בית » חיים פשוטים » מי בכלל צריך תקציב?

מי בכלל צריך תקציב?

תקציב הוא תכנית הקובעת חסם עליון להוצאה מסוימת. אדם המתנהל על-פי תקציב עשוי להגדיר, למשל, X ש”ח בחודש למימון הוצאות מזון, Y ש”ח בחודש למימון הוצאות תחבורה, Z ש”ח בחודש למימון הוצאות בידור, וכן הלאה.

הרעיון הבסיסי פשוט – כשאדם מגביל מראש את הסכום המרבי שניתן לבזבז על כל סעיף הוצאה, הוא מבטיח למעשה שלא ייכנס לסחרור פזרני שיגרום לו להוציא יותר ממה שהוא מכניס בחודש נתון (ובלבד שיש לו את המשמעת לדבוק בתקציב לאורך זמן).

כל גורו או יועץ לכלכלת המשפחה, מאלון גל ועד דייב רמזי, יטען שהתנהלות על פי תקציב מוגדר היא המפתח להצלחה בדרך להבראה כלכלית. מעצם טבעו, התקציב תוחם את ההתנהלות הכלכלית למסגרת קשיחה, שמקנה לחוסך שליטה מיידית על הוצאותיו ומשפרת את יכולת הבקרה והמעקב שלו.

כך, מאמן כלכלי טיפוסי ימליץ על מגוון שיטות “לאכיפת” המסגרת התקציבית: החל ממעבר לשימוש במזומן בלבד, דרך “שיטת המעטפות” וכלה בהגדרת חשבונות בנק יעודיים להוצאות שונות – כל מה שצריך כדי להגביל את יכולתו של החוסך להוציא כסף באופן בלתי מבוקר.

על רקע הפופולאריות של ה”לוגיקה התקציבית”, יש מי שסבור שכדי לאמץ את הפתרון שמציע הבלוג הזה — הגעה לעצמאות כלכלית דרך חיסכון אגרסיבי (בין 80-70% מההכנסה) — אדם נדרש לכבול את עצמו לתקציב נוקשה וסגפני, לתכנן בפרוטרוט לאן לנתב כל אגורה פנויה, ולייסר עצמו בעקרבים אם חלילה חרג מהתקרה שהקציב לעצמו.

גישה שכזו מניבה מדי פעם פניני חוכמה בסגנון “הסולידית לא באמת חופשיה כי היא צריכה לחשוב על כסף כל היום” או “את מסתכלת על החירות שלך דרך החור שבגרוש”.

ובכן, מפתיע ככל שזה יהיה, אין לי תקציב ומעולם לא התנהלתי על-פי תקציב. יתרה מזאת – אף שאני מכירה בחיוניות של הגישה התקציבית עבור אנשים מסוימים (ראו להלן), אני מאמינה שעבור אדם שקיבל החלטה אסטרטגית למגר את הבזבזנות מחייו בדרך לחופש כלכלי, התקציב הוא כלי מיותר ואף מזיק.

ראשית, אפקטיבי ככל שיהיה, התקציב הוא נסיון לכפות שינוי התנהגותי דרך שבלונה. מובן שאם נגדיר סכום מסוים ולא נחרוג ממנו, נצליח לחסוך יותר; הבעיה היא שטבען של הגבלות קשיחות לעורר התנגדות. אדם שלא מצליח לגייס או לתחזק “משמעת תקציבית” לאורך זמן זמן צפוי לחוש תחושות עזות של סיגוף, הקרבה, קיפוח עצמי ומחסור.

במובן זה, הנסיון לחסוך בכסף דרך היצמדות לתקציב משול לניסיון לרדת במשקל דרך ספירת קלוריות. אדם שיגביל את הצריכה הקלורית שלו צפוי בסופו של דבר לרדת במשקל — אבל התהליך כולו ייראה לו כמעין הקרבה מתמשכת, שתובעת כמויות אדירות של משמעת עצמית, שבלעדיה ייכנע לפיתויים שיסכלו את התכנית כולה.

