"שני דגיגים צעירים שוחים בים ופוגשים לפתע בדג מבוגר. שואל אותם הדג: 'בוקר טוב ילדים, איך המים?' שני הדגיגים ממשיכים לשחות זמן מה, עד שבשלב מסוים שואל האחד את חברו: 'מה זה מים?!'"
כך פתח הסופר האמריקני דיוויד פוסטר וולאס את הנאום המפורסם שנשא בפני בוגרי הקניון קולג' ב-2005, שלוש שנים לפני ששם קץ לחייו.
וולאס יצא בנאום הזה כנגד העיוורון הנרקיסיסטי של התרבות המודרנית, שמונע מאיתנו לחשוב ולראות את המציאות נכוחה: מי שסוגד לכסף תמיד ירגיש עני. מי שסוגד ליופי – תמיד ירגיש מכוער. מי שסוגד לכוח – תמיד ירגיש חלש. אנשים מנסים למלא את הריק הזה במרדף סיזיפי אחר כסף, יופי וכוח — ובעשותם כך הם שוקעים לתהום של חוסר מודעות, "מרוץ עכברים", שמונע מהם להבחין דווקא בדברים החשובים והברורים ביותר.
הטיעון הזה מקבל משנה תוקף בתרבות שסוגדת ל"נורמליות".
אדם "נורמלי" בישראל 2014 מוציא רישיון נהיגה, לומד באוניברסיטה, קונה רכב פרטי, קונה דירה משלו, ממלא אותה ברהיטים, גאדג'טים, בגדים ומערכות קולנוע ביתי, ועובד ארבעים שנה כדי שיוכל לשלם על כל זה.
הוא יכול כמובן "לבחור": הנדסת חשמל או מדעי המחשב, צ'קפוינט או אינטל, פתח תקווה או ראשון לציון, ריבית קבועה או משתנה, סמסונג או אפל, אקסבוקס או פלייסטיישן, איקאה או דיזיין סנטר, טויוטה או מזדה, לשבת או לקחת, רודוס או סנטוריני .
אבל "חופש הבחירה" הזה הוא אשליה: הוא מוגבל לאופציות הקיימות בלבד. את הבחירה האמיתית – אם להיות חלק מהמעגל הצרכני-קרייריסטי או לא – רוב האנשים כבר בחרו מבלי לדעת. רובם כלל לא מודעים לאפשרות לפרוץ את המעגל. הדגיגים הרי לא מסוגלים לראות את המים.
לעיוורון קולקטיבי יש כמובן השלכות קולקטיביות. אנשים מאמצים דפוסי התנהגות כפייתיים רק כדי להיות "כמו כולם". כדי להיות נורמלי צריך להיות קיצוני. האירוניה הטרגית-קומית הזו מוצאת את ביטויה בחמש אובססיות מרכזיות.
1. אובססיית העבודה
היו זמנים בהם העבודה נחשבה לקללה, עונש שמימי שהוטל על האדם בגין החטא הקדמון: "בְּזֵעַת אַפֶּיךָ תֹּאכַל לֶחֶם עַד שׁוּבְךָ אֶל הָאֲדָמָה כִּי מִמֶּנָּה לֻקָּחְתָּ כִּי עָפָר אַתָּה וְאֶל עָפָר תָּשׁוּב" (בראשית ב', ט"ו).
היוונים והרומאים הקדמונים סברו שעבודת כפיים משחיתה את הדעת וככזו מיועדת לעבדים בלבד. העבדים הם שנדרשו לספק את עושרם החומרי של בני החורין, על מנת שהללו יוכלו לעסוק ברוח, באמנות ובפוליטיקה. אדם שבחר לעבוד עשרות שנים מיוזמתו נחשב למטורף וזכה לבוז ולגינוי.
לעומת זאת, בעת החדשה, וביתר שאת בעקבות המהפכה התעשייתית, העבודה הפכה לפסגת הקיום האנושי. אנשים עובדים בין שמונה לעשר שעות ביממה, חמישה ימים בשבוע, במשך למעלה מארבעים שנה. העבודה היא העוגן שסביבו רוב האנשים מארגנים את כל חייהם.
אם אתה בריא בגופך ובנפשך – מצופה ממך לצאת לעבוד. זה הדבר הנורמטיבי, הראוי, המקובל. לא עובד? משהו בך דפוק וחייך במידה רבה חסרי משמעות. כן, אפילו אם רוב העבודות בימינו חסרות משמעות לכשעצמן.
2. אובססיית הנדל"ן
השאיפה האולטימטיבית של האדם הנורמלי היא להשיג בעלות חוקית על גג וארבע קירות, וכמובן, ככל שהשטח התחום על יד הקירות הללו גדול יותר – כך טוב יותר.
זו הסיבה המרכזית לכך שאנשים ממהרים לקנות דירות בכסף שאין להם. זוג צעיר בן פחות מ-30 לא ימתין עד שיהיו לו את המשאבים כדי לעבור לדירה מסדר הגודל של הוריו; במקום זה, הוא ישתמש בכספם של אחרים (ראו "אובססיית האשראי" להלן) כדי לקנות את הדירה הגדולה ביותר שיוכל למצוא.
הרי האושר, כך נדמה, נמדד במטראז' רבוע, במספר החדרים ובמספר האסלות. מי שיכול לקנות דירת 5 חדרים יקנה דירת 5 חדרים, אפילו אם הוא זקוק בפועל רק ל-2 חדרים. כנראה שזו הסיבה שאף קבלן במדינה הזו כבר לא בונה דירות קטנות.
