הקורא הנבון חלכאי העלה נקודה מעניינת בתגובה לפוסט האחרון:

"בגישה האמריקאית תיק של 60% מניות נחשב לתיק שמרני, תיק של 80% מניות נחשב "נורמלי". בקרב מנהלי השקעות בארץ, תיק של 60% מניות נחשב אגרסיבי."

זו נקודה נכונה, מהותית, וכזו שמחייבת התייחסות – ודאי בבלוג שמתיימר להציג בפני הקורא העברי דרך להגיע לעצמאות כלכלית.

פוביה ממניות

בישראל קיים פחד מושרש, כמעט בלתי מוסבר, מהשקעה במניות.

קחו לדוגמה את היקפי הגיוסים לקרנות הנאמנות – מדד טוב לבדיקת התנהגות הציבור בשוק ההון. ב-2013 קרנות הנאמנות גייסו למעלה מ-55 מיליארד ש"ח מהציבור ושברו בכך את שיא כל הזמנים; אבל רק 8.5% מהסכום הזה הושקעו בקרנות מנייתיות.

ביטוי נוסף לחרדה ממניות ניתן למצוא בפופולאריות העצומה לה זוכות קרנות נאמנות אג"חיות "מעורבות", הידועות גם בתור קרנות 10/90. הקרנות הללו פועלות כך ש-10% בלבד מהכספים מושקעים במניות, ו-90% הנותרים מושקעים באגרות חוב (קונצרניות, אלא מה). הקרנות הללו נחשבות לפיתרון סולידי עבור משקיעים ששונאים סיכון. הן כה פופולאריות, עד כי בשנים האחרונות הן הפכו לספינות הדגל של בתי ההשקעות השונים וכמדד להשוואה. (*)

וריאציות פופולאריות נוספות של קרנות מעורבות הן 20/80 ו-30/70. תתקשו למצוא שיעורי חשיפה גבוהים יותר למניות בקרנות אג"חיות, משום שכל תיק בעל פלח מנייתי גדול מ-30% נחשב לאגרסיבי. כך, תיקי השקעות סטנדרטיים שנחשבים לסולידיים ושמרניים בארה"ב, כגון 40%/60% ואף 50%/50%, נחשבים בארץ לספקולטיביים.

הלך הרוח מעבר לים הוא להגדיל את החשיפה למניות ככל שאופק ההשקעה ארוך יותר וגיל המשקיע צעיר יותר. לפי ג'ון בוגל, משקיע בן 25 נדרש להשקיע לכל היותר 25% מהונו באג"ח ולכל הפחות 75% במניות. מנגד, בישראל, משקיע כזה יקבל הצעות ממנהלי קרנות 90/10 שימליצו לו להשקיע באופן סולידי כי מניות זה "מסוכן". 

כן – מניות הן בהחלט אפיק השקעה מסוכן. הסיכון הוא המחיר שיש לשלם עבור פוטנציאל התשואה הפנומנלי שלהן. לא כל אחד מוכן לקחת את הסיכון הזה, וכבר דיברנו על כך שהנכונות לקחת סיכון היא אינדיבידואלית. חשיפה מזערית למניות מתאימה מאד למי שזקוק לכסף בשנים הקרובות ומוכן לקבל תשואה נמוכה יחסית על ההשקעה.

אני מעיזה לטעון שרוב הישראלים לא עונים על ההגדרה הזו. ככלות הכל, אנו מתגוררים במדינה שבה הספורט הלאומי הוא לייבב על חוסר היכולת לעמוד ביעדים כלכליים ארוכי-טווח (תזכירו לי כמה משכורות דרושות לקניית דירה? שכחתי לבדוק בכלכליסט).

אם לשפוט על פי ביצועים היסטוריים, שוק המניות הוא האמצעי היעיל והאפקטיבי ביותר כדי לגרום לכסף שלכם לצמוח. מדוע אפוא נוצרה פוביה ציבורית מהשקעה במניות לטווח הארוך? מדוע ישראל הפכה לתמונת ראי של ארה"ב בהקשר הזה?

