מה יקרה אם נצא לגינה, חמושים בזכוכית מגדלת, ונמקד באמצעותה את קרניה המסרטנות של תרבות הצריכה לכדי אלומה יוקדת אחת?

סביר להניח שבמקום דשא שרוף ונמלים חרוכות, האלומה תיצור גן אירועים, עמוס לעייפה באורחים מגונדרים ומשועממים עד כלות, ובמרכזו זוג צעיר החוגג את "היום החשוב בחייו".

120,000 שקל – זוהי עלותה הממוצעת של חתונה בישראל, עדכנית ל-2013.

ממוצעת, הווה אומר, לא מדובר כאן בחתונה של הבן של יצחק תשובה. אלה סכומים שמוציאים אנשים רגילים – אותם אומללי "מעמד הביניים" ומטה – שאצים נרגשים ולהוטים לחקות את עשירי תבל … וכפרה על הכסף.

אלה אותם זוגות צעירים שמתמכרים לאשראי, נוטלים משכנאות ענק, מתחילים את חייהם בחובות ואחר כך גולשים ל"סולידית" ומייבבים ש"כל כך יקר לחיות כאן".

מבין כלל מעשי ההתאבדות הפיננסיים שעושים צעירים במדינה הזו, קשה לי לחשוב על תופעה הרסנית יותר. החתונה הישראלית הטיפוסית מנקזת לתוכה את כל תחלואי הצריכה, מזקקת אותם ומעצימה אותם פי עשרות מונים.

חיים רק פעם אחת:

הטענה הנדושה הזו היא כנראה ההסבר הנפוץ ביותר לחתונות הראווה.

כלה, כך אומרים, היא "מלכה ליום אחד", ולכן ביום הזה צריך וראוי "להשקיע" כסף. במילים אחרות, מכיוון שהאירוע "נדיר" כל כך, יש הצדקה להוצאות הגבוהות (מאותה סיבה, אגב, ההמונים מבזבזים הון על טיול אחרי צבא – הרי מתי עוד יהיה להם זמן פנוי…)

יש כלות מטורללות שחולמות על ליל הכלולות מאז היו בנות 6. הן  סוחטות את בני זוגן האומללים לבזבוזי עתק ("קניה לי אם אתה אוהב אותי") ומתכננות את האירוע חודשים ארוכים מראש כדי לוודא שהחוויה תהיה "בלתי נשכחת". ביום החתונה עצמו הן כל כך חרדות שמא הזיקוקין לא יידלקו בזמן ושהסוס הלבן לא יחרבן בכניסה לחופה, עד שהן כמעט חוטפות אולקוס.

חרדת מעמד:

האמת המרה מאחורי חתונות הענק טמונה כמובן בחרדת המעמד של בעלי השמחה.

לא בכדי הם רוצים להצטייר בתור הלארג'ים ביותר, המפנקים ביותר, הגדולים ביותר. בתרבות שבה כל זוג מפיק אירוע ראוותני-עד-גיחוך יותר ממשנהו, מופעל לחץ חברתי לעשותו "מיוחד" יותר ויותר – שאחרת יחשבו את הזוג לעני, קמצן, לא-מוצלח.

למרבה האירוניה, כל החתונות הללו מרגישות בדיוק אותו הדבר: שעמומון רפטיטיבי, סתמי, צעקני, רועש, ריקני, מלאכותי – שיר הלל לתת-תרבות הצריכה וסמליה.

מירוץ הדוניסטי:

חתונות הן מדרון חלקלק במיוחד, מפני שככל שאתם קונים עוד אטרקציות גדל הפיתוי להוסיף עוד ועוד.

אסופת הנוכלים מ"תעשיית האירועים" יודעת לנצל את החולשה הזו לטובתם כדי לשווק עוד ועוד פיצ'רים נדושים כמו כירכרת סוסים, מסוק, סרט דביק של בני הזוג בטיילת, מגנטים, קריקטורות וכו' וכו'. כמה שיותר מיוחד, יותר טוב, ולעזאזל הכסף. פלא שהתעשיה הזו מגלגלת 5.5 מיליארד שקל בשנה?