רבים רואים בבעלות על דירה בבחינת חלום חיים, ולכן מוכנים הם לקחת על עצמם את הוצאות הכרוכות בהגשמת החלום הזה, גם אם המשמעות היא ויתור מוחלט על עצמאותם הכלכלית בעשרות השנים הקרובות.
פתרונות אחרים – לקנות דירה קטנה יותר, לשכור דירה, לגור עם שותפים, לגור זמנית אצל ההורים, לעבור לפריפריה, לגור בקרווילה, בקרוואן או באוהל מונגולי – נחשבים לנורמלים פחות (לפי הסדר), ולכן בדרך כלל נפסלים על הסף, הגם שכולם עונים על הצורך האנושי הבסיסי למקלט.
3. אובססיית המכונית
האדם הנורמלי סבור שלא ניתן להסתדר בלי רכב פרטי צמוד, ולכן חותר מגיל צעיר להשיג אחד, גם במחיר של 20% מהוצאותיו השנתיות.
הבעלות על רכב מייצגת עצמאות של ממש – החופש לנוע ממקום למקום במהירות, ביעילות ובקלות. או כך, לפחות, היה בעבר, לפני שלכל אחד ואשתו היה רכב צמוד .
כשאדם מבלה שעתיים מחייו בפקקים — בבוקר ובערב — רק כדי לקנות דברים ולהרוויח את הכסף בשביל לקנות אותם – משהו בעצמאות הזו הולך לאיבוד.
השיעבוד לרכב הוא דוגמה קלאסית למותרות שהפכה לרצון שהפך להרגל שהפך לצורך. כשאנשים תלויים ברכב כדי לגמוא כל מרחק גדול מ-500 מטר גופם נחלש וכך תלותם במכונה היקרה הזו רק הולכת ומתעצמת.
מי שבוחר שלא להצטרף לפסטיבל המוטורי הזה, מוותר על רכב פרטי ואף נמנע כליל מלהוציא רישיון נהיגה – נחשב, איך נאמר, לקצת פחות נורמלי. גברים שעושים זאת בכלל נמצאים בבעיה, מפני שבימינו רכב פרטי הפך לכלי מרכזי בתהליך החיזור.
4. אובססיית השופינג
עבור האדם הנורמלי, שופינג הוא תחביב לגיטימי, עד כדי ש"חווית הקנייה" חשובה לפעמים מהמוצר עצמו.
אנשים מביעים את עצמם באמצעות המותגים שהם קונים: הבגדים, המכוניות, הרהיטים, הגאדג'טים – מאפשרים להם לבטא סגנון, תרבות וזהות עצמית "יחודית". חלק מהמוצרים הללו יוצרים אשליה קצרת טווח של אושר. חלקם מאפשרים לומר: "אני שייך למעמד X, ואתה שייך למעמד X-1".
שופינג נחשב לתופעה נורמלית, ואף רצויה, מפני שכשאנשים מוציאים כסף על הכלכלה צומחת ורמת החיים עולה.
לסטטיסטיקאים הרי לא משנה שברוב המוצרים הללו לא ייעשה שימוש ממושך. רובם יוצבו בשלב הראשון באחד החדרים המיותרים בבית (ראו "אובססיית הנדל"ן"), לאחר מכן יאופסנו בבוידעם, בארון או במחסן ולבסוף יגיעו לאתר הטמנת פסולת, הגם שהם תקינים לחלוטין.
5. אובססיית האשראי
מובן שעל מנת להגשים את ייעודו בהתאם לנ"ל, האדם הנורמלי נדרש לשלם הרבה מאוד כסף, בדרך כלל יותר ממה שהוא מכניס.
רוב האנשים רוצים הכל עכשיו ומיד – דחיית סיפוקים היא התנהגות מגונה בתרבות נורמלית – ולכן רובם זקוקים לאשראי, גם במחיר הקרבת עתידם הכלכלי.
האשראי מאפשר לאדם הנורמלי לממן את הבית (משכנתא), את הרכב הצמוד (ליסינג פרטי) ואת השופינג (עסקאות תשלומים) גם אם אין לו את היכולת הכלכלית לקנות אותם מראש.
אנשים מתרגלים לחשוב במונחים של תשלומים חודשיים, ומתעלמים מהמחיר הכולל של המוצר. המשמעות היא שרובם משלמים הרבה יותר כסף על צרכים בסיסיים: שינה, תחבורה, קניית מצרכים…
ואם לא די בכך, ההתמכרות לאשראי מחייבת את רוב האנשים לעבוד עד להחזר חובותיהם, שנפרסים בדרך כלל על פני עשרות שנים. כשאדם חייב לעבוד, הוא לא חופשי. הוא חייב לבלות את זמנו עם עמיתיו לעבודה, ולא עם משפחתו וחבריו.
זה מים!
האובססיות הללו מזינות אלה את אלה.
האדם הנורמלי משתוקק לבית (אובססיית הנדל"ן) – אין לו די כסף, אז הוא לוקח משכנתא (אובססיית האשראי), מה שמחייב אותו לעבוד (אובססיית העבודה). כדי להגיע לעבודה הוא חייב רכב צמוד (אובססיית הרכב) , שגם אותו הוא מממן כמובן באשראי. החיים האלה מלחיצים: מדי פעם חייבים להשתחרר ולטוס לחופשה סינתטית בחו"ל או להתפנק בגאדג'ט חדש (אובססיית השופינג).
אנשים מקבלים את המציאות הזו כגזירה משמים. מדי פעם הם מתמרמרים בקולניות, אבל חוזרים למציאות הזו תוך זמן קצר.
