בית » עצמאות כלכלית » שיר הלל להתבודדות

שיר הלל להתבודדות

בשיפולי הביוב הצהוב והמבעבע של “מאקו” צפה לה השבוע כתבה ויראלית מאת אחת איילת רוזן, העוסקת ב”מגפת הבדידות“.

זהו גבב מילים אווילי למדי המעלה שורה של טיעונים בעייתיים, ובראשם הקביעה הסנסציונית לפיה בדידות היא לא פחות מ”העישון החדש”.

לשיטתה של הכותבת, מדובר ב”תופעה חברתית עצומה” הפושה בעיקר בקרב צעירים. ה”אובססיה התרבותית” הזו מתפשטת כמגיפה קטלנית, מזיקה למערכת החיסונית וגורמת למוות בטרם עת. רוזן, אגב, מבססת את קביעותיה אלה על מסקנותיו של האנתרופולוג ד”ר ג’ון קסיופו, אך שוכחת לציין שהן נסמכות ברובן על מחקרים שנערכו בשימפנזות ובקופי בונובו — לא בבני אדם.

“דור הצעירים של היום [הפך] לדור הכי בודד בעולם”, היא ממשיכה, ומדגימה זאת באמצעות נתונים סטטיסטיים המצביעים על עלייה דרמטית במספר הרווקים והרווקות באוכולסיה היהודית בישראל.

שאר הכתבה הוא ניסיון מבולבל להצביע על הגורמים ל”מחלה של המאה ה-21″ — החל מהמרוץ לאושר חומרי, עבור בתקשורת “חסרת פנים” בעידן הפייסבוק והסמארטפון, וכלה בפער המתרחב בין המציאות הכואבת לחלום המתוק. הכתבה מסתיימת בהמלצה חד משמעית לקורא האומלל, שבשלב זה משוכנע שבדידותו תגזור עליו מוות בגיל צעיר: “צא מהבית!

אני יודעת שקהל היעד של הכתבה הוא קוראי מאקו, לא קוראי הסולידית. ובכל זאת, ההנחות הסמויות שביסוד מאמרים כאלה — שזוכים לתפוצה אדירה — מתסכלות ומרגיזות אותי.

הרעיון כאן הוא לקדם (בפעם המי יודע כמה) את אידיאל ההנאה המוחצנת ולהציגו כתרופת פלא לכל מצוקה נפשית. העולם הרי שייך למוחצנים, והמוחצנים הם שקובעים מהו מדד הייחוס “הראוי” לאינטרקציה חברתית בין בני אדם.

לכן — צאו מהבית! צרו “קשרים משמעותיים” עם אנשים חדשים! שלמו 70 שקל כדי לשבת איתם בפאב יחד עם 200 איש נוספים שמקשקשים בקולי קולות! ספרו לנו על השיחות הפילוסופיות והעמוקות שהצלחתם לנהל!

אין לי ספק שהייתי יכולה לקחת את הכתבה הזו ולכתוב פוסט סימטרי לחלוטין, בסגנון: “תרבות הבילויים הרדודה, הבידור הזול והצרכניזם החולני הם המגפה של המאה ה-21. הם מזיקים לבריאות כמו עישון והשמנת יתר, ופוגעים בעיקר בצעירים. למה בני ה-20 של היום יותר רדודים מבני 60?” סביר להניח שהייתי מגיעה למסקנה שלריקנות הצרכניסטית שמקדם “מאקו” יש תרומה רבה יותר ל”מגיפת הבדידות” מאשר לפייסבוק ולוואטסאפ (*).

מה שפוגעני במיוחד בכתבה הזו הוא הפרספקטיבה צרת האופקים, המתקשה להבין ולהביא בחשבון שלאנשים שונים יש העדפות שונות, ובכללן ההעדפה שלא ללכת בתלם או לציית למוסכמות ה”נורמליות” (או שמא עלי לומר, “פופולאריות מבחינה תרבותית”).

לא כולנו סובלים מצורך אקוטי בתחושת קבלה חברתית. לא כולנו סובלים מחוסר יכולת מוחלט לבדר או להעסיק את עצמנו בכוחות עצמנו. לא כולנו מתרגשים מציטוטים כגון: “להודות שאתה בודד זה כמו להחזיק שלט ענק שכתוב עליו ‘לוזר’ על המצח שלך” (לא נגעתי, נשבעת).

נכון — אין ספק שלרבים — אולי לרוב האוכלוסיה — אין את החוסן הנפשי, הביטחון העצמי והבגרות הרגשית הדרושה כדי להיות לבד לאורך זמן. אנשים כאלה בהחלט יתקשו לשרוד זמן רב ללא אינטרקציה חברתית משמעותית מבלי להיקלע לדיכאון עמוק או לחרדה קיומית. בדידות היא עונש קשה, תחושה עזה של מחסור שכופה הסביבה על הפרט. אני בהחלט חשה כלפיהם מידה של רחמים.

ויחד עם זאת, הכתבה מתעלמת לחלוטין מהעובדה שיש מי שבוחר מרצונו החופשי לחיות בגפו. נראה שאם “מגיפת הבדידות” מסוכנת כמו עישון, הרי שאדם שבוחר להתבודד הוא אדם שבוחר להזיק לעצמו — בדיוק כמו כל מעשן כפייתי.

בין בדידות להתבודדות

שואלים אותי לא פעם אם כפנסיונרית צעירה אני לא נתקפת בדידות.  הרי בזמן שאני קמה ב-10 בבוקר, מדוושת לי ברחבי העיר או קוראת ספר בחוף, רוב בני גילי עדיין עובדים.

בדידות איננה פועל יוצא של היעדר אינטרקציה עם אחרים. אני לא חשה שמץ של בדידות כשאני לבדי. אני מסוגלת להעסיק ולבדר את עצמי במשך שבועות שלמים מבלי להזדקק לגירוי חיצוני ומבלי שאחווה חרדה או דיכאון.

דווקא כשאני במחיצת אנשים אחרים — במיוחד כאלה שאין לי עמם דבר במשותף — אני עשויה להרגיש שמץ של בדידות. במקרים כאלה אני מרגישה לא פעם כמו חייזר שנחת מהחלל: אני הרי לא מזהה משהו כמו 80% מהפרצופים ב”פנאי פלוס”, אין לי מושג איך נראית הקולקציה החדשה של לואי ויטון, ובכלל, נראה שפיתחתי מין תגובה אלרגית מציקה לביטויים כמו “חוגים לילדים”, “מכבי ת”א” ו”צדק חברתי”.

כזו אני: טובה בביג-טוק, גרועה בסמול-טוק. כעת תארו לעצמכם איך הרגשתי במקום העבודה שלי עוד לפני שפרשתי.

רוב הבחירות שבחרתי בחיי נועדו בסופו של דבר לייצר אפשרויות בחירה נוספות. אני מאמינה שככל שלאדם יש אפשרויות בחירה רבות יותר, כך הוא חופשי יותר. אני מסוגלת היום לעשות כל העולה על רוחי (בגבולות ההיגיון), וחשוב מכך – יש לי יכולת להימנע מדברים שאני לא רוצה לעשות. זה כולל, כמובן, את היכולת להימנע ממגע עם אנשים שאני לא נהנית מקרבתם. (**)

יש מי שיפרש את ההתנהגות הזו כבדידות (Loneliness), אך זה לא המצב. חשוב להבחין בין העובדה שאדם נמצא בגפו לבין התחושות שמצב זה מעורר. בדידות היא תחושה שלילית הנובעת מהיעדר נוכחות (פיזית או רגשית) של בני אדם אחרים שעמם ניתן ליצור חיבור משמעותי, למרות הרצון בחיבור כזה.

אני לא בודדה, מפני שאני לא מרגישה שחסר לי משהו. את ההתנהגות שלי נכון יותר להגדיר בתור התבודדות (Solitude). שתי המילים נגזרות אמנם מאותו שורש (ב.ד.ד), אך תהום עמוקה פעורה ביניהן.

התבודדות היא מצב המתאפיין “בהתנתקות מתביעותיהם המיידיות של אנשים אחרים, בעכבה חברתית מופחתת ובחופש גדול יותר לבחור בפעיליות פיזיות ומנטאליות.” במילים אחרות, זהו מצב חיובי, שבו אדם נמצא לבדו מבחירה מבלי להרגיש בדידות.

