואה השנתית הממוצעת על תיק ההשקעות של דני תעלה על 4%, הוא לא יצטרך עוד לחזור לעבוד לעולם.

במונחים של חופש כלכלי, אם כן, לערך האבסולוטי של השווי הנקי אין כל משמעות כל זמן שהוא מנותק מרמת ההוצאות. בדוגמה לעיל, מובן שמצבו של דני טוב משמעותית מזה של משה, וזאת אף על פי שהשווי הנקי של משה גדול פי 2 מזה של דני.

כן, משה נהנה מהחיים הטובים, מבית ענקי, רכבי יוקרה, בילויים ותפנוקים — אבל לכל אלה נלווית חרדה קיומית שמא ייגמר הכסף והוא לא יוכל עוד “לתחזק” עוד את אורח חייו הראוותני. לא חסרים ספורטאים מקצוענים, כוכבי זמר ים תיכוני, זוכי לוטו-טוטו ושאר מתעשרי אינסטנט שהפסידו כך את תחתוניהם.

עדכנית להיום, השווי הנקי שלי עולה על 40 שנות חיסכון. המשמעות המעשית היא שהכסף יספיק לי עד יומי האחרון מבלי שאצטרך לשוב לשוק העבודה.

עכשיו אין לי מושג כמה שווים אנשים כמו אייל גולן או ארז טל — סביר להניח שהרבה יותר ממני — אבל משהו אומר לי שאני יותר עשירה אפילו מהם 🙂

אני מפנטזת על היום שבו הלמ”ס תנפיק דו”ח מסודר המפרט את שווים הנקי הממוצע של משקי הבית בישראל במונחים של זמן פנוי. זה, בעיני, יהיה המדד החברתי-כלכלי האולטימטיבי.

עד שהפנטזיה הזו תקרום עור וגידים — כמה זמן פנוי חסכתם אתם?



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

109 תגובות

  1. קשה לי להבין למה “הדרך הטובה ביותר לשקף את עושרו של אדם היא לברר כמה זמן פנוי עומד לרשותו”. קל לי להסכים שזה אחד הפרמטרים ואפילו פרמטר חשוב אבל הדרך הטובה ביותר?
    למשל אדם שנמצא על אי בודד תיאורטי עם אספקה בלתי מוגבלת של אוכל מחסה וזמן פנוי. האם הוא העשיר האולטימטיבי? אני לא מנסה להתחכם כאן ובטח לא להצדיק צרכניזם משום סוג, פשוט נראה לי מוזר.
    זמן פנוי לא שווה חופש וגם אם המשוואה היתה מתקיימת, אז חופש לא שווה עושר או אושר. הוא רק מרכיב שלהם. לא ככה?

    • הכוונה היא ליכולת לשלוט בזמן שלנו. מי שחייב לעבוד במשרה מלאה כדי לממן את רמת חייו משכר, אינו שולט בזמן
      שלו, להבדיל ממי שבוחר לעבוד 12 שעות ביום, גם אם הוא לא חייב, כי זה מה שגורם לו אושר. זו הכוונה
      ב”עצמטות פיננסית” והיא נמדדת ביכולת ההון שנחסך לממן “שנות חיים” בהתחשב ב”הוצאה שנתית לקיום רמת
      החיים בה אתה רוצה”. בארה”ב מכנים את זה “המספר” (the number) שהוא סכום החיסכון הנדרש כדי לפרוש
      בכל גיל ולחיות על פירות ההון הנחסך. אם זה קורה קרוב לגיל הפרישה נכללים בחישובים האלה גם ביטוח לאומי
      שהוא משמעותי יותר בארה”ב מבישראל. האמריקאים נוטים להניח שאדם יצטרך חסכון שיבטיח 70% ממשכורתו
      האחרונה כדי לממן את אורח חייו בפרישה.התוצאה היא דרישה לסכומי חסכון עצומים. אני סבור שפנסיונרים אמריקאים
      רבים חיים את אורח החיים של הסולידית (או קרוב לכך) ולמעשה צריכים הרבה פחות.

      • לא מסכים עם הנאמר כאן. אני מסכים שזה חשוב אבל זה אחד ממאה דברים חשובים.
        בנוסף, שליטה בזמן זה מושג יחסי לחלוטין. מי שעובד 12 שעות ביום שולט בזמן במידה מסויימת. יש 12 שעות אחרות שהוא חופשי בהן. בזמן העבודה הוא שולט במה לעשות במסגרת העבודה והוא גם יכול להחליט להחליף עבודה, להחליף קריירה או להחליף מדינה (תוך לקיחת סיכון מסויים).
        הסולידית מאידך, שולטת בזמן גם באופן יחסי בלבד. יש לה הרבה עבודת “תחזוקה” בבית שהיא חייבת לבצע בעצמה כדי לא לחרוג ממסגרת ההוצאות שלה. היא כבולה לתנאים שמכתיב סגנון החיים הזה שאולי לא יתאים לה בעתיד. היא לא יכולה להחליט לבנות חללית או מטוס להנאתה כי אין לה כסף ומשאבים מתאימים. כמובן שגם היא יכולה להחליט לחזור לעבוד (כרגע, עוד כמה שנים אולי זה יהיה הרבה יותר קשה לה להתקבל לעבודה), להחליף קריירה או להחליף מדינה (כמו שכבר עשתה).
        עשירים מופלגים, כמו וורן באפט ששמו מוזכר כאן הרבה או אילון מאסק, נושאים המון אחריות על כתפיהם (וויט’ גרייט פאוור בלה בלה…) והשליטה שלהם בזמן שלהם בדרך כלל נמוכה בהרבה משל הפועל שעובד 12 שעות.
        חוץ מזה, די ברור שהרבה בחירות משמעותיות מצמצמות או מכחידות את הזמן הפנוי (להביא ילדים, להקים תנועה פוליטית, להקת רוק או לחיות במנזר בודהיסטי). החיים זה הכל טריידאופס. לנסות למקסם פרמטר אחד (זמן פנוי) נראה לי על גבול האווילי.

      • דבר אחד שכולם יסכימו עם דורין זה שזמן תמיד, אבל תמיד, שווה יותר מכסף. כמו שאומרים כסף בא והולך, זמן הולך ולא חוזר (כל עוד אין בנמצא מכונת זמן זולה 🙂
        כל נידון למוות, לא עלינו, או חולה סופני, לא עלינו, יסכימו לתת את כל הונם כדי לחיות עוד. דורין פיתחה לעצמה סיגנון חיים שמהנה אותה במקסימום עם הוצאה יחסית לא גבוהה ולכן גם התחושה שאינה זקוקה לטובות מאף אחד ושעתידה הכלכלי מובטח, בנוסף לכל פעולותיה האחרות, מביאים לה אושר שלרוב האנשים קשה להשיג. למה הדבר דומה? אם מישהו בעל טעם מיוחד שעבורו לחמניה עם זיתים זה טעם החיים, טוב יותר מקוויאר או כבד אווז או כל מעדן אחר עלי אדמות – אשרי וטוב לו, שהרי במחיר זול, הוא יכול להינות מאוכל במקסימום לגביו.
        כל דבר הוא עניין של הרגל. בילדותי הייתי שותה כס תה עם 2 כפיות סוכר וזה ערב מאד לחיכי. בערך בגיל 25 הבנתי שעודף סוכר יכול להזיק, אז התחלתי לשתות עם כפית אחת. הטעם היה די טפל בשבועיים הראשונים, אולם לאחר מכן הסתגלתי לטעם והוא הפך לטעים יותר ויותר. אם היום אשתה עם 2 כפיות, אתחיל להקיא.
        אם תתרגלו להתנזר מצרכניזם מוגזם, זה יהפוך לחלק אינטגראלי ומהנה משגרת חייכם, ולא תבינו איך יכולתם תמיד לרוץ שבי אחרי עוד אייפון ועוד נסיעה לחו״ל להשוויץ לפני השכנים וכד׳.
        כבר נאמר בדברי חז״ל גם: ״תפסת מרובה , לא תפסת״ וגם: ״איזהו עשיר השמח בחלקו״. – בכל זאת יש בהם משהו בחז״לנו הנ״ל.

  2. מחד ומאידך

    מעולה.

  3. שולה מעפולה

    בניכוי התפרצויות השנאה המוכרות כלפי המין האנושי (עכברים, כלבים, באפלו), זהו מאמר חכם ומאיר עיניים.
    אכן, תשומת הלב למשכורת החודשית היא מוגזמת, ולשווי הנקי, הן בשקלים והן במונחי זמן, יש משמעות רבה יותר.
    נראה לי שהנתון החסר – כמה כסף יש למשק בית ישראלי – הוא חמקמק עד מאד: גם בגלל שחלקו הוא “שחור”, וגם בגלל שהמדידה בכל משפחה ישראלית לפני קבלת ירושות ואחריה תביא לתוצאות שונות דרמטית.
    כבדרך אגב חושפת הכותבת כמה סודות שמורים: כמה כסף יש לה (כנראה בסביבות מיליון שבע מאות אלף שקלים) וכמה שנים היא מתכננת לחיות (לא יותר משמונים).