מי שלא רוצה, לא חייב לחיות כך.
אני בחרתי לחיות אחרת. אני מינימליסטית מבחירה ולא תלויה בתרבות הצריכה כדי להיות מאושרת, כדי להגשים את עצמי, כדי לפתור בעיות או כדי לבטא את מעמדי החברתי. אני מתגוררת בדירת 55 מ"ר שנמצאת במרחק הליכה/דיווש מכל מקום, כך שאין לי צורך ברכב פרטי. כל זה מקנה לי איכות חיים גבוהה במעט מאוד כסף. כה מעט, למעשה, שמעולם לא הייתי בחובות. במקום זה הצלחתי לחסוך תוך מספר שנים קרן גדולה מספיק כדי שלא אהיה חייבת לעבוד ולו יום אחד נוסף בחיי – אלא אם ארצה בכך.
אפשר כמובן להמשיך לעבוד כדי להשיג את דירת חלומותיכם, רכב חלומותיכם ואת כל החפצים שאי פעם חלמתם עליהם.
הבחירה היא שלכם.
פוסט מעולה, מהטובים ביותר
אני סקרן כמה עולה לשכור דירה 55 מטר באיזור מרכזי? נראה לי יקר . אני משלם בחיפה סמוך לטכניון 2300 ₪ על דירה 37 מ"ר.
את סובלת מאובססיית חסכון.
כן, אבל מותר לי, אני הרי לא נורמלית! ¯\_(ツ)_/¯
וברצינות, זו טענה שנשמעה כאן לא פעם.
אני לא מחשבת כל דבר עד לרמת השקל ולא מסתובבת עם מחשבון. אני פשוט באמת צריכה ממש מעט דברים.
דורין את מאוד מאוד נורמלית, לפעמים אני מרגיש שנפרדנו בלידה…
חזק ואמץ.
http://www.youtube.com/watch?v=sZLzECsmNpw
דורין אני מודה לך על כל מילה שאת כותבת!
וקבלי לייק על התגובה שלך.
זה יפה, מין גישת חיים יפה ופשוטה – בודהיסטית כזו (אני לא ממש מתמצאת בבודהיזם, רק ברוח הדברים). אם אתה מצמם את הרצונות שלך למינימום אתה הכי מאושר. כי התסכול והעצב והכעס נוצרים מרצון או תשוקה שלא התממשה.
ליאת, אני גיליתי שבין תורת המסחר במניות לבין הבודהיזם יש המון מן המשותף.
מאוד מסכים עם הסיפא שלך.
הרשת נועדה לתפוס את הדג;
תפסת את הדג – שכח את הרשת.
המכמורת נועדה לתפוס את הארנבת;
תפסת את הארנבת – שכח את המכמורת.
המילה נועדה לתפוס את הרעיון;
תפסת את הרעיון – שכח את המלה.
מצא לי איש ששכח את המלה, ואחליף איתו מילה.
– ג'ואנג דזה
השוק נועד לשחרר אתכם לחופש
הגעתם לחופש – שכחו את שוק.
-סתם אחד.
האומנות היא בת החופש.
– שילר
וואו
האדם זקוק פיזית למעט מאוד דברים, ותמיד אפשר לצמצם עוד ועוד, אפילו עם מעט הדברים שיש לנו. את צודקת דורין לגבי דחיית סיפוקים – לא רק שהם מביאים תועלת, מחקרים גם מוצאים שהם גורם תורם מאוד לתחושת האושר. דווקא צרכים רוחניים ומנטאלים הם הדבר הדרוש לנו יותר, וכל האובססיות שכתבת פה – אף אחת מהן לא עונה על הצרכים הללו. אנשים נכנסים למעגלים של תסכול ואובדן החופש הפרטי שלהם ולא מבינים, בעצם, למה הם לא מאושרים. במסגרת עבודתי וגם בזמני הפנוי, אני מסתובב בעולם, במקומות מסוגים שונים ורואה שאפשר להסתפק במעט מאוד בחיים, דברים שאפשר למלא בשתי ידיים ועוד קצת,… קרא עוד »
פוסט יפה, חלקו הראשון לגבי הדגים מאוד מדויק, אני כבר שנים חושבת על התיאוריה הזאת ולא הכרתי את המשל הזה… 🙂
אחח.. דורין דורין שלנו..מקסימה!
יש לי שאלה, את הרשיון לאופנוע עשית לפני שפיתחת את סגנון חייך או אחרי למקרה חירום?
ואהבתי מאד את המשל עם הדגים, חייכתי
D:
כשהייתי בת 17. כבר אין אופנוע.
אמרתי לך כבר שאת ממש מגניבה נכון?
דיוויד פוסטר וולאס סבל מדכאון קשה שנים רבות וסופו שהתאבד בתליה. לא בהכרח קשור לזה שהיה נורמלי או לא אבל אולי יש קשר. קשה לקבוע. קצת אירוני לצטט אותו בפוסט שמבקר את הנורמליות…
תאזין ללינק בתגובה של ליאור:
מה? אני לא נורמאלי להיות נורמאלי? אני לא נורמאלי!
לידיעתך, מרבית האנשים בסוף מתים [כתבתי מרבית, מכיוון שיש בעולם עוד כמה שמעון פרסים], ואם נשארה עוד בחירה אחת חופשית לאדם בעולם המודרני היא הבחירה האם להמשיך בחייו או לא.
האם למיטב תפישתך, אדם כמו אריק שרון ז"ל היה מוכן להמשיך לצמוח במשך 8 שנים אם הבחירה ללחוץ או לא ללחוץ על השאלטר הייתה נתונה בידיו?
