שלום לכל חברי הפורום,
אני כותב כאן הודעה ראשונה עם בקשה לעצות/תובנות מכל מי שיוכל לתרום מזמנו, חכמתו וניסיונו. האמת שזו יותר מגילה מאשר הודעה, אז אשתדל שהסיפור יהיה נהיר ואולי אפילו מעניין.
אני חייב לציין שמבחינה רגשית מאוד קשה לי לכתוב כאן, על אף האנונימיות. הסיבה היא תחושת כישלון צורב מהמצב הכלכלי הנכחי שלנו, שמביא אותי כעת לכתוב בפורום ולשמוע דעת אנשים חכמים ממני בענייני קריירה ופיננסים. אני מאוד מעריך את חכמת ההמונים, במקרה הזה חכמת הפורום, ותקוותי היא לקבל קצות חוט או דרכי פעולה שלא חשבתי עליהם.
מתנצל מראש על אורך ההודעה, אבל אני משתדל לתת תמונה מלאה ככל האפשר על מנת לאפשר לחברים והחברות כאן להבין את המצב ולהשיא עצות כמיטב יכולתכם.
בן 43.5, אשתי בת 39, ויש לנו שלושה ילדים מתוקים.
מאז ומתמיד אהבתי מדע וטכנולוגיה, אהבתי ללמוד ולמלא את צמאון הידע שלי, תמיד הייתי התלמיד המצטיין בכל מסגרת ובכל מקום. זה היה כמעט טבעי עבורי ללמוד תואר ראשון ולאחר מכן שני ושלישי עד לקבלת דוקטורט (תחום כללי: פיזיקה – ביולוגיה, מחקר טהור, לא תחום של מחקר שימושי). התשוקה שלי לידע ולמחקר היתה כה חזקה, שבתמימותי (או טיפשותי) לא חשבתי בשנות ה- 20 שלי האם אני יכול להתפרנס מהתחום שבחרתי ללמוד. ולא, אינני מגיע ממשפחה מבוססת, אלא ממוצעת לחלוטין, כך בניתוח לאחור של התנהלותי, היה עלי לחשוב על כך.
המשבר הראשון הגיע לקראת סוף הדוקטורט, כאשר מלבד יכולות מחקריות ואינלקטואליות, היה צריך להפגין גם כישורים "פוליטיים" אל מול גורמים מסוימים על מנת להתקדם, לקבל המלצות לפוסטדוקטורט, לקבל המלצות למלגות פוסטדוקטורט וכו'. אני חייב לציין שבאותה נקודת זמן כבר בהחלט לא הייתי בטוח שאני רוצה להמשיך במסלול האקדמי, אבל המציאות הייתה שהשקעתי כל כך הרבה שנים, אנרגיה ומאמצים כבירים, שגמלה בליבי ההחלטה לצאת לפוסטדוקטורט בחו"ל, ולו רק בשביל החוויה, ומי יודע איך דברים יתפתחו בחו"ל. באותו זמן הייתי נשוי + תינוקת קטנטנה.
אינני חושב שיש מקום להרחיב בעניין ספציפי זה, אך חוסר היכולת שלי להתגמש על ערכיי ועל האמת שלי, אי היכולת והרצון "לתחוב את לשוני לישבנם" של אנשים מכובדים בעיני עצמם, הכניסו אותי למלחמה לא קטנה שבסופה פרסום המאמרים שלי עוכב בצורה מכוונת. ללא המאמרים, לא הצלחתי לקבל מלגה וגם כמעט ולא קיבלתי תשובות ממקומות פוטנציאליים לפוסטדוקטורט שאליהם שלחתי קורות חיים.
אגב, בשנים היקרות של התואר השני והשלישי השתכרתי תמיד מעט יחסית, כמעט תמיד פחות מעמיתים אחרים באותה פוזיציה (עוד אגע בנקודה זו בהמשך).
נשארתי בארץ על מנת לעבוד באקדמיה במקום אחר מהמקום שבו עשיתי את הדוקטורט והמתנתי לפרסום המאמרים שלי, שהגיע לאחר כשנה מסיום הדוקטורט. בעבודה הקצרה שלי לאחר סיום הדוקטורט הספקתי הרבה והעבודה (שנחשבה פורצת דרך) פורסמה במגזין מדעי שהוא בין 3-4 הטובים בעולם. בנקודת זמן זו הייתי כבר "שרוף" (burnout) לחלוטין, ללא אנרגיות וללא מוטיבציה. לכל מי שלא מצוי בחיים באקדמיה, התחרות היא רצחנית ויש צורך לעבוד נון-סטופ על מנת להתעלות מעל אנשים אחרים.