    (“עדכנית להיום, השווי הנקי שלי עולה על 40 שנות חיסכון. המשמעות המעשית היא שהכסף יספיק לי עד יומי האחרון מבלי שאצטרך לשוב לשוק העבודה”).

    • יש לציין שהייתה התאפקות ארוכה וראויה לציון עם התפרצויות השנאה המוכרות כלפי המין האנושי. בנינו,
      אני תמה עם עצמי שמה אני עדין מידי עם התבטאותי כלפי מין אנושי זה.
      בכל מקרה אני ער לעובדה שמגיבים עוד לא התרגלו לשעון החורף ומגיבים בשעות התגובה שלי.

      בקשר ל40 שנה – כלומר משיכה שנתית ריאלית של 2.5% אחרי מס ….
      לדעתי אפילו בזמן הנוכחי(עם מחירי אג”ח וזהב ברמות מגוכחות) התיק של בראון ואיזונים בעתיד יספק
      תשואה ריאלית כזאת עם מינימום תנודתיות ( שלא תרעיד את הלב גם אחרי גיל 60 – (*)) ונשאר לומר שאפו!

      (*) עלאק תנודתיות אינה סיכון (**) – אני מציע לספר את זה לכל קופצי המגדלים ומשפחותיהם ב 1929.

      (**) – ( היא לפחות לא הגדרה מאד רעה)

    • מחד ומאידך

      שולה, כולנו גאים בך על היכולת המרשימה לקחת את הנוסחא שהציגו לך, להציב בה מספר שנתנו לך ולומר לנו את התוצאה שקיבלת. עלי והצליחי.

      • ואה ואהו ! מישהו פה הסתבך עם שולה.
        בפעם הקודמת שמישהו העז זה לקח לו הרבה זמן לצאת מהבור.

    • שולה, למיטב הבנתי דורין אינה נוגעת בקרן, ולפחות באופן תיאורטי תוכל לחיות לנצח מתיק ההשקעות. זאת כמובן בהנחה שההוצאות שלה לא יגדלו בצורה דרמטית ושהמדינה תחלץ את המערכת הפיננסית גם במשבר הגלובלי הבא.

      לגבי זמן הפנאי כמדד לעושר, אני לגמרי מסכים, חבל שמרבית בני האדם חוששים מהפנאי ורצים למלא אותו בצריכה. בנוסף, צריכה להיות מערכת תרבותית תומכת כדי לאפשר לאנשים ליהנות מזמן פנוי ללא תשלום. גלריות ומוזיאונים הפתוחים בחינם או בתשלום סימלי, מתנ”סים, ספריות ציבוריות, אינטרנט, פארקים ומתקני כושר חופשיים וכדומה.

  4. בישראל המעמד הנמוך מוציא כל חודש בממוצע פי 1.5 עד פי 2 מהכנסתו .מכיוון שאף בנק בעולם לא יתן כזו הטבה יש כמה אפשרויות .האפשרות הלא חוקית כסף שחור שלא מדווח סביר שיש מגזרים שבהם הון שחור זה נורמה.אפשרות שנייה תרומות או הכנסה מההורים זאת אומרת לאחר הרבה שנות עבודה בדרך כלל יש מספיק כסף לעזור לילדים וגם לילדים לאחר מספיק שנים יהיה מספיק כסף.יש מוביליות חברתית מבוססת גיל.יש כמובן גם להפך ילדים או עמותות או יחידים שעוזרים לזקנים ומביאה אותם להוצאה גבוהה מהכניסה וכל זה בלי שום עזרה מהמדינה.

    • איש (3718)

      עד כמה שזכור לי, ההכנסה של המעמד הנמוך בסקרים הללו לא כוללת תמיכות מבטוח לאומי, כך שטענתך לא מדוייקת. התמיכות מבטוח לאומי (קצבת זקנה, שארים, נכות, הבטחת הכנסה, מס הכנסה שלילי) משנות את התמונה.

      • איש , הסקרים הללו כוללים הכנסות מביטוח לאומי ומוסדות שונים לכל העשירונים.

      • הסקר כולל ביטוח לאומי וכל קצבה ממשלתית מכל מוסד כלשהו וגם הכנסות ממוסות משוק ההון (כמו הסולידית).זה לא כולל ירושה,עזרה של הורים וחברים,הון שחור,הטבות שלא כימתו אותם בכסף בשכר ברוטו,שעות חופש בגלל עבודה של פחות שעות שמאפשרת פחות מטפלות וגנים והכנסות לא ממוסות כמו דירות.

  5. מחזיראור

    מה? היום אני הראשון?

    אני חייב לציין, שלדעתי את קצת מתקבעת מידי על הכסף כמדד לסטטוס חברתי, או הצלחה בחיים.
    אנשים לא שואלים “מה אתה עושה בחיים” רק כדי לנחש כמה אתה מרוויח..
    לרוב האנשים באמת לא כל כך איכפת מה יש לך בכיס.

    ושימי לב – המיסוי על עבודה מתקרב ל-25% רק ממדרגת המס הרביעית – במשכורות מעל 40K.. וזאת בהנחה שאין נקודות זיכוי במס. אחוזי המס הגדלים מתייחסים כל פעם רק לנתח מהמשכורת. מצד שני, לחישוב באמת רציני אפשר להתייחס לביטוח בריאות וביטוח לאומי.
    (פסקה אחרונה http://www.btl.gov.il/Insurance/National%20Insurance/type_list/Employee/Pages/default.aspx)

    ואגב.. זמן פנוי מאוד קל לקנות.. אבל כבר היה לנו הדיון הזה.
    מה שאת רואה כניצול אופטימלי של זמן (לגרד סינטבון על פומפיה כדי לחסוך בעלות של 40 ש”ח לאבקת כביסה ל-150 כביסות) לי נראה כמו בזבוז זמן משווע..

    • 1. “לרוב האנשים באמת לא כל כך איכפת מה יש לך בכיס.” אינני מסכימה, אבל גם אם זה נכון, הרושם שלי הוא שלרובם איכפת מאד מהדירה שבה אתה גר, מהרכב שבו אתה נוהג ומשאר סממנים חיצוניים. החברה האנושית היא חברה מעמדית — עוד מהתקופה שבה קיפצנו על עצים. בגלגול שלנו, הדרך המובהקת ביותר לשקף מעמד היא דרך כסף ודברים שכסף קונה.
      2. אכן, כוונתי לא הייתה רק למס הכנסה.
      3. אני מעדיפה להשקיע זמן בפיתוח מיומנות חדשה או בתרגול / שיוף מיומנות קיימת, כדי שיישומה להבא ייקח לי זמן מועט יותר. זה נשמע לי כמו מהלך נבון יותר מאשר לשרוף 8 שעות במשרד + שעתיים בפקקים כדי להביא הביתה 250 שקל ביום שבהם משלמים לכל מיני נותני שירותים.

      • מחזיראור

        לפעמים בא לי לקחת אותך, להביא לך חיבוק ענק – ואז לקחת אותך לשבת עם חברים שלי בנחמה וחצי.
        נכון.. כוס בירה עולה שם 10 שקלים שלמים, ואת לא אוהבת לא בירה ולא להוציא כסף, אבל נראה לי שאת כל כך מנותקת מבני אדם רגילים, שכל התפיסה שלך מושתת על איזה סטריאוטיפ שאת מטפחת שפשוט לא קשור למציאות.
        רדי לעם. תגלי המון אנשים שפויים ושקולים, שממש לא חיים את החיים שלהם בפחד מפיטורים, בהתמרמרות על הבוס או בקניות קומפולסיביות.
        ברור שיש נרקומנים של צריכה בעולם.. אבל הם באמת המיעוט, וזה לא משנה כמה כתבות שער כלכליסט יעלו בנושא.

        • היי מחזיראור, לונג טיים נו צאט.
          אציין מראש שאני מניח שיש סיכוי גדול יותר שאגיע להסכמה עם משקיעי ערך או שהגיהנום יקפא לפני שנסכים בעניין המדובר.
          בענייני אנוש יש שיח והתנהגות אחת בזירה הציבורית(out in the open ) ושיח והתנהגות אחרת בזירה הפנימית. ככל ש[השחקנים] בזירה יותר מתוחכמים כך רמת התיחכום של ה[עמדת הפנים] יותר גבוהה. ברור שבסביבה זאת אדם שיודה ב “בפחד מפיטורים, בהתמרמרות על הבוס או בקניות קומפולסיביות…” או “בחתירה למעמד דרך כסף ודברים שכסף קונה” ירד ערכו החברתי אם יודה .

