אני מנסה להעביר באמצעות הבלוג הזה שני מסרים עקרוניים.
האחד הוא שעבור רוב האנשים, צמצום הוצאות דרך בחירות נבונות, להבדיל מהגדלת הכנסות, היא הדרך האפקטיבית, היעילה והמיידית ביותר לשיפור המצב הכלכלי.
העקרון השני היא שאפשר להנות מאיכות חיים גבוהה גם ברמת הוצאות נמוכה מאד.
המרדף אחרי האושר מתואר בדרך-כלל במונחים כמעט ליניאריים, כמסע מנקודה A ל-B.
אושר, בתפיסה זו, הוא יעד מוחשי, בר השגה, המשול לאוצר בלום הנמצא אי שם מעבר לקשת, ממתין להתגלות על ידי המוצא הישר ולזכותו בחיי גן עדן, רווי תענוגות, עניין ומשמעות.
גניבה, במובן הבסיסי ביותר, היא לקיחת דבר מהזולת ללא רשותו, מתוך כוונה לנשל אותו מנכסיו. אדם המבצע גניבה מכונה גנב.
אנשים שונים נבדלים זה מזה בסדרי גודל במידת היכולת שלהם לספק את צרכיהם במעט כסף. באופן טבעי, ככל שאדם מתרגל "לשלם את דרכו" כדי לפתור בעיות, כך היכולת הזו קטנה יותר.
"את כל אוצרותי אתן עבור רגע זמן" –אליזבת הראשונה.
זמן הוא משאב מוגבל.
מבט חטוף על לוחות התמותה בישראל (גברים, נשים) מגלה שהחיים כאן אכן קצרים באופן ברוטאלי, ושהסיכויים למות לפני גיל הפרישה הנהוג אינם קטנים כלל.
אני לא בטוחה היכן מכשירים יחצ"נים פוליטיים צעירים. אבל בדבר אחד אין לי ספק — בעוד כמה עשרות שנים ילמדו אותם את אחד ממהלכי השיווק המוצלחים בתולדות השיח הציבורי בישראל: כיצד הצליחו שרלטנים ותועמלנים אנטי-קפיטליסטים למצב, להמציא ולמתג מחדש את השקפת עולמם הקולקטיביסטית תחת המעטה הזך והטהור של המותג "חברתי".
"איפה האחריות הכלכלית שלי?" שואל רענן שקד בטורו האחרון ב"שבעה ימים" (ע' 24, 19/12/14), מעין וריאציה קלילה ומרוככת יותר של הרשומה הוויראלית-פורנוגרפית "אני עני" הזכורה מלפני מספר חודשים.
במוסף "הארץ" פורסמה היום כתבה מקיפה על "מר שפם הכסף" (MMM) — בלוגר אמריקני פופולארי העומד כיום בראש הזרם המטיף לעצמאות כלכלית ולפרישה מוקדמת דרך התנגדות לתרבות הצריכה. למעשה, "שפם הכסף" הוגדר כיורשו של ג'ייקוב פיסקר — האיש מאחורי Early Retirement Extreme — רגע לפני שהאחרון חדל לכתוב באופן פעיל בבלוג שלו ב-2012.