לאחר פרסום המאמרים, קיבלתי 4 הצעות פוסטדוקטורט ובחרנו את המקום שאליו טסנו. הבעיה היתה,כאמור, שכבר הייתי נטול אנרגיה. תקופה די קצרה לאחר הגעתנו לחו"ל והתחלת עבודת המחקר שלי שם, איבדתי את הרצון "לעשות מחקר", הגעתי לנקודת בחירה של להמשיך במסלול המחקרי או לשנות מסלול. התבשלתי בתוך זה זמן ארוך והחלטתי לשנות מסלול. עם כל הקושי שהיה לי להודות בפני עצמי, במיוחד לאחר השקעה ארוכת שנים, הבנתי שהתחלתי לסבול ממש באקדמיה. איבדתי את הרצון למחקר, והגעתי למצב שהיה לי קשה מאוד, פיזית ונפשית, להגיע לעבודה.
כלפי חוץ המשכתי כרגיל, ובמקביל חיפשתי אפשרות יציאה, חיפשתי משרה זמנית שאוכל לנחות לתוכה במקביל לעזיבתי את המחקר. אגב, רגע לפני שחתכתי החוצה מהמסלול האקדמי זכיתי במענק מחקר יוקרתי מאוד של בערך 700 אלף דולר, אות למקוריות ופוטנציאל המחקר שהצעתי. אגב, מענק כזה לא מגיע לכיס החוקר, הוא מיועד לתשלום משכורת לי, לסטודנטים ועמיתי מחקר שהייתי יכול לגייס, ולרכישת ציוד וחומרים.
למרות הזכייה, ההחלטה גמלה בליבי – עלי לעזוב מכיוון שכבר ממש לא יכולתי לסבול את המחקר.
וגם כאן, חודשים מספר לאחר עזיבתי את המחקר, התברר לי שכמעט כל הפוסטדוקטורנטים שהיו איתי הרוויחו יותר ממני וגם זכו לתנאים משופרים (כרטיסי טיסה להגעה מארץ המוצא, תשלום עבור משלוח מכולה, יותר כסף להתשתתפות בכנסים וכו'). זו נקודה שהזכרתי קודם ושתמשיך ללות אותי בהמשך.
התקבלתי לתפקיד מקצועי שנפתח במוסד בחו"ל שבו עבדתי (לא מסלול אקדמי) שבו אין את המירוץ לקבלת משרה באקדמיה, שלאחריו המירוץ לקביעות שלאחריו המירוץ לפרופסורה... המעבר התרחש לאחר שעבדתי שנה וחצי בתפקיד המחקרי שתיארתי קודם. בדיעבד אני יכול לומר שאין בי טיפת חרטה, סופסוף הרגשתי כמה טוב לעבוד שעות נורמליות ולא 80-90 שעות בשבוע תחת לחץ גבוה, כמו שהייתי רגיל.
במשרה החדשה, עם שכר נמוך יותר ממה שהרווחתי בפוסטדוקטורט, חשבתי שאהיה כשנה עד שאמצא משהו אחר שמתאים יותר לכישוריי. אני כבר 4 שנים במשרה הזו, ממצא בערך 10 אחוזים מהיכולות שלי. הזמן והשתנות הצרכים של הארגון הפכו את המשרה ליותר ויותר אדמיניסטרטיבית ופחות עם צורך להפעיל את הראש ולחשוב על פתרונות מקוריים לבעיות מחקריות. גם כאן שוב גיליתי שכמעט כולם מרוויחים יותר ממני, ובכנות – עם תפוקה שהיא לכל היותר מחצית משלי. ואני שוב מתוסכל, מיואש ואובד עצות שאני לא ממצה את עצמי, לא מצליח להוציא מהכוח אל הפועל את מה שאני מרגיש שאני מסוגל לעשות.