          בעולם דובר האנגלית קיים הביטוי “To save face”
          ========================================================
          Describes the lengths that an individual may go to in order to preserve their established position in society, taking action to ensure that one is not thought badly of by their peers.
          =========================================================
          כמו שנאמר פה התלות באחרים היא בין השאר פונקציה של פאק-יו-מאני.
          בעל הפאק-יו-מאני יאכל אם ירצה ולא יאכל אם לא ירצה.
          כשבעל פאק-יו-מאני זה – בדרך כלל לא רוצה.

          כן,כן, מכיר את העניין של “מה הבעיה, אם יש לך מקום עבודה שאתה לא מרוצה ממנו אז תחליף, תעזוב וגו….”

          ובכן, been there done that

          למרות השיפור האישי המתמיד במיומנות הצגת הסיפור בראיון העבודה חזרה על הדבר לא נעשית קלה עם השנים וגם הגילוי שמקום אחד לא באמת כל כך שונה ממשנהו.

          למרות כל הנאמר אני עובד כרגע במשרה חלקית פחות מ 50% ודי לא סובל …..
          (קשה לומר נהנה על עבודה) אבל מצידי שישלחו לי הודעת פיטורין כל רגע ואפילו דרך אתר הסולידית.

          אגב, השבוע אני בכלל לא עובד – מעניין אם זה יגרום לי להגיב יותר?
          יום טוב.

        • טוב ניחא, אני מבין שחיבוק לא יצא לי מפה אז אם כבר מורידים מסכות
          ומדברים בשיח לא מצוזנר על ידי הקומיסר החברתי אוסיף שתי עצות.

          1.) מומלץ ביותר ( אני מחשיב זאת כהמלצתי הטובה ביותר) להיפטר מ so called
          חברים במהירות הגדולה ביותר האפשרית. הערך של פעולה כזאת עולה מספר מונים לדעתי על צבירת הfuck you money שחיבתי אליו מן המפורסמות.

          2.) להזהר מעצות של יודעי כל ולא רק בהשקעות אלא בהכל.

          מחזיראור , במקרה הזה אני אומר ולא רומז. לכן אין קשר לעצות/המלצות הללו ולמשהו שאתה אמרת או עשית.

        • היי מחזיראור,
          נדמה לי שכמו שדורין חושבת שהרוב מכור לצריכה, אתה (את? :-)) חושב שהרוב שקול והגיוני… נדמה לי שהאמת היא באמצע. אני חושבת שהאמצע הזה כולל בעיקר אנשים שלא חיים בראוותנות אבל בתמימותם ועקב חוסר האורייניות הפיננסית שלהם חלקם נקלעים לחובות.
          אני נותנת ייעוץ כלכלי למשפחות (בהתנדבות), כך שיוצא לי לפגוש הרבה משפחות שנקלעו לחובות עקב התנהלות שגויה.
          אם אשים את האצבע על שורש הבעיה – אני לא רואה אנשים אובססיביים לקניות או מותגים, אלא פשוט אנשים שמנותקים לחלוטין מהנעשה בחשבון הבנק שלהם.
          הנה שורש העניין לדעתי:
          ——————————————————————————————-
          אותו אדם מוציא כמה שנראה לו “סביר” לאדם במעמדו כפי שהוא תופס את עצמו.
          ——————————————————————————————-
          ניקח דוגמא (פרי דמיוני כמובן):
          מלכה היא מורה. למלכה נראה סביר לחיות בדירת ארבעה חדרים + בעל וילד. נראה לה סביר אחת לחודש לצאת עם בעלה למסעדה. נראה לה סביר לנסוע לחופשה משפחתית בארץ פעם בשנה.

          האמת? גם לי זה נראה סביר. הכל שאלה אם יש מאיפה לשלם…. ופה קבור הכלב. ברגע שלאדם אין מושג מה מצבו הכלכלי האמיתי –

          1) סך נכסים בניכוי התחייבויות
          2) מה המשכורת האמיתית? אצל עצמאיים שמנהלים חשבון אחד לבית ולעסק יש פעמים רבות בלבול לגבי גובה המשכורת. למשל: היתה לי הכנסה של 100,000 ₪ והוצאה לספק של 90,000 ₪ – כמה המשכורת שלי? , אותו אדם שמקבל 100,000 לחשבון ולא מבין את המספרים יחשוב שהוא יכול לבזבז את מלוא הסכום על צריכה… מה גם שבעסק אמיתי בכל פעם מקבלים קצת ומוציאים קצת ואז בכלל המעקב נהיה הרבה יותר קשה למי שלא יודע איזה שאלות לשאול….

          בנוסף – מניסיוני מי שנמצא במינוס תמידי לרוב משוכנע שכל עם ישראל חי כך ( וממש המום כשאני מספרת לו שאפשר גם אחרת… ואני לא מגזימה!), במצב כזה אותו אדם מרגיש נורמאלי ולא מבין שהוא בבעיה, לכן לוקח זמן עד שמנסה בכלל לפתור אותה. היד ממשיכה להיות קלה על ההדק וההוצאות ממשיכות. אין פה מרדף אחרי מותגים ולא ניסיון להרשים אף אחד. פשוט תמימות של אנשים שאף אחד לא לימד אותם אחרת ושהפקיד שלהם בבנק רצה שייקחו עוד הלוואה ועוד אחת… והם בתמימותם סמכו עליו כאיש מקצוע.

          בקיצור… חפרתי קצת אבל רק רציתי לומר – הכללות אולי עוזרות (לסולידית) להבהיר נקודה מסוימת אבל אם נכנסים ליער – לא כל העצים זהים…

          • לייק ויפה, קרן.
            גם לדבר לעניין זה חשוב.
            אולי בעקבותיך אשקול את העניין בחיוב.

            לגבי הסוגיה העתיקה בדבר מחזיראור(ה) – אני מבקש שתודיעו לי לכשתחליטו.
            גם ככה מנסים להוציא אותי מכל מיני ארונות וצנצנות שהכנסתי את עצמי אליהן ואני
            רוצה לדעת מי לא רוצה לתת לי חיבוק.

          • גיא לייק בחזרה
            נ.ב – שים לב איך העתקתי ממך את הקטע של לעצב את התגובה עם כל מיני קווים למיניהם, משתדלים לשפר כל העת את חווית השירות 🙂

          • איש (3718)

            מי שנמצא במינוס תמידי משוכנע שכל עם ישראל חי כך, כי הפסיכוזה הזו עוברת דרך התקשורת, בתרומתה השלילית להחריד לנושא.
            מספיק לראות הכתבות של גולן פרידנפלד (סגן עורך) בכלכליסט כדי להבין כמה הוא משוכנע שזה המצב אצל “כולם”.

          • מחזיראור

            קרן.. נראה לי שגם את נוטה לשפוט לחומרה את החברה הכללית, כי פשוט את יותר חשופה לאנשים עם פיגור פיננסי.
            אני מסכים איתך, אגב, שניתוק הוא כנראה גורם יותר משמעותי בכניסה לחובות מאשר בהתמכרות למותגים..

            בכל מקרה, ההתעסקות בנסיון לחשב את עושרו את אדם, קצת מעיקה עלי..
            כי..
            מה זה משנה בכלל??
            בחיי היום יום שלי לעיתים נדירות אני מתעסק בכיס או בנכסים של החברים שלי.

            תאהבו אנשים כי הם אנשים טובים, וחברים טובים, וכי הם מעניקים ערך לחיים שלכם.

  6. וואוו! פוסט מרשים!!!
    לדעתי השוואת בני האדם לבעלי חיים לא באה מ”שנאה” אלא מהצורך לזעזע!
    תודה על פוסט מעולה…

  7. לקיחת הלוואה אומרת כמעט תמיד ( למעט דירה) לשלם יותר מי שלוקח הלוואה מפיק פחות מהכסף שלו ובדרך כלל זה נובע ממשמעת עצמית נמוכה ואי יכולת לדחות סיפוקים.לדוגמא אם אני רוצה לקנות משהו ב6000 שקל ויש לי הכנסה פנויה של 2000 שקל אם אני אחכה 3 חודשים אני אקנה בסכום ואם אני אקח הלוואה אני אצטרך 4 חודשים כדי לשלם.

  8. יש באג, או שהבעייה אצלי?
    אני רואה שיש תגובות לפוסט, אבל כשאני נכנסת אני לא רואה כלום..

  9. ועכשיו אחרי שהגבתי, אני רואה את כל התגובות.. למעט התגובה שלי.
    אפילו לא כ”ממתינה לאישור”.

    • אני מתנצלת על כך. לצערי אני מחויבת להתקין מנגנון זיכרון מטמון (caching) שמציג לקוראים דף סטטי שאינו מתעדכן וזאת עד לריקון ידני של ה-cache. קיימת אפשרות שתשתית האחסון של האתר תשודרג בעתיד הקרוב ואז אבטל את העניין הזה.