כולנו רוצים להתבודד במידה מסוימת. רוב האנשים יעדיפו, למשל, להתגורר בבית פרטי ולא בבניין מגורים. רוב האנשים יעדיפו לנסוע ברכב פרטי ולא באוטובוס עם 60 נוסעים. רוב האנשים יעדיפו שלכל ילד יהיה חדר משלו. יותר ויותר אנשים חיים כ-סינגלטונים – במשקי בית של אדם אחד בלבד. אפילו מוסד הנישואין אינו חסין מפני יצר ההתבודדות: למרות הטיעון המוזר שהובא בכתבה לעיל (“רווק בלי ילדים? אתה בודד!”), העובדה היא ששליש מהזוגות הנשואים בישראל מתגרשים — כלומר, בוחרים להתבודד מרצון (***).

השאלה היא של מידתיות: היכן אתם ממוקמים על המנעד שבין חיכוך בעצימות גבוהה עם אחרים לבין העדפת הרצון להיות לבד. באופן אישי, אני נמצאת הרחק בקצה הסקאלה. ומה אתכם?

בשבח ההתבודדות

בני אדם, בין אם טובים ובין אם רעים, הם יצורים תובעניים מאוד. כטיפוס מופנם, יצר התובענות הזה גובה ממני משאבים קוגניטיביים ואמוציונליים שהייתי מעדיפה לכוון לאזורים אחרים בחיי.

התבודדות משחררת אותי מהמגבלה הזו. במקום לכבול את עצמי במשקולות אנושיות שדוחקות אותי לפינה, אני לא מאפשרת לאחרים להגביל אותי, ויכולה להשתמש במשאבים הפנויים כדי לעשות מה שאני בוחרת.

אני מאמינה שהתבודדות, יחד עם היכולת לחשוב באופן צלול ועצמאי, היא תנאי הכרחי למיצוי הפוטנציאל האנושי. חשבו על יצירותיהם של הנרי דויד תורו, אייזק ניטון, פרידריך ניטשה, רנה דקארט, בלז פסקל, ארתור שופנהאואר, עמנואל קאנט, לודוויג ואן בטהובן ונוספים — כולם אנשים שלא נישאו מעולם וחתרו להתבודדות בכל מאודם.

לפסיכיאטר אנטוני סטור יש ספר נפלא בנושא שבו הוא סוקר ביוגרפיות של כל אותם מתבודדים גדולים וקורא תיגר על עצם הרעיון המקובל בספרות ה-self help האמריקנית לפיו יחסי אנוש הם המקור העיקרי לאושר אנושי.

ואכן, התבודדות מהווה מרכיב חיוני בתחושת האושר הכללי שלי ומקור לאיזון נפשי, שלווה ורענון. למעשה, רוב התחביבים שלי מחייבים מנה הגונה של התבודדות: קריאה עמוקה, כתיבה, ציור, מוזיקה, אופניים, מדיטציה, טיולים בטבע וכן הלאה.

מעל לכל, התבודדות מסייעת לפרט לפתח תחושה חזקה של אינדיבידואליזם: ההבנה שאדם יכול וצריך להיות אדון לגורלו, בלתי תלוי באחרים, ובעל יכולת לחשוב, להתנהג ולפעול בכוחות עצמו גם אם המשמעות היא לשחות כנגד הזרם, לפעול בניגוד למוסכמות ולא לפחד ממקוריות.

לרוע המזל, בחברה מוחצנת אין מקום לאינדיבידואליזם: מכולנו מצופה להשתלב בחברה, והדרך הטובה ביותר לעשות זאת היא “לצאת מהבית”, לבלות היכן שכולם מבלים, לקנות מה שכולם קונים, ללבוש מה שכולם לובשים, ללמוד מה שכולם לומדים, לעבוד כמו שכולם עובדים, לחשוב מה שכולם חושבים ולדרוש מה ש”העם דורש”.

(*)  כן, ה”חברים” שלי בפייסבוק יעלו מדי פעם תמונות של המנה המופלאה שהזמינו אתמול במסעדה או של החופשה החלומית שלהם בקפה דל מר. זו הרי תכליתה של הפייסבוק: זירה לשיקוף סטאטוס חברתי והצגת מצג שווא של חיים מושלמים תוך הצפת קנאה עזה בקרב “חברים”. אבל היי, לפחות אני לא צריכה לזייף עניין כפי שמצופה ממני בתקשורת “בריאה”, פנים-אל-פנים, מהסוג המקודם בכתבה.

(**) מעניין לציין שהיום, כשאני כבר לא חייבת להיות בקרבת אף אחד מלבד בן הזוג שלי ומספר חד-ספרתי של חברים קרובים, אני הרבה פחות סבלנית וסובלנית כלפי טיפוסים שבעבר הייתי יכולה להתמודד איתם בקלות.

(***) קשה לי להעריך כמה אנשים נשואים חשים בדידות (שלא לומר גיהנום צרוף) במסגרת חיי הנישואין שלהם ולמרות זאת בוחרים שלא לפרק את החבילה. זוהי בעיני הבדידות המרה ביותר. לצטט את אנטוני סטור: “אם נפסיק להתייחס למוסד הנישואין כאל מקור עילאי לאושר, פחות נישואין יסתיימו בדמעות.”



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

84 תגובות

  1. בקיצור את ספציפית, דורין לא ממש חולה על אנשים ובחרת להתבודד מתוך בחירה. זה שאחרים כן רוצים להיות בחברתם של אחרים לא עושה אותם פחות טובים ממך.
    האמת שאני לא בטוח שאת גם כן מרוצה 100% מ”ההתבודדות” שלך. הרי זה לא היה מרתיח לך את הדם כל כך, אלה מזעיפה פנים לנוכח הכתבה וממשיכה הלאה בחיים במקום לכתוב על זה פוסט.

    אפשר לשקר לעולם עד מחר, אך אל לנו לשקר לעצמנו אף לא שנייה- אני

    • שלום לסולידית, פוסט מעולה כרגיל, רציתי רק להעיר שאני ובטח עוד הרבה אנשים קוראים דרך הטאבלט וזה לא כה נוח לקרוא אותך מפני שהאותיות קטנות ואין אופציה להגדיל, לצומת לבך אם תרצי לשפר את הממשק לטאבלט. יום טוב

      • באמת? אין לי טאבלט אז אין לי מושג איך הבלוג נראה. הממשק אמור להיות responsive כך שהטקסט אמור לגדול יחד עם ההגדלה. האם יש עוד אנשים שחווים בעיות כאלה?

        • כן, גם בטבלט שלי אין אפשרות להגדיל את הטקסט שלך

          • אני משתמש בטאבלט אסוס ואצלי זה מצוין….אולי זה תלוי דפדפן (רמז- תשתמשו בכרום)

        • גם אני קוראת דרך האייפד ולא ניתן לבצע הגדלה וניסיתי גם דפדפן ספארי וגם את הכרום

          • קורא עם טאבלט של סמסונג בדפדפן כרום ואין בעיה להגדיל.

        • ברכבי צ”ל ברחבי

    • אני – לא נעים לי לומר לך, אך זו ממש לא ציטטה שלך ואומרים זאת כך:
      אתה יכול לשקר לכל העולם, אבל שים לב שבדרך אתה לא משקר לעצמך.
      אבל היכן הבעיה כאן? ש”שקר” הוא בכלל “אמת”, אבל ה”אמת” מתגלה כ”שקר” רק כאשר תופסים אותך ששיקרת.

      ומה שיפה כאן הוא שה”אמת” היא עניין סובייקטיבי, ומה שנראה הכי אמיתי והכי וואו לאחד, עבור השני זה נראה אסון עלי אדמות, ולכן מי שבעיניו דבר מסויים נדמה לאסון, כך גם נדמה לו שהאחר חי חיי שקר.

      עוד דבר, אין כל צורך להיות “חולה” על אנשים כדי לרצות או לא לרצות להיות בחברתם, וזה כל היופי בחיי התבודדות, אתה משתמש במינונים נמוכים מאוד עד אפסיים של צביעות, ואחת הראיות לכך היא כמות ה”חברים” שנשארו איתך אחרי שעזבת מקום עבודה לאחר שנות עבודה רבות, אלו אנשים שבילת במחיצתם הרבה יותר ממה שבילית עם עצמך לבדך באותן שנות עבודה.

