על פרישה מוקדמת, פרישה חלקית ופרישה ממוזערת

מודל העבודה המסורתי מעודד את כולנו, בדרגות משתנות של כפייה, לרכוש מקצוע, לאתר מקום עבודה יציב, לעבוד קשה במשך ארבעה או חמישה עשורים ולחסוך מעט (כ-10% עד 20%) מההכנסה השוטפת.

לקראת גיל 70 מצופה מאתנו לפרוש לגמלאות ולהתנתק ממעגל העבודה. אנחנו יוצאים לחופשי, כאשר את העשורים האחרונים לחיינו אנו נדרשים לממן באמצעות שילוב של קצבה ממשלתית (הביטוח הלאומי), חיסכון פנסיוני (כפוי) שנגיש מגיל 60 ואילך, ומעט חסכונות שצברנו (אם ישנם).

לא מפתיע, לאור המודל הזה, שרבים מזהים את המושג "פרישה" עם עולם הדימויים של גיל זהב: טיולים מאורגנים, קרוזים, מדשאות גולף ובילויים עם הנכדים. רבים ממתינים בקוצר רוח ל-"גיל הפנסיה", עמוק בעשור השביעי לחייהם, כדי להוריד הילוך ולחוות חוויות שלא היה להם די זמן, פנאי וכסף כדי לחוות בעבר, בימים שבהם התגלגלו מתלוש משכורת אחד לאחר.

הבעיה במודל המסורתי הזה, אטרקטיבי ככל שיהיה, היא שהחופש מגיע בשלב מאוחר מאוד – אחרי שלמעלה מ-80% מחיינו כבר חלפו. החיים נראים אחרת בגיל 65+, כשהזיקנה מתחיל לתת אותותיה והבריאות כבר הולכת ומתרופפת, ויש חוויות שכבר קשה, אם לא בלתי אפשרי לחוותן בגיל כזה.

השאלה המתעוררת, כמובן, היא מדוע להמתין עד השליש האחרון לחיינו כדי לגדוע את התלות בתלוש המשכורת ולפנות לעצמנו קצת זמן?

פרישה מוקדמת

הרעיון של פרישה מוקדמת וחתירה עצמאות כלכלית בגיל צעיר – כפי שהוא מקודם בבלוג זה ובאחרים – מבקש להתמודד עם החיסרון הבסיסי הזה במודל הפרישה המסורתי.

ההבדל היסודי בין פרישה מסורתית לפרישה מוקדמת מתמצה בשיעור החיסכון, שהוא הנתון הפיננסי הקריטי ביותר בהתנהלות כלכלית: ככל שהוא גבוה יותר, ניתן לפרוש מוקדם יותר.

כך, אדם שירכז מאמץ ויחתור להרוויח יותר, להוציא פחות, להגדיל את שיעור החיסכון שלו ל-50% לפחות ולהשקיע את ההפרש באופן שיטתי, ימצא את עצמו תוך פחות מעשור בעמדה שבה הוא כבר לא תלוי בתלוש המשכורת שלו כדי לממן את עצמו.

זה עובד, משום שאפקט הריבית דריבית (צמיחה אקספוננציאלית של ההון) הופך את חסכונותיו למעין כדור שלג שהולך וגדל, עד שבנקודה מסוימת – כאשר החיסכון מגיע לשווי של 300 חודשי מחייה או יותר (*) — ההכנסה הפסיבית מהחיסכון מספיקה כדי לכסות את הוצאות המחייה (הנמוכות ממילא).

(*) זאת לפי כלל 4% הרואה במשיכה של 4% בשנה בגדר שיעור משיכה "בטוח". מכאן שעל כל 300 שקל שחסכתם, אתם יכולים להוציא שקל אחד בחודש מבלי לעבוד. אם חסכתם 3,000 שקל, אתם יכולים להוציא 10 שקל בחודש מבלי לעבוד. אם חסכתם 30,000 תוכלו להוציא 100 שקל בחודש; 300,000 שקל יממנו הוצאה חודשית של 1,000 ₪; וחיסכון של 3 מיליון ₪ יממן הוצאה חודשית של 10,000 ₪ מבלי לעבוד (הסבר: 10,000*12 = 120,000 ₪ בשנה * 25 = 3,000,000 ₪. 4% מ-3,000,000 הם 120,000.)

בנקודה זו אותו חוסך כבר לא חייב לעבוד אם הוא לא רוצה בכך: הוא יוכל לפרוש עשרות שנים לפני גיל הפרישה החוקי  ולהנות משפע של זמן פנוי עד יומו האחרון, תוך שהוא מממן את עצמו ממקורות עצמיים שצמחו הודות לחיסכון אגרסיבי והשקעה נבונה בשנים שקדמו לפרישה.