אני לא סופרת קלוריות בדקדקנות כדי לשמור על משקל תקין. במקום זה אני מאמצת סגנון חיים בריא המבוסס על פעילות גופנית בעצימות גבוהה, התנזרות מרעלים והרבה מאוד בישול עצמי. על אותו משקל, אני לא מכפיפה את עצמי לתקציב קשיח כדי לחסוך כסף; במקום זה, ביצעתי אופטימיזציה דראסטית של ההוצאות הכבדות ביותר בחיי (דיור, תחבורה ומזון), כך שאת הסכום שנותר בידי כל חודש אני יכולה להוציא בחופשיות ובגמישות רבה יותר, באופן שהולם את מטרותי ואת סדר העדיפויות האישי שלי.

המטרה אמנם זהה, אך מה שחשוב כאן הוא הפרספקטיבה השונה. אינני מונעת מעצמי שום דבר; אינני מוגבלת על ידי דאגות כלכליות חיצוניות; ומעל לכל, אני לא מרגישה שאני מקפחת או כופה על עצמי מחסור.

כחסכנית אגרסיבית, שיניתי את הרגלי הצריכה שלי מהיסוד כך שאני לא צריכה עוד להדביק תג מחיר קבוע לכל הוצאה חודשית. יש לי מטרה פשוטה אך ברורה: להשיג תמורה מרבית בעלוּת מזערית.

הנחת היסוד שלי לפני כל עסקה כספית היא שאני יכולה לפתור כל בעיה בעצמי גם מבלי לשלם תמורת הפתרון – אני יכולה לייצר, לתקן, להחליף, לשאול, לשכור או לעשות-זאת-בעצמי, ורק אם אין לי את המיומנות או את המשאבים שמאפשרים לי לעשות זאת – אוציא כסף מהכיס, שוב – מתוך שאיפה להשיג מה שיותר במה שפחות.

לדוגמה — אם אני יודעת להכין ארוחה כמעט מכל מוצר שמוצע למכירה בסופר, אני לא צריכה להגדיר תקציב מזון — אני פשוט קונה את כמויות גדולות מהמוצר הזול ביותר ומכינה ממנו ארוחה שתספיק לי למספר רב של ימים.

זו לא קמצנות או חיסכון לשם החיסכון, אלא נסיון שיטתי לקבל החלטות צרכניות נבונות מתוך פילוסופיה שמקדשת יעילות וסולדת מבזבוז וסרח עודף. אם כל ההתנהגות שלי כצרכנית מושתת על הישענות עצמית ועל השאיפה לשלם מה שפחות כדי להשיג מה שיותר, הרי שאין לי כל צורך בתקציב או בחסם מלאכותי אחר שיגביל את ההוצאות הכספיות שלי.

אדם שמתנהל על פי תקציב קשיח שהוגדר מראש (בדרך כלל על ידי סוכן חיצוני כלשהו), יגיע בנקודה מסוימת לקיפאון — שיעור ההוצאה/חיסכון שלו יישאר סטאטי מדי חודש בחודש. מנגד, אדם שפועל בהתמדה כדי לסלק כל שבב של חוסר יעילות מחייו יגלה ששיעור החיסכון שלו גדל על חשבון שיעור ההוצאות שלו, והרי איזה פלא: הוא קרוב יותר לעצמאות כלכלית.

סכנה נוספת הנובעת מהסתמכות יתר על תקציב היא מלכודת “המשרד הממשלתי”. בתמצית, זוהי הסכנה שתקרת התקציב תנוצל עד תום, גם אם אין צורך ממשי לנצלה. משרדים ממשלתיים נוהגים כידוע לנצל את עודפי התקציב שלהם על שטויות, מחשש שאם יתגלו, בשנה שלאחר מכן “ייענשו” בתקציב נמוך יותר.

על אותו משקל, אדם המסתמך על תקציב מוגדר עשוי להגדיר, למשל, “תקציב בידור” על סך 1,000 ש”ח בחודש. גם אם בזבז רק 200 ש”ח, לקראת סוף החודש אותו אדם עשוי להרגיש שמותר לו, וגרוע מכך – שהוא אפילו מחויב – לבזבז את 800 השקלים שנותרו, ולא לחסוך אותם. למה? כי אפשר. זה בתקציב. כי המסגרת מאפשרת. חוק פרקינסון, זוכרים?

