בית » עצמאות כלכלית » למה קשה כל כך לפרוש מוקדם בישראל

למה קשה כל כך לפרוש מוקדם בישראל

מטרתו העיקרית של הבלוג הזה היא להציג בפני הקורא העברי אפשרות לאמץ סגנון חיים שונה בתכלית, התואם את ערכיו האישיים ואת משאלות לבו, אם רק ישתחרר מהשיעבוד הנלווה לעבודה בשכר.

מבחינה מתמטית, חיסכון של חלק משמעותי ( > 75%) מההכנסה הפנויה יוביל, תוך פחות מעשור, לניתוק התלות הכלכלית שבין השכיר הטיפוסי למקום עבודתו.

במצב זה, מקום העבודה הופך מקריטי לאופציונלי; הווה אומר, ניתן להפסיק לעבוד גם אם גיל הפרישה החוקי נמצא במרחק של כמה עשרות שנים.

את הזמן הרב שיתפנה בעקבות זאת ניתן להקדיש לדברים החשובים באמת בחיים, כל אחד לפי ראות עיניו: ילדים, זוגיות, תרומה לקהילה, טיולים בעולם, פיתוח אישי, הגשמה עצמית ו/או חתירה לאיזון נפשי.

האסטרטגיה המוצעת להגשמת החירות הכלכלית הזו היא הסתפקות במועט והפשטה מרצון של אורח החיים. שיטה זו, בתורה, נשענת על ההבנה שלצרכנות כפייתית (תרבות העוד ועוד) יש תועלת שולית פוחתת; שהיא איננה הופכת אנשים למאושרים יותר; ושעיקר תרומתה מתבטא בהעמקת והנצחת התלות בתלוש המשכורת. הפנמת התובנות הללו עשויה להוביל לקיצוץ דרמטי בהוצאות מיותרות. ככל שהקיצוץ חד יותר, ניתן לחסוך את סכום הכסף הדרוש כדי לכסות על הוצאות שנותרו מהר יותר, ולפרוש מוקדם יותר.

בעיני רבים, הרעיון הזה נחשב למהפכני עד כדי “ניתוק מהמטריקס“. אנו גדלים לתרבות שמצפה מאיתנו לבלות 40 שעות בשבוע כפול 40 שנה בשוק העבודה, ולהסתפק בשלושה שבועות של חופשה דחוסה מדי קיץ. הנורמה המקובלת, מטורפת ככל שתהיה, היא לשעבד זמן ואנרגיה תמורת כסף. וכטבעם של רעיונות היוצאים כנגד הנורמה, הם מעוררים התנגדויות שונות מזוויות שונות.

אחת מהן היא הטענה שהקונספט – עצמאות כלכלית בגיל צעיר – אינו ישים במדינה קשה ויקרה כמו ישראל, בין היתר משום שנושאי דגלו (רובין ודומינגז בשנות השמונים, ג’ייקוב פיסקר בעשור הנוכחי) הם אמריקנים שכותבים לאמריקנים ומבססים את כתביהם על מנעמיה ותפנוקיה הכלכליים של ארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות.

רון ברמן שטח את הטיעון הזה בפוסט ביקורתי שכתב לפני כחצי שנה. לדבריו, הניסיון ליישם במחוזותינו את הפילוסופיה במדינה שבה מרוויחים מעט ומוציאים יותר נדון לכישלון, אלא אם הפורש המיועד נמנה על העשירונים העליונים במידרג הסוציואקונומי. “אם מוציאים פי שניים למחיה בישראל ומכניסים כ-60% מבארה”ב,” הוא כותב, “אל תצפו לפרוש תוך 7 שנים – גם אם הצטמצמתם כהוגן.”

בעיני זו היתפסות לקטנות שמחטיאה את העיקר. העקרונות הבסיסיים של הפילוסופיה הם אוניברסליים, וככאלה ניתן ליישם אותם בכל כלכלת שוק מערבית. לא צריך להיוולד או לחיות בארה”ב כדי לקרוע מגופנו את עלוקותיה של תרבות הצריכה, לפתח כישורי חיים שאבדו לנו במרוצת הדורות, לחיות היטב על חלק קטן בלבד מההכנסה השוטפת, לחסוך את העודפים ולהשקיע אותם בתבונה.

אין עוררין על כך שהשכר הממוצע בישראל נמוך מהשכר הממוצע בארה”ב, ושבמובנים רבים אחרים קל יותר לחסוך מעבר לים. למרות זאת, אין להתעלם מהעובדה שישראלי החותר לעצמאות כלכלית נהנה מכמה יתרונות מובהקים על פני מקבילו האמריקני, ובראשם שירותי רפואה וחינוך המוצעים בעלות אפסית. יתרונות אלה מקזזים חלק מפערי השכר ויוקר המחיה שנזכרים ברשימה של ברמן.

אני מודה שקשה להתווכח עם המסקנה העקרונית של ברמן, לפיה לא קל לפרוש בגיל צעיר בישראל. עם זאת, טעות לייחס את הקושי הזה לגורמים מערכתיים כמו רמת השכר ויוקר המחייה. האתגר המהותי ביותר עבור הפורש הצעיר בישראל נובע ממקור אחר לחלוטין.

פרישה מוקדמת בחברה מוחצנת

קשה לדון במושג טעון כמו “אופי לאומי” מבלי ליפול למלכודות סטריאוטיפיות והכללות גסות. ובכל זאת, לא צריך להיות היסטוריון, סוציולוג או אנתרופולוג דגול כדי לזהות שלחברה הישראלית יש צביון מוחצן מובהק, החוצץ בינה לבין לתרבויות מופנמות יותר כמו למשל יפן או מדינות סקנדינביה. המוחצנות היא החוט המקשר בין הצבר המאצ’ואיסט, הקיבוצניק החברמ’ן, היאפי משיינקין והערס מהדרום.

להבחנה בין מוחצנות למופנמות יש בסיס ביולוגי. התאוריה היא שלטיפוסים מוחצנים יש רגישות חסר למוליך העצבי דופאמין – כלומר, הם זקוקים לעוד ועוד ממנו ולא יודעים שובע, ולכן מחפשים גירוי חיצוני כדי שמוחם יוכל לייצרו. לעומתם, לטיפוסים מופנמים יש רגישות יתר לדופאמין, שמביאה לכך שגירוי חיצוני עז מדי פשוט מתיש אותם.

תופעה זו מסייעת להבין מדוע, כפי שטען קרל יונג, האדם המוחצן מתמלא באנרגיה כשהוא חווה אינטרקציה חברתית בעצימות גבוהה, בעוד שהאדם המופנם מרגיש שאינטרקציה שכזו רק מנקזת ממנו אנרגיה. על אותו משקל, האדם המופנם נטען באנרגיה כשהוא לבדו, בעוד שהאדם המוחצן מרגיש כי בדידות מתישה אותו ואף גורמת לו לאי-שקט ולחרדה.

מרטי לייני טוענת בספר The Introvert Advantage ש-75% מהאוכלוסיה הכללית היא מוחצנת באופיה. נדמה לי שלא יהיה מוגזם להעריך שבישראל השיעור הזה גבוה בהרבה. הנטייה למוחצנות כה טבועה בתרבות הסחבק המקומית עד שהיא נחשבת לנורמה. מכאן שאדם הנוטה למופנמות בהכרח סוטה מהנורמה.

בחברה מוחצנת שכזו, התנהגות מופנמת נתפסת כפגם אישיותי או נכות חברתית שיש להתגבר עליה כדי “להצליח”. החברה מתקשה להבין או להזדהות עם אופיו של המופנם, ולכן מפרשת אותו במונחים מוחצנים, על משקל: אם המופנם מתקשה לעשות [דברים מוחצנים], הרי שהוא ביישן / חרדתי / סנוב / מוזר / דכאוני / זעוף / מיזנטרופ / חסר ביטחון.