      • אז כנראה שאצטרף להגיב מפעם לפעם רק כדי לקרוא תגובות (אל תפגעי, אבל זה באמת אחד החלקים הכי מעניינים בבלוג..)

        מקווה שזה יסתדר במהרה!

  10. בקשר לנקודה 3,
    שיעור המס בעבודה מעל 25% הוא לא רק למשכורות מ 14,001 ?

    http://www.goleango.com/%D7%9E%D7%93%D7%A8%D7%92%D7%95%D7%AA%20%D7%9E%D7%A1%20%D7%94%D7%9B%D7%A0%D7%A1%D7%94%202014

  11. את זעזעת את עולמי, ולאט אט מעצבת אותו מחדש. על כך המון תודה.

  12. אחלה ניתוח, באמת.
    אם היית מצליחה להכניס בין המילים מעט חמלה כלפי נחילי העכברים האומללים היה ממש מושלם.(-:
    ולגבי הנוסחה למדידת עושר, או שווי נקי כפי שאת קוראת לו, שמעתי פעם משפט שהולך ככה:
    עושר אמיתי לא נמדד בכמה אתה מרוויח, הוא גם לא נמדד בכמה אתה מוציא. עושר אמיתי נמדד במה שנשאר לך בארנק אחרי שהוצאת את כל מה שהיית צריך להוציא כדי להיות שליו ומאושר.
    אם נלך על פי הקריטריון הזה, יש מצב שאת יותר עשירה מאייל גולן וארז טל. יכול להיות שגם אני.

  13. לדעתי יש למדוד את השווי הפינאנסי של משפחה או רווקים בכמה זמן הם יכולים להחזיק מעמד פיננסית ללא תלות בעבודה ולצערי הרוב לא ישרוד אפילו חודש.

    • ובכן, אני מחזיקה מעמד פיננסית באופן לא רע גם בלי לעבוד.

      מה לגבי החזקת מעמד פסיכולוגית? הרושם שלי הוא שאנשים רבים עובדים פשוט כי הם צריכים שמישהו יאמר להם היכן להיות בבוקר עד ערב, כיצד להתנהג, אילו משימות לבצע, עם אילו אנשים לדבר, מה מותר ומה אסור. הם התרגלו לזה אחרי 30 שנות מיסוד בכפייה שעברו בגן-יסודי-תיכון-צהל-אוניברסיטה. כמו האסירים במערת אפלטון — הם לא מכירים מציאות אחרת.

      • זה כנראה מצב מנטלי של עבד. קריאה והפנמה של הנאמר כאן יוציאם מעבדות לחירות.

  14. רציתי לומר לך תודה רבה.

    נחשפתי רק לאחרונה לבלוג שלך ואני מוצא את עצמי קורא בשקיקה פוסט אחר פוסט.

    חלק הארי שבמסקנות האופרטיביות קשה ביותר לביצוע – אך באופן כללי גרמת לי לסלט רציני בראש..

    בתור צרכניסט כפייתי שהתחילה זה מכבר לחלחל בו תחושת קבס מהמירוץ הבלתי נגמר והמוטרף הזה, אני רוצה להודות לך שבאת לי בטיימיינג מושלם.

    חן חן ובהצלחה גדולה.

  15. נכון לסוף 2012: 2.6
    נכון לסוף 2013: 3.7
    נכון לסוף רבעון שני 2014: 4.1

  16. היי הסולידית,
    פוסט מעולה. בדיוק אתמול פרסמתי פוסט בנושא שונה בבלוג שלי באנגלית
    אף על פי שאני לחלוטין מסכים איתך שמשכורת היא לא מדד לכלום, אני חושב שגם מדדים פיננסיים טהורים הם לפעמים מטעים, ולא תופסים את “מקרי הקצה” – מקרים שבהם האדם אוהב את העבודה שלו או לפחות לעבוד בה מספר שעות מועט בשבוע, או לחילופין שהוא שונה לעשות מטלות יומימות בבית (כפי שחלק מהקוראים שלך שבים ומתלוננים).
    זה נכון שרוב המכריע של המקרים יש קורלציה כמעט מלאה בין המדד הפיננסי לבין כמות החופש – ולו בשל העובדה שהמכשול הכי משמעותי לחופש בעבור רוב האנשים הוא העבודה שלהם – אבל אני חושב שאפשר להשלים את התמונה בעזרת מדד נוסף – והוא מדד ה”כמה שעות בשבוע אתה עושה דברים שבתרחיש אוטופי אתה מעדיף לא לעשות”. העבודה יכולה להיות אחד מהדברים האלה, אבל גם בישול, נקיון, נסיעה באוטובוס וכו’. אני חושב שזה יכול לתת תמונה מלאה יותר על כמה אדם אדון לזמנו – והרי זו המטרה הסופית, בזמן שחופש פיננסי הוא אמצעי.
    מה דעתך?

    • דעתי – בעד!
      ואוו , בלוג לעצלנים!!
      תפור עלי.
      מעניין אם יהיה לו מה לחדש לי.

    • אחד הקישורים הכי טובים שראיתי:
      “בדיוק אתמול פירסמתי פוסט בנושא שונה”.
      גדול.

    • בכנות ,אם חופש פיננסי הוא אמצעי לאושר
      אני לא חושב מדד ה ….
      “כמה שעות בשבוע אתה עושה דברים שבתרחיש אוטופי אתה מעדיף לא לעשות”.
      הוא מדד טוב משום שבערכים הנמוכים(עשיה מועטה) והגבוהים(עשיה מרובה) תרומתו לאושר יורדת.
      ^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-
      לדעתי בשביל להעריך את החופש צריכה להיות מידה מסויימת של חוסר חופש. יין ויאנג.
      בשביל להדגיש את התמונה ראויה שתהיה איזו שהיא מסגרת.
      יש צורך ברע על מנת להעריך את הטוב. קיום הרע תורם לטוב כמו שזבל הפרות תורם לניחוח השושנה.
      ^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-^-
      שבת שלום.
      ^-^-^-^-^-

  17. סולידית, לא מדוייק

    1. צריך הון גדול כדי למשוך משכורת חודשית למשפחה , 15 אלף חודשי. מה יעשה זוג ולאורך כמה זמן כדי לחיות ברמה סבירה?

    2. מיסוי על משכורת הוא פרוגרסיבי כך שבשכר שאת מושכת מהון את משלמת הרבה יותר ממס הכנסה…בשכר נמוך כמו שלך עדיף לעבוד ולשלם למדינה פחות.

    3. מדד של זמן פנוי הוא בעייתי. בקלות הומלס מנצח אותך

    • 1. רון, אתה הרי יודע שאני מתייחסת בזהירות לביטויים כמו “צריך” המלווים באזכור סכום ספציפי. האם 15k זה ה”הולי גרייל” האוניברסלי למשפחה בישראל? באילו נסיבות? תחת אילו קריטריונים? עבור אילו אנשים? האם באמת “צריך”? או שמא בוחרים לממש את הצורך באמצעות תשוקה יקרה (ע”ע רכב)?
      2. כוונתי הייתה להדגיש שכסף שאתה צובר / חוסך אינו ממוסה באופן רצחני כסף שאתה מרוויח (מס הכנסה, בט”ל, מס בריאות, מע”מ) וכסף שאתה מבזבז (מע”מ ומיסים עקיפים).
      3. טיעון חלש, אם נביא בחשבון שרוב ההומלסים אינם בוחרים להיות הומלסים, אלא נקלעים למצבם בלית ברירה ובחוסר רצון. אסתכן בהכללה גסה, אבל רובם היו רוצים להיחלץ ממצבם, והדרך לעשות זאת היא באמצעות הקרבת זמנם הפנוי בתמירה לעבודה בשכר.

      • האמת.. שהומלסים הרבה פעמים נמצאים שם קצת מרצון.
        גם כששירותי הרווחה מנסים לעזור, הם מתנערים מהעזרה.
        חלקם לא לגמרי בקו השפיות, חלקם הגדול יותר פשוט מכור לסמים ועכשיו יש טרנד חדש בת”א ”הומלס חברתי” אנשים שעושים את זה כהצהרה וכתגובת נגד סדר העדיפויות של החברה המערבית.. בדומה למה שאת עושה.. רק עוד יותר אקסטרים.

      • לגבי הומלסים אני לא בטוח שאת צודקת. ממליץ על הספר טירת הזכוכית שנכתב על ידי ילדה שגדלה במשפחה שכזו.