מהצד של אשתי המצב התעסוקתי לא טוב יותר, גם היא למדה תחום לא נדרש, עבדה בישראל בשכר מינימום או קצת מעל מינימום ולכן היתה מאוד מעוניינת לנסות לחיות בחו"ל כמה שנים. בשנה האחרונה היא חזרה לתחביב ישן שלה ולאחר אין ספור עידוד מצידי, היא התחילה לנסות להיות פרילנסרית בתחום, על אש קטנה, במקביל לעבודה במשרה חלקית בארגון גדול (אך עם שכר תשלום נמוך מאוד). לדעתי המשוחדת היא מאוד מוכשרת ואני חושב שאם תתמיד בהפיכת התחביב למקור הכנסה היא יכולה להצליח.
כל השנים שהושקעו בלימודים, בפוסטדוק, בעבודה עם שכר נמוך וכן יוקר מחייה גבוה מאוד באזור שבו אנו חיים הובילו אותנו לשרוף את מעט החסכונות שעוד היו לנו.
אשתי ואנוכי כבר זמן רב מעוניינים לחזור לישראל. מעולם לא חשבנו להגר מישראל, פשוט רצינו לחוות משהו שונה. וכשאנו כבר מעוניינים ורוצים לשוב ארצה, יש בעיה: החרדה מפני הלא נודע – היכן נעבוד? היכן נגור? כיצד נסתדר? זה ממש ברמה של חרדה (אפילו משתקת) ואמנם אף על פי שההחלטה לחזור נפלה, אנחנו מושכים עוד ועוד זמן ומפחדים לנטוש משרות בטוחות לטובת הלא נודע (על אף ששנינו מתוסכלים לחלוטין מהקריירות הנכחיות).
הפחד מלווה אותנו שנים. לא רכשנו דירה לאחר שנישאנו רק מתוך פחד שמא לא נמצא עבודה לאחר הלימודים ונתקשה לשלם משכנתא (ויכולנו לקנות דירת 3-3.5 חדרים בערים כמו חיפה, פ"ת, ראשל"צ, וכד'). קשה לי להסביר אבל זה היה מעין חוסר אמון בעצמנו. לא כדאי להיכנס לסיבות העמוקות שבעטיין זה קרה. באופן דומה, תמיד היינו אסירי תודה על השכר שהציעו לנו ורק בדיעבד הבנו שכולם סביבנו הרוויחו יותר באותה פוזיציה. אנחנו מבינים שחסר לנו אומץ וביטחון ביכולת שלנו שיביא אותנו לבקש שכר הולם.
אני חושב המון ו"שובר את הראש" על תחום עיסוק שגם אוכל להתפרנס ממנו אבל גם (חשוב כמעט כמו היכולת להתפרנס) – שאוכל להיות מסופק ומאושר ולא מתוסכל ועצוב. אני מבין שאנשים שונים יפרשו את המלה "להתפרנס" בצורה שונה ובסוף יצמידו לה מספר שונה (=מספר השקלים שעוברים לחשבון בנק בתחילת החודש). ולכן אפרט ואכתוב שאנחנו משפחה צנועה (לכל הדעות), לא בליינים, לא טסים לחו"ל בתדירות (אולי אחת לכמה שנים), לא יוצאים למסעדות. כן חשובה לנו מאוד ההשכלה של הילדים והיכולת לספק שיעורי העשרה פרטיים בתחומים לבחירת הילדים: ציור, ריקוד, פסנתר, מחשבים, שחייה וכד'.
אני יודע לעבוד בעץ, לבנות ריהוט ומוצרי אמנות מעץ (תחביב שמלווה אותי שנים) וחלפה מחשבה בראשי להפוך את זה למקור הכנסה. אבל הקול הספקן שבי תמיד אומר שאין סיכוי, אנשים מעדיפים איקאה, למה לך להיכנס להרפתקה של הקמת עסק לנגרות אומן...
אני יודע להפעיל מכונות CNC ברמה בסיסית, אבל יכול די מהר להגיע לרמה גבוהה (בתלות בזמן שאשקיע), מדובר במכונות הגדולות (גודל של חצי חדר, משהו כמו 6-8 מ"ר). חשבתי להיכנס לתחום הזה ולאחר שנה-שנתיים לפתוח בית מלאכה. אני יודע להפעיל מדפסות תלת-ממד, מכשירי חיתוך בלייזר, מחרטות ועוד. תמיד אהבתי את כל מה שקשור בייצור, בין אם בתחום התעשייתי ובין אם בתחום האמנותי.
אני גם יכול לומר שהרעיון שבזכותו זכיתי למענק מחקר שמן שהזכרתי לעיל, יכול היה בקלות להוות בסיס לסטארט-אפ בתחום רפואי. רעיון אחר שהיה לי העברתי לאדם מוכשר מאוד שפתח סטארט-אפ באחת ממדינות אירופה.