כמובן שמדובר, על פי רוב, בתיוגי שווא.

לעומת הביישן, למופנם אין חרדה פתולוגית ממה שחושבים עליו ואין לו צורך קיומי בתחושת קבלה חברתית.

לעומת המיזנטרופ, המופנם נהנה ממגע אנושי — אבל בכמויות קטנות, וכמובן תוך העדפת איכות בני השיח על פני כמותם.

לעומת הדכאוני, המופנם יודע להנות מהחיים — אך מבלי להתמכר לאדנרלין ומבלי לשלם לבעלי דיסקוטקים ומועדוני צניחה תמורת “כיף”.

לרוע המזל, המופנם יתקשה לשכנע שמגע חברתי רצוף פשוט שוחק ומעייף אותו; שהוא נהנה להיות לבד לתקופות ממושכות גם מבלי לדחוס בהן 101 פעילויות והפעלות; או שרמת הגירוי האינטלקטואלי שהוא מפיק מסמול-טוק דלוח בקבוצות מרובות משתתפים שואפת לאפס. אנשים מוחצנים פשוט לא מסוגלים לחשוב במונחים כאלה. נסו להיזכר ביחסה המשתומם של הברנז’ה התל-אביבית למופנמות של אריק איינשטיין ז”ל.

המיעוט ה”לא נורמלי” נדרש אפוא לסגל את עצמו לערכיו של הרוב “הנורמלי”. כשם שיש הסבורים שהומוסקסואליות היא מחלה שניתן “להירפא” ממנה, כך מצופה מהמופנם לתקן את אופיו “הבעייתי”.

תלמידי בית ספר יסודי לומדים את זה מגיל צעיר כשגוערים בהם על כך שהם לא “יוצאים מהקונכיה”, לא משתתפים מספיק בשיעור, או שהם לא עובדים יפה בקבוצות. בתיכון, סטאטוס המקובלות שלך ניצב ביחס ישיר לעוצמת הדציבלים הבוקעים מגרונך, למספר המסיבות שאתה פוקד ולכמות הפעולות שלך בתנועת הנוער. ובצבא … אוי ואבוי למי ש”צולל”.

המופנם לומד לשאוף לנורמה, גם אם היא עומדת בניגוד מוחלט לאופיו האמיתי. הוא “מאולף” להעמדת פנים – על משקל fake it till you make it – כבר בעשורים הראשונים לחייו. הוא זונח כל שמץ של אינדיבידואליזם וערכים אישיים ומקריב אותם על מזבח האינטגרציה החברתית.

הסיבה העיקרית לכך נעוצה בעובדה שעולם הקריירה — השלב הארוך ביותר ב”תסריט” הטיפוסי — מיועד בראש ובראשונה לטיפוסים מוחצנים. אלה שזכו להיוולד עם התכונות המתאימות – חברותיות, קבוצתיות, כישורי מנהיגות – נוטים בדרך כלל לטפס לראש הפירמידה הקרייריסטית, ולא במקרה. עובדים מוחצנים נוטים להצטיין בעבודת צוות, בניהול והנעת כפופים, במכירות ובשיווק עצמי, ומכיוון שהם מומחים בקבלת קרדיט הם גם מקודמים בתדירות גבוהה יותר. הם נוטים לפרוח בסביבה המקדשת את מה שסוזן קיין כינתה ברב המכר שלה “New Groupthink”: עבודה בצוותים, סביבות עבודה מבוססות Open Space והתבססות מופרזת על “חוכמת ההמונים” (לחצו כאן להרצאת TED מאלפת של קיין בנושא).

מאחר שהאדם המוחצן הוא החומר ממנו עשויים הקרייריסט המושלם, הוא נוטה להנות מעבודתו ולא רואה כל פסול בקריירה שנמשכת 40-30 שנה. הקרייירה מהווה חלק גדול מתחושת השווי העצמי של הטיפוס המוחצן, יחד עם סממנים חיצוניים נוספים כמו רכוש, חוויות יקרות והישגים מקצועיים.

ואכן, המוחצנים אוהבים את הבתים שלהם, את הרהיטים שלהם, את המכוניות שלהם ואת הקידומים שלהם. ככל שהתפקיד שלך נחשק יותר, המשכורת שלך גבוהה יותר והבית שלך גדול יותר – כך אתה מוצלח יותר, ובמשתמע – אדם טוב יותר.

מובן, אפוא, מדוע תרבות הצריכה משגשגת בחברה מוחצנת. חברה כזו מקדמת את הרעיון שעל כל אדם לחתור להרוויח כמה שיותר כסף על מנת שיוכל לבזבז כמה שיותר כסף. זוהי הדרך היחידה לחיות את החיים הטובים, גם אם המשמעות היא שצריך לרוץ בכלוב האוגר עד גיל 67. למה? כי זה מה שכולם עושים.

החברה המוחצנת, אם כן, שואפת למקסם את ההיפך המוחלט מסגנון החיים שאני מקדמת בבלוג הזה: צרכניזם מקסימלי וקרייריזם מקסימלי.

קחו לדוגמה את פסגת השאיפות הצרכניות של הישראלי הממוצע – קניית דירת מגורים (גדולה ומרכזית ככל האפשר, אלא מה). השיח בישראל מקדש את ההתאבדות הפיננסית הזו במונחים של חלום (דוגמאות: [1] [2] [3] [4]). ולמה? כי בעלות על דירה היא סמל הסטאטוס האולטימטיבי; הוא גלוי לעיני כל, קל להשוויץ בו והוא מהווה עדות אילמת וניצחת לכך שהצלחת בחיים — קצת אחרי התפקיד המפואר שלך וגובה המשכורת שלך (נתונים שנחשפים באמצעות השאלה הערמומית “אז מה את/ה עושה בחיים”).

לאדם מופנם עם סף קבלה חברתית נמוך ורגישות מופחתת לסטאטוס חברתי קל יותר לחסוך כסף. תחומי העניין שלו – ספרים, אינטרנט, שיחות אחד על אחד ופעילויות עשה-זאת-בעצמך נוטים להיות זולים משמעותית מתחביבים מוחצנים כמו פאבים, מסעדות יקרות ואירועי ספורט אקסטרים. בשונה מהטיפוס המוחצן, המופנם לא רואה בחתירה לעצמאות כלכלית בבחינת הקרבת קורבן. תרבות הצריכה פשוט איננה אטרקטיבית עבור מי שמעריך את חירותו, עצמאותו ושליטה על גורלו.

מופנמים, מוחצנים ופרישה מוקדמת

החברה הצרכנית-קרייריסטית לא מייצרת פיתרון נוח עבור אנשים שבוחרים “לתחמן” אותה ולהתנתק ממנה בטרם הגיעה שעתם.

אנשים כאלה – הפנסיונרים הצעירים – מוצאים את עצמם לפתע עם נפח עצום וחריג של זמן פנוי. בעיני, בעלות מלאה על הזמן הקצוב שנותר לי עלי אדמות היא התשובה לשאלה “מהי משמעות החיים”. זו הסיבה שבגללה החלטתי לפרוש, ובהמשך גם להקים את האתר הזה. עבור אנשים אחרים, שפע בלתי מוגבל של זמן פנוי מהמם אותם עד כדי תחושת אובדן משמעות.

הטיפוס המופנם יכול לבדר את עצמו גם מבלי לפגוש אנשים אחרים על בסיס יומי ומבלי לשלם לאחרים עבור צריכת בידור פסיבי זול. הדמיון שלי עשיר מספיק והתחביבים שלי מגוונים דיים כדי שאוכל להעסיק את עצמי במשך ימים שלמים.

לעומת זאת, המוחצן — כמו לבלב סוכרתי שאינו מסוגל לייצר אינסולין – תלוי בגירוי חיצוני. הוא אינו יכול ליצור אותו בכוחות עצמו. מצבו הנפשי תלוי במגע אנושי רציף שכמובן אינו זמין בנפח “נורמלי” כשאתה פורש בגיל צעיר וכל חבריך עדיין תקועים במשרד/פקקים במשך 10 שעות ביממה.