Material – MATRIX בא מ"מטרה" בסנסקריט שמשמועתה אשליה.
אם להיות נורמלי זה להאמין באשליה – אז לצערי דורין אכן לא נורמלית.
מה שמזכיר לי היה פה איזה פסיכיאטר בתגובות שניסה ל"טפל" ב"בעיה" שקרא לעצמו ה"משחרר" לפני שהתחלתי לקרוא בבלוג. מאז חיכיתי לשובו בשביל לשאול – מה בדיוק הוא חושב שהוא משחרר? 🙂
לי זה היה ברור בכל מקרה.
אני מזמין אותו לטיפול אצלי שבסופו אם נצליח כמובן הוא כנראה ייצא מדעתו.
ומי שחושב שהוא צריך ללכת ל פסיכיאטר בגלל שהוא לא נורמלי אז כנראה שהוא באמת צריך לבדוק את עצמו ….. ( ראיתם מה עשיתי פה – משמעות כפולה כן?)
כאב קיומי הוא כאב קיומי. ולמרבה הצער יש אנשים שהכאב הקיומי שלהם הוא כה בלתי נסבל עד שכחיים-מתים ברירת המחדל שלהם היא להפסיק את החיים. זה לא אמור למנוע מאיתנו את היכולת להתייחס לדבריו של אדם באופן ענייני גם אם הוא שם קץ לחייו. ולטעמי במקרה הזה זה גם לא מפתיע שאדם כל כך עמוק שמתעסק כל חייו בנסיון להבין את משמעות החיים לא מסוגל להכיל את זה יותר. על זה אמרו חז"ל – "מרבה דעת – מרבה מכאוב".
שכחת את אובססיית הטלויזיה, שמחברת בין כל שאר האובססיות ב"זמן המת". הזמן המת הזה הוא אותו זמן שהאדם הנורמלי נמנע בכוח ממדיה שחושפת את האמת, ודבק במיינסטרים המוכר.
כתבת את זה פיוטי D:
נכון מאוד.
אנשים יעשו הרבה כדי לא להסתכל לאמת בעיניים או חלילה להתרכז בעצמם בעיקר, ובמקום זאת ישמחו לכל הסחת דעת חולפת או קבועה. העיקר להקהות את החושים, את הרגשות ואת האמת הפנימית. כל מסיחי הדעת הולכים ובהם גם טלוויזיה.
היום קבלתי לשלם אגרת טלוויזיה בסהכ 350 שח לחצי שנה. איזה באסה לשלם אגרה על ערוץ שלא רואים…. אבל קבלתי החלטה שאני עדיין לא מוותר על הטלוויזיה אז למרות שלא טעים לי אני נאלץ לבלוע. דורין כרגיל פוסט מעניין שנותן המון השראה.
ייופי של כתיבה מצדיק כל מילה
פוסט יפה, אם כי לא לגמרי מדוייק לדעתי. למה שאת קוראת אובססיית העבודה, יש המון יתרונות. את מתייחסת לעובדה שהיסטורית עבודת כפיים נחשבה בזוייה ומתאימה לעבדים, אבל מעודדת אנשים לנקות לבד, לבנות לבד, לבשל לבד ולהסתפר לבד. מה אלו אם לא עבודת כפיים? לא פלא שאנשים רבים מעדיפים לעסוק בעבודות שמעניקים להם סיפוק וגירוי מנטלי, ובכסף שהם מרוויחים הם משלמים לאנשים אחרים שינקו להם את האסלה. במיוחד שנשאר להם עודף. 🙂 אז מי פה העבד? גם בנושא הרכב אני לא לגמרי מסכימה איתך. אפשר להחזיק ברשיון נהיגה ואפילו רכב, להנות ממנו ומחופש התנועה שהוא מאפשר מבלי להוציא עליו 20% מההוצאות… קרא עוד »
לנגב לעצמך את הטוסיק זו עצמאות. לנגב לאחרים את הטוסיק זו עבדות.
גדול!!
אני גונב ומלאים את המשפט הזה.
כדאי גם לתת לו מקום של כבוד בפנתאון של הציטוטים פה.
תודה… גאה לציין שזה מקורי שלי…
עם כל הכבוד לבלוג – ויש הרבה כבוד כידוע.
מבחינתי זאת גולת הכותרת – משהו לספר עליו לנכדים!
את כמובן רשאית להחזיק בדעתך, אבל אני עדיין מעדיפה לשלם לעוזרת שתנקה לי אסלות ואני לא מפחדת לעבוד בשביל זה במקצוע שאני טובה בו ונהנית ממנו.
באותה הזדמנות אני מוותרת על הזכות לפנות לעצמי את הזבל לחירייה ובוחרת לשלם מיסי עירייה, ומוותרת על התענוג של ריפוי עצמי באמצעות פרחי באך או כוסות רוח תמורת טיפול רפואי במחיר של מס בריאות.
זאת מע' של שיקולים שכל אחד יכול לקבוע בעצמו מבלי שיאשימו אותו בלי הרף שהוא עכבר במבוך.