  2. המון אנשים שחיים במרחב העירוני מדווחים על סימפטומים של בדידות.

    כדי להבין למה זה קורה אנחנו צריכים לצלול אל מאחורי הפילוסופיה של הכפר (חיי קהילה) וחיי העיר (אינדיבדואליזם)
    אם נסתכל בספרי ההיסיטוריה נגלה שפעם מגורים במרחב העירוני היו שייכים למעמד הבורגני והאליטה של המדינה כאשר הם ייצגו 10% מהאוכלוסיה בלבד וכל השאר תושבים כפריים שחיים בחיי קהילה.

    רק לאחוזים בודדים מהכפרים הייתה אפשרות לעבור למגורים בעיר ואלה הם:
    1. גברים כפריים עם כריזמה ומצליחנות יוצאת דופן שהאליטה חפצה לשלבם לקידום עסקיהם.
    2. לגבי הנשים היה בדרך כלל מדובר ביופי חיצוני מהפנט.
    3. גברים ונשים עם יכולות אומנותיות כגון ציור, שירה, תיאטרון, פילוסופיה ועוד שהאליטה חפצה בהם לשם בידור ושעשוע.
    אלה היחידים שזכו להשתלב בתוך המרחב העירוני ולהנות מיתרונותיה.

    כל האנשים הממוצעים ומטה שאין להם את התכונות שציינתי לעיל ומנסים את מזלם במגורים בעיר, דנים את עצמם לעבדות, בדידות עוני, ניכור ורדיפה סביב הזנב שלהם רק כדי לנסות להשתייך למעמד העליון. עדיף להם לחיות בכפרים ומושבים בפשטות ואושר בתוך קהילה תומכת ולמנוע מעצמם את הסטרס והלחץ שגובה מהם חיי העיר.

  3. שולה מעפולה

    קראתי את הכתבה במאקו. היא מצוינת.
    קראתי גם הרבה טוקבקים לכתבה הזו – הם מראים שיש המון אנשים שמזדהים עם מה שכתבה רוזן, חשים שהיא מתארת מה שעובר עליהם וחשים עצב מבדידותם.
    זה שיש אנשים שבוחרים בבדידות וטוב להם עם זה, לא הופך את הכתבה במאקו ל”גבב מילים אווילי”.
    מסכים ומקבל את העובדה שיש אנשים כמוך הבוחרים בדרך חיים כזו מרצון ומרגישים טוב עם זה, אבל הם מיעוט קטן. הרוב סובלים ממצב שבו אין להם כמעט חברים ואין להם עם מי לחלוק את מחשבותיהם ורגשותיהם.
    לא חושב שרוזן כתבה מתוך אג’נדה – היא לא מנסה לשכנע אף אחד, רק לתאר תופעה.

    • וואי, מסכים עם שולה לחלוטין בלי קשר לאינטרסים העיסקיים המשותפים לנו.

      ודרך אגב …

      I owe my solitude to other people.
      Alan Watts

      • אם הצלחתי לגרום לגיא ולשולה להסכים זה עם זה אבל לא להסכים איתי — עשיתי את שלי!

        • כן, ממש קנית לך מקום בגן עדן.
          נראה לי שגם תאהבי להתבודד שם.
          דבר יודע הוא שהולכים לשם בשביל מזג האויר
          ולגיהנום בשביל החברה.

  4. אוי סולידית אוי, מה היינו עושים בלי כמה משוגעים כמוך, שמלמדים אותנו כמה טפשי העולם שלנו.

    אני קורא קבוע שמנסה שידבק בי קצת מהשגען המבורך

  5. תאור מדוייק כמובן , להיות במצב של התבודדות ולהנות מזה זה לוקסוס ולא כל אחד יכול להגיע למצב זה . צריך להיות בן אדם עם ניסיון חיים עשיר ומודעות גבוהה ביותר כדיי להגיע למסקנה הנכונה הזו. אבל כדיי להגיע למצב הזה של הנאה מלהתבודד , צריך קודם כל להכיר ולנסות את הצד השני של המטבע כדיי באמת לדעת שלא פספסת משהו טוב בחיים.

    • מסקנה נכונה בשביל מי?
      אני מסוגלת להנות מהתבודדות במינונים מצומצמים, ואפילו מייחלת לה אחרי תקופות של עומס, אבל בבסיס אני אדם חברתי שאוהב לארח ולהתארח, אוהב פסטיבלים, אוהב המונים ונמצא בתקשורת יומיומית ידידותית עם עשרות אנשים.
      אפילו כשאני נוסעת לבד לטייל בחו”ל כדי להתבודד, אני מוצאת את עצמי תוך כמה שעות מתחברת למקומיים או לתיירים אחרים.
      אני פשוט חברותית מידי.. 🙂

      זה מאוד תלוי באופי ובאישיות של האדם.

      ואני נשואה למתבודד קלאסי.
      זה מאוד נוח.. כי הוא נשאר לשמור על הילדים, ואני יוצאת לבלות עם חברים.
      (ולא כל בילוי זה לשבת להוציא 70 ש”ח בפאב..יש כל כך הרבה סוגי בילוי חברתיים שלא עולים שקל)

      • אינפלציה: פעם זה לא היה שווה פרוטה; אחר-כך, זה לא עלה אגורה; כיום זה אינו עולה שקל…

  6. קראתי את הכתבה במאקו ודווקא התרשמתי מנכונותה, אני רואה את התסמינים הללו אצל בני נוער שאני מכירה (קרובי משפחה וכו’). לא ראיתי בכתבה שום אזכור ליציאה לפאב ובזבוז X כסף, אלא בסך הכל הכותבת ציינה את החשיבות של קשרים אישיים שאינם מבוססים על תקשורת באס אמ אסים ודומיהם אלא על קשר בינאישי אמיתי יותר ברמה הטכנית אפילו – שיחה פנים מול פנים אינה כמו שיחת צ’אט. מלבד זאת, עם העובדות לא ניתן להתווכח – אם מחקרים אכן מוכיחים כי רמת הבדידות שאנשים חשים עלתה, אז כנראה שזו המציאות, אין כאן שום קשר ולו הדל ביותר לתרבות הצריכה. הכותבת גם לא דיברה על מינונים, אלא רק על מהות הקשרים בחיי אדם. לכן גם אני, כאדם שמאוד אוהב להיות לבד יכולה עדיין להסכים עם דבריה ולומר שהלבד שלי לא מרגיש בודד כנראה בין היתר גם כי אני יודעת שקיימים קשרים משמעותיים בחיי ועל כן אני לא חשה מועקה כשאני לבד. כנראה שבסוף כמו בכל דבר, כל אדם שקורא את הכתבה נותן לה פרשנות סובייקטיבית, למרות שהאנטי שמוצג לכתבה הזו בפוסט הנוכחי די הפתיע אותי

    • ההתנגדות שלי היא לפרדיגמה לפיה כל מה שלא עולה בקנה אחד עם הממוצע התרבותי או האידיאל התרבותי (במקרה הישראלי: התנהגות מוחצנת) הוא בחזקת בעיה / מחלה / מגיפה פתולוגית.

      הטענה שלי היא ש”מגיפת הבדידות”, אם קיימת, רלוונטית בעיקר לטיפוסים מוחצנים עם צורך פסיכולוגי עז להיות באינטרקציה עם בני אדם בכל רגע נתון.

      • ״שביל הזהב״: על-פי אריסטו, לכל פעולה אותה מבצע האדם יש תכלית שלשמה היא מתבצעת; כל תכלית מובילה לתכלית גבוהה יותר, עד לתכלית העליונה, שאותה זיהה אריסטו עם האושר. האושר, על-פי אריסטו, אינו מושג מסיפוקם המיידי של התאוות – שכן אלו הן זמניות וחולפות, ואילו האושר הוא מצב יציב, הנמשך באופן קבוע – אלא על ידי חיים בהתאם למידות הטובות. את המידות הטובות כולן ראה כשמירה על איזון ראוי בין עודף לבין חוסר של תכונות שונות. האדם הנבון הוא מי שבוחר בעקרון “שביל הזהב” (דרך האמצע) ומשתמש בה כהלכה על ידי שימוש בשיקול דעתו בבחירת מעשיו.