שורש הפחד

הנטייה הראשונה היא לעלעל בספרי ההיסטוריה. האם הציבור בישראל סובל מתסמונת פוסט טראומטית? האם התחולל אירוע כלשהו בתולדות שוק ההון שצלק את נפשותיהם הרכות של המשקיעים, הבריח אותם מהבורסה וגרם להם להעדיף השקעות גרועות בהרבה?

ובכן, לא חסרים אירועים טראומתיים. ב-1983, למשל, התחולל משבר מניות הבנקים, שגרר תנודות קיצוניות בשווקים עד להשעיית המסחר בבורסה במשך קרוב ל-3 שבועות, באירוע שפגע אנושות במוניטין של שוק ההון והמערכת הבנקאית בארץ. 11 שנים אחר כך, ב"יום שני השחור" (7 בפברואר 1994), חווה מדד ת"א-25 החדש את המפולת השניה בחומרתה עד אז, ומחזורי המסחר התכווצו ב-90%. המשברים העולמיים – משבר הדוט.קום (2001-2000) והמשבר הכלכלי העולמי של 2009-2007 – אף הם לא פסחו על השוק המקומי, שחווה מפולות בהיקף של עשרות אחוזים.

אכן, לא נעים. אבל האם יש בכך להסביר מדוע בישראל חוששים כל כך ממניות, בעוד שבארה"ב הן נתפסות כמכשיר השקעה מקובל? אני סבורה שלא.

הרי גם המעצמה הגדולה שמעבר לים חוותה טראומות חמורות לא פחות. ב-19 באוקטובר 1987, "יום שני השחור" (**) גרסת ארה"ב, מדד הדאו-ג'ונס קרס ביותר מ-22%. כמה שנים לאחר מכן התמודדו המשקיעים בארה"ב עם המיתון של תחילת שנות התשעים, פיצוץ בועת ההייטק, אירועי ה-11 בספטמבר, והמשבר הכלכלי העולמי.

שוק המניות קורס לפעמים. זה נורמלי. הדרך כלפי מעלה רצופת מהמורות. המהמורות הללו – מפולות, קריסות ומשברים – הן חלק בלתי נפרד מהשקעה במניות. מפולות היו בעבר כשם שתהיינה בעתיד. כל מי שמשקיע היום בשוק המניות צריך לצפות לכך שבכל רגע נתון הוא עלול לחוות "יום שני שחור" משלו, ואף גרוע ממנו.

אבל, חמורות ככל שיהיו, המהמורות הללו אינן משנות את העובדה ששוק המניות בכללותו נוטה להתאושש. לפעמים ההחלמה אורכת שבועות, חודשים ואף שנים, אולם בטווח הארוך (15+ שנה), השוק עולה.

מדוע?

מפני שהמניות הנסחרות בשוק אינן חתיכות נייר. הן מייצגות בתי-עסק חיים, המנסים לצמוח ולשגשג בסביבה קשוחה מאוד ובלתי סלחנית. השוק הקפיטליסטי מתגמל את החברות המצליחות, ונפטר מהחברות הכושלות, כאילו היה איבר גוף שמשיל עור מת. הוסיפו לכך את העובדה שבניגוד לאגרות חוב, למניות יש פוטנציאל תשואה אינסופי – 10%, 100%, 1,000% ואף יותר מ-10,000% – ותבינו מדוע שוק המניות הוא מנוף הצמיחה האפקטיבי ביותר.

מדד ת"א-25 עם הושק בינואר 1992 לפי שער בסיס של 100 נקודות. אתמול הוא סגר על 1396.1 נקודות, חרף התנודות והמפולות שתוארו לעיל. ואם ביצועי השוק המקומי לא מרשימים אתכם – יתכן שהגרף הבא, הממחיש את ביצועי מדד הדאו-ג'ונס (30 החברות הגדולות בארה"ב) משנת 1900, יגרום לכם לשנות את דעתכם.  האם מזהים מגמה מסוימת בגרף? האמנם "מה שעולה חייב לרדת"?

שימו לב לתנודות ולקריסות בגרף האחרון. לעתים הן חדות ודרמטיות. לעתים הן עלולות לגרום לפאניקה ולפחד מצמית. הפחד הזה עלול לגרום לטעויות חמורות – כמו מכירה במחירי ריצפה – וטעויות כאלה עלולות לגרום לטראומה לכל החיים.

זה הכל עניין של אופי

וזה, לדעתי, לב העניין.