לתפרנייה – אני לא מאשימה אותך שאת עכבר במבוך בגלל שיש לך את ההעדפות שלך. כל סדרי עדיפויות לגיטימיים בעיני. מה שכן – למה להשתמש בדוגמאות קיצוניות ומופרכות כמו "לפנות לעצמי את הזבל לחירייה"? ברור שזה לא ריאלי. אני מתייחסת לדברים הטריוויאלים שכל אחד יכול ואמור ללמוד לעשות עבור עצמו כמו לנקות את הבית, להכין אוכל, לטפח את מראהו וכושרו הגופני הבסיסי וכו'. אלה דברים שעד לא מזמן היה ברור שכל אדם עושה בעצמו עד שהתחילו לעשות מכל דבר עסק ולשטוף לנו את המוח שאנחנו זקוקים למישהו שיעשה את זה במקומנו ושזו המשמעות של "לחיות טוב". מאלפים אותנו לא לדעת… קרא עוד »
זה העניין, אני יודעת לרקוח סבונים, לבשל מטעמים, לנגר רהיטים, לנקות אסלות, לגדל עגבניות, לסרוג צעיפים, לעשות כפיפות בטן ולעשות לעצמי פדיקור. אבל כל אלו הן מטלות שנואות עלי (מחלקן אפילו התפרנסתי לעיתים בעברי הפוחז). מבחינתי מיציתי את ההתעסקות איתן, ומה שנחמד זה שבעבודה שלי (אותה אני מאוד אוהבת) אני מרוויחה יותר ממה שמרוויחים אלו שאני משלמת להם לעשות את המטלות השנואות עלי. אני מסכימה איתך שזה הזוי שאדם לא ידע לבשל או לעשות כביסה ויסתמך על אחרים כדי לבצע את המטלות האלה.. אבל משתמע מהבלוג הזה ומחלק מהתגובות, שעצם הבחירה שלא לבצע את המטלות האלה יש בה משהו פגום.… קרא עוד »
הנאום של דיוויד פוסטר וואלאס מתורגם לעברית:
http://ideas.calcalist.co.il/?p=806
מתוך הנאום. תחשבו על הקלישאה הישנה שאומרת שהמוח הוא "משרת מצוין אבל אדון נוראי". לי זה הזכיר את האמרה המפורסמת של ג'ורג' וושינגטון נשיאה הראשון של ארה"ב. Government is not reason; it is not eloquent; it is force. Like fire, it is a dangerous servant and a fearful master. מסוף הנאום – "בלתי אפשרי להעלות על הדעת כמה קשה לעשות זאת – לחיות במודעות, בבגרות, יום אחרי יום. וזה אומר שהנה, יש עוד קלישאה נכונה: החינוך שלכם הוא באמת משרה לכל החיים, והמשרה הזו מתחילה – עכשיו." אז שלא תגידו שאני סתם חופר עם השיר הזה – הוא גם יותר… קרא עוד »
אני דווקא ממליץ על הגישה של זאפוד. היא בטוח יותר יעילה בשביל לשמור על פרופורציות, להישאר בחיים ולאכול ת'עוגה.
http://hitchhikers.wikia.com/wiki/Total_Perspective_Vortex
והנה למה ה"מוח" אינו משרת מצוין אלא משרת מסוכן. ועדיף לפעמים NO MIND. – בכל מקרה זה בא ביחד – העניין של המטריקס – זה לא עניין של טוב ורע אלא בא ביחד כמו הדג והמים האדם והאשליה התרבותית .. אנחנו לא יכולים לחשוב את אבל אנחנו יכולים להרגיש את זה. Words are only for distinctions, and so there cannot really even be a symbol, not even an idea, of the non-distinction. We cannot think it, but we can feel it, though we do not feel it like an object. You feel you are alive, that you are conscious, but… קרא עוד »
ובלי קשר,המסה הכי חשובה שלו לדעתי
http://ideas.calcalist.co.il/?p=846
איתי, תודה על השיתוף.
קראתי והוא מרתק בסגנון כתיבתו ובעומק הדברים.
כיום אני קורא את "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים" ונפעם בכל פרק מחדש.
אחלה פוסט. דורין – כל הכבוד!
שאלה לי אלייך דורין – לא בשביל לנגח או משהו, אלא יותר להבין את האני מאמין שלך
נניח שבנאדם מצליח להגיע למצב שיש לו הכנסה פסיבית של 50 אלף שקל בחודש, והיא יחסית מובטחת מעכשיו ועד עולם – נניח שהיא מגיע מתיק השקעות מבוזר היטב גואגרפית וסקטוריאלית, מניות, נדלן, הכל..
מה לדעתך צריכה להיות רמת ההוצאה של האדם הזה?
very good stuff…
המאמר נחמד אבל לא הכל שחור או לבן. דירה לא חייבת להיות תמיד יקרה וגם הפרמטר לא תמיד גודל הדירה. במחיר 5 חדרים בצפון אפשר לקנות 2 חדרים בתל אביב. גם טיול בחו"ל הוא לא תמיד חופשה סינתטית. בחו"ל: אפשר לראות נופים, לטעום מאכלים ולפגוש אנשים שבארץ אי אפשר. רק לציין שאת מוציאה יותר מ-300 ש"ח בחודש על אייקידו ואם בן הזוג שלך מוציא גם אותו הדבר זה מסתכם בעלות של 7000 ש"ח לפחות בשנה מה שמאפשר טיול שנתי בחו"ל שלדעתי שווה יותר מאייקידו. כמובן שזו בחירה שלך פשוט "חופשה סינתטית" בחו"ל זה בעיני המתבונן בלבד. אצלי חו"ל הוא הכרח.… קרא עוד »
שאלתי אנשים לאחרונה אם הם היו רוצים לחיות כמונו: בלי עבודה, בלי ילדים, בלי דירה אבל עם הרבה חופש. אני חושבת שכמעט כולם ענו שלא. דוד שלי אמר שזה נראה לו החיים הכי אומללים שיש ובעתיד אנחנו נצטער. היום אני חושבת שמדובר בסוגים שונים של צרכים של אנשים. לא כולם זקוקים ל"חופש" הזה כמו שרובנו כאן המשתתפים באתר זקוקים לו. יש הרבה מאוד אנשים שה"חופש" הזה הוא לא חופש בכלל אלא שעמום נצחי וחוסר משמעות. אני חושבת שרוב האנשים מרגישים סיפוק אדיר מקידום בעבודה, מלראות את הילדים גדלים ומצליחים, מתחושת הכוח של להגיע לחנות ולהרים איתך את הפלזמה החדשה הביתה,… קרא עוד »
נו שירה באמת 🙂 על זה בדיוק הסרט הראשון של המטריקס. 99% (?) מהאוכלוסיה מעדיפים את האשליה התרבותית. וגם בתוך ציון ( אוהבי החופש) יש אשליה תרבותית כלשהיא – אי אפשר באמת לברוח מזה. – מטריקסים כל הדרך למטה 🙂 🙂
מטריקס או לא מטריקס (התייאשתי מהסרט הזה אחרי כמה דקות)
אני די בטוחה שאת רוב עם ישראל אני אישית לפחות מעדיפה עסוק ועייף.