כך, במקום לעודד לחסוך את העודף, התקציב הופך למעשה לרישיון לבזבז. במקום לעודד אופטימיזציה התקציב גורם לחוסר יעילות ולדימום פיננסי. זהו החיסרון של כל אסטרטגיה קשיחה וסטאטית.

מרגע שאדם שולט בהוצאותיו, התקציב הופך מכלי מועיל למגבלה — כפייה מיקרו טקטית שלא מצדיקה את המאמץ ואף עלולה להוביל לנזק ישיר. ובכל זאת, ישנם שני מצבים שבהם דבקות בתקציב סטאטי היא האלטרנטיבה היחידה ואין מנוס מלבדה:

1) צרכניסטים כפייתיים, לדוגמה, מוכרחים, לפחות עד שלב האיפוס הראשוני, לאמץ תכנית נוקשה שתגביל “בכוח” את ההוצאות שלהם. בדיוק כשם מעקב קלורי צמוד הוא כלי הכרחי עבור אנשים שלא מסוגלים לרסן את הרגלי האכילה הכפייתיים שלהם, כך תקציב מוגדר הוא חיוני עבור אלה שאינם מסוגלים לרסן את הרגלי הצריכה שלהם. זה נכון במיוחד עבור אנשים שחיים במצב חירום מתגלגל במינוס עמוק וזקוקים לתכנית פעולה מיידית שתגדע את הדחפים הרגשיים העמוקים שמזינים את הרגלי הצריכה שלהם.

2) זוגות נשואים שאיחדו חשבונות – במיוחד אם אתרע מזלכם/ן והתאהבתם/ן בפצצה מתקתקת של בזבזנות. במקרה זה מוטב שתגדירו תקציב הוצאות משותף ומוסכם על שניכם. זו עשויה להיות הדרך היחידה להגביל את הוצאותיו של בן הזוג הפזרן, או לכל הפחות לעשותן צפויות ככל הניתן.

בשורה התחתונה — מי שבחר באופטימיזציה כדרך חיים ופיתח את המיומנויות הנדרשות כדי להקטין את הוצאותיו באופן שיטתי ועקבי — אינו זקוק לתקציב. מרגע ש”מחסלים” את ההוצאות הכבדות ביותר, לחוסך יש מרחב תמרון גדול משמעותית כדי להוציא כסף על הדברים שבאמת חשובים לו, מבלי לחוש אשמה או דאגה שמא יחרוג מתקציב מוגדר. 

הערה: חשוב להבחין בין התנהלות על פי תקציב מוגדר לבין מעקב שוטף אחר ההוצאות. בעוד שהתקציב מהווה מעין תכנית פעולה או מפה, מעקב ההוצאות הוא הקפאת מצב של אירוע שהתרחש בעבר. לדעתי, תיעוד ההוצאות חשוב לאין שעור מהתנהלות על פי תקציב, וזו הסיבה שאני מקפידה לנהל כזה. רישום ההוצאות חיוני לצורך קבלת תמונה פיננסית כוללת, שמאפשרת הן לאתר ולחסום “דימומים פיננסיים” והן לבצע אופטימיזציית יתר של ההוצאות הכבדות ביותר.



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

26 תגובות

  1. תקציב הוא כלי נהדר לתכנון ותקשורת בין בני זוג, כדי ׳להיות באותו העמוד׳. אם עוברים עליו מידי חודש, הוא יכול להיות גם ׳תירוץ׳ טוב כדי להציף נושאים שכדאי לתכנן.
    מניסיון של שנה וחצי עכשיו של עבודה עם תקציב, אני יכול להצביע על כמה טעויות בפוסט שלך:
    1) שאריות בסעיפים מסויימים בסוף החודש יכולות דווקא ללכת למטרה משותפת גדולה, כמעט שלא מבוזבזות ׳לריק׳, והסעיף מתוקן כבר בחודש הבא. כשיש סיבה לחסוך למשהו משמעותי (בית, פרישה מעבודה, חלום גדול או תחביב יקר) – יש מוטיבציה להכפיף את התקציב ליעד.
    2) תקציב דוקא משחרר מתחושת אשמה – אם בני זוג הסכימו על הוצאות מראש, וברור איפה עומדים ולאן הולכים – אין נקיפות מצפון גם כשיש הוצאות גדולות.
    3) המעבר מידי חודש על התקציב מאפשר דוקא דינמיות ועוזר לאתר מקומות נוספים לאופטימיזציה, כמו המעבר הרטרואקטיבי על ההוצאות.