ספרי לקרייריסט מוחצן שפרשת בגיל 30, והוא ישיב בפליאה: “אבל מה את עושה כל היום? כמה טלוויזיה אפשר לראות? איך לא נגמר לך הכסף (על פאבים / הופעות / טיולים מאורגנים לחו”ל)? איך את לא נכנסת לדיכאון?”

זו אולי הסיבה העיקרית לכך שפרישה בגיל צעיר בסגנון הנדון בבלוג הזה מתאימה יותר לבעלי אופי מופנם.

במשך רוב (כל?) הקריירה שלי הייתי צריכה להעמיד פני מוחצנת. כשהנפתי סוף סוף את האצבע המשולשת ופרשתי, התחושה הייתה כאילו פשטתי תחפושת צמודה ומחניקה במיוחד. אני לא מתגעגעת אליה ולו לרגע. לא לסביבה המשרדית ולא לאינטרקציה הכפויה, היומיומית, עם טיפוסים קטנים, משמימים ורעילים, שלא הייתי מחליפה איתם מילה אלמלא היו כלולים בעסקת החבילה של זמן תמורת משכורת.

אדם אינו יכול לבחור להיות מוחצן כשם שהוא אינו יכול לשנות את נטייתו המינית. הניסיון להיטמע ולהשתלב בחברה מוחצנת / נורמלית הוא בבחינת עול הרסני. תעצומות הנפש שיש להשקיע במאמץ הזה הן אדירות, ולפעמים הן גבוהות מסף היכולת של המופנם (מה שמחייב אותו לצרוך אלכוהול, כדורי הרגעה וסמים אחרים שמקלים על ה”השתלבות”)

הדינמיקה בין צרכנים מוחצנים לחוסכים מופנמים בחברה הישראלית מזכירה את הדינמיקה שבין הרוב למיעוט. הרוב אינו דובר את שפת המיעוט ולא מסוגל להבין אותה (יתכן גם שההיפך הוא הנכון). הרוב מגדיר את עצמו בתור “נורמלי”, ומפרש את כל הערכים החברתיים מנקודת המבט שלו. מהמיעוט מצופה תמיד להשקיע זמן ומאמץ בניסיון להסתגל לתכתיבי הרוב, שאם לא כן ייתפס כמי שסובל מקשיי הסתגלות ופגמים אישיותיים אחרים. כפועל יוצא, הרוב יזהה את עצמו עם דברים חיוביים, בעוד שהמיעוט יזוהה עם דברים שליליים.

למיעוט יש שלוש אפשרויות:

1) להיכנע לתכתיבי הרוב ולהפוך לחלק ממנו.
2) לפעול בחשאי.
3) למרוד בגלוי במוסכמות, גם במחיר של “ספיגת” נזק חברתי ותיוגים שליליים.

בחברה שבה מוחצנות היא הנורמה ומופנמות היא סטייה מהנורמה, האתגר הגדול ביותר היא לבחור באפשרות השלישית, שמשמעותה: לא רק שאני מבינה מהם ערכי הרוב (צרכניזם, קרייריזם, שיעבוד), אני דוחה אותם מכל וכל. רק למעטים יש את האומץ והנחישות כדי לממש את הבחירה הזו ולצעוד נגד כיוון העדר, למרות יחסו העוין.

זו, לדעתי, הסיבה האמיתית לכך שכל כך קשה לפרוש מוקדם בישראל.



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

144 תגובות

  1. אני לא בטוח בכלל…
    הייתי רוצה לפרוש מוקדם, אבל אינני מוכן לחיות בדירה חשוכה ומטונפת בשכונת פשע ולהתקיים מ 3000 שח בחודש… לנסוע על אופניים ולהתרחץ בצוננין.

    • מחזיראור

      אני איתך..
      אין לי התנגדות עקרונית לפרישה מוקדמת, אבל לא במחיר הנוחות שלי.
      אני מתעב מים קרים ועבודות נקיון, ואילו את העבודה שלי אני לא מתעב בכלל. 🙂

      • אני חושב שלא חייבים להתקלח במים קרים כדי לפרוש וזה יותר השגעון הספציפי של דורין… אבל אם חלק מהנוחות שלך זה ללכת למסעדות, לקנות מערכות קולנוע ביתי ואינסוף גאג’טים, ואופה לחם, ופיצ’יפקס קטנים, אז לפי הבנתי. זה פשוט לא בשבילך.

    • למדתי לא לצפות להרבה מאנשים שמצמצמים את הרעיונות באתר הזה לזוטות כמו מקלחות קרות.

      • מקלחות קרות זולות יותר ממקלחות חמות. (חשמל…) אלא אם כן אתה פנסיונר וותיק של חברת החשמל. גם דוד סולרי אינו זול במיוחד…

        • מחזיראור

          דורין גרה בדירה שכורה.
          אם במקרה היא הייתה שוכרת דירה עם דוד שמש, אני בטוח שלא הייתה לה בעייה להתקלח במקלחת חמה. 🙂

          אבל גם דודי שמש אפשר להשיג באגורה ובשאר קבוצות הפייסבוק שעוסקות במסירת חפצים בחינם.

  2. רעיונות יפים ומקוריים.

  3. הי דורין
    כקוראת קבועה ומעריכה של הבלוג קצת קשה לי עם הפוסט הנוכחי. נכון שיש הערכת יתר להתנהגות מוחצנת בתרבות שלנו, אבל הקישור שלה לתרבות הצריכה וראוותנות הוא בעיני לא נכון. מוחצנות, גם במחקר, היא תכונה בסיסית שכולנו נמצאים על הרצף שלה, ויכולה להתחבר מניסיון אישי לכול מני סגנונות חיים: מניסיון אישי, אני יכולה לחשוב על אנשים מוחצנים מאוד שבחרו לחיות חיים פשוטים מאוד מבחינה חומרית, אך עושים זאת במסגרת חברתית רחבה, כמו קומונה, או מתמודדים עם הצורך בריגושים על ידי פעילות התנדבותית שמתאימה לאופיים כמו התנדבות במד”א או בפעילויות שמציעות תנאי קיצון אחרים על פי האידאולוגיה שלהם. למשל גם לעזור לנוער בסיכון בתחנה המרכזית, או ללכת באופן קבוע להפגנות על גדר ההפרדה זה סוג של פעילות אקסטרים..חיבה לחברה ואנשים אינה בהכרח אומרת יחסים פחות מעמיקים, למשל על עצמי אני יכולה להעיד שאני מופנמת מאוד, אך בחרתי לי בן זוג חברותי מאוד, שהרשת החברתית המאוד רחבה שלו אינה נשענת על הוצאה כלכלית משמעותית, אנחנו אכן מארחים לא מעט, אך גם מתארחים ונעזרים לא מעט בחברים שלנו בסיטואציות שונות. בסביבות עבודה מסוימות יש אכן העדפה לאנשים מוחצנים, אבל מניסיוני, זה ממש לא נכון לכול תחום. בתחום המקצועי שלי המופנמות ורגישות יתר מתוארים לעתים קרובות כדבר חיובי, אך אני מסכימה שבאופן כללי בחברה שלנו הם מוערכים פחות

    • אני מסכימה שמדובר ברצף, ושאני כנראה בקצה המופנם שלו, בעוד שהפוסט מדבר במובן מסוים על אדם שנמצא בקצה המוחצן. בפועל, אנחנו לא דמויות מסרט מצויר, והעולם קצת מורכב יותר.

      אני לא אומרת שפרישה מוקדמת מנוגדת בתכלית לאופי מוחצן. אני כן אומרת שלאדם מוחצן יהיה קשה יותר לאמץ את סגנון החיים הספציפי הנדון כאן, מפני שסגנון החיים הזה מחייב יכולת הנעה עצמית שהיא 2-3 סיגמות מהממוצע (בהנחה שהממוצע הוא מוחצן למדי).