לכן, טוב מאוד שהדברים המובאים בבלוג הזה לא מובנים לכל אחד:)
החוויה הזו, שבה אתה תופס שאתה מוקף במים ואז אתה עולה ליבשה, מסתכל על כל הדגים האחרים מלמעלה ולא מאמין שעד לפני רגע היית אחד מהם, מאד נעימה לי.
זה קרה לי עם מספר פעמים, וכל פעם הרגשתי חזק יותר.
הפעם האחרונה היתה בזכות הבלוג הזה.
אני מקווה שלא תחשדו בי שאני שייך לצד השני -האפל 🙂
אני רק רוצה להזכיר לכם שכל עוד אתם בעניין של הדירוג – לא באמת השתחררתם
מהמטריקס – אשליה – משחק ואולי אפשר לתאר פה אובססיה שישית.
וקבלו משהו קטן מלואיס קרול.
Tweedledum and Tweedledee
Agreed to have a battle;
For Tweedledum said Tweedledee
Had spoiled his nice new rattle.
Just then flew down a monstrous crow,
As black as a tar-barrel;
Which frightened both the heroes so,
They quite forgot their quarrel
חד ונכון!
ובעיקר עמוק…
כל עוד אתה משווה עצמך לאחר, אתה לא חופשי
אני חושב שכדי להבין סוגים שונים, של התנהגויות אצל אנשים צריך לשאול שאלה נורא בסיסית: האם בגרעין שלו הבן אדם הוא רודף כבוד או רודף חופש? ברגע שאני יודע מה המוטיבציה המרכזית שמניעה את הבן אדם, אני יודע לאיזה שיחות כדאי להכנס אם אותו בן אדם ומאיזה שיחות כדאי להימנע. אני בבסיס שלי רודף חופש, העצמאות שלי חשובה לי מאוד. אבל אני כן מסוגל להבין את אלה שהם רודפי כבוד. מין הסתם זה הופך להיות הגיוני,לאמץ התנהגויות שמוסכמות על הכלל. כמו לקחת מנקה שתנקה את הבית, או לגור בכיכר המדינה. אם בן אדם בגרעין שלו יש לו צורך בסטאטוס,והוא מסרב… קרא עוד »
זו נקודה מאד מעניינת, נשמע כמו דרך לא רעה להסביר הרבה התנהגויות של אנשים. , סביר שלכולנו יש צורך בשני הדברים הבסיסיים , גם חופש וגם כבוד .העיוות החמור הוא במצב התודעתי של רובנו שבו צבירת רכוש נתפסת כדרך הכי אפקטיבית להשגת כבוד ושעבודה משתלטת באופן פראי על חיינו כך שהיא מצמצמת את . .החופש שלנו או מוחקת אותו לחלוטין . ולעיתים לא נדירות שוללת גם את הכבוד וגם את החופש. אני מבינה שדיויד פוסטר וואלאס רץ חזק אצל החברה כאן אז תציצו בספר "ראיונות קצרים עם גברים נתעבים " הסיפור של ריק ע"מ 85 . הגבר שעבד כמגיש מגבות… קרא עוד »
ברור שלכולנו, יש את שתי התכונות הללו, הקטע הוא שיש תכונות דומיננטיות יותר ופחות, שצובעות את האופי והאישיות של הבן אדם. אני למשל שמתי לב שאני מודד סטאטוס אצל אחרים, על פי כמות הזמן הפנוי שיש להם, רמת העצמאות הכלכלית, הנכונות שלהם לקבל היררכיה ומרות מאחרים. כלומר החופש הוא המעצב המרכזי, של הדרך שבה אני מגדיר סטאטוס, וזה אומר שהחופש הוא התכונה המרכזית שמעצבת וצובעת את כל האופי שלי. אבל זה לא בהכרח חייב להיות ככה. אם למשל, התכונה המרכזית אצלי הייתה סטאטוס, אז כנראה הייתי שמח להיות שכיר ובמיוחד מנהל במקום העבודה שלי ובתחום עיסוקי, כי זה היה שם… קרא עוד »
פרוג'קטיו, היה מאוד מעניין לקרוא מה שכתבת.