  18. הי סולידית 🙂 אנחנו חסכנו יותר מ-26 שנה זמן פנוי לזוג 🙂

  19. ממש אהבתי את הפוסט ואפילו אומר שהוצאת לי את המילים מהפה – אכן סך העושר הפיננסי הוא מדד מהימן הרבה יותר מגובה ההכנסה לשיוך לעשירונים.
    הזכרת את המיליונר השכן של תומאס סטאנלי – ספר מצוין שלדעתי מצריך פוסט בפני עצמו. ספר נוסף שאני ממליצה עליו בחום פרי עיטו של אותו סופר: Stop Acting Rich .
    לטובת מי שלא קרא את שני הספרים הנ”ל, הנה תמצות קצר בכמה מילים: לפי מחקרים שנערכו בארצות הברית חלק הארי של המיליונרים אינם בעלי ה”בלינג בלינג” אלא עובדי צווארון כחול, לרוב בעלי עסקים קטנים שחסכו לאורך שנים וחיו בצניעות ומתחת לרמת הכנסתם.
    הסופר בודק את הוצאותיהם של המיליונרים על מגוון מוצרי צריכה ומראה כי דווקא אלא שיכולים להרשות לעצמם מעדיפים לחסוך ולקנות דברים שהם good value for money על פני מותגים. הוא בוחן למשל: שעון יד, יין מועדף, נעליים, חליפות, מסעדות מועדפות ועוד…
    עוד קוריוז שמוזכר בספר – הסופר בוחן את העושר של בעלי מקצועות חופשיים (הוא מציין שם בעיקר רופאים, רואי חשבון, עורכי דין למיטב זכרוני) ומסתבר שאלה, למרות הכנסתם הגבוהה, חוסכים משמעותית פחות בגלל הצורך להציג רמה מסוימת של “עושר” עקב תפקידם. למשל – בתי ספר פרטיים לילדים, מכוניות יקרות, בגדים “ייצוגיים” לעבודה, שעונים ממותגים וכו’.

  20. ג'רונימו

    קודם כל תודה על פוסט מעורר מחשבה.
    מתנצל מראש אם הנקודה הזו עלתה בעבר, אבל למה להתייחס לרכב או שניים למשפחה כעוד פינוק צרכני (בנפרד משאלת סוג הרכב)? מזווית התכנון העירוני, ישנם מעט מאוד אזורים עירוניים בישראל שמתוכננים באופן המאפשר לבעלי משפחות להסתדר ללא רכב פרטי, ולרוב הם אזורים יקרים במרכזי הערים הגדולות או הצמודים לתחנות הרכבת.
    הרכב אינו פינוק צרכני, אלא קנס תכנוני שמוטל על האזרחים.

    • זה מאוד מאוד נכון.
      שכונות חדשות שנבנות היום מתוכננות לסגנון חיים “פרברי” – כלומר מתוך הנחה שחייבים להתנייע עם אוטו. ובאמת מחוץ למרכזי הערים הגדולות קשה להתנייע בלי אוטו, כיוון שהתחבורה הציבורית לא טובה מספיק.
      באופן כללי המדינה נוטה להשקיע יותר בכבישים מאשר בתחבורה ציבורית, אם כי בשנים האחרונות גם זו השתפרה מאוד. דווקא בישובים ותיקים ופחות בשכונות חדשות, יותר קל להתנייע בתחבורה ציבורית.

      ועדיין, לפעמים זה גם ענין של בחירה. מתוך נסיון של שנים של התנהלות ללא אוטו (נכון, כאדם ללא ילדים עדיין) מצאתי תמיד דרכים להגיע, אם כי לא תמיד היו מאוד נוחות. הלכתי יותר ברגל, נסעתי יותר באוטובוס, ולפעמים גם תפסתי טרמפים כדי לצאת מהישוב שבו גרתי או ממוסד הלימודים שבו למדתי (אך רק בנסיבות אלה).
      נכון, אלה דרכים פחות נוחות להתנייע מאשר רכב פרטי. אבל הן הרבה יותר זולות, הרבה יותר בריאות (הליכה) והרבה יותר מעניינות. אפשר גם לקרוא ספר תוך כדי הנסיעה באוטובוס.
      אז זה לא שאי אפשר – זה פשוט קצת יותר מורכב, אבל עם התנהלות נכונה אפשר להתמודד במקומות מסוימים.

  21. עדו קאליר

    הייתי חוזר עם ילדי מגני שעשועים ואומר לזוגתי : אני לא מתבייש בכמה אני מרוויח (יפה ,אבל לא המון). אני כן מסתיר כמה מעט אני עובד בשביל זה. עד היום אי משקר לעתים כשמציעים לי עוד עבודה ואומר שאני מאד עסוק כי המציעים נפגעים אם אני אומר שיש לי מספיק כרגע ואני מעדיף זמן לעוד אימון אייקידו או רכיבה על אופניים או כתיבת מאמר. עם מדידת השווי הנקי יש בעיה מסוימת כי אני אישית מכיר אנשים שחיים בעוני אמתי כשהם מתגוררים בבית השווה נטו 8 מליון ש”ח…

    • פריכיהו

      גם לי אין מה להתבייש במשכורת שלי. אם מישהו צריך להתבייש זה המעסיק הנצלן שלי שמשלם סכום עלוב כזה עבור כישוריי המצויינים.

  22. עמית א.

    ומה שהכי יפה, זה שבתחתית הפוסט הזה, שהוא לדעתי בין הטובים שלך אם לא ה…, מופיעה פרסומת לחופשות סקי ב-999 יורו הכל כלול. סוג של נה נה בננה?

  23. 25000 או 20000?

  24. איכשהו שאלת ה”כמה יש לך בחיסכון” מרגישה יותר אישית – אולי כי היא באמת חושפת עליך יותר. אני חושב שלאנשים נוח יותר לדבר על משכורת (סמל סטאטוס שבא והולך), חובות (משהו שהולך מהם) ורק אז על חסכונות (כמה הם שווים באמת).

  25. יפה. מזכיר קצת את הציטוט הידוע של חוזה מוחיקה ש”עני זה בן אדם שרוצה יותר מדי” 😉 ועשיר – הוא מי שיש לו הכי הרבה זמן פנוי…

  26. אני נצמד להגדרה שאני רואה אותה כטובה ביותר, אדם עשיר זה מי שההכנסה הפסיבית שלו עולה על ההוצאות שלו”

    נראה לי שזו ההגדרה שעובדת בצורה הטובה ביותר כולל עיניני זמן ואחרים…

    =======
    לגבי הכנסה פסיבית, הסולידית שלנו ולא רק היא, הם רק קול קורא במדבר,

    בנתיים אנשים שבוכים על המילקי עומדים בתור לאייפון 6…

    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000981062

    אבל, מי שמציל נפש אחת מישראל כאילו היציל עולם מלא…

  27. פוסט מעניין..
    תודה.

  28. שירה בירה

    אני קוראת חדשה של הלוג שלך, וממש נהנית ממנו.

    הערה קטנה, לא רק כוכבי זמר ים תיכוני מאבדים כך את רכושם, אלא כל מיני כוכבים, או מתעשרים מאבדים כך את רכושם. זה קצת סטריאוטיפי לכתוב כוכבי זמר ים תיכוני. במיוחד שחלק ניכר מהם (ובמיוחד הזמר איל גולן שהזכרת) קונים נכסים המניבים רווחים (כדוגמאות השקעות בנדל”ן). בשורה התחתונה, הייתי שמחה אם היית כותבת פשוט כוכבים זמר. נקודה.

    • הי דורין. אני גם בעד לצמצם רמיזות עדתיות. באופן כללי אני נהנה מאוד מהכתיבה שלך וממליץ לכל אדם שני בערך לקרוא את הפוסטים שלך. תודה, אריאל.

      • ציין בפניהם בהזדמנות שהבלוג הזה אינו כפוף לסטנדרטים של אתיקה עיתונאית ו/או תקינות פוליטית, ושאם הם מתעקשים להיעלב בכוח (שלא לומר במקצועיות) מזוטות במקום להפנים את המסר העיקרי, אזי מוטב שיידלגו לאתר אחר.

        תקינות פוליטית מעליבה אותי. אין לה מקום כאן.

        • אל ניניו

          חחחח גדול! מת על ההערה הזאת שלך…

        • פוסט מצוין!
          תמשיכי לכתוב.

        • ביולוג ירושלמי

          הסולידית, בתור מזרחי יוצא עיירת קיפוח שחום עור ושיער, כתבת תגובה לעניין.
          תקינות פוליטית שווה לתחת כשאנשים שונים ומסוגים שונים כותבים באמת את מה שהוא חלק צר מאוד ולא מייצג מהשקפת עולמם בחופשיות.
          אין צורך להיעלב רבותיי.