מי שנלחץ בקלות, מאבד את עשתונותיו ומוכר דווקא בעת שהיה עליו לקנות – חוטף כוויה לכל החיים, שתרחיק אותו ממניות לאורך זמן. אף שמדובר במנוף צמיחה אדיר, אנשים נרתעים ממנו כל כך עד שהם פשוט מתעלמים מקיומו.

למיטב התרשמותי, הישראלי הממוצע לא מתאפיין באורך רוח ובאדישות. אנחנו אוהבים את הריגוש המיידי, את הכסף הקל והמהיר, ומנגד מעדיפים לחתוך הפסדים כמה שיותר מהר כדי לא לצאת "פראיירים".

אלה תכונות שלא עולות בקנה אחד עם השקעה פסיבית, לטווח ארוך מאוד (15+ שנה) החותרת להשיג, לכל היותר, את תשואת השוק.

הבעיה הזו ניכרת גם מעברו השני של הספקטרום. כשאני משוחחת על השקעה פסיבית עם אלה שמגדירים עצמם "תותחי השקעות" ו"חיות שוק" (כמו החבר'ה בספונסר או בשחקן מעו"ף), הם תמהים, בין היתר:

– מדוע אני מסתפקת בתשואת השוק כשאפשר לעשות הון תועפות במסחר מיידי באופציות בינאריות, נגזרים ופורקס?
-למה להשתעמם במשך שנים כשאפשר לעשות "סיבוב" מהיר במסחר תוך יומי?
– למה לי לקנות קרנות נאמנות מחקות על מדדים כשאפשר להשקיע במניית "חלום" (גז ונפט, או ביוטק, או קלינטק, או מדפסות תלת מימדיות, או מה שלא יהיה באופנה)?
– למה להישאר בשוק גם כשהוא יורד כשאפשר לעשות כסף קל מעסקאות שורט?

אותם ספקולנטים תרמו לביסוס תדמיתה הציבורית של הבורסה המקומית בתור "קאזינו לאומי". רבים מבלבלים בין השקעה במניות לבין הימורים אימפולסיביים על אותן תנודות קצרות טווח שהוזכרו לעיל. אבל מניות, כאמור, הן לא ז'יטונים. הן לא אמצעי במשחק סכום-אפס שבו המפסיד מעביר כסף למנצח בלי לייצר שום ערך.

יש מי שמבין ששוק המניות הוא לא קזינו, אבל עדיין תופס אותו במונחים של מגדל שן אליטיסטי, המרכז אך ורק מומחים לעניין. התעשייה הפיננסית – בנקים, בתי השקעות, מכללות שוק ההון ועוד – משקיעות הון תועפות כדי לבסס את המיתוס הזה ולשכנע את הציבור ששוק המניות הוא לא רק מסוכן, אלא גם מסובך ומחייב עצת מומחה – גם אם לרוב מדובר בעצת אחיתופל שמכניסה למומחה כסף רב.

אני מאמינה שהבורות הפיננסית הזו מרחיקה ישראלים רבים מהשקעה במניות. גרוע מכך, היא תורמת לחיזוק תדמיתה של הבורסה כזירת פעולה של חזירים קפיטליסטיים שעושקים את העם וכיעד למתקפה בשם "הצדק החברתי". כך נוצר מעגל קסמים שבו הציבור הישראלי רק מתרחק מהבורסה ומשוק המניות, ובכך מרחיק את עצמו עוד יותר מעצמאות כלכלית.

בשורה התחתונה

קוראים ותיקים של הבלוג הזה יודעים שאי אפשר להאשים אותי באופטימיות יתר. חלק גדול מההון שלי מגולם במטבעות זהב השמורים בכספת כמה אלפי קילומטרים מכאן. יש לי 20 קילו עדשים ירוקות במזווה כמעט בכל רגע נתון. הפילוסופיה שלי הושפעה במידה רבה מכתביו של ארתור שופנהאואר.