שלום. Projectio שמתי לב לכמה נקודות שאולי יענינו אותך …. 1. "וולאס יצא בנאום הזה כנגד העיוורון הנרקיסיסטי של התרבות המודרנית, שמונע מאיתנו לחשוב ולראות את המציאות נכוחה: מי שסוגד לכסף תמיד ירגיש עני. … " Projectio –"האם בגרעין שלו הבן אדם הוא רודף כבוד או רודף חופש?" אם תחליף "סוגד" ב "רודף" – – אז לפי וואלס לא נגיע לא לכבוד ולא לחופש אם נרדוף אחריהם. בהכרזת העצמאות של ארה"ב מדברים על … Life, Liberty and the pursuit of Happiness"" שים לב שאחרי Liberty לא רודפים. 2 . ברגע שאתה מודד אצל מישהו סטטוס – אתה כבר מגביל אותו… קרא עוד »
היי גיא מסכים אם מה שכתבת בסעיף 2, הכול עניין של מינונים.
גאוני! תובנה מדהימה. איך שחילקת את שני סוגי האנשים וההסבר על הקיצוניות. אני מנסה לא מעט זמן לעשות לי סדר בראש בין הסתירות שיש בין הבלגן לעולם ה"נורמלי". ולמה זה מפריעה לכל כך הרבה אנשים. אני עכשיו מבין למה אני חושב מה שאני חושב ולמה אני מבין אחרים. כל הכבוד לך רק נקודה אחת נשארה לי להשלמת התמונה אז אני אבי א אותה כאן. אנחנו מוכנים לעשות הרבה בשביל החופש שלנו, אפילו לעבוד קשה. לכן אני לא חושב שצריך להקצין כל כך, למרות שידורים עושה כאן עבודת קודש. למשל, כשאני אחרי הפרישה ורוצה לטוס לחו"ל וזה לא בתקציב , לא… קרא עוד »
היי דורין, התחלתי לקרוא את הבלוג שלך לעומק והוא בהחלט פוקח עיניים ומעורר מחשבה. אני מסכימה מאוד בנושא החיסכון ואני מיישמת הרבה מהעצות שרשמת. אני לא מאמינה שאי פעם אוכל לחיות כמוך למרות שאני ובן זוגי בהייטק ומרוויחים טוב ישנם דברים שאני לא אוכל לוותר עליהם עליהם. הפן החברתי מאוד חשוב לי וקשה לי להבין כיצד את נפגשת עם חברים ללא הוצאת כסף כלל. אני משתדלת להיפגש בבתים או להזמין באופן מינימלי במסעדות אבל זוהי עדיין בין ההוצאות הגדולות שלי. האם תוכלי לרשום משהו בנושא מפגשים חברתיים ללא עלות? אני מאוד אשמח לקרוא על כך ואני בטוחה שאוכל לשכנע את… קרא עוד »
גדול ידידי! אבל זאת לא טעות.
לא חשבתי שתבין אם אכתוב זאת נכון 🙂
אתה הרי יודע שכמו האפיפיור אני לא יכול לטעות 🙂
[…] עולה בקנה אחד עם ההנחה הרווחת, כי האדם הסביר, הנורמלי, חייב ללכת לאוניברסיטה ולרכוש השכלה גבוהה. אם לא יעשה […]
[…] במילים אחרות – זוהי התשוקה להשתייך ולהתקבל לשורות החברה הצרכניסטית "הנורמטיבית". […]
לא מסכימה איתך..אפשר להמשיך לרצות דברים טובים בלי לשבור את הכלים. אני בטוח שאת גם רוצה חיים קבועים עם אנשים קבועים, מסגרת שנעים לך להיות בה ואת מרגישה בה מועילה, בית גדול ויציב. ברור שזה מוגזם לחיות על חשבון העתיד וכו', אבל במידה ואת לא עושה את זה, כדאי לחיות ברווח והנאה.
[…] או ליתר דיוק, כל זוג בישראל התרגל לחשוב שכל זוג בישראל צריך דירה […]
[…] שמרוב האנשים מצופה לעבוד רוב היום, הזמן הפנוי הופך למשאב נדיר מאוד. מובן שכשרוב השבוע […]
לפי ההיגיון של תחילת הפוסט עדיף לו לאדם לסגוד לחולשה, לחולי, לעוני ולעצב, כך ירגיש תמיד חזק, בריא, עשיר ומאושר 🙂
אני קוראת עוד ועוד פוסטים שלך ומתאהבת. הפילוסופיה שלך נהדרת. הגישה כל כך בריאה.
מוצאת את עצמי יושבת מול המסך ומהנהנת בתנועה רפטטיבית. מסכימה עם כל מה שאת כותבת כמעט (אולי מלבד מהשילוב של אכפתיות כלפי טביעת הרגל הפחמית של מוצרי הצריכה עם המשך צריכת מזון מהחי).
מה שגרם לי להגיב בפוסט הזה הוא אבחנה כל כך חדה שהיא חתכה אותי כמו סכין.
גיליתי, או נכון יותר הבנתי, כאן ועכשיו על עצמי פריט מידע משונה. נוכחתי להבין שאני סוגדת לגאונות ותמיד מרגישה טיפשה.
מזלי שזה משהו שאי אפשר לקנות בכסף.