          הזמרים המזרחיים עושים ברעש ובצלצולים (וחלקם ממש לא ולהיפך) את מה שהזמרים האשכנזיים עושים אולי בשקט ובייקיות בצד (וחלקם אולי ממש לא ולהיפך).
          ובכלל התרבות המזרחית/חצי ערבית אוהבת מאוד (מנסיון החיים שלי כאחד ממנה וכמביט מהצד על כאלו שקרובים לי ושותפים לה) להראות את שיש לה ובנוצץ, לא פחות מהתרבות השחורה באמריקה שהביאה את הנ”ל לגרוטסקיות מליצית (ע”ע בלינג בלינג) ולא פחות מהטייקונים דרי האחוזות/מגדלי הפאר ונוהגי היגוארים האשכנזים.

          בחייאת רחת לוקום עם העדתיות כבר.
          וזו הייתה התגובה הראשונה שלי בבלוג הנהדר והנפלא הזה, משנה סדרי העולם הצרכני הפרטי שלי (ושל אחרים כמו שניתן ללמוד מהתגובות), ושגורם לי כל לילה (ברצינות!) לא להרדם לפחות חצי שעה במחשבות על שלושת הפוסטים האחרונים שקראתי בו.
          וכן, שמתי פסיק לפני ו’ החיבור.
          Get over it.

  29. יש פרמטר נוסף, פרט לזמן הפנוי, שצריך לקחת בחשבון, והוא התלות באחרים.

    הרי לעקרת בית שלא עובדת, ותלויה כלכלית בבעלה שמפרנס אותה, יש אינסוף זמן פנוי לכאורה…

    • לא מדויק. אם היא עקרת בית פעילה, כלומר מישהי שמבשלת, מנקה ומחזיקה את הבית (ולא פיליפינית שתעשה את הכל בשבילה) אז א- אין לה אינסוף זמן פנוי, כי היא עסוקה בלטפל בבית. ב’ – יש לה ניסיון לא מבוטל בדברים שבהם היא עוסקת בבית, כגון בישול, אפייה, ניהול משק הבית, טיפול בילדים. שזה כן ניסיון מסוג מסוים ומי שעושה את זה היטב מפתחת כישורים מסוימים שיש להם ערך.
      ואם באמת יש לה כל כך הרבה זמן פנוי – היא יכולה לפתח תחביבים שיתפתחו למיומנויות שגם הן בעלות ערך (כספי או אחר).

  30. בגיל 42 יצאתי לפנסיה מוקדמת, מאז לא חזרתי לעבוד, ובעלי המשיך לעבוד, כ- 8 – 10שנים לאחר מכן הייתה לו הזדמנות לפרוש עם פנסיה טובה למדי ופיצויים יפים, אך הוא ויתר על זה והמשיך לעבוד, הוא לא בנוי אחרת, וגם לא רצה להפסיק את ההרגל.
    כשאדם מחליט להפסיק לעבוד, מן הסתם, הוא כבר מוכן לזה נפשית, ובטוח בעצמו, בהתאם להרגליו, שיצליח להסתדר. גם בלי ללכת לעבודה מדי יום ביומו.
    מבחינה כלכלית אנחנו מסודרים לכל החיים, ואנחנו סומכים על עצמנו, מדי פעם אני מוצאת את עצמי מיעצת לו לגבי הוצאות מיותרות, הוא הבזבזני שביננו, לא רבה איתו לגבי זה, אני מקבלת אותו כמו שהוא, ומשתדלת להיות כלב השמירה שלנו, כאשר, בין היתר, חיסכון זה דרך חיים, אני אפילו חוסכת יותר מאשר בעלי,ולא עולה בדעתי, לבזבז כסף טוב שנחסך משנים של עבודה והעדפות נכונות.

  31. וכמובן, יש לי את כל הזמן לעשות את מה שאני אוהבת, אין לזה תחליף.

  32. מה אני יגיד לכם חברים יקרים דבר אחד פשוט יש לי להגיד לכם !

    זמן פנוי ללא כסף – לא שווה כלום

    זמן פנוי עם כסף – זה מעולה אבל זה לא מספיק

    זמן פנוי עם כסף ועם בריאות – זה המתכון המנצח ולשם אתם צריכים לשאוף

    ברכה והצלחה לסולידית !

    • זמן פנוי ללא כסף דווקא כן שווה משהו. זמן פנוי מאפשר התארגנות, ויצירת דברים שלא מתאפשר לעשות כשיש כסף ולא זמן.
      למשל, כמה אנשים שיש להם כסף ועובדים בעבודה תובענית לא מספיקים לטפל בכל מיני סידורים שיש להם ומזניחים אותם, מה שמתפתח בטווח הרחוק גם להפסדים כספיים או אחרים (בריאותיים?)? (בהנחה שהם לא מספיק עשירים כדי לשלם למישהו אחר שיעשה במקומם את הסידורים, או כשזה בלתי אפשרי שמישהו אחר יעשה במקומם, כמו לעשות ספורט או ללכת לרופא?)

      אדם שיש לו יותר זמן ופחות כסף יש סיכוי שיצליח לנהל את חייו ביתר יעילות וטיפוח של תחומים שונים, על פני אדם עם כסף אך ללא זמן.

  33. 4% מ-500,000 זה לא 25,000

  34. דשתי הפג

    האם מי שנולד הרוויח?

  35. זה רעיון נחמד, אבל בפועל סביר שישנה קורלציה גבוהה מאוד, קרובה לאחד, בין ההכנסה החודשית למשק בית לבין השווי שלהם, מדד השנים שתיארת או כל מדד אחר של עושר נטו. ברגע שישנה קורלציה כל כך טובה בין המדדים, אין סיבה להשתמש דווקא במדד שהרבה יותר קשה למדוד ולאסוף נתונים לגביו.

    • טוב, זה באמת על רגל אחת ויתכן שאני בהחלט מתגרה בגורלי אבל אני זוכר שכתבת פוסט (לא מצאתי אותו בחיפוש מהיר) בנושא שאדם מדלג בחייו בין העשירונים… אני מניח שזה דבר שיכול לפגוע בקורלציה בין המדדים,לא?

      • הנה מצאתי

        https://orikatz.wordpress.com/2013/04/07/ricky1/

        והרשתי לעצמי לצטט קטעים נבחרים.

        [נניח שישראל ישראלי הוא האדם המתאים ביותר להגדרה האינטואיטיבית של מעמד הביניים הישראלי. כאשר היה ישראל ישראלי בן 22, הוא למד כלכלה באוניברסיטת תל אביב, שכר דירה קטנה עם שותפים והתפרנס ממלצרות. משכורתו שייכה אותו לעשירון הרביעי או החמישי. בגיל 30, כשישראל ישראלי התחתן, הוא כבר מצא עבודה באחד הבנקים שהקפיצה אותו אל העשירון השביעי. בגיל 45, לאחר שקיבל קידום, הוא הגיע לעשירון התשיעי. כשיצא לפנסיה הכנסתו ירדה בהתאם, והוא חזר לאזור העשירון השישי.]

        [אני מאמין שהנתונים מדברים בעד עצמם. עם שכר של 20,000 ש”ח למשק בית, ריקי כהן בהחלט איננה עשירה באופן יוצא דופן לשאר אזרחי מדינת ישראל שלהם שלושה ילדים, לא בהשוואה לממוצע ולא בהשוואה לחציון. השכר שלה מייצג באופן לא רע בכלל את מה שמרוויחים אנשים בגילה שכולנו היינו חושבים עליהם באופן אינטואיטיבי כ”מעמד הביניים”.]
        –> נראה שבמקרה זה גם אין קורלציה טובה.

  36. רווחי הון מתקבלים מהון שכבר שילמת עליו את המס הגבוה ביותר. לא מזכים אותנו בהוצאות שכרוכות בהשקעת ההון שלנו. כך שלדעתי המס על רווחי הון לא ככ נמוך.

  37. ישנם גם לא מעט זמרים מסגנונות זמרה אחרים שלא מגלים נטייה לחסכנות.

  38. פוסט מצויין, מלכה כבר אמרו!.

  39. זה אולי הבלוג הכי טוב שקראתי אי פעם. אני חושב שצריך לקחת את הבלוג, לשים אותו בספר ולתת אותו לכל נער בן 15-16 כדי שיקבל קצת שכל לקראת החיים הבאים עליו. אם היתי קורא את זה בגיל 15 היום היתי מליונר, טוב נו, אפשר להתחיל גם עכשיו. תודה רבה לך על כל הפוסטים ואני נורא מסכים עם השקפת העולם שלך.

    כל הקטע הזה שמגיל 0 מנסים לדחוף אותנו למסגרת כדי שכנצא לשוק העבודה ניהיה מוכנים ולא נעשה בעיות, נתנהג כמו ילדים טובים ונעבוד עבור בעלי ההון ונתן גם את המשכורת בחזרה לבעלי ההון (בדרך כלל חברים של אלו ששילמו לנו את המשכורת) בכך שנצרוך הרבה דברים שהם מכניסים לנו לתת מודע שאנחנו צריכים באמצעות המדיה (שגם בה הם מחזיקים בכיף כף) פשוט גאון מי שהמציא את זה.