רצון שהופך לצורך:

הטרגדיה בכל הסיפור — פועל יוצא של הסיבות לעיל — היא שרוב האנשים כבר לא סבורים שהוצאה אסטרונומית על מסיבה של כמה שעות היא מותרות. מבחינתם זהו צורך – מחיר שעליהם לשלם כדי לשמר את מעמדם בסדר החברתי.

כך, בדיוק כשם שרצונות אחרים הפכו לצרכים (מכונית, טלוויזיה רב ערוצית, מערכת קולנוע ביתי, סמארטפון, אינטרנט, מזגן, מים חמים) – כך גם החתונה הופכת להוצאה ש"אין ברירה" אלא להתמודד עמה.

רוצים את זה עכשיו, נשלם על זה אחר כך:

עבור רוב הישראלים 120,000 ש"ח זו משכורת של יותר משנה. בהינתן שיעור חיסכון אפסי ו"יוקר מחיה" שמרקיע שחקים, ניתן היה לצפות אנשים במדינה הזו יחשבו פעמיים לפני שהם שופכים כסף מיותר כדי להנציח "חוויה" עם אדם שבשליש מהמקרים יתגרשו ממנו כעבור מספר שנים ובשליש אחר ישארו עמו בזוגיות אומללה "למען הילדים" (*).

לא ולא.

אנשים מוכנים לקחת הלוואות ענק כדי לשלם על החתונות שלהם, ולעזאזל החובות. קרפה דיים!

חלק לא מבוטל מהמתחתנים בארץ נעזרים בכספי ההורים שלהם כדי להפיק את הקרנבל. הציבור הקדוש הזה נחלק לשניים:

ההורה הלוחץ: במקרה זה, ההורה הוא שסובל מחרדת מעמד ומשתמש בחתונה כדי להרשים את מקורביו  ולגרוף אגב כך הון חברתי ( אם ההורים שלכם לוחצים על חתונה מסורתית עם 300+ אורחים, ובכן, נסו להבהיר שזו החתונה *שלכם*, לא שלהם).

ההורה הנלחץ: במקרה זה, ההורה נכנע לחרדת המעמד של ילדיו ומעמיד לרשותם סכום מכובד תוך שהוא יודע שהכסף יתאייד מהר יותר מהתגובות של הטרולים באתר הזה.

אם לא מפריע לך שהבת שלך רוצה חתונה בשווי 120,000 שקל גם אם המשמעות שתיאלץ לשבור את חסכונותיך כדי לממן את זה עבורה – הרי שהמסוגלות ההורית שלך בספק (שלא לדבר על איכות החינוך שנתת לבתך).

אבל הלוואות והורים הם לא המקורות היחידים למימון החתונה. למעשה, הם אפילו לא המקור העיקרי.

"אל תדאגי, הצ'קים יכסו את הכל!"

קוד ההתנהגות הנהוג במחוזותינו מטיל את האחריות למימון הפנטזיה הצרכניסטית המבחילה של הזוג הצעיר על… האורחים.

במילים אחרות, בני הזוג מביאים בחשבון את סכום הכסף שהם צפויים לקבל כמתנות מאורחיהם במסגרת תכנון תקציב החתונה. כך האורח האומלל הופך בעל כורחו לשותף באורגיית הבזבוזים חסרת התוחלת שתוארה לעיל.

לא פעם אני שומעת על אנשים שמלינים על כך שיש להם 5 חתונות הקיץ ולכן יצטרכו להיפרד מ-2,000 שקל לפחות. איש לא מעז לשלם פחות, פן חלילה ייתפס כקמצן או חסר לב. אחרים משלמים מתוך ציפיה שהזוג החוגג ישיב לו כגמולו ביום בו הוא עצמו יינשא.

המנגנון החולני ומשולל ההיגיון הזה, פרי בטנה של של התרבות הנורמלית, מתמחר קירבה אנושית בכסף. כשהון חברתי מתורגם להון פיננסי, קצרה הדרך לבזבוז חסר שחר על אנשים שאתם חפצים בייקרם.

שאלו אותי באחת התגובות מה דעתי בעניין, ואיך אני מתמודדת עם ה"אילוץ" החברתי הזה.

ובכן, דעתי היא שעלות מימון החתונה מוטלת אך ורק על החתן, על הכלה ועל המשפחות שלהם. לא על האורחים. העובדה שבני זוג בוחרים להינשא לא נותנת להם את הזכות לקנוס את האורחים שלהם.