אך גם המודל הזה לא חף מבעיות. הוא מחייב מעצם טבעו ריכוז מאמץ ממוקד, נחישות ומשמעת, לדחות סיפוקים מההווה לעתיד עד לצבירת הסכום שמספיק כדי להגיע לעצמאות כלכלית. מעבר להתשה המנטאלית שנובעת ממאמץ כזה, חשוב לזכור שכל מודל המבוסס על דחיית סיפוקים טומן בחובו סיכון מסוים: שהרי בהיעדר ודאות לגבי תוחלת חיינו, אין שום ערובה שבכלל נהיה שם כדי ליהנות מהחופש הכלכלי לכשנגיע אליו, אפילו אם מדובר בשנים ספורות.

מעבר לכך, המודל הזה מציג את הפרישה מוקדמת בבחינת יעד דרמטי, בבחינת "הכל או כלום". כשוויקי רובין וג'ו דומינגז כתבו את הקלאסיקה "כספך או חייך" בשנות השמונים, הם התמקדו ב-Crossover Point, נקודה סינגולארית על ציר הזמן שמפרידה בין תלות כלכלית ועצמאות כלכלית. כאילו שמרגע שאדם צובר את הסכום הדרוש הוא יכול לקפוץ מהמטוס, לפתוח את המצנח הפיננסי ולנחות בבטחה – מהלך שמעורר רתיעה טבעית, גם אם אנחנו משוכנעים שהמצנח בסופו של דבר ייפתח.

אלא שהחלוקה בין פרישה (או עצמאות כלכלית) לבין עבודה בשכר (או תלות כלכלית) איננה דיכוטומית וחדה כפי שניתן לדמיין. ישנו ספקטרום רחב, ודרגות שונות של עצמאות כלכלית הפרוסות לאורכו. לכן, פרישה ועבודה אינן מצבי עולם "בינאריים" שבהכרח שוללים זה את זה. בין לבין קיימים פתרונות נוספים, שמבטאים איזונים עדינים יותר בין דחיית הסיפוק והעדפת העתיד, מצד אחד, לבין גישת "אכול ושתה ומחר נמות" מצד שני.

פרישה חלקית

פתרון אחד כזה הוא פרישה חלקית, או "עצמאות כלכלית לייט".

הרעיון כאן הוא להמשיך לייצר הכנסה אקטיבית (שכר עבודה או הכנסה מעסק), תוך צמצום  הדרגתי של היקף העבודה,  באופן שמאפשר לפנות זמן רב יותר לעיסוקים אחרים. השאיפה היא שזרם ההכנסה האקטיבית ישלים את ההכנסה הפאסיבית שמקורה בהשקעות. כתוצאה, ההכנסה הכוללת (אקטיבית+פאסיבית) מספיקה לכיסוי כל הוצאות המחייה.

כך, במקום להשקיע שנים של מאמץ שיטתי בניסיון לחסוך סכום השווה ל-300 חודשי מחייה, החוסך יכול להשקיע כמחצית מהזמן ולחסוך 150 חודשי מחייה בלבד. בנקודה זו, אף שהוא לא נחשב לעצמאי כלכלית לחלוטין במונחי כלל ה-300, הוא יוכל להישען על החיסכון שכבר צבר על מנת "להוריד הילוך", להקטין את נפח המשרה הנוכחית ל-25-15 שעות בשבוע, להקים עסק צדדי (למשל: מתן שירות ייעוץ בתחום מומחיותו, או אפילו אתר אינטרנט משלו) או אפילו לעזוב כליל את משרתו השוחקת ולעבור למקום עבודה אחר, פחות מתגמל, אך גם לחוץ פחות ומספק יותר.

כך או כך, העובדה שיש ברשותו חיסכון משמעותי, גם אם לא גדול מאוד, מסייעת לחוסך לצמצם את תלותו במקום העבודה הנוכחי, פותחת אפיקי השתכרות חדשים (כאלה שרוצים לעבוד בהם, ולא כאלה שבהכרח משלמים את השכר הגבוה ביותר), ובעיקר מפנה זמן, תורמת לגמישות סגנון החיים ויוצרת איזון בית/עבודה בריא יותר.

המשמעות היא שפרישה חלקית מאפשרת לשים לפחות רגל אחת מחוץ למרוץ העכברים, בגיל מוקדם בהרבה מכפי שנדרש לצורך חיסכון של 300 חודשי מחיה. במקום לדחות את החלומות במשך עשור של חיסכון ו"טחינה" בעבודה לא מעניינת, אפשר "להימלט" תוך מספר חודשים בודדים ואפילו פחות מכך.