      התנדבות מהסוג היא בהחלט אפשרות ראויה למלא את הזמן הפנוי, אבל גם כאן, המוחצן צריך שהנושא “יבער בדמו” כדי לדבוק בו לאורך זמן.

      אני חושבת שעצמאות כלכלית מהסוג שטים פריס מטיף אליה (מחבר The 4-Hour Workweek) – כלומר, המון התעסקות עם מיקור חוץ, נטוורקינג, שיווק אגרסיבי וכיוצ”ב – מדברת בעיקר לטיפוסים מוחצנים. יתכן שזו הסיבה שאני סבורה שזה ספר נוראי (ונושא לפוסט בפני עצמו).

      אגב, חשוב להדגיש שהתנדבות לא מיועדת רק לטיפוסים מוחצנים. גם אני מתנדבת – אבל בחרתי בהתנדבות שמתאימה לאופי שלי, כלומר, לא עזרה לנזקקים או מתן שיעורים פרטיים או הרצאות או חלוקה של מזון בבתי תמחוי; אלא שיחות אחד-על-אחד עם קשישים עריריים בבתי אבות).

      • עומר מ.

        היי דורין – יהיה מעניין לשמוע למה לדעתך 4HWW של טים פריס הוא נוראי.
        נכון, הוא לא בשביל 95% מהאנשים (גם הבלוג הזה לא), הוא מתעסק המון בHOW TO, הוא מנסה לפתור בעיה (NINE TO FIVE) ביצירת בעיה אחרת של הקמת עסק ובעלות עליו בידיעה שמטרתו היחידה של העסק היא לעשות כסף שישחרר את בעליו מעול העבודה בשכר.

        הוא כן מוטיבטור מהשורה הראשונה, הוא כן מציג לך את הבעיה בצורה שלא ניתן להתעלם ממנה, הוא מכריח אותך להתרכז במה שחשוב לך בחיים, הוא מלווה היטב בתהליך הפרישה ולאחריה.

        אני לא מסכים ולא מתחבר לחלק מהקטעים בספר, אבל זה ספר ששינה לי אישית את החיים ואני מרגיש בר מזל שקראתי אותו לפני 5 שנים בגיל 22 בשלב של בלבול גדול שכל משוחרר מהצבא חווה. העלייה ברמת התודעה שלי שנבעה מקריאת הספר תרמה רבות לכך שהצלחתי לפרוש תוך 4 שנים משוק העבודה.
        עשיתי זאת בזכות הקמת עסק שמתבסס בחלקו על עקרונותיו של פריס.

        נ.ב – אני מאוד מופנם ומכיר כמה וכמה מופנמים שכמוני שהקימו עסקים דומים ופרשו משוק העבודה באופן סופי, כך שאני חולק על התיאוריה שהספר מכוון למוחצנים.

      • שלום דורין!
        בימים האחרונים נחשפתי לבלוג שלך ואני חייבת לומר שהוא מרענן ומאוד מעניין.
        אני רק מזכירה לך שהתגובות הפוגעניות/מעליבות/מתנשאות/מזלזלות מוכיחות כאלף עדים שדברייך ראויים להישמע ושהם כ”כ רחוקים מרוב העולם.

        הפוסט הזה עניין אותי במיוחד.
        נראה לי שתהני מהספר “אדם רגיש מאוד” שמדבר בדיוק על אנשים בקצה המופנם של הסקאלה.

        את באמת חושבת שזו הסיבה בגלה קשה לפרוש מוקדם בישראל? זו חשיבה מהפכנית.
        כאישה נשואה ואם ל-2 ילדים שלמען האמת לא כ”כ אוהבת לעבוד (אני מאמינה שכשאת קוראת את זה זה לא נשמע לך נורא כמו לאנשים אחרים…)
        קשה לי מאוד לראות מימוש של רעיון הפרישה המוקדמת באופק שלי אבל אולי לעבוד מעט זה גם סוג של מימוש ?
        ואני חשבתי שזה פשוט לא העבודה שמתאימה לי ושהייתי צריכה ללמוד מקצוע אחר לחלוטין, אולי..

        את חושבת שהיה לך שווה לעבוד קשה וללבוש מסכה 10 שנים בשביל שאר הזמן?
        אני מאמינה שתשובתך תהיה חיובית ואני חושבת– אני בחיים לא הייתי מצליחה לסבול כ”כ הרבה זמן, למרות שזה זמני.
        אולי האידאל הוא לעבוד במה שאוהבים באמת למרות שזה פחות כלכלי ולחיות בחיסכון לפי האמצעים?
        אשמח לשמוע את מחשבותייך.

        מעריכה,
        חן

        • כן, אני חושבת שבהחלט היה שווה להקריב את ההווה בעבור העתיד. הדבר היחיד שאני מתחרטת עליו הוא שלא התחלתי מוקדם יותר.
          רוב האנשים עושים בדיוק את ההיפך – כשהם כובלים את עצמם למשכנתאות של 30 שנה ולשאר התחייבויות צרכניות שמאלצות אותם למכור עשרות שנים למקום העבודה שלהם.

          עושר בזמן > עושר פיננסי.

  4. ידידיה

    היו לך הרבה פוסטים מצוינים, אבל זה בינתיים המנצח, בעיני.

  5. טוב, זאת בטח תהיה תגובה אחת מני רבות (כרגיל).
    כאילו, ברור שאני מסכים.
    רציתי לבקש פוסט עתידי שיעזור למתעניינים לגבי אפשרות המיעוט מספר 2 קרי פעילות בחשאי, כמעט ולא כתבת על הנושא של פעילות מתחת לראדר. זה יכול להיות מאד מעניין ומעשיר.

    • אני חושבת שכתבתי משהו בסגנון “אל תספרו לאף אחד על התכניות שלכם” 😉 אבל זה לא העיקר…

      אפשרות 1 שקולה לאמירה “אני יודע מהם ערכי הרוב (קרייריזם, צרכניזם) ואני מוכן להכפיף את ערכיי תחתיהם”
      אפשרות 2 שקולה לאמירה “אני לא יודע מהם ערכי הרוב, ולכן אני פועל לפי ערכיי”
      אפשרות 3 שקול לאמירה “אני יודע מהם ערכי הרוב, ולמרות זאת אני פועל לפי ערכיי”.

      • לא מסכים לגבי לגבי הפירוש שלך ל2 , וגם רוצה להוסיף על 3.
        3) למרוד בגלוי במוסכמות, גם במחיר של “ספיגת” נזק חברתי ותיוגים שליליים.
        –> המרידה בגלוי אומרת שעדיין רואים בערכים הללו ובמיוחד באלו המחזיקים אותם אנשים ששווה לצאת נגדם או אנשים שאפשר לשכנע אותם אחרת.

        לכן באפשרות 2 לדעתי הבוז כל כך גדול שאין שום רצון להתעמת אלה רק לנתק מגע 🙂
        או בחזקת האמירה “תגיד כן,כן ועשה מה שאתה רוצה”

        אנשים מוחצנים הם יותר קונפורמיסטים ( ביחד – צורה) הרואים מניסיוני בזולת כסרגל
        חיצוני שבו הם מודדים את עצמם. הסרגל של אנשים מופנים נמצא בתוכם.
        מניסיוני קשרים עם אנשים מוחצנים אינם עמוקים בדרך כלל מאחר והתכונה החשובה
        לסרגל לדידם הנה דופק.

  6. מדהים מדהים מדהים, רשמתי לך בפייסבוק ואני רושם כאן בשנית.
    מעולם לא קראתי טקסטים כל כך מתומצתים, חדים, אמיתיים ומלאי ידע כמו שלך.
    הבלוג שלך פשוט מעיף אותי מהכיסא.