אסטה ממנהגי ואעיד על עצמי שאני מסוגל ללמוד לבד כמעט כל תחום שמעניין אותי, ולהגיע לרמה ולתוצאות מרשימות. מאוד חרוץ ועקשן, מסוגל לברור את העיקר מן הטפל במהירות, ומצטיין כמעט בכל מקום עבודה בעברי.
מהצד הפחות חיובי: אני יודע שנעשו מצידנו טעויות ובחירות לא נכונות בעליל, לא פעם ולא פעמיים. החלטות פיננסיות שעשיתי היו אומללות. לצערי (באמת) אף פעם לא התעניינתי בכסף עד אשר היו זאטוטים שצריך להאכיל
אבל כיוון שהעבר מת, הייתי רוצה להתמקד בהווה ובעתיד ולשמוע מה לדעתכם האופציות שלי? לא פשוט להתחיל מאפס בגילנו, אבל יש לי אמונה חזקה שזה אפשרי. אני מבין שיש כאן פער עצום בין רמת ההשכלה והפוטנציאל השתכרות (לכאורה) לבין המצב בפועל.
יש לנו סכום של כ 700 אלף ₪ בקרן פנסיה (המרתי מדולרים) שאני יכול להעביר לניהול עצמי ולהשקיע לפי ראות עיננו, במגבלות החוק. ההיגיון הפיננסי שלי (שאין להלל אותו) אומר לי שאולי כדאי לשקול השקעה עם סיכוי לתשואה גבוהה מהממוצע (וגם סיכון גבוה להפסד בהשוואה להשקעה סולידית) על מנת לנסות להדביק את הפער על שנים ארוכות של הפרשות זעומות לפנסיה.
במידה ונרצה לרכוש דירה בישראל, נוכל לגייס סכום מסוים מההורים. אם זה חשוב אוכל לציין מהו הסכום. אבל כמובן שלפני הכל יש את העניין הבוער והוא תחום העיסוק שממנו אוכל ל"הוציא את לחמי".
תגובות והצעות תתקבלנה בברכה ותודה שהגעתם עד כאן!!
אני כותב כאן הודעה ראשונה עם בקשה לעצות/תובנות מכל מי שיוכל לתרום מזמנו, חכמתו וניסיונו. האמת שזו יותר מגילה מאשר הודעה, אז אשתדל שהסיפור יהיה נהיר ואולי אפילו מעניין.
אני חייב לציין שמבחינה רגשית מאוד קשה לי לכתוב כאן, על אף האנונימיות. הסיבה היא תחושת כישלון צורב מהמצב הכלכלי הנכחי שלנו, שמביא אותי כעת לכתוב בפורום ולשמוע דעת אנשים חכמים ממני בענייני קריירה ופיננסים. אני מאוד מעריך את חכמת ההמונים, במקרה הזה חכמת הפורום, ותקוותי היא לקבל קצות חוט או דרכי פעולה שלא חשבתי עליהם.
מתנצל מראש על אורך ההודעה, אבל אני משתדל לתת תמונה מלאה ככל האפשר על מנת לאפשר לחברים והחברות כאן להבין את המצב ולהשיא עצות כמיטב יכולתכם.
בן 43.5, אשתי בת 39, ויש לנו שלושה ילדים מתוקים.
מאז ומתמיד אהבתי מדע וטכנולוגיה, אהבתי ללמוד ולמלא את צמאון הידע שלי, תמיד הייתי התלמיד המצטיין בכל מסגרת ובכל מקום. זה היה כמעט טבעי עבורי ללמוד תואר ראשון ולאחר מכן שני ושלישי עד לקבלת דוקטורט (תחום כללי: פיזיקה – ביולוגיה, מחקר טהור, לא תחום של מחקר שימושי). התשוקה שלי לידע ולמחקר היתה כה חזקה, שבתמימותי (או טיפשותי) לא חשבתי בשנות ה- 20 שלי האם אני יכול להתפרנס מהתחום שבחרתי ללמוד. ולא, אינני מגיע ממשפחה מבוססת, אלא ממוצעת לחלוטין, כך בניתוח לאחור של התנהלותי, היה עלי לחשוב על כך.