זהו פתרון קורץ עבור מי שמעוניין בזמן פנוי יותר, מבלי להתנתק כליל מעולם העבודה. ואכן, רבים האנשים שיעדיפו שבוע עבודה של 10-15 שעות על פני שבוע עבודה של 0 שעות, במיוחד בנסיבות שמאפשרות להם לשלוט על זמנם ועל סביבת העבודה שלהם, שאותה הם בוחרים לא רק בגלל גובה השכר.  .

בנוסף, פרישה חלקית עשויה להיות רובוסטית יותר (במונחי "שבירות"), משום שהיא מחייבת הישענות גם על הון אנושי, קרי, על היכולת להרוויח כסף. השוו זאת לגישה הטכנית-קלאסית, שנשענת בעיקר על הון פיננסי, בנוסח "עבדי X שנים כדי לחסוך סכום שממנו תוכלי למשוך Y%  בשנה כך שתוכלי להפסיק לעבוד לעולמי עולמים בגיל Z". כשחלק מהתזרים מקורו בהכנסה אקטיבית, הרי שהתנודות של שוקי ההון / הנדל"ן נעשית פחות ופחות משמעותית, שכן החיסכון משמש בעיקר כרשת ביטחון. הפואנטה היא שאם אדם מוכן ומסוגל לממן חלק מהוצאות המחייה שלו תמורת עבודה בתשלום, אזי היקף הנכסים שלו נעשה משני בחשיבותו.

החיסרון העיקרי של מודל הפרישה החלקית הוא שרגל אחת נותרת במרוץ, במובן זה שעדיין קיימת תלות מסוימת בהכנסה מעבודה. החירות הנצחית שמאפיינת את הפרישה המוקדמת/המסורתית אינה קיימת כאן, מה שמחייב את "הפורש החלקי" להמשיך ולמכור לפחות חלק מזמנו תמורת כסף.

בנוסף, אף על פי שבזמן הפרישה החלקית עדיין אפשר לרכוש מיומנויות, לצבור ריבית דריבית על החיסכון ולהמשיך לחסוך (מה שיכול להפוך אותה לשלב בדרך לפרישה מוקדמת או לעצמאות כלכלית "מלאה"), התהליך עדיין יהיה איטי יותר בהשוואה למאמץ המרוכז שמאפיין את מודל הפרישה המוקדמת.

נקודה נוספת היא, שבעוד שפרישה מוקדמת מבוססת בעיקר על משתנים יחסיים כמו שיעור החיסכון, הרי שפרישה חלקית תלויה יותר במספרים אבסולוטיים. למשל: אדם שמכניס 20,000 ₪ בחודש ומוציא 10,000 ₪ יתקשה יותר לאתר חלופות להכנסתו ביחס לאדם שמכניס 10,000 ומוציא רק 5,000.

השאלה המאתגרת כאן היא איזה סכום דרוש כדי לעבור למשרה חלקית? מה מכפיל ה-“F*CK YOU MONEY” שלפיו תתקבל החלטה?

התשובה היא כנראה פונקציה של נסיבות אישיות כמו תזרים מזומנים, תאווה לסיכון, תחום עיסוק, הזדמנויות ועוד. תאורטית,  אם ההכנסה מהמשרה החלקית מספיקה לכיסוי כל הוצאות המחייה, הרי שאין צורך לחסוך אפילו שקל ואפשר לפרוש (חלקית) באופן מיידי.

 אחרים יעדיפו "להוריד הילוך" רק לאחר שביססו לעצמם כרית ביטחון פיננסית גדולה יותר, למשל בהיקף של 1, 5 או 10 שנות מחייה, או לפחות כזו שתספיק לכיסוי הצרכים הפיננסיים הקריטיים ביותר (חובות ומיסים, דיור ותשתיות, תחבורה, מזון וילדים), כך שההכנסה האקטיבית תממן רק את המותרות והרצונות. גישה זהירה כזו מבטיחה מפני משבר תעסוקה במשק ו/או אובדן כושר עבודה, ובעיקר יוצרת בסיס ל"כדור שלג" עתידי שיאפשר בכל זאת לבסס פרישה מוקדמת בעתיד.

 

פרישה ממוזערת

על הרצף שבין עבודה לפרישה ניתן למצוא גם את מודל הפרישה הממוזערת (mini retirement).

הרעיון, שזכה לתהודה לפני כעשור בעקבות רב המכר The Four Hour Work Week מאת טים פריס, מבקש לפצל את תקופת הפרישה מ"בלוק זמן" אחד למספר רב של "מיני-פרישות" הנפרסות על פני ציר הזמן.