    • מסכים עם כל מילה שכתבת, איתן. אשתי ואני בדיוק סוגרים שנה עם תקציב, ושמתי לב לכל אחד מהיתרונות שציינת גם אצלי.

  2. תודה על הפוסט 🙂

    מכיר את העניין שהקצבת כספים גורמת לרוב לבזבוז שלהם, בין אם צריך ובין אם לא ולפעמים אפילו גרוע יותר – לחרוג מהתקציב הזה.

    אישית אני בעד הקצבת סכום מסוים לחיסכון שעל פיו שאר ההוצאות יתבזבזו (או לא יתבזבזו) שמהסכום הזה אפשר ואפילו מומלץ לחרוג עד כמה שאפשר.

  3. אתמול בתוכנית טלוויזיה הראו משפחה שחיה לפי תקציבים וגם עוקבת אחרי הוצאות.

    חשבתי לעצמי, מרשים, עד שראיתי אותם בסוף בוכים. בוכים על חיי הישרדות חסרי אויר לנשימה.

    ואחר כך משפחה מאושרת עם הרבה אויר, נעליים ומשלוחי אוכל ובור כספי גדול בבנק.

    ואז, הגעתי למסקנה שלא חשובה השיטה, חשוב יותר השכנוע העצמי. שכנוע עצמי שפה ועכשיו טוב לך. הרי אין מהות לחיים והישרדות זה בטח לא מהות

    אז משפחה מבת ים מאושרת מרכישות אובססיביות ועיוורון מיום הדין בדיוק כפי שהסולידית מגיעה לאורגזמה מדפיקה טובה של המערכת, לא צריכה לא קונה. שניכם לא יודעים באמת מי ישרוד מחר ואיך…

    • אני חושבת שאתה מעלה נקודה מצוינת. החוכמה היא לאמץ דפוס התנהגות שמבחינה אובייקטיבית מטיב את מצבך הכלכלי, אך מבחינה סובייקטיבית לא גורם לך להגיש קורבן.

    • פריכיהו

      גם אני ראיתי את התוכנית הזו, פשוט הייתה שם הצגה מאוד מגמתית של כמה המשפחה החסכנית מסכנה כי הם צריכים, רחמנא ליצלן, לחשוב על הכסף כשקונים דברים, ומצד שני כמה החיים יפים כשמבזבזים בלי חשבון. אז היה נחמד לראות תוכנית שבה מתייחסים קצת לאחריות אישית, אבל למה צריך לפמפם לאנשים את התפיסה שלקנות דברים = אושר? שספה ב-15,000 ש”ח (די מכוערת לדעתי) זה טעם החיים? שמי שלא מרשה לעצמו לקנות זוג נעליים חדשות כל חודש או להזמין אוכל שלוש פעמים בשבוע הוא בהכרח אומלל?
      באותה מידה היה אפשר להביא משפחה שחוסכת ונשארת בחיים, ולא מתוסכלת מכך שאי אפשר לקנות את כל הסופר.

  4. ל”הסולידית” היקרה,
    כמו בכל מאמר שלך, דעותיך זוכות אצלי רק להדהוד מקביל…, אבל אוסיף מספר נקודות, ברשותך:

    הייתי מתחיל דווקא מן הבחינה הלשונית דקדוקית: תקציב, כשמו כן הוא: הוא קוצב, חותך את “ערימת הכסף” למנות שגודלן תוכנן מראש, והוא גם קובע את הקצב (RHYTHM) לצריכת מנות אלה.
    בהנחה שאדם מן היישוב מסוגל להבין שהכול קצוב, והכול זורם בקצב לוגי, אז למה בכול זאת יש לאנשים אוברדראפט כרוני, שמכוסה על ידי הלוואות שהופכות את האוברדראפט הזה לממאיר? למה התופעה הזו כל כך נפוצה, עד כדי כך שהיא הפכה למציאות מובנת מאליה, מציאות שבה אלה שעומדים “בפלוס”, הם החריגים? למה להיות “סולידי” הפך למושא של לגלוג, חרפוה ורחמים?