המשבר הראשון הגיע לקראת סוף הדוקטורט, כאשר מלבד יכולות מחקריות ואינלקטואליות, היה צריך להפגין גם כישורים "פוליטיים" אל מול גורמים מסוימים על מנת להתקדם, לקבל המלצות לפוסטדוקטורט, לקבל המלצות למלגות פוסטדוקטורט וכו'. אני חייב לציין שבאותה נקודת זמן כבר בהחלט לא הייתי בטוח שאני רוצה להמשיך במסלול האקדמי, אבל המציאות הייתה שהשקעתי כל כך הרבה שנים, אנרגיה ומאמצים כבירים, שגמלה בליבי ההחלטה לצאת לפוסטדוקטורט בחו"ל, ולו רק בשביל החוויה, ומי יודע איך דברים יתפתחו בחו"ל. באותו זמן הייתי נשוי + תינוקת קטנטנה.
אינני חושב שיש מקום להרחיב בעניין ספציפי זה, אך חוסר היכולת שלי להתגמש על ערכיי ועל האמת שלי, אי היכולת והרצון "לתחוב את לשוני לישבנם" של אנשים מכובדים בעיני עצמם, הכניסו אותי למלחמה לא קטנה שבסופה פרסום המאמרים שלי עוכב בצורה מכוונת. ללא המאמרים, לא הצלחתי לקבל מלגה וגם כמעט ולא קיבלתי תשובות ממקומות פוטנציאליים לפוסטדוקטורט שאליהם שלחתי קורות חיים.
אגב, בשנים היקרות של התואר השני והשלישי השתכרתי תמיד מעט יחסית, כמעט תמיד פחות מעמיתים אחרים באותה פוזיציה (עוד אגע בנקודה זו בהמשך).
נשארתי בארץ על מנת לעבוד באקדמיה במקום אחר מהמקום שבו עשיתי את הדוקטורט והמתנתי לפרסום המאמרים שלי, שהגיע לאחר כשנה מסיום הדוקטורט. בעבודה הקצרה שלי לאחר סיום הדוקטורט הספקתי הרבה והעבודה (שנחשבה פורצת דרך) פורסמה במגזין מדעי שהוא בין 3-4 הטובים בעולם. בנקודת זמן זו הייתי כבר "שרוף" (burnout) לחלוטין, ללא אנרגיות וללא מוטיבציה. לכל מי שלא מצוי בחיים באקדמיה, התחרות היא רצחנית ויש צורך לעבוד נון-סטופ על מנת להתעלות מעל אנשים אחרים.
לאחר פרסום המאמרים, קיבלתי 4 הצעות פוסטדוקטורט ובחרנו את המקום שאליו טסנו. הבעיה היתה,כאמור, שכבר הייתי נטול אנרגיה. תקופה די קצרה לאחר הגעתנו לחו"ל והתחלת עבודת המחקר שלי שם, איבדתי את הרצון "לעשות מחקר", הגעתי לנקודת בחירה של להמשיך במסלול המחקרי או לשנות מסלול. התבשלתי בתוך זה זמן ארוך והחלטתי לשנות מסלול. עם כל הקושי שהיה לי להודות בפני עצמי, במיוחד לאחר השקעה ארוכת שנים, הבנתי שהתחלתי לסבול ממש באקדמיה. איבדתי את הרצון למחקר, והגעתי למצב שהיה לי קשה מאוד, פיזית ונפשית, להגיע לעבודה.
כלפי חוץ המשכתי כרגיל, ובמקביל חיפשתי אפשרות יציאה, חיפשתי משרה זמנית שאוכל לנחות לתוכה במקביל לעזיבתי את המחקר. אגב, רגע לפני שחתכתי החוצה מהמסלול האקדמי זכיתי במענק מחקר יוקרתי מאוד של בערך 700 אלף דולר, אות למקוריות ופוטנציאל המחקר שהצעתי. אגב, מענק כזה לא מגיע לכיס החוקר, הוא מיועד לתשלום משכורת לי, לסטודנטים ועמיתי מחקר שהייתי יכול לגייס, ולרכישת ציוד וחומרים.
למרות הזכייה, ההחלטה גמלה בליבי – עלי לעזוב מכיוון שכבר ממש לא יכולתי לסבול את המחקר.
וגם כאן, חודשים מספר לאחר עזיבתי את המחקר, התברר לי שכמעט כל הפוסטדוקטורנטים שהיו איתי הרוויחו יותר ממני וגם זכו לתנאים משופרים (כרטיסי טיסה להגעה מארץ המוצא, תשלום עבור משלוח מכולה, יותר כסף להתשתתפות בכנסים וכו'). זו נקודה שהזכרתי קודם ושתמשיך ללות אותי בהמשך.