כך, במקום להמתין לנקודה סינגולארית, ארעית ובלתי ודאית שבה נוכל לפרוש "לעד", פריס מציע לצאת ולהיכנס לעולם העבודה בתדירות גבוהה (במסגרת שבתון, חופשה-ללא-תשלום ואפילו התפטרות), ובתווך ליהנות מתקופות קצובות של הפסקות ממושכות של מספר חודשים ויותר – לאורך שנות ה-20, ה-30, ה-40 וה-50 שלנו.

הפסקות הקריירה הללו, לפי פריס, מאפשרות "ללכת בעקבות הלב" ולחוות את העולם באופן מלא יותר כבר בגיל צעיר, כשאנחנו בשיא כושרנו הפיזי והמנטאלי. התוצאה, לדבריו, היא חיים מאושרים ופרודוקטיביים יותר בהשוואה לתקופת פרישה שנדחסת ל-20 שנה (במקרה של פרישה מסורתית) או 50-40 שנה (במקרה של פרישה מוקדמת).

בפשטות, אם פרישה מוקדמת היא ספרינט ממושך, ואילו פרישה חלקית משולה לג'וגינג באותו מסלול, הרי שפרישה ממוזערת היא המקבילה לריצת הפוגות: פרצים תקופתיים של עבודה אינטנסיבית, ולאחריהן תקופות ממושכות של מנוחה, התנתקות מהסביבה המשרדית ואימוץ סגנון חיים אלטרנטיבי.

היתרון העיקרי של מודל הפרישה הממוזערת ביחס למודל הפרישה המוקדמת טמון בכך שהוא מאפשר להשתחרר ממרוץ העכברים באופן מיידי, בכל גיל, ללא קשר למצב הפיננסי המסוים של "הפורש". היא מתאימה מאד למי שרוצה לפרוש ל…, ולא רק לפרוש מ… – במיוחד כשהשאיפה היא לחוות חוויות שמטבען לא ניתן לדחות למועד מאוחר יותר– למשל, זמן במחיצת הילדים רגע לפני גיל ההתבגרות, או חופשה ארוכה עם בן משפחה מבוגר.

הפאוזה הזו מאפשרת לחוות "על רטוב", ולו בזעיר אנפין, את החוויה של חיים ללא עבודה. כך, למשל, אם הדחף לעצמאות כלכלית נובע מהרצון לעסוק בתחביב מסוים – החל מטיולים בעולם וכלה ביזמות לסוגיה – הרי שהפרישה הממוזערת תאפשר לכם להעריך האם התחום הזה מרתק מספיק כדי שיעסיק אתכם לאורך זמן.

הפרישה הממוזערת מסירה את העבודה מהמשוואה לתקופה ממושכת, וככזו עשויה להיות מעין חזרה גנראלית לקראת עצמאות כלכלית מלאה, כשעיקר כוחה הוא בהכנת התשתית המנטאלית לקראתה – בדגש למילוי החלל בעולם שמחוץ למשרד.

לפרישה הממוזערת עשוי להיות גם אפקט מזכך, מרענן, ואולי אף כזה שמעורר געגועים לחזור לעולם העבודה — כך שהפורש חוזר עם פרספקטיבה עמוקה יותר, טעון בכוחות מחודשים, מה שעשוי להפוך אותו לפרודוקטיבי, יצירתי ועמיד יותר. במצב זה, הפורש בשל להגדיל את הכנסותיו, באופן שעשוי לקדם אותו לקראת פרישה מוקדמת של ממש.

מי יודע, אולי זו הסיבה שרבים ממילא לוקחים שנת שבתון או חופשה ללא תשלום לפחות פעם אחת בחייהם.

הבעיה המרכזית עם מודל הפרישה הממוזערת היא שלא מדובר כאן בפתרון קבוע: במוקדם או במאוחר הפרישה הממוזערת תסתיים, ובהיעדר די חסכונות תיאלצו לשוב ולהשליך יהבכם על הכנסה אקטיבית. התרחיש הזה מעלה את החשש שהמודל הזה, ככל שהוא מיושם לאורך זמן, לעולם לא יאפשר לחסוך סכום משמעותי, מכיוון שבכל פעם החיסכון נאכל לטובת מימון המיני-פרישה הבאה.