    • מצטרף לכל מילה שלך (חוץ מ-4 המילים האחרות כי אני פשוט לא כזה…|-:

  7. מלכה

  8. את מדהימה בעיני.
    כל פוסט שלך הוא חגיגה.
    שנים רבות מאד אני מיישמת כל מה שאת כותבת כאן וממש כך מתנהלת בעולם (כולל אגב ילדים , בלי בעיה בכלל). אני בכל רגע נתון יכולה לפרוש ונהנית מאד מאד מאד מהאפשרות הזאת . זה משנה את כל החיים ! החירות האישית הכי חשובה לי בעולם .
    אני שכירה ממוצעת , לא קיבלתי כל ירושה ,חיה היטב וכאמור, יכולה לפרוש מתי שמתחשק לי.
    אני אוהבת מאד איך שאת מעגנת את התפיסות הללו במכלול רחב של היבטים .
    את נפלאה!

  9. אני מניח שההחלטה אם להיות מוחצן או מופנם קשורה לסוג האנשים שסביבך, האם הם מעוררים בך רצון לאינטרקציה או מעוררים בך תחושת סלידה ודחיה.
    עושה רושם ששבעת מסוג מסוים של אנשים עד כדי כך שאת חושבת שכולם כאלה ואת כרגע מעדיפה להיות בד’ אמותיך ( כן, אני יודע שאת בזוגיות והולכת לחוג אייקידו, אני מתכוון למעבר לזה…) וגם זה בסדר, אני מניח שעם הזמן תגלי טיפוסים מעניינים ומרתקים שיצרו אצלך רעב אינטלקטואלי ולא רק ותבלי יותר בחברת אנשים כמוך 😉
    בהצלחה !!!

  10. אחד הפוסטים המאירים שקראתי

  11. קטע מעניין מאד, תודה, וכמובן שוב תודה על הבלוג המרתק.

    ספרה של קיין תורגם לעברית בשם “שקט”. התרגום סביר, הספר עצמו (קראתי בעברית, ראיתי לא מעט חומרים נוספים שלה באנגלית. יש לה כמובן אתר מפואר למתעניינים), ממש כמו ההרצאה, סובל מכל הזוועות המקובלות בספרי העזרה העצמית האמריקאים: דביקות יתר, נפיחות, פשטנות, יצירת קולאז’ – לא תמיד משכנע – של סיפורים אישיים ומחקרים אקדמיים כדי להוכיח טענות. למרות זאת – לכל מי שמתעניין בנושא, ובעיקר למופנמים, כדאי מאד לקרוא, כיוון שהיא באמת מדברת שם על לא מעט דברים שכמעט לא נדונים במקומות אחרים. בתור מופנמת, היא בהחלט חידשה לי לא מעט.

    לגבי הקשר בין תרבות צריכה/קריירה/ עבודה/מופנמות – מסכימה איתך, ולמרבה השמחה (שלי, כמופנמת) זה עובד לשני הכוונים.
    מצד אחד – לגבי קריירה: קיין מדברת הרבה על הצורך של מופנמים לנוח והטעין מצברים אחרי יציאה לעולם. ברור לגמרי, שהמשמעות של יצייאה לעבודה, בלי קשר בכלל לעבודה עצמה, אלא פשוט עצם היציאה מהבית, הצורך לדבר עם אנשים וכדו’, מאד שונה בין מופנמים למוחצנים. מוחצנים מקבלים מחוויה כזו אנרגיה, מופנמים – גם אם הם נהנים מהעבודה – עשויים להתעייף מאד. עבודה במשרה מלאה ופיתוח קריירה, שבלתי אפשרי בלי הרבה מגע עם הרבה אנשים – עלולים להיות לא קלים למופנם.
    מצד שני, הצורך הפחות בגירויים ובסביבה פעילה הוא בעל משמעות כלכלית. אם הבילוי האולטימטיבי בעיניך הוא לשבת בבית, לקרוא ספר ולשתות תה, או לפגוש חבר או שניים לארוחה מדי פעם, ואתה מתעב פאבים ובכלל מקומות שיש בהם יותר ממספר קטן של אנשים, אתה יכול להנות מאד מהחיים במעט כסף.

  12. אוריאל

    יש כאלו משפטי מחץ, שפשוט קשה לקרוא אותם רק פעם אחת:
    “השיח בישראל מקדש את ההתאבדות הפיננסית הזו במונחים של חלום”

    – כן ירבו

  13. מחזיראור

    כמוחצן אוריגינל, אני חייב לומר כמה דברים לגבי האבחנות שלך בנוגע למוחצנים.
    1. גם מוחצנים יכולים להנות מפרישה מוקדמת, כמו שמופנמים יכולים להנות מעבודה אפרורית כשכיר. אני לא לגמרי מבין מדוע החלטת שעולם הקריירה מתאים דווקא לטיפוסים מוחצנים.
    2. כמוחצן מדופלם, אני לא מרגיש שהחברה מודדת אותי לפי הערך הכספי של הנכסים שלי וגם לא מרגיש צורך להשוויץ בהם. אני כן אוהב לספר חוויות מטיול הטרמפים והקאוצ’סרפינג באירופה (שלא עלו שקל), אני נוטה להתרברב במציאות שלי מ”אגורה” וכנראה שהחברה סביבי נהנים מחברתי ומחבבים אותי כי הם מזמינים אותי לאירועים חברתיים והכי חשוב מפנים אלי לקוחות (כנראה כי הם חושבים שאם אני כזה תותח בחיים אני גם בטוח תותח מקצועי) – מה שמיצר לי הכנסה נאה.

    אולי אני בעצמי עוף מוזר, אני לא מרגיש ככה – למרות שאמרו לי את זה כמה פעמים.
    בכל מקרה הסיבה שקשה לצאת לפרישה מוקדמת בארץ.. או בכל מקום בעולם, היא כי זה פשוט מנוגד לטבע של רוב בני האדם. רוב בני האדם זקוקים לשגרה (כן כן.. פשוט שגרה) ומסגרת העבודה היא שגרה נהדרת.
    זה שפה ושם יש אנשים שנסחפים בלי שליטה במרוץ הצרכנות המטורף ואז שגרת העבודה הופכת לכלא במקום לעוגן, זאת בעייה אמיתית, שבארץ מוחמרת בגלל יוקר המחייה, אבל אני באמת לא חושב שזה קשור למבנה האישיות הספציפי של האנשים.

    • מחיזראור,
      אמרת משפט מאוד נכון: “שגרת העבודה הופכת לכלא במקום לעוגן”. ופה הבעיה.
      למשל אני בן אדם מאוד עצלן ואז יוצא שבעבודה שלי אני מתעסק בדברים מעניינים ונהנה מזה שהמוח שלי עובד במקום להיות עצלן בבית. אבל מכיוון שיש לי fuck you money, יש לי פה דיי גדול (לא בקטע של מוחצן אלה בקטע שאני לא מפחד להגיד את מה שאני חושב). הקטע המצחיק שיוצא שאני עובד פחות ויש הרבה זמן איכות עם המשפחה שלי ודעיין נחשב טוב כי המעסיק מבין שהוא תלוי בי יותר מאשר אני בו.
      מה אני בא לומר – לא תמיד, אבל לרוב לבן אדם מוחצן שמתחתן עם מישהי מוחצנת (או הפוך) קשה עד בלתי אפשרי להגיע לfuck you money ואז העבודה נהפכת לכא לא לעוגן.

      • מחזיראור

        אני לא מסכים איתך.. אנחנו זוג מוחצנים, שיודע לעשות את החישוב שלו ולהחליט מה חשוב יותר או פחות.
        כשרצינו לעבוד מסביב לשעון, עשינו את זה, כשרצינו לרדת היקף משרה, עשינו את זה. כשרציתי לקחת שנה הפסקה מהעבודה עשיתי את זה..