התקבלתי לתפקיד מקצועי שנפתח במוסד בחו"ל שבו עבדתי (לא מסלול אקדמי) שבו אין את המירוץ לקבלת משרה באקדמיה, שלאחריו המירוץ לקביעות שלאחריו המירוץ לפרופסורה... המעבר התרחש לאחר שעבדתי שנה וחצי בתפקיד המחקרי שתיארתי קודם. בדיעבד אני יכול לומר שאין בי טיפת חרטה, סופסוף הרגשתי כמה טוב לעבוד שעות נורמליות ולא 80-90 שעות בשבוע תחת לחץ גבוה, כמו שהייתי רגיל.
במשרה החדשה, עם שכר נמוך יותר ממה שהרווחתי בפוסטדוקטורט, חשבתי שאהיה כשנה עד שאמצא משהו אחר שמתאים יותר לכישוריי. אני כבר 4 שנים במשרה הזו, ממצא בערך 10 אחוזים מהיכולות שלי. הזמן והשתנות הצרכים של הארגון הפכו את המשרה ליותר ויותר אדמיניסטרטיבית ופחות עם צורך להפעיל את הראש ולחשוב על פתרונות מקוריים לבעיות מחקריות. גם כאן שוב גיליתי שכמעט כולם מרוויחים יותר ממני, ובכנות – עם תפוקה שהיא לכל היותר מחצית משלי. ואני שוב מתוסכל, מיואש ואובד עצות שאני לא ממצה את עצמי, לא מצליח להוציא מהכוח אל הפועל את מה שאני מרגיש שאני מסוגל לעשות.
מהצד של אשתי המצב התעסוקתי לא טוב יותר, גם היא למדה תחום לא נדרש, עבדה בישראל בשכר מינימום או קצת מעל מינימום ולכן היתה מאוד מעוניינת לנסות לחיות בחו"ל כמה שנים. בשנה האחרונה היא חזרה לתחביב ישן שלה ולאחר אין ספור עידוד מצידי, היא התחילה לנסות להיות פרילנסרית בתחום, על אש קטנה, במקביל לעבודה במשרה חלקית בארגון גדול (אך עם שכר תשלום נמוך מאוד). לדעתי המשוחדת היא מאוד מוכשרת ואני חושב שאם תתמיד בהפיכת התחביב למקור הכנסה היא יכולה להצליח.
כל השנים שהושקעו בלימודים, בפוסטדוק, בעבודה עם שכר נמוך וכן יוקר מחייה גבוה מאוד באזור שבו אנו חיים הובילו אותנו לשרוף את מעט החסכונות שעוד היו לנו.
אשתי ואנוכי כבר זמן רב מעוניינים לחזור לישראל. מעולם לא חשבנו להגר מישראל, פשוט רצינו לחוות משהו שונה. וכשאנו כבר מעוניינים ורוצים לשוב ארצה, יש בעיה: החרדה מפני הלא נודע – היכן נעבוד? היכן נגור? כיצד נסתדר? זה ממש ברמה של חרדה (אפילו משתקת) ואמנם אף על פי שההחלטה לחזור נפלה, אנחנו מושכים עוד ועוד זמן ומפחדים לנטוש משרות בטוחות לטובת הלא נודע (על אף ששנינו מתוסכלים לחלוטין מהקריירות הנכחיות).
הפחד מלווה אותנו שנים. לא רכשנו דירה לאחר שנישאנו רק מתוך פחד שמא לא נמצא עבודה לאחר הלימודים ונתקשה לשלם משכנתא (ויכולנו לקנות דירת 3-3.5 חדרים בערים כמו חיפה, פ"ת, ראשל"צ, וכד'). קשה לי להסביר אבל זה היה מעין חוסר אמון בעצמנו. לא כדאי להיכנס לסיבות העמוקות שבעטיין זה קרה. באופן דומה, תמיד היינו אסירי תודה על השכר שהציעו לנו ורק בדיעבד הבנו שכולם סביבנו הרוויחו יותר באותה פוזיציה. אנחנו מבינים שחסר לנו אומץ וביטחון ביכולת שלנו שיביא אותנו לבקש שכר הולם.