העוגן המרכזי של מודל הפרישה הממוזערת הוא ההון האנושי – קרי, יכולתו ורצונו של הפורש לייצר הכנסה כל אימת שירצה, להיכנס ולצאת מעולם העבודה בקלות. פריס פונה בכתביו לטיפוסים צעירים יחסית, מוחצנים, יזמים באופיים, אופטימיסטיים חסרי תקנה, ופריקים של נטוורקינג ו"מוזות" (הכינוי שפריס מעניק לעסקים אינטרנטיים פאסיביים למחצה, שהם עבורו הפתרון האידיאלי למימון הפרישה הממוזערת); אלא שלרבים אחרים, האפשרות להיכנס ולצאת בקלות משוק העבודה היא לא עניין של מה בכך – ודאי כשמתעורר הצורך להסביר מדוע הרצף התעסוקתי בקורות החיים שלך מחורר כגבינה שוויצרית.

אם לדייק, היכולת לאמץ את מודל הפרישה הממוזערת היא פועל יוצא של הרכב אישיות, סיבולת סיכון, גיל ומסלול קריירה. הפרישה הממוזערת עלולה להיות הרסנית כשמדובר בקריירות אקדמיות, משפטיות (big law) או בנקאיות. גם בתחום התוכנה, בעוד שניתן לקפוץ פנימה והחוצה מהשוק כמעט בלי בעיה בשנות ה-20 וה-30, זה נעשה מורכב בהרבה בגילאים מתקדמים יותר.  להבדיל, בעלי עסק עצמאיים דוגמת שרברב או מדביר מזיקים יכול לאמץ את המודל הזה ביתר קלות.

באופן אישי, וסלחו לי על שמרנות היתר, נדמה לי שמודל הפרישה הממוזערת הזה גובל במידה של חוסר אחריות. בעוד שחופשה ממושכת של שנה או שנתיים עשויה להיות מועילה מאוד, אני מעדיפה פתרונות שיטתיים יותר. המודל של פרישה מוקדמת עדיף בעיני, משום שהוא מאפשר לפורש לעשות מה שירצה, מתי שירצה, בהתבסס על היותו עצמאי כלכלית. אותו פורש יכול להיכנס לשוק העבודה בכל פעם שהזדמנות מעניינת נקרית בדרכו והוא מעוניין בכך – כשהוא יודע שהוא יכול להישען על ההון הפיננסי שלו שישמש לו ככרית ביטחון ברגע שיבחר לעזוב. את היציבות הזו לא ניתן למצוא במודל הפרישה הממוזערת, שמחייב, תאורטית, להמשיך לעבוד עד גיל הפרישה המסורתי.

פריס סבור שמוצדק להסתפק בתשואה נמוכה יותר, ובזמן רב יותר עד לפרישה מלאה, מאשר לדחות את הפרשה לעתיד שעלול שלא להגיע כלל. אישית, נדמה לי שכאן הוא מושך חזק מדי לכיוון ה-Carpe Diem: עם כל הכבוד לאותן חוויות בלתי נשכחות, חובבי הפרישה הממוזערת ימצאו את עצמם משתרכים מאחור בהיבט הפיננסי.

בשורה התחתונה

הסיפא לעיל היא דעתי בלבד. האמת היא שאין דרך אחת נכונה לפרוש.

כל אחד מארבעת המודלים שתוארו לעיל – פרישה מסורתית, פרישה מוקדמת, פרישה חלקית ופרישה ממוזערת (על אינסוף הווריאציות של כל אחד מהם) – עשויים להיות בגדר אופציה רלוונטית. רק אתם יכולים להשיב על השאלה איזה איזון נכון יותר עבורכם, בהתבסס על גילכם, איושיתכם, תחום(י) עיסוקכם, מטרותיכם, מצבכם הרפואי, מידת ההנאה/המיאוס שלכם ממשרתכם בפרט ומעולם העבודה בכלל, וכמובן – סכום הכסף שכבר חסכתם.

חשוב להדגיש שהשיטות הללו אינן סותרות, אלא משלימות אלה את אלה. כך, למשל, אדם יכול לצאת לחופשה ממושכת שמתארכת לכדי פרישה ממוזערת, לשוב למקום עבודתו כשהוא טעון בכוחות מחודשים, לעבוד ולחסוך במשך שנתיים, לצאת לפרישה חלקית, ובחלוף הזמן – למצוא עצמו עצמאי כלכלית באופן מלא.

הנקודה העיקרית שביקשתי להאיר כאן היא שיש דרכים להנות ממידה של חופש גם מבלי להגיע לעצמאות כלכלית מלאה. בסופו של יום, מעבר לסמנטיקה ולניואנסים, מה שחשוב באמת הוא השגת החירות שתאפשר לנו להיות אדונים לזמננו שהוא המשאב החשוב ביותר בחיינו.