        דורין, אני חושב כמוך אבל כניראה שלהיות נורמטיבי וללכת בתלם הרבה יותר קל ויעיל כדי להיות מאושר….

        • כמו שאמרת – לא מומלץ להגזים …(למרות שמותר)
          אבל בהחלט אפשר לבלף נורמטיביות מדי פעם כמו שאפשר לבלף חסכנות ומינמליסטיות
          וכל המרבה הרי זה משובח.
          בהצלחה.

  7. אילן רוזנברג

    הביקורת שלך מצויינת, אבל היא לא רלוונטית לכתבה במאקו.
    הכתבה לא מתיימרת לקבוע אם בדידות היא טובה או לא טובה, אלא מתייחסת בעיקרה להשפעה ההרסנית של הטכנולוגיה (פייסבוק, וואטסאפ וכו’) על מושג החברות או ה “היחד” שהיה אופייני בעבר.
    גם לי קשה עם זה שבאינטרקציה של ילדים, רובם יהיו צמודים ל”סמארטפונים” ולא ישחקו יחד.
    מספיק לראות מה קורה ביום הולדת, כול הפיד מלא באיחולים, אבל כמה טורחים להתקשר או להיפגש ולאחל ברכה FACE TO FACE ?

  8. Quercus Robur

    כתבה טובה, דווקא. סתם השתרבבו בה שטויות כגון המשפט המסכם שלא קשור לכלום. לא פוגע בעיקר.
    העיקר (והוא מופיע בהדגשה ובהרחבה במרכז הכתבה) הוא הענקת משמעות לאינטראקציה החברתית. או במילים אחרות, עדיף אינטראקציה אמיתית עם 2-3 אנשים שבאמת מקשיבים לך מאשר מאות אחרים ששייכים למעגלים הרדודים.
    בתור מופנם קיצוני שלמד ללבוש מסיכות,
    אותם 2-3 אנשים מספיקים למלא לי את המצברים לשאר השבוע.

  9. אם יש לך זוגיות מספקת ומספר חברים קרובים את לא בודדה. את אפילו לא על הסקלה של הבדידות. התבודדות זמנית במסגרת עיסוק או תחביב אינה נחשבת, כל עוד ברקע יש לך קשרים חברתיים טובים.

    • נכון, זה מה שרציתי לומר. זה לא נקרא לחיות בבדידות.
      מדובר על מי שאין להם כלל חברים ואו אחר משמעותי בחיים.
      ואין הכוונה כלל למסעדות/בילויים/ברים וכאלה, כך אני הבנתי את הכתבה של איילת, שדווקא אהבתי.

  10. הכתבה הכי מוצלחת שלך עד כה!!!!..לא הכל כסף בחיים….
    נ.ב-אני מתבודד כבר 30 שנה!!!..מאושר מכל רגע.

  11. הייתה על כך הרצאה מעולה ב TED

  12. כל כך מדויק שזה מופלא.כל כך מוכר,יש לי כיום אפס סבלנות או רצון להיות עם האנשים שהם לא “האנשים שלי ” וזה כלל הרבה שנות המנעות לחלוטין ,אני מרגישה בדידות הרבה יותר גדולה כשאני נמצאת במקרה עם אנשים שאין לי דבר וחצי דבר איתם ,ולגבי הבדידות המרה ביותר ….כל כך נכון .

  13. מעניין אך את הגעת לקרוא במקו, מרכז הרדידות הבידורית, ואיך הוצאת פוסט לא קשור.

    אז יש עולם רדוד והמוני ותמיד היה ולעולם יהיה.

    יש הרבה חכמה במה שאת כותבת אך לאורך הזמן כמי שעוקב אחרי הבלוג, גם לך יש נקודת עיוורון ואיזור נוחות המאפשר לך להדחיק.
    אינטראקציה בהחלט מפחידה בסיטואציה הזו אך היא האתגר האמיתי שלך

    יש הרבה אנשים חכמים המאמינים בעולם ה ״לחיות היום כי מחר נמות״ או ״האח הגדול״ או ״ניתוחים פלסטים״ או …
    ושיחה פתוחה איתם כאינטראקציה ולא כמטיפה יכולה בהחלט להוציא אותך מאיזור הנוחות, לראות יותר ולצמוח.

    ואולי

  14. רונית הספרית

    יופי של פוסט….כמתבודדת כרונית(ולא בודדה)…טפלו בנפש זה קודם כל!…ראו נא:פיליפ הופמן,דודו טופז,רובין וויליאמס,מרילין מונרו,ועוד ועוד ועוד ועוד…היה להם הרבה כסף!!!!..אבל הנפש היתה פגועה קשה…מה שאומר:הסולידית יודעת לטפל בכסף טוב מאוד…אבל מה שהיא מנסה להחדיר לכם:זה לא הכי חשוב.
    CHEAPAU…

    • רונית הספרית, כל הדוגמאות שכתבת בהודעתך טיפלו בנפש שלהם בעזרת קוקאין, הרואין ואלכוהול במינונים כאלו ואחרים.
      הנפש שלהם הייתה בסדר, זה הסמים שהרגו להם את הדעת.

  15. אני חולקת עלייך, לדעתי גם אדם שאוהב לבדר את עצמו לבד מרוויח (ברמה הנפשית) מקיום קשרים משמעותיים בחייו. אפילו את שמצהירה על עצמך שאת סוג של “מתבודדת” עדיין חיה עם בן זוג ואני מהמרת על כך שיש לך גם קשרים משמעותיים עם בני משפחה או מספר חברים מצומצם. נניח וכל אלו לא היו קיימים בחייך או בחיי כל “מתבודד” (כוללת גם את עצמי בהגדרה זו בשיעור מסויים), לדעתי כן היתה נוצרת תחושת בדידות ברמה כלשהי. כמובן שאצל אנשים מוחצנים (להגדרתך – כאלה שאינטראקציה חברתית מהווה דלק עבורם) הקושי שהיה נוצר היה משמעותי יותר. האם מדובר במגיפה (הבדידות). בעיה. מחלה – אם מחקרים מוכיחים שקיים קשר, אני מהמרת שהם צודקים, מאוד מאמינה בקשר גוף-נפש.

  16. התגובה האחרונה היתה בתשובה לסולידית, משום מה נרשמה בנפרד

  17. שלום,
    גם אצלי יש בעיה בטאבלט (סמסונג גלקסי ואני משתמשת בכרום)

    נב מאוד נהנת מהאתר.

  18. בשום מקום לא כתוב במאקו “צאו ובזבזו כסף” ההמלצה לפגוש חברים מחוץ לבית יכולה להיות מיושמת גם בים או בפארק, ועיקר הביקורת מופנית לטכנולוגיה שהחליפה את המגע והתקשורת האישית.

    התבודדות היא נפלאה, שבוחרים בה, לא כשהיא נכפית עליך בכל מגע. יש שם ציטוט מעניין בכתבה, שתקשורת מועברת 80% באמצעות הבעות הפנים, משהו שלא עובר בצ’אט למשל, בזה עוסקת הכתבה. אני חושבת שהגעת עם אג’נדה מעניינת אבל תקפת את הטירה הלא נכונה.

  19. סולידית שלום,
    אני קורא מזה זמן את הבלוג שלך ומשתוקק ליותר פוסטים טכניים שמדברים על שוק ההון. למעשה, קראתי את כל הבלוג שלך באופן מרוכז בימים האחרונים וראיתי שחלק נכבד ממנו מתעסק דווקא בלייף-סטייל שלך. זו כמובן זכותך ומי שלא מעוניין לא חייב לקרוא. תודה רבה לך על בלוג נהדר. באופן אישי אני פחות מתחבר לכל סגנון החיים ולכתיבה עליו ויותר משתוקק לקרוא את הגיגייך החכמים והמרעננים על שוק ההון, על הבדלים בין סל לקרן, דמי ניהול, המודל של בראון, מניות חו”ל וכדומה. כתבת באיזה מקום שהסרת כמה וכמה פוסטים שכתבת אי אז שהתחלת לכתוב את הבלוג. הפוסטים ההם, כך אמרת, היו יותר טכניים ועסקו יותר בשוק ההון. אולי תוכלי לעשות חסד עם קוראייך ובכל זאת ליצור איזה ארכיון פרה-סולידי עם אותם פוסטים מסקרנים?