    מהתבוננות רבת שנים בתופעה הזאת, אומר גלויות: הסקפטיזם שלי באשר ליכולת “האדם הסביר” לנהל תקציב הוא סקפטיזם עמוק. אני יכול להעיד – בכל הנודע לניהול כספיהם, רוב האנשים מאמינים ביצירת יש מאין, מאמינים באלכימית ימי הביניים, מאמינים ב Deus ex machine שירד ממרומים וימחק להם באיבחת לוטו, טוטו, פייס, אריאלה, ירושה, פיצויים או קרן השתלמות (מחקו את המיותר) את החוב שצברו מהחלפת האייפון שלהם מ 5 ל 6 , ואת הוצאות הסופשבוע שלהם במלון באילת, 1759 ₪ ללילה לזוג, (הכול כלול!), או את ההחלפה והשדרוג של המטבח הביתי מנירוסטה לכרום, או מה שזה לא יהיה. תקציב – לא בא בחשבון, אלא רק כאשר חבל התלייה מתהדק, או כאשר מנהל הבנק מצלצל אליהם (טוב, הוא לא עושה את זה, בשביל זה יש פקידים).

    הכול משמש כאן בערבוביה: החל מפינוק מילדות (לפנק, לפנק, לפנק! הפועל הכי הרסני בדקדוק לשון השפה העברית), בורות פיננסית מולדת, Così fan tutte, התמכרות לצריכה כמרפא לבעיות אחרות וכלה בתיאוריות פילוסופיות בנות זמננו, כגון – “אכול ושתה כי מחר נמות”, “להוציא את העיניים לשכנים”, “שימותו הקנאים”, 1+1 לא תקנה?, The Times They Are a-Changin’ אז אל תהיה כבד וקמצן….ועוד.

    שתי הערות אחרונות בשולי הדברים:
    1. ככלל, תקציב אינו מתחיל מרישום הוצאות, אלא – בראש ובראשונה – מרישום הכנסות. אם אין הכנסות, ממילא מתייתר רישום הוצאות כלשהן, למרות שיש רבים בקרבנו שאינם חושבים כך, ומאמינים שניתן להוציא יש מאין, כאמור לעיל.
    2. הקצאת כספים לחסכון – זו אינה הוצאה! חסכון הוא הכנסה.
    3. סינדרום “המשרד הממשלתי” – אכן, כספים “מיותרים” ששרדו את החודש דינם להיות מבוזבזים, כי “…זה בטבע שלי”, אבל הפתרון יכול להיות פשוט: קופת חסכון ב” או הענשת סעיף ההוצאה שההין להישאר ביתרת זכות ולצמצמו מכאן ואילך למימדיו הנכונים.

    הייתי מסכם את גישתי הסקפטית, הקודרת והעצובה בכך שטוב שמתחילים להבין את התוצאות ההרסניות של חוסר היכולת לניהול פיננסי עצמאי, ואולי גם מתחיל חילחול, הטמעה ושינוי בעקבות הבנה זו. בכך יש ל”הסולידית” תרומה ראויה לציון.

    • אני מסכים עם הכותב קלמנט, והייתי מתמצת את העניין בנוסחה הבאה:
      הבעיות הכלכליות נובעות מ – 1. תרבות צריכה בזבזנית וראוותנית 2. היעדר תכנון (תקציב) וחשיבה לעתיד.
      היסוד הנפשי חשוב כאן, כשאין את זה, אז רישומים בטבלת אקסל, והצבת כותרת “תקציב” לא יעזרו לאיש.

  5. פסיכולוג

    כתבת “אנשים שחיים במצב חירום מתגלגל במינוס עמוק וזקוקים לתכנית פעולה מיידית שתגדע את הדחפים הרגשיים העמוקים שמזינים את הרגלי הצריכה שלהם”

    ראשית כל, איני יודע מה הם “דחפים רגשיים עמוקים” ומה הם “דחפים רגשיים שטחיים”. אולי התכוונת לומר דחפים רגשיים לא מודעים, או אולי דחפים רגשיים מודעים המונעים על ידי חסך לא מודע. זאת לא אדע. הטרמינולוגיה חשובה.