        אנחנו יודעים לחיות וחיינו בכל רמת חיים. החל מלבלות חודש על ספה של חבר, או לארח חבר תפרן בדירה שלנו במרכז ת”א ולתת לו גישה חופשים למקרר ולארון הוויסקי.
        אנחנו יודעים לבשל מעדני אורז בסמטי מהשק 7 קילו שקנינו בתוספת ירקות שנאספו בסוף יום שישי בשוק מהרצפה, ואנחנו גם יודעים ללכת להוציא 1000 ש”ח לארוחה במול ים.
        דורין בטח תגיד שאני “נכנע” לתכתיבי החברה כשאני הולך למסעדה יקרה, אבל אני אענה לה שלובסטר ואוייסטרים זה טעים הרבה יותר מעדשים ירוקות ושיש מנות שאין לי אפשרות להכין בבית בכל מקרה!
        (למרות שאני חייב להודות שמול ים היא קצת אובר רייטד, ולא אשוב לשם. את פירות הים שלי אני מעדיף לאכול בפורטוגל)

        הפאקיומאני הוא מושג שאני לא אוהב בכלל, כי הוא מגביל והוא מייצג תפיסה שאני לא אוהב – שבה הכסף הופך להיות סוג של מטרה, או החיסכון והסגפנות כשלעצמם הופכים להיות סוג של מטרה.

        בחיי הקצרים הספקתי להגיד פאק יו לפחות 4-5 פעמים מבלי שהיה לי שקל בכיס,
        והיום שיש לי הרבה יותר משקל בכיס אני ממש נהנה מהעבודה שלי, עובד מסביב לשעון, ועושה את זה בשמחה – כי זה מאתגר ומתגמל אותי.
        ביום שימאס לי, אלך. וגם אם יפטרו אותי, לא אבכה.
        אנצל את ההזדמנות לטוס לכמה חודשים לפורטוגל.
        מזמן לא נישנשתי איזה ג’מבו שריפס עסיסי.

        • מחיזראור,
          היייתי שם והשתנתי. אני לא סגפן כמו דורין (אם הייתי כזה אז כבר הייתי פורש לגמרי). אבל – מתי יש זמן למשפחה, חברים תחביבים כאשר עובדי מסביב לשעון? גם אני אוהב מאוד לובסטרים ואחד התביבים שלי זה סונובורד (היה ברמה של שבועים עד חודש בשנה).
          אבל…. הבנתי שצריך לבחור מה כן חשוב ומה לא חשוב ובשביל מה אני לא מוכן להשתעבד.
          לגבי fuck you money, אם אין לך אותו ויש לך ילדים, מאוד קשה להגיד fuck you.
          וכן – חיים רק פעם אחת – וכלן אני רוצה לדעת שאני חפשי ותלוי רק בעצמי ולא בעבודה\עסק\לקוחות. לכן זה לא משנה האם אתה שכיר או עצמאי (כי אז אתה עבד של מעסיק הכי גרוע – לקוח)

          • מחזיראור

            עניתי לך תגובה ארוכה שנעלמה.
            מקווה שזו סתם תקלה.

            בקיצור, הייתי שנה עם הילד בבית, אח”כ עבדתי 8 שעות ביום, ועכשיו כמה חודשים שאני עובד מסביב לשעון בסבבה. הילד בנתיים נהנה עם ההורה השני שלו והסבים.
            אולי עוד חודשיים שוב אקח שנה הפסקה. אולי לא.
            אני לא חושב שהבחירה בהורות משמעותה בהכרח שהדבר הנכון הוא להיות בווריד של הילדים שלך כל החיים.
            גם למי שלא נהנה מבילוי רצוף עם הילדים מותר לעשות אותם.

            בכל מקרה, אני אישית לא עבד של אף אחד. אני כרגע עובד. אם מחר ארצה להתפטר – אתפטר. זו החלטה שלי. אם אני לא מתפטר זה לא בגלל פחד או חוסר יכולת.
            גם בחוזים שלי מול לקוחות יש לי סעיף שמאפשר לי עזיבה של הפרוייקט, וכבר קרה שניצלתי אותו כי הלקוח לא בא לי טוב.

    • מחזיראור, אהבתי את תגובתך הרהוטה והשקולה….

      לגבי הפוסט של הסולידית- הוא מעולה כי הוא נהיר, ברור, מנומק ויש בו רעיונות מאד מעניינים. אני חושבת שהחלוקה שאת עושה, סולידית, והשיוך של המוחצנים לצרכנות והמופנים לחיים בצמצום, הם מעניינים ומעוררי מחשבה…… אבל עדיין יש בהם חוסר דיוק מסויים כי זו הכלל מאד גדולה.
      בכל מקרה, זה מעורר חומר לבחינה עצמית- עד כמה אני, כמופנמת, מונעת מהצורך להתאים עצמי.

  14. מרתק. מעורר חשיבה.
    חשבתי על התוכן שאולי מתאים למי שמרויח הרבה ותוך זמן יחסית קצר יכול לחסוך מספיק כדי לממן לעצמו חיים צנויים ומספקים. רוב האנשים אינם נמצאים במצב זה. רוב המשכורות בינוניות עד קטנות. האפשרות לחסוך מועטה. מי שמסוגל להגיע לעצמאות כלכלית תוך זמן יחסית קצר,התברך . לא כל אחד יכול גם להעסיק עצמו כמוך. לא לכל האנשים אינטיליגנציה ברמתך.רוב האנשים זקוקים למסגרת.
    גם אני נהנית היום מפירות עמלי אבל לי זה לקח המון שנים להגיע למצב זה.
    אני לא משתעממת לרגע ואפילו נהנית להשתמש בחלק מעצותייך כיצד לעניין את עצמי. (-: .

    • ציפי!
      לחסוך אפשר גם אם צריך להכנס לשם כך לחובה בחשבון. כרגע זו כנראה תקופה שלא תחזור בקרוב, או תימשך לזמן בלתי ידוע כי הריבית עדיין נמוכה.
      אני בעד רכישת קרנות נאמנות שנותנות דיבידנד חודשי. נכון שהן אוכלות את הקרן, אך בסופו של דבר הן יוצרות הכנסה חודשית נוספת.
      כמובן, שאין להשקיע רק בקרנות כאלה. אפשר גם להשקיע בדברים אחרים שיתנו רווח, ובעת מימוש הרווח אפשר יהיה להגדיל את הקרן שנותנת דיבידנד חודשי.
      התנאי לכך – להתחיל מספיק מוקדם, ולהשקיע בהוראת קבע.
      אך על כך בטח הסולידית תתיחס בנפרד.

  15. מצטרף ליתר ה-THUMBS UP. לי לקח זמן לדעת איך לחקות את ההתנהגות המוחצנת. עכשיו יש לי “מ’עניינים?!?!” של מוחצן אמיתי (אבל הסכיזואידיות מתגלה מהר מאוד. מסתבר שהשתיקה שלי הרבה יותר רועמת).