    ולעניין הפוסט הנוכחי – אם חסכנות היא אבן פינה חשובה בחייך, הרי שהבלוג הזה משמש לך גם כפסיכולוג המאפשר לפרוק את שעל ליבך ולספר ולשתף את ההמון במחשבותייך. אני לא חושב שזה מעיד על בדידות ואף לא על התבודדות. זה גם לא מעיד על ההפך. הכי קל יהיה להגיד שאדם שכותב ונקרא ע”י מאות ואולי אלפי אנשים ביום הוא אדם שזועק את בדידותו ומנסה לפרוץ אותה בעזרת הטכנולוגיה, שמגנה עליו מפני הקושי שבמפגש האנושי. זה קל, אבל זה כנראה לא נכון. קל לצייר את הקו בין הנקודות שהאחרונה שבהן היא הפוסט הזה ולאורך הדרך ישנו חוסר הרצון שלך לעבוד, להמדד או למדוד אנשים אחרים ע”פ מוצרי צריכה אופנתיים, המחשבות על אונקיות זהב ואחרית הימים כשהמודל המוניטרי יקרוס וכן איסוף של מזון (ואולי גם נשק) לשעות צרה. קל, אבל כנראה לא נכון. בכל מקרה, זה מעודד לקבל מדי פעם אישוש למה שכבר ידוע – שלא כל האצבעות שוות ושאנשים ינסו וימקמו את עצמם גאוסיאנית בכל גווני הקשת, מהומלסים מתוך בחירה ועד הרודפים אחרי המיליארד הבא, למרות שכבר יש להם כמה כאלה בחשבון הבנק.

    • הא! באותה מידה יש אנשים שלא סובלים את הפוסטים על שוק ההון ומשתוקקים לפוסטים מסוג זה 🙂

      וברצינות, המטרה הכללית של הבלוג הזה היא להראות לאנשים דרך להגיע לחופש כלכלי. במונחים של השגת היעד הזה, אופטימיזציה של סגנון החיים (אינדיבידואליזם והישענות עצמית, עשה-זאת-בעצמך, אנטי-צרכנות, חיסכון אגרסיבי) היא חלק לא פחות חשוב מההשקעה בנכסים מניבים. כל הפרדה בין השניים היא מלאכותית.

      למרות זאת, מבחינה כמותית, רוב הפוסטים בבלוג הזה עוסקים בהשקעות. אני מנסה לאזן כדי שכולם יהיו מרוצים.

      • מחזיראור

        אם יתחשק לך, תעשי פוסט על DIY של מוצרי טיפוח.
        יש לי כמה מתכונים מעולים לשתף בתגובות. :-).
        ראיתי בפוסט ניקיונות שיש לזה דרישה.

      • פוסט מצויין באופן כללי, הייתי מוסיף דבר אחד. הרבה אנשים שאוהבים להתבודד הם כאלה בעלי אינטליגנציה שמעל הממוצע. ככל שאדם חכם יותר, הוא מוצא פחות הנאה באינטראקציה קבוצתית, ולעיתים אף יושב בקבוצת אנשים ובתוככי ליבו תוהה מה הוא עושה במושב הלייצים הזה. גם הצרכניזם המוגזם אופייני לקבוצות אוכלוסיה פרימיטיבית שאולי במקרה ׳דרכו׳ על עושר (כגון: זכייה בלוטו, עבריינות, מסחר בסמים וכד׳). יש סטטיסטיקה מדהימה שמראה כי 95% מאלה שזוכים בלוטו, מאבדים את כל כספי הזכייה תוך 5 שנים מיום הזכייה. אני מוכן להתערב על סטטיסטיקה קצת אחרת – אלה שלא מאבדים את כספם (ה- 5%) הם בעלי אינטליגנציה גבוהה מהממוצע.
        אם יותר אנשים היו יודעים להעסיק את עצמם ללא צורך באחרים, אולי היו פחות יריבויות, פחות קינאות ופחות מלחמות בעולם – תחשבו על זה.

  20. נהפוך הוא – המסקנה של הכתבה זהה למה שאת מטיפה כאן בבלוג. צפי בלינק של לואי סי קיי – הוא טוען שאנשים בורחים אל מכשירים מפונפנים ומיותרים כי הם אינם מסוגלים להיות לבד לשנייה, ושהרשתות החברתיות, שמציגות מין מצג שווא של חיים מושלמים רק תורמות לתחושת הבידוד. הפתרון הוא הבעיה – אנחנו לא יודעים להיות לבד או להנות מהלבד שלנו כי מסבירים לנו כמה זה נורא ורעיל

  21. יש בעייה כיום והיא מתחילה בגיל צעיר. כמו שבני בן העשר אמר לי: אני לא רוצה שהעולם יהיה כזה ( שצריך סמרטפון כדי לדעת מה החברים/הצופים/המורים אומרים/מבקשים/קובעים), אבל מצד שני אני רוצה להיות חלק מהעולם.
    הבעייה היא שקשה לשמור על מינונים כי כל המערכות משתמשות בוואטצאפ, כולל מורות ומדריכים בתנועה..אני מסכימה עם הכותבת שזה יוצר נכות ומגבלה כי השריר של כישורים חברתיים ותקשורת ישירה , לא מתפתח דיו.

  22. תודה, תודה על המאמר הנותן לגיטימציה לבחור בחיים לא עמוסי חברים או חבר’ה.
    לדעתי חלק מהסבל שבבדידות נובע מהמוסכמה החברתית שלהיות לבד אומר שנכשלת, אתה לא רצוי ולא אהוב, זה כל-כך מושרש שאדם שוכח שבעצם הוא מעדיף להיות לבד, כמובן שכל אחד והמינון שלו.
    אני לא רואה באלו שאוהבים חברה סביבם דווקא מוחצנים אלא פשוט אנשים מסוג אחר. מותר.
    ואני כן חושבת שאם כבר יחסים אז עדיף לעומק ופנים אל פנים. ככה זה טוב לי.

  23. היי :
    הכתבה במאקו מעולה, לא הבנתי למה את קוראת לכתבה אוולית ומנסה להוציא אותה לא מקצועית ,רק כי *את* לא מסכימה איתה.
    לגבי כל הבלוג שלך,הוא נתן לי המון השראה ,הוא מוריד ממני לחץ ופחד ,שאפו!

    לגבי התבודדות :
    ציטוט שלך :

    ההתנגדות שלי היא לפרדיגמה לפיה כל מה שלא עולה בקנה אחד עם הממוצע התרבותי או האידיאל התרבותי (במקרה הישראלי: התנהגות מוחצנת) הוא בחזקת בעיה / מחלה / מגיפה פתולוגית.

    הטענה שלי היא ש”מגיפת הבדידות”, אם קיימת, רלוונטית בעיקר לטיפוסים מוחצנים עם צורך פסיכולוגי עז להיות באינטרקציה עם בני אדם בכל רגע נתון.

    את מקצינה..
    ישנם דרגות של מוחצנות ודרגות של מופנמות.
    אדם שמחפש חברה לא חייב להיות בעל צורך פסיכולוגי עז.
    לכולם יש צורך כלשהו בבני-אדם, זה הטבע האנושי, תינוק יתפתח כהלכה מבחינה שכלית ,רגשית וקוגנטיבית רק כאשר יקבל יחס נאות מהמטפל שלו, הוא חייב לראות הדדיות וזה עוד בראשית חייו (לקוח מתוך הספר http://books.google.co.il/books/about/Child_development.html?id=8ertAAAAMAAJ&redir_esc=y). אפשר להתווכח עם הטבע ,ותהיה פגיעה בהתפתחות תקינה.
    יש אנשים שצריכים הרבה תקשורת ויש כאלה שפחות, הגיוני.
    אני לא רואה איך הפוסט שכתבת סותר את הכתבה
    את רק מראה שיש אנשים שבחרו להתבודד, גם מי שבחר להתבודד מחפש חברה רק במינון נמוך יותר.
    גם הפצת הבלוג היא חיפוש חברה. יכולת לכתוב יומן אישי סגור בשביל עצמך בלבד.
    אבל את רוצה להפיץ רעיונות, לשמוע תגובות(לא חסמת אותם),לקבל חשיפה ,לקבל פירסום (? )

  24. סימה מערד

    לא קראתי את הכתבה במאקו ולא את התגובות פה, בכל מקרה אגיד רק דבר אחד – הסולידית להיט, וכשהיא לא מדברת על שוק ההון באופן מפתיע זה אפילו מעניין הרבה יותר (וזה קשה). אני מאוד מפרגן ומאוד מסכים.

