כמו אמא שלא מסוגלת להגיד לבת שלה כמה היא יפה, אז היא מחמיאה לה על התסרוקת. מכירה את המקום הזה? שלא מכיר בנו עד הסוף? ביכולת שלנו? בכוחות?
'שלא מכיר בנו עד הסוף' - לא מכירה.
מכירה: שלא מכיר בנו, בכוחות שלנו - בכלל.
(בהתחלה כעסתי. הרבה. אח"כ כשגדלתי ויצאתי, ניסיתי לחנך: אמא, עכשיו אמרת עלי ביקורת, וזה לא בריא שיחסים יהיו מושתתים רק על ביקורת. אז עכשיו תחפשי ותמצאי כמה דברים שטובים בי. התאמצה. מצאה. זה לא ריפא את הפגיעות שבביקורת. לא מיד. אבל אני ידעתי שטוב עשיתי כשהתעקשתי שהיא תתאמץ למצוא. בשבילי. ולא פחות - בשבילה.
ובנימה קצת יותר אקטואלית: עכשיו כשהיא בבית לבד, ואני רואה כמה קשה לה הסגר הזה. וכמה תיסכול וייאוש היא מבטאה, ואיך היא בקושי רב מצליחה להחזיק את עצמה נפשית, למרות שאני ממש מנסה לעזור לה להתעודד - אני פתאום רואה באור נוסף את חוסר היכולת שלה להכיר ביכולות שלי לאורך כל השנים. עכשיו זה פתאום ברור - הרבה מזה זה החוסר שלה לראות את היכולות *שלה*. פתאום רואה אותה באור יותר אנושי. לא רק בכעסים של בת לאמא...)
ובנושא הכסף -
אז אני מרגישה שהצורך לצבור כסף הוא גם כזה (מעבר לרובד הבסיס שאכן מאפשר בטחון). מן כיסוי ליכולת שלנו לבטוח בעצמנו כפי שאנחנו.
את יודעת, תלוי אצל מי, תלוי מתי.
יש פעמים שהצורך לצבור כסף בא מהפחד ומה'כיסוי ליכולת שלנו לבטוח בעצמנו' ויש פעמים שהצורך בא ממקום של: לאפשר לנו להגשים את המטרות והשאיפות שאנחנו מרגישים שמשמעותיים.
אצלי סנופי למשל, נראה לי שהצורך בא באמת ממקום שרוצה לאפשר הגשמה.
וקצת כמו 'תיק השקעות' נפשי - ההרכב של התיק הוא גם מזה וגם מזה.
ורצוי באמת שהפלח הפוחד יהיה קטן יותר מהפלח השואף להתגשם...
מאחלת לך, יקרה, שתמצאי בתוכך את האמא הזו. שתבטח בך. שתאהב אותך. שתאפשר בך את הבטחון שכל כסף וזהב ואבנים טובות לא יכול ליצור. היא קיימת בתוכך. רק צריך לגלות אותה.
אוחחח איזה מילים טובות! אבני חן. תודה לך!