ועדיין, כשמדובר באחד מכליה החשובים ביותר של המערכת הקפיטליסטית – שוק המניות – דעתי, הנסמכת על נתונים אמפיריים, נותרת איתנה. שוק המניות אינו מציית בהכרח לחוקי הכבידה. (***)

קחו כמה דקות כדי לעכל את הנקודות הבאות:

• שוק המניות עולה בטווח הארוך, ופוטנציאל התשואה הוא, תאורטית, אין-סופי.
• העלייה רצופה בירידות שעלולות לכאוב מאוד, אם כי לטווח קצר יחסית.
• בטווח הארוך, השוק נוטה להתאושש באופן דרמטי.

משמעויות פרקטיות

(דעתי בלבד, לא המלצה, האחריות היא עליכם)

1. השקיעו במניות לטווח ארוך: כדי להגשים את מטרותיכם הכלכליות לטווח הארוך אתם חייבים לייצר חשיפה מידתית למניות באופן שהולם את פרופיל הסיכון שלכם. ככלל אצבע, ככל שגילכם צעיר יותר ואופק ההשקעה שלכם ארוך יותר – כך החשיפה שלכם צריכה להיות גדולה יותר.

2. השיגו את תשואת השוק: את החשיפה למניות יש לבצע באמצעות מוצרים עוקבי מדד (קרן נאמנות מחקה, קרן סל זרה ובהיעדר ברירה – תעודת סל) הגובים את דמי הניהול הנמוכים ביותר. "ניהול מקצועי" יקר מאד ופוגע בתשואה שלכם.

3. פזרו: יש לפזר את החשיפה למניות על פני מגוון שווקים ברחבי העולם.

4. אזנו מחדש: יש לוודא שהפלח המנייתי בתיק לא צומח באופן בלתי מבוקר מעבר לפרופיל הסיכון שלכם (ראו סעיף 1). אם השוק עלה, מכרו מניות ברווח והחזירו את שיעור המניות בתיק לגודלו המקורי.

5. מצעו כניסתכם: אם אתם חוששים מפני כניסה לשוק המניות רגע לפני המפולת, מצעו את כניסתכם באופן מדורג.

6. השקיעו באפתיה: זכרו שאתם משקיעים לטווח הארוך. דברים רעים מאוד עתידים לקרות לפלח המנייתי בתיק שלכם. זה כואב, זה ייכאב, אבל בסוף זה ייגמר. כל זמן שתכירו בכך, תיערכו מראש ולא תמכרו מתוך פאניקה – האירועים הללו לא ישנו דבר.

7. הבינו את הסיכון: ויחד עם זאת חשוב שתזכרו. שוק המניות הוא אפיק השקעה מסוכן. גם אם תחזיקו במניות 30 שנה ותפזרו את אחזקותיכם על פני כל מדינות הגלובוס, לכל היותר תקטינו את הסיכון – הוא לעולם לא ירד לאפס.

(*) הבעיה היא שמדובר בדרך כלל בקרנות אקטיביות. ככאלה, דמי הניהול שהן גובות מכבידים על התשואה (הנמוכה, יחסית) שהקרנות הללו משיגות, ומטבע הדברים – רובן לא מכות את מדד הייחוס. 

(**) הסרטון המצורף כולל את הסיקור של CNN מאותו יום. ממליצה לצפות ולדמיין איך הייתם מרגישים אילו זה היה הכסף שלכם.

(***) רבים מזכירים בתגובה לטענה זו את קריסת מדד הניקיי היפני ב-1989, שממנה עדיין לא התאושש. ובכן, טענתי היא שמדובר באירוע קיצון, שהסבירות שיתרחש ברמה הגלובאלית – נמוכה מאד. חשוב לזכור ששוק המניות היפני תומחר בסוף שנות השמונים ברמות שנשענו על ההנחה שהתל"ג היפני לנפש יעלה באופן משמעותי על התל"ג של ארה"ב. להזכירכם: מדובר במדינה שכלכלתה הייתה עיי חורבות אחרי מלחמת העולם השניה. לצד זאת, השינוים הדמוגרפיים ביפן, ובראשם כמות העובדים במשק היפני שהלכה והצטמקה מאז שנות התשעים, הביאה לכך שהצמיחה הכלכלית "הנורמלית" לא יכולה הייתה להדביק את פערי התל"ג בין יפן לארה"ב. בכל מקרה, המסקנה מהסיפור הזה, בעיני, ברורה: כשאתם משקיעים במניות, אל תשקיעו אך ורק במדינה אחת. פזרו! פזרו! פזרו!