  25. המממ נראה לי שהקושי המתואר בכתבה (לא קראתי אין סבלנות) הוא במציאת בן זוג (מכירה הרבה צעירים ממני פנויים). לך יש בן זוג אז אינך יכולה לשיר שיר הלל לבדידיות כלל וכלל :).

  26. יש את ההרצאה בטד והספר של סוזן קיין על introverts .
    ד”א לפי ההגדרה של mbti הם מהווים כ 50% – 40% מהאוכלוסיה .

  27. once the individual can contain imself he can approach others in a healthy and productive manner. Thanks for another excelent post.

  28. מתוודה: מדי פעם בפעם מעוררים הפוסטים ומקצת התגובות את רפלקס החיבוק שלי. מתנצל.
    גילוי נאות: לא קראתי את הכתוב במאקו. הכתוב שם אינו מעלה ואינו מוריד לגבי האמור לעיל.

  29. בדידות לדעת,י מתרחשת כשאדם לא מוצא עניין בעצמו, הצורך להתבודד הוא צורך של הגות ולא צורך חברתי. דווקא אנשים מעניינים בוחרים להיות בלתי תלויים באחרים, הן מבחינת חברה, ולא מזיז להם לא להיות אין, אין להם פשוט צורך בכל המניירות הללו, והם עצמאים לחלוטין לקחת אחראיות על עצמם.

  30. גיא תודה; אני מכירה את השיטה למכור בהפסד ולקנות מיד את אותו נייר ערך, עם סיכוי עתידי לרווח, כשעומד לצידו גם מגן מס, אבל מה עושים אם אובדן האמון שלי באותו נייר, ונראה לי שעד שיתאושש, אם בכלל, אולי לא יכסה את ההפסדים שלו מן העבר, כלומר מפסידים פעמיים, פעם ראשונה כשמשאירים את אותו נייר על כנו ובינתיים הפסדנו כסף שלא השקענו אותו בנייר מבטיח רווחים עתידיים ולא רחוקים כל כך.

    • פאטיה, זה כמעט חילול הקודש להזכיר כאן ניירות ספציפיים ולא את אינדקס ה MSCI . את הרי יודעת את זה 🙂
      אז אם כבר חוטאים אציין שיש ברשותי איזה נייר או שניים מתקופת קדם והשאר הם אינדקסים על מדינות עולם שונות. מאחר לדעתי אין לי יכולות לחזות עתיד כלכלי למדינות אני לא מודאג מאפשרות התאוששות או אובדן אמון בכלכלתן. בגדול כאשר אני מקבל דיוודנד מאינדקס מדינה או מאחת משני הניירות שברשותי אני מבצע את משחק המס.

      ברור שאין כאן המלצה וגו’ ,המידע בתגובה עלול להיות חסר, שגוי, בלתי עדכני או בלתי מותאם לצרכי הקורא.

      מה שכן אני יכול בלב שלם להמליץ לא להשקיע ב”יאהו”.

  31. סולידית, בחודשים האחרונים אני מאוד נלהב מהפוסטים שלך, אבל הפעם פישלת לחלוטין באבחנה.
    ראשית – לא קראתי את הכתבה (אני משתדל להתרחק ממאקו) כך שלא אוכל לתת דעתי עליה, אבל בכתיבתך נדמה שאת מנסה לתקוע טריז בינך לבין פסיכולוגיה אנושית בסיסית (ויש שיגידו – סוציו-אבולוציונית). בני אדם (אני מקווה שאת מודעת לעובדה שאת בסופו של יום אישה אנושית – על כל חולשותינו האנושיות) הם במובהק – באופן גנטי ,אבולוציוני וקוגנטיבי- חיות חברתיות. כל האבולוציה הקוגנטיבית שלנו מוכוונת לחיים בקהילה, וליצירת קשרים משמעותיים עם אנשים אחרים. אין דרך לברוח מזה – כמו שאין דרך לברוח מהעובדה שבני אדם צריכים מזון.
    לא בכדי העונש הנורא ביותר שיכולים לתת לאדם (במסגרת הומנית[?]-חוקית כמובן) הוא Solitary confinement (בידוד), לא בכדי בימי הביניים אנשים שחטאו לנורמות קהילתיות זכו לעונש של נידוי וחרם. אפילו ברמה מדינית בידוד נחשב ענישה קשה (צ.קוריאה כדוג’).
    אני לא בטוח שהגדרת ההתבודדות שלך מספיקה (היא תנאי הכרחי אך לא מספיק) לתאר את המושג. אני לא בטוח שחווית מהי התבודדות אמיתית (סטייל הUnibomber -בקתה ביער בלי נפש חיה במשך שנים) אבל היא מתאימה למעט מאוד אנשים שנמצאים בקצה הסקאלה של מופנמות-מוחצנות – מושג ארכאי שכבר בתואר ראשון בפסיכולוגיה מוצג יחד עם הביקורת החריפה עליו. קרל יונג (שאת מבחן האישיות שלו את מעריכה) היה הראשון לסווג אנשים על סקאלה זו, אך להפתעתו התפלגות האוכ’ ממש לא הייתה דו-שכיחית כמו שחזה, אלא יותר נורמלית (בקירוב,בקירוב), קרי רוב האנשים אינם מוחצנים או מופנמים במובהק אלא מסתובבים סביב הממוצע. חריגות תקן קיימות כמובן, אבל הן באחוזים קטנים. גילויים אלו הובילו לביקורת כללית על מבחני אישיות הסובלים מחוסר קונסיסטנטיות (לתשומת ליבך) – אנשים אינם מתנהגים אותו דבר בכל סיטואציה אלא מתאימים עצמם לפי הסיטואציה, ההקשר שלהם בה, או לפי התפקיד החברתי הנדרש מהם (תופעת ההטייה התרבותית של תרבות המערב).
    אבל! כל הנאמר היה נכון לדרך החיים הקהילתית בה חי האדם עד לפני 200 שנה. בימי הוואטסאפ, סיקרט, ופייסבוק, הקלפים (קצת,ובאמת שרק קצת, הפסיכולוגיה האנושית הבסיסית לא יכולה להשתנות בטווח זמן של 20 שנה) נטרפו, ולדעתי מדובר במס’ סיבות – אחת מהן היא היכולת לתקשר עם מס’ רב של אנשים במקביל,ללא מאמץ , כך שכמעט כל דבר נחשב “אינטרקציה בינאישית”. סיבה אחרת ,לדעתי, היא שהמאה ה21 לקחה את פירמידת הצרכים של מאסלו ושינתה אותה – השלב השלישי (קשרים בינאישיים, משפחה וכד’) הוקפץ למעלה לטובת צורך שנתפש כיום “בסיסי” יותר – הערכה מצד החברה, הערכה מצד אנשים, סמלי סטטוס וכד’ (כל הרעות החולות של תרבות הצריכה). ישנן כמובן סיבות נוספות – יותר “אקדמאיות” ממחקרים שקראתי.