אני חושב המון ו"שובר את הראש" על תחום עיסוק שגם אוכל להתפרנס ממנו אבל גם (חשוב כמעט כמו היכולת להתפרנס) – שאוכל להיות מסופק ומאושר ולא מתוסכל ועצוב. אני מבין שאנשים שונים יפרשו את המלה "להתפרנס" בצורה שונה ובסוף יצמידו לה מספר שונה (=מספר השקלים שעוברים לחשבון בנק בתחילת החודש). ולכן אפרט ואכתוב שאנחנו משפחה צנועה (לכל הדעות), לא בליינים, לא טסים לחו"ל בתדירות (אולי אחת לכמה שנים), לא יוצאים למסעדות. כן חשובה לנו מאוד ההשכלה של הילדים והיכולת לספק שיעורי העשרה פרטיים בתחומים לבחירת הילדים: ציור, ריקוד, פסנתר, מחשבים, שחייה וכד'.
אני יודע לעבוד בעץ, לבנות ריהוט ומוצרי אמנות מעץ (תחביב שמלווה אותי שנים) וחלפה מחשבה בראשי להפוך את זה למקור הכנסה. אבל הקול הספקן שבי תמיד אומר שאין סיכוי, אנשים מעדיפים איקאה, למה לך להיכנס להרפתקה של הקמת עסק לנגרות אומן...
אני יודע להפעיל מכונות CNC ברמה בסיסית, אבל יכול די מהר להגיע לרמה גבוהה (בתלות בזמן שאשקיע), מדובר במכונות הגדולות (גודל של חצי חדר, משהו כמו 6-8 מ"ר). חשבתי להיכנס לתחום הזה ולאחר שנה-שנתיים לפתוח בית מלאכה. אני יודע להפעיל מדפסות תלת-ממד, מכשירי חיתוך בלייזר, מחרטות ועוד. תמיד אהבתי את כל מה שקשור בייצור, בין אם בתחום התעשייתי ובין אם בתחום האמנותי.
אני גם יכול לומר שהרעיון שבזכותו זכיתי למענק מחקר שמן שהזכרתי לעיל, יכול היה בקלות להוות בסיס לסטארט-אפ בתחום רפואי. רעיון אחר שהיה לי העברתי לאדם מוכשר מאוד שפתח סטארט-אפ באחת ממדינות אירופה.
אסטה ממנהגי ואעיד על עצמי שאני מסוגל ללמוד לבד כמעט כל תחום שמעניין אותי, ולהגיע לרמה ולתוצאות מרשימות. מאוד חרוץ ועקשן, מסוגל לברור את העיקר מן הטפל במהירות, ומצטיין כמעט בכל מקום עבודה בעברי.
מהצד הפחות חיובי: אני יודע שנעשו מצידנו טעויות ובחירות לא נכונות בעליל, לא פעם ולא פעמיים. החלטות פיננסיות שעשיתי היו אומללות. לצערי (באמת) אף פעם לא התעניינתי בכסף עד אשר היו זאטוטים שצריך להאכיל
אבל כיוון שהעבר מת, הייתי רוצה להתמקד בהווה ובעתיד ולשמוע מה לדעתכם האופציות שלי? לא פשוט להתחיל מאפס בגילנו, אבל יש לי אמונה חזקה שזה אפשרי. אני מבין שיש כאן פער עצום בין רמת ההשכלה והפוטנציאל השתכרות (לכאורה) לבין המצב בפועל.
יש לנו סכום של כ 700 אלף ₪ בקרן פנסיה (המרתי מדולרים) שאני יכול להעביר לניהול עצמי ולהשקיע לפי ראות עיננו, במגבלות החוק. ההיגיון הפיננסי שלי (שאין להלל אותו) אומר לי שאולי כדאי לשקול השקעה עם סיכוי לתשואה גבוהה מהממוצע (וגם סיכון גבוה להפסד בהשוואה להשקעה סולידית) על מנת לנסות להדביק את הפער על שנים ארוכות של הפרשות זעומות לפנסיה.
במידה ונרצה לרכוש דירה בישראל, נוכל לגייס סכום מסוים מההורים. אם זה חשוב אוכל לציין מהו הסכום. אבל כמובן שלפני הכל יש את העניין הבוער והוא תחום העיסוק שממנו אוכל ל"הוציא את לחמי".
תגובות והצעות תתקבלנה בברכה ותודה שהגעתם עד כאן!!