אל תזמינו אנשים להפקות הארורות שלכם אם אין לכם את האפשרות לשלם תמורתן. אל תצפו שאחרים יממנו את הפנטזיות הגרנדיוזיות שלכם. אני לא אמורה לנחש כמה עלה האולם, כמה עלו המנות וכמה עלה לשכור את סוס הפוני שנשא את הילדה שהמטירה סיגליות בדרך לחופה.

לעצם העניין, אני בדרך כלל דוחה הזמנות לחתונה מאנשים שלא תורמים מהותית להון החברתי שלי. זה אומר שלהזמנות שמגיעות מ"מכרים", "עמיתים" או מ"קרובים רחוקים" אני בדרך כלל משיבה בטלפון שאומר שלא אוכל להגיע, ובכך, בעקיפין, מקטינה את עלות ההוצאה שלי ושלהם.

מה האלטרנטיבה?

אם כבר החלטתם שאתם רוצים להתחתן – חפשו את הדיל הזול ביותר לקפריסין, סעו ללרנקה, לימסול, פאפוס, ניקוסיה או איה נאפה, גשו לבניין העיריה, אתרו פקיד שיחתן אתכם, קחו את תעודת הרישום, חזרו ארצה וגשו למשרד הפנים.

אחר כך תוכלו לעשות מסיבה בבית, להכין אוכל בעצמכם ולהזמין (רק) אנשים שאתם אוהבים – בלי לקנוס אותם, בלי לגרור אותם למקום שבו הם לא מכירים אף אחד, ובלי להיכנס לחובות בעצמכם.

צריכים צלם? מנו את אחד החברים שלכם. צריכים ברמן? נהג? מאפרת? ספר? כנ"ל. לא יודעים לבשל? בקשו עזרה ממישהו שיודע (אבא-אמא-אח-אחות) או שתזמינו טייק-אוואי ממסעדה סמוכה. הבית שלכם קטן? צאו ליער, למדבר או לחוף במקום לפרנס בעל אולם מפוקפק. החברים מתעקשים לשלם? שיביאו אוכל, שתיה או צ'קים שייתרמו בשמכם.

במקום לתאם לו"זים, לוודא שהשמלות של השושבינות מתאימות לסידורי הפרחים ולהתרוצץ בין מאות אורחים שעם רובם בכלל לא דיברתם בחודש האחרון, תוכלו – רחמנא לצלן – להינות מהאירוע, ולשלם פחות מ-5,000 שקל.

אני מבטיחה לכם שהחוויה הזו תיחרט בזכרונכם – גם אם היא לא תלווה בתוספות מלאכותיות כמו כירכרות, הפרחת יונים וסלסולים של אייל גולן. למרבה האירוניה, החתונה הזו תהיה כל כך ייחודית ויוצאת דופן ביחס לשאר, שאין סיכוי שמי מהמוזמנים ישכח אותה.

מתנת הכלולות היקרה ביותר שנתתי שווה כנראה בסביבות 115,000 ש"ח כפול מספר הקוראים הרווקים של הבלוג הזה. 115,000 שקל זה הרבה מאד כסף לזוג צעיר, בעל אופק השקעה ארוך וזמן רב להנות מכוחה הפלאי של ריבית דריבית.

אם אתם לא מיליונרים, אל תוציאו סכום בן שש ספרות על מה שהוא במהותו לא יותר ממסיבה חד-פעמית שנמשכת כמה שעות. אני יודעת שזה "מטורף", "קיצוני", "סגפני", אבל תחשבו על זה לרגע: יש קשר בין בזבוז קיצוני לתלות כלכלית. ביום שבו אנשים יבינו ש-100 שקל שהם חוסכים שווים בדיוק כמו 100 שקל שהם מרוויחים, אני משוכנעת שמצבו הכלכלי של עם ישראל ישתפר דרמטית.

(*) אגב, מבלי להרחיב בעניין דעתי על מוסד הנישואין והרלווונטיות שלו לזמננו – אני חושבת שבהינתן שיעור הגירושין הקיים יתכן שיש היגיון רב יותר לקיים את מסיבת החתונה הגדולה ביום הנישואין העשירי 🙂