    לדעתי, ואני חי כך כבר לא מעט שנים , אדם צריך 2-3 חברים קרובים (הם אפילו לא חייבים להיות חברים אחד של השני), בן\בת זוג ותו לא. אם ביכולתו וברצונו לתחזק מעגל חיצוני רחב יותר – הוא הרוויח ולו מפני שקשרים בינאישיים יכולים להיות מועילים בצמתי דרכים בחיים. מעבר לזה לא צריך ליפול לכשל לוגי מסוג הדיכוטומיה הכוזבת שאת מציירת לנו – אין רק צד שחור (לצאת עם חברים לפאב ולבזבז 200 שקל) ולבן (לשבת בחדר אפור ללא רהיטים ולקרוא ניטשה – אחד הפילוסופיים הסתמיים לעניות דעתי). יש קשת של אפשרויות. אני, לדוג’ ,בסוף שנות ה20 לחיי, יכול לספור על יד אחת (אולי שתיים) את מס’ הפעמים שיצאתי לפאב בשנה האחרונה, הפעילויות החברתיות שלי הן בעיקר לשבת במקום נעים עם החברים הספורים שבררתי לאורך השנים, לפעמים על כוס יין זול או בליווי משהו מעורר מחשבות אחר (ודי לחכימא ברמיזא), ולטחון בשכל (עם חברה שלי הפעילויות יותר מגוונות,כמובן)

  32. ועוד הערה\הארה קטנה ששכחתי – בדידות היא גורם מרכזי להתפתחות התקף דיכאון מאז’ורי. דיכאון היא מחלה (אמיתית, סביבתית-נוירוכימית) קשה למדי , והיא הגורם הגדול ביותר להתאבדויות – סיבת המוות ה10 במדינות מפותחות (לא רחוק מתאונות דרכים ושחפת). דיכאון אף גורם למחלות לב – הסיבה מס’ 1 למוות של אנשים בעולם המערבי.

    • בקיצור, לא טוב היות האדם לבדו 🙂

    • משה, טוב לראות אותך מגיב מדי פעם.
      אם אני זוכר נכון ולא טועה אז ניטשה הוא זה שטבע את המושג של היפוך הערכים.
      לדעתי הסולידית מרבה לנסות להפוך ערכים על ראשם ( הפעם זה התבודדות ) אני לא פוסל את הפיכת
      הערכים הזאת ואין לי שום בעיה אישית עם זה 🙂 רק שלהשקפתי הפיכת הערך אינה מעבר דרכו אלא דבקות בו וסירוב להרפות ממנו. קצת חבל אבל בסדר גמור 🙂
      בהמשך לדבריו של פסקל על צרותיו של האדם (או חווה)המגיעות מחוסר יכולתו להיות בדד בחדרו אני חושב
      שצרותיו נובעות מהעניין שהוא לוקח ברצינות גדולה מידי את מה שהאלים התכוונו לשעשוע.

    • איפה הלייק כאן

      • לשולה מעפולה אני ממליץ לדלג על התגובה הבאה.
        הדס , לא ברור למי הלייק אבל אם זה משה אז מגיע לו.

        למי שחושב שאני התהפכתי לגמרי על הרעיון המרכזי בפוסט הזה
        אני רק רוצה לציין
        מניסיון ואולי לעזור לכאלה שעוד לא התנסו ….
        אז אם יש משהו יותר מעצבן מאנשים אחרים
        זה ילדים מעצבנים של אנשים אחרים.

        שולה, אם הגעת לכאן אז נסי עכשיו לא לחשוב על פילים ורודים.

  33. גוליבר כנ”ל, יש לי שני נגררים מהתקופה של לפני הסולידית, מחכה להזדמנות להפטר מהם;

    זה בסדר, המנה MSCI יוצאת לדרך, הראשונה יצאה כבר לדרך,

  34. איזו התנפלות !! בסך הכל מועבר כאן מסר קצת שונה מכל מה שמפמפמים לנו כל החיים . אפשר לשמוע ולהחכים. אני באמת חושבת שלא תמיד צריך לברוח לביחד. לפעמים הלבד מוציא מאיתנו הרבה דברים טובים. מנסיוני , אני יודעת שיש הרבה אנשים שלא יעזבו את מקום העבודה שלהם בגלל הפחד הנורא להיות פתאום לבד ובלי מסגרת. זה לא הגיוני. אני חושבת שכל האנשים הגדולים הגיעו לפסגות שלהם דווקא בזכות שהרשו לעצמם להיות לפעמים לבד.

  35. שמעון חש

    אמרת הרבה דברים נכונים אך לצערי , כדרכך , שוב לקחת זאת לאקסטרים של האקסטרים.
    ברמה האבולוציונית הבסיסית ביותר , אדם הוא חייה סוציאלית , ובבדידות תפגע בריאותו ואכות חייו לאורך זמן.
    כמובן שיש כאלה שצריכים פחות אינטראקציות מאחרים.
    כמובן שעקב עודף גירויים בימינו יש שלל אנשים בגוונים שונים של התבודדות שהחליטו לקחת צעד אחורה מהטרוף. לעיתים רבות זה עקב פחד מאינטראקציה , חוסר בטחון, דיכאון וכו למרות שלא יודו בפומבי. (ואכן המשפט על שלט הלוזר , נכון בדרכ)

    מצד שני יש גם תופעת שופוני , תראו יש לי המון חברים , אני מקובל (למרות שרוב החברים רדודים או מאינטרס) זא מצליח מוצלח.
    ותת תופעה נלוות היא רצון של אחרים להדמות למקובלים , ולאמץ גם הרבה חברים , כפי שמנסים להשיג רכב , דירה טובים לפחות כמו השאר

  36. “התבודדות היא מעלה גדולה ועליונה מהכל” – רבי נחמן מברסלב

  37. כל הכבוד לך , כתיבה מעולה אני חושב שמצבנו היה הרבה יותר טוב אם כל קוראי מאקו וכל המהופנטים שיש כאן היו מנסים להבין עד כמה שטיפת המוח היא חזקה וכמה חשוב לשמור על הכסף ולהשקיע אותו בדברים שמשמרים את ערכם.
    אני בן 28 וכבר אוגר זהב פיסי מספר שנים בכספת, בגילי הצעיר הצלחתי לייצר הכנסה גבוהה משמעותית מהממוצע בחוץ על ידי פתיחת עסק ובזמן שבראש כל הזמן חלמתי על המרצדס שני מושבים רכב ספורט עם גג נפתח העדפתי להשקיע במתכת צהובה שקבורה בתוך כספת שאף אחד לא רואה ולא שומע עליה, לא חסכתי על עצמי וצברתי חוויות רבות כולל 2-3 טיסות לחול בשנה ולא בגלל הפייסבוק אלא משום שאני חושב שכאשר אתה צעיר זה הזמן לחוות ולהנות שאתה מגיע לגיל בגרות יותר קשה לך להעריך את הדברים הקטנים ולהנות מהרגע, מכרתי דירה שהייתה בבעלותי כי זיהיתי ששוק הנדלן בועתי. בינתיים ממשיך לייצר הכנסה ושואף להקטין את ההוצאות כמה שיותר קונה מתכות יקרות וקרנות נאמנות של אלטשולר שחם ומתענג על הפוסטים שלך … keep it coming

  38. התעייפתי מכמות התגובות(;

  39. משה, לדעתי המצב הפוך, בדידות כשלעצמה אינה גורם לדיכאון קליני, מצד שני הלוקים בדיכאון קליני חשים בדידות קשה עד כדי כך שהם הורגים את עצמם על מנת להשתחרר מהסבל.

    קראתי שכיום כ- 10% מהעולם סובלים מדיכאון קליני, ובשנת 2020 יסבלו מכך 20% מהעולם, נדמה לי שמדובר בעולם המערבי, “השבע והמדושן עונג”.

    • פאטיה, כיוון שאין לי ידע רחב יתר על המידה בנושא דיכאון – your guess is as good as mine, בכל מקרה אחד מאיתנו צודק והשני הפך סיבה ומסובב – לאור מותו המצער של רובין וויליאמס יש יסוד להאמין שאת צודקת, מצד שני – “בדידות חברתית” לא חייבת להיות מאופיינת בהיעדר אנשים, אלא רק בהנחה של האדם כי האנשים הסובבים אותו אינם חבריו באמת.
      אגב אפידמיולוגיה של המחלה – אם תבחני את הטבלה והציור בדף (http://en.wikipedia.org/wiki/Epidemiology_of_depression) תראי כי אמנם ארה”ב מובילה את טבלת הדיכאונים במקום הראשון אך אחריה משתרכות נפאל,בנגלדש, הודו,אפגניסטן והפתעה! ישראל במקום ה12! לאחר מכן מדינות דרום אמריקה,מדינות נוספות באסיה, אחרונות אפריקה, ולבסוף – היפנים (אומה שסובלת ממגוון הפרעות נפשיות לאומיות אם תשאלי אותי)

    • בדידות (אמיתית, לא כזו שיש לך בן זוג ומספר דו ספרתי של חברים קרובים) היא גורם סטרס אלא אם כן אתה באמת יוצא דפן במבנה האישיות שלך (יש שיקראו לזה הפרעה נפשית), ושכזו היא גורם סיכון לפתח דיכאון קליני.