    • לגמרי.
      וכשחושבים על זה שהפרסומות בטלוויזיה למשל, הן רק של חברות שיכולות להוציא כמה מיליונים טובים על פרסום כזה, כלומר, הן ממילא החברות החזקות בשוק, והן עוד משתמשות בשטיפת מוח מסיבית שכזו (פרסומת בטלוויזיה) – זה בכלל מחלחל. (גורם למחשבה שאי אפשר לברוח מהן לשום מקום. כלומר אפשר, רק למי שמתנתק מהמטריקס).

  40. זה לא הזמן הפנוי, שצריך להביא לאופטימום. זה האושר. אושר יכול לבוא מזמן פנוי, מכסף, מבריאות,
    וגם מעבודה (יש בודדים שנהנים מהעבודה).
    אם המבחן הוא רק זמן פנוי, אז כמו שמישהו כתב פה הומלס מנצח את כולנו. גם למישהו שנמצא בבית עם דיכאון קליני יש הרבה זמן פנוי.

    • הענין של הזמן הפנוי הוא, שאתה בוחר מה לעשות בו. בין אם זה לעבוד או לעשות משהו אחר שגורם לך אושר.
      אבל ברגע שאתה *חייב* לעבוד (בניגוד לרצונך), אז מתחילה הבעיה. כלומר הבעיה אינה בעצם העבודה, אלא בעצם העובדה שאין לך את חופש הבחירה.

    • ואדם עם דיכאון קליני אינו “פנוי”, כלומר הזמן שלו אינו “זמן פנוי” במובן שאינו “זמן חופשי” כי הדיכאון שלו שולט בו ולא מאפשר לו לבחור מה הוא עושה בזמנו החופשי.

  41. אני חושב שעלית כאן על נקודה מרתקת

    הייתי מגדיר זאת כ”דרגות חופש”, כי מי שיש לו זמן פנוי של 200 שנים או 500 שנים זהים- יש להם די עד ליומם האחרון (והגיון דומה גם לצד השני).

    אולי יש מקום לדון על הנוסחה הנכונה. כך, למשל, אולי נכון להגדיר את המדד בתור המרחק שלי (בשנות עבודה?) מהנקודה בה לא אצטרך לעבוד יותר עד יומי האחרון. אבל זה דברים טכניים.

    הענין הוא שהמשכורת לכשלעצמה בעלת ערך אינדיקטיבי נמוך לעושרי ו/או אושרי. כנ”ל לגבי רמת הוצאותי. על פי שיטתך- הערך נמדד לפי מספר בעל משמעות אישית: שנות חיים ולכן הוא יותר משקף. סחטיין.

  42. מדד יותר מדויק – הנגזרת של השווי הנקי. השינוי (החודשי, השנתי) בשווי הנקי. מדד זה מתאר לא רק את המצב הנוכחי (תמונה סטטית) אלא את המגמה. האם בחודש שעבר היה לי יותר או פחות שווי נקי? זה המדד היחיד שלוקח בחשבון גם את ההכנסות (משכורת, נכסים, הון) וגם את ההוצאות (“רמת החיים”).
    זה גם הגרף היחיד שאני עוקב אחריו ברמה חודשית…

    • באמת נשמע מדד טוב, והוא יכול להיות מדד משקף גם עבור מי שעדיין נמצא בגרעון – אבל במגמת שיפור. כי אז הנגזרת שלו תראה על כך שהוא בכוון הנכון.

  43. אני תוהה למה וורן באפט ממשיך לעבוד במרץ רב. לפי כל המדדים הוא עשיר ואין לו שום צורך מעשי לבזבז את זמנו בעבודה. גם לא נראה לי שהוא צריך עוד כסף כדי להתקיים בכבוד עד יומו האחרון גם אם יאריך חיים מאוד.

    כמוהו יש המון אנשים שיש להם את ההון המספיק לקיים את רמת החיים שלהם אבל בוחרים להמשיך לעבוד עד יומם האחרון.

    מעניין היה לשאול את דוד עזריאלי שעבד גם בגיל 92.

  44. פוסט מבריק באופן ניסוחו. הצלחת לבטא בצורה ברורה ותמציתית עקרונות קריטיים. אגב, הקושי הגדול ביותר לדעתי הוא הקושי הפסיכולוגי. אנשים לא יודעים להתמודד עם שפע זמן. שווה להתייחס לזה בהרחבה באחד הפוסטים הבאים שלך…

  45. אהבתי, כמובן שאבחר באופציה א’…

    אבל דבר אחד חסר במשוואה (ואין לי מושג איך להכניס את הנתון הזה) – רצף הזמן האבוד וכמה זה “עלה” למשה ודני. בהנתן נתון זה, בהתבסס על ההנחה שהתנהגות עבר היא נביא מצוין להתנהגויות עתידיות באם ימשיכו בדרכם, רצף זמן עתידי.

  46. ועוד הארה/הערה לכל אותם מגיבים שמדברים על ההוא או ההיא שעבדו על גיל מאוחר וכו’. זה הכל עניין של בחירה. דוד עזריאלי ב-ח-ר לעבוד על גיל 92, כמו שיכול היה לבחור לבהות בגלים עד סוף ימיו. ככל שצבר נכסים כך גדל מרווח הבחירה שלו. הוא בחר בעבודה, כך הוא רצה לנצל את זמנו שעמד לרשותו.

    ואולי כדאי לשנות את המושג “זמן פנוי” ל”מרווח בחירה”

    • מסכימה איתך בהבחנה הזו, ונראה לי שמה שהסולידית מתכוונת במונח “זמן פנוי” הוא “זמן פנוי מדברים שלא רוצים לעשות” (כמו עבודה לא נעימה) או “זמן פנוי לדברים שאני בוחרת לעשות”. כלומר בעצם זמן חופשי. במלים אחרות.

  47. משפחה עם 2 ילדים קטנים – 10 שנים. כאשר יגדלו כפי הנראה נצא לפנסיה 🙂

  48. זה לא בדיוק עבודה, זה התחביב שלו.

    לפעמים אדם הוא עבד לממון, על מנת לשמור שלא יטעה , או יפסיד וכל מיני בעיות של עשירים… עושר מוגזם, לדעתי לא מוסיף בריאות או סיפוק לבעליו, הוא תמיד ישאף להגדיל את הונו ולשמור עליו ולמעשה עשוי למצוא את עצמו מאד בודד עם כל העושר הזה.

  49. פוסט מצוין אבל מריח מחוסר בטחון והצטדקות בנוסח “אני נראית ענייה אבל בעצם יותר עשירה ממך”.
    הרעיון לנסח בדיקה של הלמ”ס לגבי עושר מיותר לגמרי כי בכך הוא ישמוט את הקרקע מתחת מגדל הקלפים הרעוע של מקבלי ההחלטות וה”כלכלנים המומחים”.

  50. בקיצור- החרדים צודקים אורך חייהם נכון. מינימאלי ולהנות מהמינימום הזה.
    וזה מתכון האושר.

    • יש בזה הרבה. משפחות חרדיות רבות חיות בעוני מרוד אך באושר גדול.
      הם לא חלק ממעגל הצרכנות, מנותקים מהמטריקס כמו שאומרים, מה שעושה אותם מאוד חופשיים, חופשיים להנות מעצם החיים ומדברים שאינם חומריים.

  51. מצאתי אותך, כי באמת חיפשתי חופש כלכלי.
    לפעמים בעבודה בא לי להקיא, אני בכלא..והמחשבה שאלו החיים שמצפים לי ..טרגי.
    אז חיפשתי להתעשר כדי להשיג חופש, פתאום את באה עם דרך ישימה ומעניינת, לא כייפית במיוחד, אבל מבוססת. על כך תודה קודם כל. על השיתוף.
    והערה קטנה? בגלל שאת מצליחה להשפיע עלי כל כך(קיצוץ 3.5 אלף בחודש בהינף יד), דיי ירד לי המוטיבציה לעבוד וכך הביצועים שלי התדרדרו, כי איך אתה יכול להיות חיובי ומפיק מעצמך כשאתה מרגיש מיאוס במקום שאתה נמצא?!
    אנא ממך, קצת מוטיבציה חיובית והלך רוח אופטימי ושמח לשנים שאנחנו כן עובדים כדי להגיע למטרה המרגשת – עצמאות כלכלית.
    ושוב—אלפי תודות את עוזרת לאנושות המחפשת.
    בהוקרה, אהבה והמון הערכה. עם הרבה שמחה בלב..
    חברה מהרשת : )

    • גם אצלי זה בדיוק כך ירידה בביצועים וחוסר רצון לקום לעבודה, אבל חייבים להמשיך כי יש יעד!!!