היי, אני קוראת יחסית חדשה אבל מאוד שמחתי למצוא את הבלוג שלך. בתור אחת שכבר בגיל 10, בשונה מהאחיות שלה, העדיפה לחסוך את דמי הכיס שלה (שהצטברו עם השנים לאלפי ש"ח) מקום לבזבז אותם על השטויות שכולם היו מבזבזים – חוויתי המון בוז כלפיי מכל מיני אנשים בכל מיני שלבים בחיים בגלל הגישה האנטי צרכנית שלי. אז מאוד משמח אותי למצוא ביטוי (ואף חידוד) לדברים שחשבתי עוד בעצמי. ובכל זאת, אני לא מבינה מה ההיגיון בלשלם דמי שכירות חודשיים למשך כל החיים אם ממילא משלמים את אותו סכום כל חודש לטובת המשכנתא. הרי כל ההבדל זה "רק" בהון הראשוני –… קרא עוד »
בכל מקום שאת מזכירה שאת מינימליסטית מבחירה צייני בבקשה, למען גילוי נאות, שחלק מהבחירה שלך זה לא להביא ילדים. אם היית מביאה ילדים היית מגלה שהעיריה שולחת את הילד לגן המרוחק למעלה מ-2 קילומטר מהבית (בהצלחה ללכת איתו את זה בחורף) ואם יש לך 2 ילדים אז נסי להוציא את שניהם באותה שעה ללא מכונית. בישראל של ימינו עם התחבורה הציבורית הקיימת ישנם מקומות רבים בהם הרכב לא אובססיה אלא חיוני. להורים גם הטלפון הסלולרי הוא לא מותרות אלא הכרח. היה מעניין גם לראות אותך חיה בדירת 55 מ"ר עם ילדים או מנסה לשכור דירה תמיד באותו מקום כי להעביר… קרא עוד »
אתה מתעלם מהעובדה שלאדם עצמאי כלכלית יש שפע של זמן. המשמעות היא שהוא לא חייב עוד לבצע מיקור חוץ של גידול ילדיו ולשלוח אותם לבייביסיטר ממלכתי מגיל 3.
אם אלו טענותיך אענה אני בתור אב לילדים. אין ברשותי מכונית, ואני הולך עם ילדי ברגל לגנים גם בימים גשומים. הם אפילו נהנים מזה (הגננות קצת יותר היסטריות…).
דורין, את רלוונטית גם להורים לילדים, שלא יבלבלו אותך.
בעניין הצאצאים: חיוך (או דמעה) של תינוקת, או אפילו רמז של מבט תינוקי אוהב (אחד הדברים הבודדים שאינו מותנה כלכלית) הם בעצם סוג של מים, חסרי מחיר, שהכותבת טרם שחתה בהם.
זה אחד הדברים שלא ניתן לבצעו בסימולציה, וההתנסות אכן יקרה מאוד ודורשת התחייבות ומחוייבות.
לא לכל אחד יש את האומץ (או הטפשות) לקחת סיכון כה גדול, אך תמיד גרסתי שסיכון וסיכוי כרוכים זה בזה, ותאוות הבצע שלי (שכאמור אינה יודעת גבול) גרמה לי לקחת את הסיכון. לגבי התשואה, ארחיב בהמשך. קצת מבולבלים? לא נורא זה יעבור.
גן במרחק שני קילומטרים. זה נקרא תכנון מוטה מכונית. לעיריה נוח לרכז את הגנים במקום אחד היכן שהנד"לן זול = בקצה היישוב -> רוב התושבים לא יכולים להגיע ברגל. כמה אפשרויות להתמודד עם זה – א. לבחור עיר שבה התופעה הזאת פחות קיימת (עיר צפופה יותר) ב. אופניים ג. אופניים חשמליים. ד. לחץ על העירייה לשנות מדיניות. דורין מביאה את הדברים לקיצוניות בגלל שהיא בחרה בלי ילדים, אבל פשטות מרצון אפשר לבחור במקומות שונים ובתחומים שונים. לא חייבים שתי מכוניות למשפחה – ובטח לא חייבים להמשיך לתמוך בפוליטיקאים שמקדמים את זה. קוראים על עירוניות מתחדשת ומנסים לקדם את זה ביחד… קרא עוד »
מה עם כל אלה שנואשים לעצם ה"לעשות", כי אינם מסוגלים לדמיין את עתידם בעצמם?
מה עם כל אלה שחייבים שיגידו להם 'לעשות', או ש הם בוהים בקיר לבן וחלק עד שמתים?
מה עם כל אנשי העולם השלישי שהובאו לכאן רק כדי להצביע ל ה-מפלגה, או ש כרגע המכסות מלאות?
אנשים הם בסך הכל בעלי חיים מתוחכמים. לא רציונלים ולא יודעי כל. לכן תעמולה, הרגלים רגשות עובדים עלינו. תרבות הצריכה לא סתם מתרחשת מעצמה,אלא מאמץ עצום שמושקע בו כסף רב- יותר ממערכת החינוך הרשמית – כדי שהדגים לא ישמו לב שיש מים. ושאם הם שמים לב, יחשבו שהמים שם באופן טבעי.
ינואר 2017 ואני מגלה את הטקסט הזה רק עכשיו… אוף.
טקסט מדהים. טקסט מכונן. וגם מקונן. אאוריקה להגיון. מטען חבלה לשפיות.
אני חסר מילים.
אני אצטרך לקרוא אותו שוב ושוב ושוב ושוב ושוב.
תודה רבה על המילים האלו. אין קץ של תודות. אין סוף.
את שולפת אותנו מהמטריקס מילה אחר מילה, את מי שמוכן להישלף.
התודעה והמוח שלי מתפוצצים…
בא לי לבכות.
שלום ,אני בת 21 ושוקלת ללמוד נהיגה בשביל העתיד.
למרות שבשנים הקרובות לא הולכת להשתמש בכך מה היית ממליצה?
האובססיה היסודית ביותר, האמא של כל האחרות, היא אובססית החשיבה הבלתי נשלטת ובלתי פוסקת