    ולגוף העניין, בעוד אני מסכים שדחפים רגשיים מזינים הרגלי צריכה, אני לא חושב שתכנית המגדירה תקציב “תגדע” את הדחפים הרגשיים. אולי קצת תשלוט באופן ביטויים, וללא טיפול מתאים אף עשוייה לגרום להם להתבטא בערוצים אחרים. מאידך, היא עשוייה לשקף בפני הצרכן הכפייתי את החסך הלא מודע ולעודד אותו לצמיחה, והיה זה שכרך.

  6. שלום סולידית
    עדיין ממתין לתשובתך אם אפשר :-}
    קראתי את ספרו של הארי בראון והבנתי את תפקוד התיק בזמן של PROSPERITY ובזמן של INFLATION ובזמן של DEFLATION אבל לא כל כך הבנתי את הפרוש הכלכלי של המושגים הבאים – RECESSION ו – DEPRESSION וכיצד מתנהג התיק של בראון בכל אחד מהם.
    תודה על ההסבר .

    • מציע לך לשאול את השאלה בפורום הסולידית-פינת המשקיעים.

  7. תמיד הרגשתי לא נכון לעשות תקציב. ועכשיו זה גם מסתדר למה 🙂 בלי תקציב ובלי הגבלות העלתי את אחוז החיסכון השנתי מ40 ל50 ושנה הבאה היעד הוא 60.

  8. אני מגדיר לעצמי תקרה של 2000 שקל (עם חובות עצמיים – אם קניתי משהו גדול בחודש מסויים אז אני מוריד את זה על החודשים שלאחריו).
    אבל זה כמו תחרות פנימית כזאת, אם הוצאתי פחות אז אני שמח, אם שברתי שיא אני שמח.
    כמו אדם בדיאטה, אם הקציב לעצמו 1600 קלוריות ואכל 1200 אז הוא מבסוט ולא מעוניין לאכול עוד 400.
    לי זה עובד לא רע, ואני מנהל מעקב הוצאות בטלפון.

  9. אני דוקא חושב שתקציב ושימוש בו במהלך החודש הוא חשוב וקריטי. הרעיון בתקציב הוא לא רק להחליט כמה להוציא אלא כלי שמאפשר לדעת היכן אתה עומד בכל רגע נתון. אם החלטתי שמעל 400 ש”ח לאוכל בחוץ זה כבר יותר מדי ואני מתלבט אם לקנות אוכל ב-20 לחודש הסטאטוס יכול לעזור לי לקבל את ההחלטה. אחרת איך אפשר לדעת כמה הוצאתי וכמה עוד ניתן להוציא
    ותקציב אינו רישיון לבזבוז, ברור לכל אחד שכסף שנחסך יכול ללכת לכיוונים אחרים, כל אחד לפי החלטתו

  10. אנחנו במקום להגביל את תקציב ההוצאות מגבילים את תקציב ההכנסות ע”י הוראת קבע לחיסכון ( לא משנה אם לפק”מ או לקרן נאמנות ).
    אצלנו הבעיה לא הייתה איך לנהל את התקציב אלא איך להגדיל את החיסכון. בחרנו בפתרון הזה מאחר ולא משנה מה יקרה, אנחנו בשום פנים לא נהיה במינוס וגם עדיף קצת מרווח ביטחון מעל האפס( והכלל הזה תקף בערך מגיל 17 ).

  11. עם עקרונות הפוסט אני מסכים ובכל זאת….

    ציטוט:
    “הנחת היסוד שלי לפני כל עסקה כספית היא שאני יכולה לפתור כל בעיה בעצמי גם מבלי לשלם תמורת הפתרון – אני יכולה לייצר, לתקן, להחליף, לשאול, לשכור או לעשות-זאת-בעצמי, ורק אם אין לי את המיומנות או את המשאבים שמאפשרים לי לעשות זאת – אוציא כסף מהכיס”

    זו גישה שאולי מתאימה למי שפרש מעבודה. מי שעדין עובד צריך לייצר אופטימזציה של משאבי הזמן הפנוי שלו. כדי להתמיד בעבודה כדאי לנצל את הזמן הפנוי לתחביבים, טיולים וספורט. בסופו של דבר זה נותן כוחות להמשיך לעבוד מה שמגדיל מאד את יכולת החיסכון.