  16. ברלינאית,

    פוסט מעניין,
    למופנמים אוהבי קריאה אני ממליצה מאד על הספר של פרננדו פסואה “ספר האי נחת” שהוא יותר אסופה של הרהורים ומחשבות מאשר רומן עלילתי.. ומתאר באופן מהפנט את החוויה וההוויה של אדם מופנם בחברה.
    ( זו לא כל מהות הספר אבל זו זווית שאני חוויתי כמאד משמעותית במהלך הקריאה)
    לא מסכימה בכלל עם המשפט המסכם שקושר בין מוחצנות\ מופנמות ובין מידת הקושי להגיע לעצמאות כלכלית או פרישה מוקדמת דווקא בישראל.
    שיעור המופנמים\ מוחצנים בישראל אינו שונה מחברות אחרות. נכון שהחברה הישראלית ככלל נתפסת כפתוחה ומוחצנת יותר.. ותרבות הנפנוף במותגים או סממני עושר היא נורמה רווחת אבל אני בטוחה ויודעת שגם בחברות אחרות הנתפסות כיותר מופנמות ישנן דרכים רבות גם אם מעודנות ומאופקות לתמרץ אנשים להיכנס למירוץ קרייריסטי צרכני ולדבוק בו לשנים ארוכות.( לויאליות למקום העבודה ושעות עבודה מטורפות אצל היפנים, נורמות צריכת אלכוהול במדינות אירופה ודומותיהן כאמצעי לשחרור קיטור וכתחליף לאיזון אמיתי בין פנאי לעבודה.. ועוד..)
    הבעיה אינה במאפייני החברה הישראלית הספציפית.
    המופנם הממוצע יתקשה גם ברוסיה, גם בארה”ב וגם בברזיל. בהשוואה למוחצן הממוצע.
    ד.א. בדיוק אתמול מיציתי את 20 הדקות השנתיות שלי בפייסבוק ברובן דווקא על חיטוט בפרופיל של קרוב משפחה שנראה שעושה חייל כלכלי… הסיבה שננעלתי עליו הייתה התדהמה שלי על מידת הצלחתו מכיון שהוא הטיפוס המופנם ,הביזארי , המובהק ביותר שאני מכירה… ( מאלו שמסמיקים כשמברכים אותם לשלום.. שיש להם חצ’קונים גם בגיל 30 ..משקפיים מגיל 3 וכו…)
    מה יביא\ הביא אותו להצלחה עסקית\ כלכלית וכנראה לעצמאות כלכלית בתחילת שנות ה30?
    אינטליגנציה קצת מעל הממוצע ,ויכולת מתמטית ראלית מובהקת..
    לדעתי בחברה שלנו כיום כל אדם סביר, ללא בעיות נפשיות\ בריאותיות חמורות ועם חינוך הולם שיש לו את שתי התכונות הללו- סיכוייו להגיע לעצמאות כלכלית ולרווחה כלכלית גבוהים בהרבה מסיכוייו של בחור דומה מחונך היטב ובריא ללא התכונות הללו.

    • ברלינאית. אמרת
      “המופנם הממוצע יתקשה גם ברוסיה, גם בארה”ב וגם בברזיל. בהשוואה למוחצן הממוצע.”
      –> ישנן תרבויות בהם יתקשה הרבה פחות .
      ———————————————————————————————————-
      Many Western cultures tend to favor extroverted personalities, people who act quickly, appear friendly and are outgoing. Introverts often feel pressure to be extroverts, which can lead to anxiety or lowered self-esteem. A majority of Eastern cultures tend to encourage people who are more contemplative, quiet and appear serene. Introverts in these cultures don’t feel the stigma to be extroverted and so are more accepting of their inherent personality.

      — Psychology Today: —- ————————————————————————-
      palavrot , אמרת
      “אם מופנמות ומוחצנות הן עניין גנטי-ביולוגי (הקשור לרמות דופמין) ולא תופעה חברתית-תרבותית, לא ברור איך ניתן להסביר שהאנשים בישראל הם יותר מוחצנים מאשר בארה”ב”
      –> יש כאמור השפעות גנטיות-ביולוגיות ובנוסף השפעות סביבתיות של התרבות.
      תרבות מלחיצה וחסרת סובלנות תטה לגרום למופנם להיכנע לתכתיבי הרוב ולהפוך לחלק ממנו.

      • ברלינאית,

        מסכימה שאם אינטרוורטיות היא תכונה ביולוגית ברובה עליה להתפלג נורמלית בכל התרבויות.במצב זה אכן אין בסיס לטענה שבישראל יש יותר אקסרוורטים מאינטרוורטים.
        . ברמת המאקרו אני מסכימה שיש תרבויות בעלות נורמות נבדלות לגבי עד כמה מופנמות היא תכונה מוערכת ורצויה..ואני מניחה שיכולות להיות תרבויות סלחניות יותר כלפי עובדים אינטרוורטים.

        אבל לראות בתכונה זו את סיבה משמעותית לקושי לחסוך\ להגיע לעצמאות כלכלית בישראל..?
        טענה מעניינת אמנם אבל השפעתה לדעתי זניחה\ או לכל היותר דומה לתכונות אחרות….
        בין אלו שיש לגביהן לגביהם מחקרים מבוססים באשר לרמת הכנסה והצלחה כלכלית: אינטליגנציה,, מעמד סוציואקונומי אליו נולדת , יכולת מתמטית \טכנולוגית, תכונות אישיות כגון יכולת לדחות סיפוקים .( חפשו מבחן המרשמלו ביו טיוב..)
        ועם כל זאת כל תכונת אישיות שלא תחשבו עליה לא תוכל להסביר כהלכה לדעתי את קשיו הספציפי של הומוספיאנס ישראלי..הממוצע.
        המפתח לעיקר קשייו של הישראלי הוא במאפיינים החברתיים הכלכליים הייחודיים לישראל..( יוקר המחיה מדד האי שוויון, רמת השחיתות מידת הריכוזיות ועוד..)

        ואסור לשכוח שיש לא מעט דרכים במיוחד בימינו בהם אינטרוורטים מוכשרים יכולים לעשות כסף בעודם ספונים בחדר חשוך מול מסך מרצד.. מבלי לראות איש יממות ושבועות…

        • הייתי אומר לצורך העניין שיש מוחצנות ביולוגית ששיעורה קבוע באוכלוסיה ומוחצנות תרבותית(מופנמים מומרים על ידי האינקוויזיציה הספרדית (שאפחד לא מצפה לה*)) ששיעורה משתנה בהתאם ללחץ הקונפורמיסטי שמופעל על הפרטים בה.

          לפי הבנתי את הפוסט – דורין דיברה על הרצון (פחות על קושי -אני מסכים איתך לגבי הקשיים) לפרוש מוקדם שהוא כנראה יותר מתאים למופנם שמגע חברתי רצוף פשוט שוחק ומעייף אותו. למוחצן שמגע חברתי רצוף עושה לו את בגדול אין שום סיבה לרצות לפרוש מוקדם והרעיון עצמו נראה לו מגוחך. כשיש רצון מספיק חזק – תמצא הדרך. ככל שחברה מוחצנת (ALL-OUT) יותר שסממני ההצלחה והסטטוס שלה יותר בחוץ ( בין עם זה תכשיטי זהב למיניהם המופגנים בראש חוצות, מכוניות יוקרה או לספר לכל השכנים שהילד הוא נגן פסנתר מחונן) היא תשחק את הרצון אצל פרטים מופנמים שעדין רוצים להשתלב חברתית והתרבות לא מספקת להם דרך אחרת.
          לכן אני מראש דיברתי על קבוצת הצינקנים (להם קל יותר להתנגד ללחצים) שהם תת קבוצה המוכלת כמעט כולה לדעתי בתוך קבוצת המופנמים , דורין החליטה להיות אמיצה יותר ולנסות לרבע את המעגל.

          האינקוויזיציה הספרדית

          • אבל רצון לפרוש לא צריך לנבוע דווקא מקושי במגע רציף עם אנשים. יש המון סיבות אחרות.

  17. אם מופנמות ומוחצנות הן עניין גנטי-ביולוגי (הקשור לרמות דופמין) ולא תופעה חברתית-תרבותית, לא ברור איך ניתן להסביר שהאנשים בישראל הם יותר מוחצנים מאשר בארה”ב. נראה לי שקיימת סתירה מובנית בין הטענה, ברמת החברה, שבישראל קשה יותר לחסוך כי יש בה תרבות יותר מוחצנת, לבין הטענה, ברמת הפרט, שמוחצנות היא תופעה ביולוגית ששיעורה באוכלוסייה פחות או יותר קבוע (כ 75%).

    • מחזיראור

      אני מרגיש שהחיבור של מוחצנות/מופנמות ומצב כלכלי הוא מלאכותי.

