אתה מתאר במילים מדוייקות אנשים בעלי הפרעת קשב לפני 30-40 שנה.
דוגמה לא רעה, אך בהחלט לא מספיקה. מה עם מקרים ובעיות "אפורות" כמו אלו שציינתי בתגובותיי הקודמות? מכיר מקרים אמיתיים כאלו שלא זכו לעזרה מהגוף הרלוונטי, וגם אנשים שמראש נמנעים באופן פעיל מלבקש עזרה (אולי בצדק, כל זמן שהמערכת לא באמת עומדת בסטנדרט). שוב, הנושא הזה אינו בינארי, אי-אפשר להתייחס אליו ע"י אלימינציה מהסוג של מתפקד/לא מתפקד. זה לא עובד ככה. אזרחים לפעמים מתפקדים ולפעמים לא, עקב קשיים ומשתנים אישיים ברמות שונות ביניהם.
במדינה כמו דנמרק אני רוצה להאמין שבעיות מסוגים כמו אלו שציינתי בתגובותיי הקודמות יקבלו מענה שוטף פשוט ע"י הנגשה, תמיכה, ופניות פסיכולוגית
שוטפת ברוב ההיבטים בחיים ו
בכל שלבי החיים. הרי כשהמערכת סביבך מאוד איתנה כלכלית, הומוגנית, בטיחותית, נטולת שחיתות וכדומה, עם שוק פתוח, הרבה יותר קל להחזיק אותך ברגעי משבר שעשויים מראש להתמעט בסביבה כזאת. יש הרבה יותר זמן להתעסק עם בעיות "אפורות" מהסוג שציינתי, כש-"האיראנים לא יושבים על הגדירות" וכשקבוצות אלטיסטיות לא עסוקות כל היום בשמירה על מעמדן ועל עמדות הכוח שלהן (ועוד שלל בעיות היסטוריות אחרות).
בנוסף, שכחת שלפני 30-40 שנים ההסתברות לאתר עבודה מכניסה שאינה מצריכה יכולות דיוק גבוהות, או קשב וריכוז טובים, הייתה גבוהה יותר מאשר היום.
היום אנחנו בעידן אחר, גם יותר טריגרים לפיתוח ADHD/ADD, גם יותר מתחרים עם אותה בעיה מאובחנת על אותן משרות/אותם בני זוג/אותן הקלות, וגם פחות אלטרנטיבות חלופיות עבור אנשים עם הפרעה כזאת. ממש חזון ציוני של עבודה חקלאית, שיתופיות וידה ידה ידה.
אני מסכים שבנושא הזה, יש הרבה איבוד של פוטנציאל ואי אפשר להתעלם מזה.
נראה לי שאת נוטה להעריך בעיה זו בחסר משמעותי. לא מדובר רק באיבוד פוטנציאל, אלא ממש בבנייה פיזית ורוחנית של החברה שבה את חיה, של הרצון "החופשי" כביכול ושל העדפות שלך בחיים, של הזוגיות לתוכה נקלעת, של האידאלים שממריצים אותך לקום בכל בוקר וכן הלאה. המצב החמור הזה ייצר כאן חברות וארגונים מצליחים לצד בעלי עסקים שהסתבכו או הפסידו את כל ממונם. זה מאוד קל וטבעי להיצמד למצב שקיים ולדמיין שהאלטרנטיבה החלופית הייתה לא יותר טובה או לא רחוקה ממנו, אבל החוכמה היא לנסות להתעלות על ההרגל
והטית הסטטוס קוו שמורגשים כאן היטב בשרשור הזה.
גם אני חטאתי בהקשר הזה עם פספוס מסוים. זה נחמד לדבר על עיוותים באופן ליניארי, כמו למשל שהסללה בחינוך גורמת להכנסה נמוכה עבור אותם מוסללים, שאינטרוברטים מרוויחים פחות או שיש השלכות כלכליות לשוק ריכוזי. אבל בכנות, ההשלכות הכלכליות של זה פחות מעניינות אותי. מדובר בסבל הרבה יותר מתמשך, מגוון ויומיומי, כזה שממש מדכא את הרוח והנפש. כשאדם נבון הסובל מאותן בעיות צריך לשמוע יום-יום קשקושים חסרי היגיון של אנשים רק מפני שהוא אינו מסוגל לתווך להם ידע מסוים העומד ברשותו ולא ברשותם, או כשנציגי מכירות מבצעים עליו סיבובים בהצלחה רבה (עקב אותם קשיים אישיים ואותם עיוותים כמובן), אלו הן תולדות הרבה יותר מעצבנות (עם כי פחות נבזיות) מדפיקה כלכלית/מעמדית זו או אחרת.
הורים שהם בעצמם סבלו מאותן בעיות עם פחות הכרה מצד החברה, גדלו לאותם עיוותים כגון 70% משק הסתדרותי או הטיה בקבלה לקיבוצים לטובת עדה זו או אחרת (מעניין מאיפה המודל הקיבוצי שלא באמת עובד קיבל מימון), שידול/כפיית עובדים להצביע מפא"י וכדומה. אני יותר חושב על הכיוון הבא - נניח ומדינת ישראל הייתה מסוגלת לקיים חברה ליברלית עם שוק חופשי (חופשי כמעט) מהרגע הראשון, לא בטוח שהורינו היו בכלל מכירים אלו את אלו. בטח שאת ואני לא היינו נולדים לעולם בגירסאותנו הנוכחיות.
בכל מקרה, התופעה היא לא כל רחבה כמו שאתה מתאר.
נכון, היא רחבה הרבה יותר ממה שאני מתאר. ויותר קשה למדידה ולאבחנה.
עבדתי תקופה כחובש במתקן חולות עם שוהים בלתי חוקים מאפריקה.
וואוו.. ח"ח על הפעילות שם
עדיין, לא רואה בתיאורים מהסוג הזה כתיאורים משכנעים. בכלל, היומרה לומר שלנו יש יותר מזל מאנשים באפריקה זה קצת טריקי בלשון המעטה.
אגב:
לעניות דעתי זה לא יקדם אותך בחיים.
@ווטרן-טירון במקום להשוות את עצמך כלפי מעלה תשווה את עצמך כלפי מטה ותראה איזה בר מזל אתה.
מוטב שתבדילו בין הנוגע לחייו של אדם יחיד לבין דיון המדבר כולנו, על החברה בכללותה.