    למשל עוזרת בית מפנה לנו את יום שישי לטיולים. אני מעדיף עוד שעה-שעתיים במשרד עם לקוח מאשר לשרוף 5 שעות על שטיפת רצפות.

    • תוספת נוספת למען הסדר הטוב –
      תקציב הוא קודם כל כלי תיכנוני. יש הבדל מהותי בין הכנת תקציב לבין מעקב אחר עמידה בתקציב.
      הכנת תקציב היא חלק הכרחי מהגדרה מפוקחת של יעדי החיסכון, זיהוי הנקודות הבעיתיות ועוד.
      תכנון תקציבי יכול להעשות אחת לתקופה וכך גם הבקרה.
      מי שעושה בקרת תקציב ברמת ההוצאה הבודדת פועל לא נכון. אפשר בהחלט להסתפק בבקרה תקציבית ברמה חודשית או תלת חודשית.

  12. היי כתבה בגלובס מ7/3/15 שמתאימה לנושא http://www.calcalist.co.il/money/articles/0,7340,L-3653985,00.html

  13. אני לא קונה במזומן אבל אני בודק שיש לי כסף להוציא ולא עושה יותר מתשלום אחד

  14. בדיוק תהיתי האם להכנס לקרוא את הפוסט… לדעתי באמת לא צריך תקציב.
    שמחה שאני לא היחידה.
    ברגע שאדם במודעות לחיסכון- הוא לא צריך תקציב.
    אני עושה תקציב רק במקומות שבהם יש חשש (מוצדק לעיתים…) שאני אתקמצן ולא אוציא כסף שנכון להוציא. למשל- כשאנחנו יוצאים לנופש- אני מחליטה על סכום שמוציאים, אחרת אני עלולה למצוא את עצמי מבלה בהשוואת מחירים בין סופרים בגולן במקום בטיולים… (טוב, הגזמתי קצת…) העיקרון הוא שצריך תקציב במקומות שבהם אתה יודע שאתה לא מאוזן באופן טבעי, וצריך עזרה מבחוץ כדי לתקן.

  15. לא שותה, לא מעשנת, לא משחקת סנוקר, לא אוכלת בייקון עם גבינה, אין חובות או משכנתא. ממש בודהא 🙂

    אבל אם להתייחס ברצינות, יופי של פוסט שבהחלט יש בו הרבה אמת ובהחלט עוזר לנהנתן כמוני 😉

    פוסט אדיר ותודה רבה.

    אם להתייחס לנושא ההתנגדות ורגשות באופן כללי יש גם משהו שהייתי מעוניין לחלוק פה ברשותך-

  16. שמעון חש

    סוליקו
    ככה שום מילה על הזוג שמרוויח 25K נטו ונמצא במינוס ועם הלוואות של 100K לסגירת המינוס?
    או זאת שרוצה 5 ילדים ומוחה על כך שזה יקר מדי?

    http://reshet.tv/Shows/The_System/videomarklist,238384/

    לעומת זאת, הזוג האחראי והמחושב עם 15K נטו בחודש, עם 3 ילדים, אמר נכון..
    “אתה חי בצורה חנוקה ולא נהנה מהדרך..”

    חבל שהם לא הבינו מראש ש3 ילדים בארץ זה לעשירון 9 ומעלה.. ואז היו יכולים להנות מהדרך גם במסגרת ה 15K

  17. היי סולידית, לגמרי מסכימה איתך! מעולם לא ניסיתי לעמוד בדיאטה כי לא האמנתי שדרך הגבלה עצמית אפשר להתקדם לחיים בריאים יותר אלא מתוך הנאה ומודעות לגוף (עובד לי לא רע, וללא סבל). אין סיבה שזה לא יעבוד לי כשזה מגיע לכסף, נכון? אופטימיזציה , מודעות – כן. תקציב נוקשה וספירה תמידית – לא. כל כך שמחה לקרוא אותך! בלי אנורקסיה תקציבית או בולמיה צרכנית.

השאר תגובה