  40. אני רק רוצה להגיד שיש לך מזל גדול שמצד אחד את בן אדם מתבודד ומצד שני מצאת זוגיות.

  41. למרות שרוב הכתבות ב”מאקו” ואתרים דומים הן פופוליסטיות ושטחיות – הכתבה הזו במאקו אמנם לא “מקורית” או מחדשת משהו אבל עוסקת בבדידות – להבדיל מהתבודדות או העדפה להיות לבד כדי לעסוק בעניינך בשקט ובלי בלבולי מוח. מדובר בקושי הולך וגובר ליצור קשרים חברתיים משמעותיים (כולל זוגיות) אפילו עם מעט מאוד אנשים. רשתות חברתיות למיניהן מעניקות אשליה של תקשורת עם אנשים וחברותא זמינה אבל בפועל מקבעות את הקושי וחוסר המיומנות ביצירת קשרי ידידות של ממש ומחמירות את תחושת הבדידות והריק. לתופעה העצובה הזו (שהיא אכן במימדים של מגיפה) אין קשר ל”התבודדות” המבורכת שהיא נטייה טבעית אצל אנשים עם מבנה אישיותי מסויים.

  42. סולידית, את כותבת מעולה, ואני אוהב את החשיבה המקורית שלך.
    ביום יום, רוב הזמן אנחנו שומעים דעות מוכרות וממוחזרות, מנהלים שיחות וויכוחים שאותם ניהלנו כבר 100 פעם, ומגיעים למסקנות מוכרות ושגורות.
    אז זה בהחלט חיובי, ואפילו חיוני, לקרוא דעות וטיעונים מקוריים, גם אם החומר לא קל לעיכול.
    בעיניי את בלוגרית מצויינת, ופילוסופית לא רעה בכלל.
    וזה לא ממש משנה אם אני מחזיק בדעות שלך או לא, כי הפוסטים שלך מעוררים מחשבה וזה מה שחשוב.

    • מסכימה. זה כל כך מרענן לקרוא דעות שונות מהקונצנזוס הלעוס עד לעייפה גם אם אני לא בטוחה שאני מסכימה עם הכל, זה מעורר מחשבה ביקורתית ולכן מבורך בעיני מאד.

  43. בועז כהן

    עוד כתבה טכנו פובית של מבוגרים.
    פעם פחדו מהטלגרף, אחרי זה מהרדיו, מהעיתון, מהטלויזיה, מהמחשב, ממשחקי המחשב, מהאינטרנט, מהפלאפון ועכשיו הלהיט העדכני – הרשתות החברתיות. האדם הוא חיה סתגלנית ובסופו של דבר כל טכנולוגיה כזו משתלבת בחיינו וממשיכים הלאה.
    אני מסתכל על הצדדים החיוביים, היום יש לאנשים אפשרות להכיר בקלות אנשים בעלי עיניין דומה שאין שום סיכוי בחיים שהיו נפגשים בגלל מרחק גיאוגרפי לא סביר. במציאות ללא רשתות חברתיות אתה די מוגבל לסביבה הקרובה אליך. עכשיו אפשר לגלות אנשים בערים אחרות עם תחומי עיניין משותפים וליזום שיחות ומפגשים.
    עוד תחום בתנופה – היכרויות, פעם הייתי מוגבל לאזור שלך ולמקומות שפיזית הגעת אליהם.
    היום אפשר בקלות להחשף לאינספור אנשים כמוך שמחפשים זוגיות שאין שום סיכוי שהיית נפגש איתם.
    היום יש אפילו טינדר, אם רוצים את זה בגירסה מזורזת.

    במקום להיום רומנטיקן ונוסטלגי איך פעם היה טוב ואיטי ונפלא.
    למעשה היום הרבה יום טוב, יותר נחמד, יותר קל.
    מי שפעם היה בודד, גם היום הוא בודד, ומי שפעם היה חברותי, גם היום הוא חברותי.
    האבולוציה שלנו לא השתנה ב20 שנה האחרונות כמו שקודמי אמרו.

  44. דורין, הקישור לספר באמזון שבור, חסר “h” בהתחלה
    לירן

  45. אני לא מכיר את הביוגרפיות של הנרי דויד תורו, אייזק ניטון, פרידריך ניטשה, רנה דקארט, בלז פסקל, ארתור שופנהאואר ועמנואל קאנט, אבל בטהובן היה מסכן רוב חייו והוא רצה מאוד להתחתן עם בחירת ליבו אבל היא סרבה לו כי הוא היה מעמד נמוך יותר.
    בנוסף אין קורלציה בין הצלחה יצירתית לאושר, ויש אפילו לא מעט יוצרים מפורסמים בודדים שהיו מאוד אומללים.
    יש בלינק המצורף סקירה על הקשר בין יצירתיות ומחלות נפש שמפרטת את הנושא:
    http://alaxon.co.il/article/%D7%A1%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%94%D7%9E%D7%95%D7%97-%D7%94%D7%99%D7%A6%D7%99%D7%A8%D7%AA%D7%99/

  46. יש בי צורך להכניס קצת פואטיקה לדיון. לא שאני נגד ניתוחים פסיכו-סוציו-אבולוציונים וכו.. אבל בשלב מסויים הם מתחילים להעיק עלי. אולי אומנות או היא הנעלם של הדיון (למרות שבטהובן הוזכר אפושהו). לי באופן אישי האומנות, במקרה שלי מוזיקה, ממלאת את חיי בצורה כזו שאין בי צורך, או בצורה אקטיבית, יש בי צורך לא לראות אף יצור אנוש בזמן היצירה. אך מצד שני אני גדל ולומד הרבה בנגינה בלהקה. בחרתי בטקסט של יונתן גפן:
    “מבדידות האנשים הופכים קשים
    מעטים יוצאים ממנה נשכרים
    יש הפוחד מהדממה
    יש המגלה בה נשמה”

  47. לאחרונה נחשפתי לבלוג שלך שיש בו כל כך הרבה מתפיסת עולמי. אמנם אני כבר “ילדה גדולה” מתקרבת ל-50 ,בורגנית קלאסית + 2 ..אבל במהות אני שותפה לחלקים רבים מתפיסת עולמך . לכן שמחתי גם לראות שהחלק המדבר על “חיים מוחצנים” לעומת “חיים מופנמים” מתאים לי אישית.
    מבחירה בחרתי להיות בעלת עסק עצמאית כאשר אני בוחרת את המינונים של חשיפה חברתית ,בוחרת מספר פגישות וכן.. גם את הלקוחות (עד כמה שאפשר) שיתאימו להוויה שלי .

    לאחרונה קראתי ספר מרתק פורץ דרך המדבר על אנשים מופנמים לעומת מוחצנים בחברה שלנו לעומת חברות/תרבויות אחרות
    לספר קוראים “שקט” כתבה אותו סוזן קייל – חובת קריאה לכל המופנמים.
    כמו גם ספר מרתק המדבר על אנשים רגישים שחשיפת יתר לחברה בעייתית עבור “אדם רגיש מאוד” של ד”ר איליין ארון.. מומלץ לקריאה. ותודה על מאמרייך המחכימים.

  48. כתבה מאוד טובה, אני גם דוגל בגישה הזאת בחיים. כמאט אף אחד לא מצליח להבין שקיימים אנשים ללא דחף לאינטראקציה חברתית. ניסיתי להסביר זאת לאנשים “שחפרו” לי על כך שעליי לשנות את דרכיי. כמאט אף אחד לא הצליח להפנים זאת. כולם בטוחים שאני משקר לעצמי או משהו בסגנון. העניין הוא שהרבה חילונים לא באמת חילונים, אלא חסידים קנאים של הדת הצרכנית והסטטוס החברתי ולכן עבורם אדם שבוחר בדרך שונה, שקול לאדם שכופר באל בעייני החרדים.

השאר תגובה