    • אני מודה שלא הצלחתי לצלוח את המשבר הזה.
      כשחישבתי כמה אני יכולה לחסוך לחודש, מתקציב שגם כך כבר היה מקוצץ מראש (עברתי תהליך של 3 שנים של צמצום התקציב עוד לפני שגיליתי את הסולידית 🙂 ) הבנתי שלא בטוח שזה שווה את זה. כלומר, מס’ השנים שאצליח בסופו של דבר לחסוך לא שווה את הסבל המתמשך במקום העבודה. החלטתי שאני מעדיפה פשוט לעבוד במשרה חלקית (לא שזה פשוט! קשה למצוא משרה חלקית מכניסה אבל היד עוד נטויה) ופשוט להנות מהחופש שלי במנות קטנות. כל פעם עוד שעה- שעתיים ביום. בעיני זה עושה הבדל אדיר בין לעבוד 8 שעות ביום (ובטח 9! מה שמעולם לא הצלחתי…) לבין 7.5 או 7. (ובהמשך 6, 5, 4…..)
      כך ממשיכים להנות מיציבות מסוימת ובמקביל מחופש גדל והולך.
      (במציאות התוכנית הזו קצת יותר קשה לביצוע אבל אני מקווה שעם הזמן זה ישתפר).

      • הנה מתכון לעבודה חלקית – להגיע למקום שקשה בלעדייך ואז לבקש הקטנת כמות השעות במקום להעלות משכורת. מראש מעסיקים לא רוצים בדרך כלל אנשים שעובדים מעט שעות – כי פרוש הדבר הוצאות קבועות (הוצאות הכשרה) גבוהות יותר.

  52. אלון ד.

    זה קצת יותר מורכב.

    בתרחיש בסיכוי הנמוך שתיק ההשקעות שלך יצנח בערכו בגלל נפילה בבורסה או דבר דומה, ותצטרכי לצרוך מתוכו, כאשר הוא שווה 20% משוויו ההתחלתי, את תמצאי את עצמך שורדת להרבה פחות זמן. (ואולי תאלצי לחפש עבודה בכל זאת)

  53. המדד של הלמ”ס הוא קשקוש שמטרתו להנציח את השליטה בפרט.
    השאיפה שלך הינה בחירה חופשית וזה מובן.
    חופש לבחור זה השלב הראשוני בלחיות ופה בטח תסכימי איתי.
    שתינוק נולד הוא רוצה לעשות הרבה דברים וכל פעם אומרים לו לא ולא ולא ולא.
    חופש הוא לא רק חופש בהקשר של מה אני עושה.
    אלא חופש מכל צורך ותלות.(מפיפי קקי ואפילו לנשום ועד חופש לחשוב למה אני מאמין במה שאני מאמין ומה תומך בזה), כמובן שפגיע בצרכים הבסיסיים של האחר בשביל החופש שלך זה דבר לא נכון מבחינת החברה כולה אך זה משהו אחר.
    רגשות הם חלק ממנו ולכן לא נוכל להיות חופשיים לדוגמא מצרכים רגשיים מסוימים או פיזיים כרגע.
    לשם כך כדי שנבין את עצמנו ואת העולם טוב יותר כדי שנשתחרר מצרכים אלה ואחרים.
    כמו שאת אומרת לבחור לחיות ברמת חיים נמוכה זה פתרון נכון שכן הוא פותר צרכים נפשיים(לדוגמא זה מונע לחץ מהבוס אשר פוגע בבריאות הנפשית שלנו) או צרכים פיזיים (לדוגמא ישנים מספיק בלילה שזה צורך בריאותי לתקינות המוח-> יש אנשים שצריכים 8 או 9 שעות לא ישנה כלום)
    והפתרון שאת מציעה הוא ארוך טווח לא קצר טווח כמו קניות בקניון.
    אך לחיות ברמת חיים נמוכה עדיין לא מקנה חופש בחירה אלא זאת רק שיטה יעילה יותר מצרכנות בזבזנית.
    הנתון אותו צריך לבדוק הינו רמת הבחירה של הפרט ולצערי היא ממש לא נמדדת ברווח נקי.
    אך כפי שנאמר כבר באמנה החברתית:
    “האדם נולד חופשי ובכל מקום אסור הוא באזיקים. פלוני סבור שהוא אדון לאחרים, והוא בעצמו עבד יותר מהם.”

  54. שימי עפיפונים

    דורין, וחברינו לתגובות כאן,

    למי שלא מכיר, נראה לי שמאוד מאוד מאוד תהנו מהשיר הזה:

    פסיכודלי כמו שאני אוהב ומאוד ממחיש בפשטות את נושאי הדיון באתר כאן.

    חשוב לדעת שהשיר נכתב בשנת 1994, כדי להבין שם אלמנט אחד חשוב בנושא רכב.

    בקיצור: תרשו לעצמכם לשים פול ווליום ולהתפרע 🙂

    שימי

  55. אני לא יודע מה טוב יותר בבלוג שלך..
    הפוסטים שאת כותבת או התגובות להם.
    בכל מקרה אני נהנה, לומד ומעריך.

  56. ישבתי ועשיתי את החישוב, ולי ולבן זוגי יש יחד הון בשנים של 2.4.. לא משהו אבל יחסית לעובדה שאנו בתחילת שנות השלושים שלנו, גם לא כל כך נורא.

    בנוסף יש לנו דירה אותה אנו משכירים ולכן, למרות שההון בשנים נמוך כעת, אני צופה קפיצת מדרגה משמעותית בעשור הקרוב 🙂

  57. שאלת הבהרה לדורין, או לקוראים הוותיקים של הבלוג..

    משהו לא מסתדר לי עם החישוב הנ”ל: בהנתן תשואה של 4% ניתן לצאת לפנסיה..
    האם הכוונה היא לכך שחיים על התשואה מההון וכך ההון נשאר קבוע? או שמושכים 4% מערך התיק לפני תשואה?

    מצד אחד, אם מושכים את התשואה וההון נשאר קבוע, ההנחה היא שאתה אמור לגלגל את הסכום ההוני עד יום מותך?
    ומהצד השני, אם מושכים 4% מהתיק (כולל התשואה?), זה לא מקטין אותו ממש ואז כל שנה המשיכה של 4% הופכת לקטנה יותר ויותר?

    אני מרגישה שפיספתי פה משהו בהבנה המתמטית של המודל…

    צודה מראש לעונים.
    ותמיד תודה לסולידית בלי קשר ; )

  58. אחד שחושב

    23 שנה

    פוסט מעניין כנראה נכון בחשיבה הכללית, אבל כרגיל קיצוני
    כאילו יש רק 2 קצוות – הסולידית, ובזבזנות וטמטום מחלט

    “כן, משה נהנה מהחיים הטובים, מבית ענקי, רכבי יוקרה, בילויים ותפנוקים — אבל לכל אלה נלווית חרדה קיומית שמא ייגמר הכסף והוא לא יוכל עוד “לתחזק” עוד את אורח חייו הראוותני”

    מה לגבי החרדה הקיומית שאולי בזמן שאת מגרדת סבונים (וסליחה על הפישוט) , אנשים עושים דברים יותר מעניינים שגורמים להם לאושר רב יותר, עם הזמן היותר מצומצם שלהם? מה לגבי החשש שאולי יום אחד תקומי ותסתכלי על החיים מנוקדת מבט אחרת (הרי זה קורה כל הזמן לאנשים חושבים) ותביני שאובדת זמן רב כלכך בלחיות חיים מוגבלים במשאבים תוך שכנוע עצמי שזה מה שעושה אותך מאושרת?
    את לא שואלת את עצמך מדי פעם את השאלות האלה? את לא מטילה ספק באקסיומות הגישה שלך?

  59. יש בעיה מסויימת בפוסט והוא שהוא מודד את העושר בשקלים. (שעליהם מבוסס ניתוח של הזמן). אבל שקלים הם הבטחה של ערך לעתיד, שתלוי מצידו ביציבות המערכת החברתית-סביבתית. כמו שזמן אפשר להמיר לכסף אבל לא בחזרה, כך גם הון חברתי והון טבעי קל להמיר לכסף אל בחזרה זה יותר קשה.

    אם יש לנו מיליון ש”ח בבנק בהוצאה של 40 אלף לשנה, אנחנו מניחים שאותם 40 אלף ש”ח ישמרו על ערך הקנייה שלהם לאורך זמן. זה שיקול נכון לאדם בודד אבל שיקול יותר בעייתי לחברה שלמה. אפשר להסתכל על 4 מאגרים של הון – הון תעשייתי (כמו אופניים) הון אנושי (הידע איך בונים או מתקנים אופניים) הון חברתי (האם זה בטוח לרכוב באופניים בחושך?) הון טבעי (האם יש נפט או גומי לייצר את הצמיגים?). הזמן הפנוי הוא נגזרת מסויימת (מה עושים אם יש שני אנשים ולשניהם זמן פנוי אבל כמות שונה של הון לכל אחד?).

השאר תגובה