      בישראל יוקר המחייה גבוהה. בגלל זה קשה לכולם. זה לא קשור לתרבות מוחצנת, זה קשור לתרבות מושחטת של קומבינות.
      מי שעשיר כקורח היה עשיר יותר במדינה אחרת. מי שעני היה פחות עני במדינה אחרת.

  18. מזל שבאתי לפני שיהיו הרבה תגובות.

    אני הטיפוס המופנם, את מרבית זמני אני מבלה לבד (80% מהיום אם לא 100%), מה שכתבת הוא מדוייק עד לרמת קריאת מחשבותי. את מרבית הדברים שכתבת אני מסביר לאחרים שתוהים אם אני “לא מתחרפן” מהלבד שזה פשוט הזוי לי שיש מישהו שחושב אותו הדבר.

    פוסט מצויין.

    הערה למגיב נבנוב: אתה לא מחליט אם אתה מופנם או מוחצן – זה משהו מובנה, זה מה שאתה. אני לא חושב שאי פעם בחרתי בזה.

    כשאתה נקי ממחשבות כמו “למי יש יותר גדול”, כי אתה יודע שלך יש אתה רואה ומזהה אנשים שאתה לא רוצה להיות בחברתם ואת הזיוף שבהם. הזיוף הזה הוא כמובן משהו שבנאדם מוחצן לא יראה בו בעיה אבל בעיני המופנם המקרה שונה. הסיכוי שתפתח יחסים כלשהם עם אותו אדם קלושים.

  19. לא יודע מאיפה את מביאה את הידע, אבל נראה לי שהצלחת לפצח את ה”גנום” החברתי… עשית לי סדר בעניינים. עכשיו אני לפחות מבין שזה ביולוגי אצלי ולא הפרעה אישיותית… תודה!

  20. יחזקאל

    פוסט מרתק ומעתיר.

    לגבי המשמיצים: מדהים שרוב ההתיייחסות איננה למהות אלא רק לרחצה במים קרים.
    OK חבר’ה תוציאו עוד מאה שח ותתרחצו במיים חמים. ומה כעת?
    הם זה יגרום לכם:
    להפסיק לבזבז את חייכים בעבודה מטופשת או מזיקה?
    להפסיק להשקיע בבוס שלכם פי עשר מאשר בילדים שלכם?

  21. אהבתי את הפוסט ועם זאת שתי הערות.
    1. עזבת מהר מידי את שאלת: “מה תכלית החיים” שבאמת ניתן בקלות להתעלם ממנה בחברה העסוקה והמוחצנת של ימנו אבל מתעוררת במלא עוזה כשחיים מלאים של 100 שנה עומדים מולך. כחלק מהתשובה הייתי ממליץ על השיר “זלמן זה לא אתה” קובי אוז
    2. אהבתי את הפרסומת שמתחת לפוסט: “הלוואה מיידית תוך שעה…) 🙂

  22. היי דורין
    קראתי היום (20.6.14) מאמר מטריד מאוד על מחירי האגחים הבועתיים הקונצרניים וגם הממשלתיים.
    http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000947765#fromelement=article_footer
    האם, כשאני קונה היום קרן מחקה של אגח ממשלתיות (גם צמודות מדד וגם בריבית קבועה) בעלות מחמ של 2-5 שנים, ההפסד הוא ודאי ?
    אשמח אם תסבירי האם באמת הפארי הוא זה שקובע כפי שנכתב במאמר ?
    תודה על התשובה ובכלל תודה על הבלוג המאלף

    • 1. שתה כוס מים.
      2. קרא את זה.
      3. תבין שלאתרי פורנו כלכליים יש צורך אינהרנטי לכתוב ולפרסם כל העת, ועדיף שיהיה כמה שיותר אלרמיסטי, מלחיץ ומבהיל.
      4. זה נכון ששערי הריבית היום נמוכים מאוד ושמחירי האג”ח יכולים לצנוח כשהריבית תעלה. אבל בניגוד להערכתו של הנביא ציפורי, אין שום דרך לדעת מתי – ואם בכלל – הריבית תעלה במהלך ימי חיינו. הריבית עוד יכולה לרדת (אם כי לא בהרבה, אנחנו על 0.75% היום), או להישאר ברמה הנוכחית במשך עשרות שנים.
      5. אם זה עדיין מטריד אותך – פשוט קצר את משך החיים הממוצע של האג”ח / קרן האג”ח שלך. לקרנות שהזכרת (2-5) יש מח”מ של בערך 3 שנים, מה שאומר שעליית ריבית של 1% תגרור הפסד של 3%. לשם השוואה, זכור שהפלח המנייתי בתיק שלך עלול לקרוס בלמעלה מ-20% בכל יום. כן, 20%. אז האג”ח זה מה שמטריד אותך? מה זה 3%, במיוחד עבור מישהו שמשקיע לטווח של עשרות שנים?
      6. המאמר מתייחס למי שמשקיע באג”ח ספציפיות, לא בקרן אג”ח שמחויבת בכל עת להחזיק את האג”ח הכלולות במדד שהיא מחקה. בוא נצא מנקודת הנחה שהריבית לא עולה ביום – היא עולה לאורך זמן, בתהליך זוחל. ככל שהריבית עולה, אגרות החוב משלמות ריבית גבוהה יותר, שמקזזת את ההפסדים מירידת מחירי השוק שלה.
      7. זה כמובן לא אומר שיש לצפות לתשואה פנומנלית מהשקעה באג”ח. המטרה המרכזית בעיני של הפלח האג”חי היא לא להשיג תשואה מרבית אלא פשוט להדביק את האינפלציה. עם מזומן אי אפשר לעשות את זה, מניות, נדל”ן ואג”ח קונצרני מסוכנים מדי לצורך הפונקציה הזו, ולכן אג”ח ממשלתי קצר הוא הפיתרון האופטימלי.

  23. אחד הפוסטים הטובים ביותר שקראתי.
    תודה. באת בדיוק בזמן.

  24. פואסט נהדר!
    ” את הזמן הרב שיתפנה בעקבות זאת ניתן להקדיש לדברים החשובים באמת בחיים…
    חתירה לאיזון נפשי .” — גדול
    חשבתי שאני תיפוס מונפנם על הסקלה אבל אני מאוד אוהב אקסטרים

  25. הבטחתי לחזור. ולכן אקיים.

    דורין, מצאתי שהטענה שלך בדבר – מופנמים, מוחצנים ופרישה מוקדמת מעוגנת בתאוריית ההכנסה יחסית – Dusenberry, 1949 המתייחסת לצריכה וחיסכון.
    ====================================================================

    הכנסה יחסית – Dusenberry, 1949. ניסיון להסביר את היחס של הוצאות צרכנים, חיסכון והכנסה במונחים של מצבו היחסי של הצרכן במסגרת קבוצת ההכנסה שלו או של הקהילה, ולא על פי ההכנסה המוחלטת. על פי תיאוריה זו, הוצאותיה של משפחה מושפעות לא מגודל הכנסתה המוחלטת אלא מגודלה היחסי של ההכנסה לעומת מיקומה של המשפחה בקהילה. במשפחה שהכנסתה היחסית עולה – התצרוכת ביחס להכנסתה תגדל גם היא. אם ההכנסות של כולם יעלו באותו יחס – שפירושו שדירוג המשפחה בקהילה לא השתנה – גם תצרוכת המשפחה, ביחס להכנסתה לא תשתנה. תיאוריה זו, שפותחה על ידי הכלכלן האמריקני ג’יימס ס. דיוסנברי (Duesenberry), עוזרת גם להסביר את התופעה שאיכרים ואוכלוסיות של ערים קטנות נוטים לחסוך יותר, בכל רמה של הכנסה, מאשר אוכלוסיית ערים גדולות.
    ====================================================================
    שכן מופנמים מודדים את עצמם פחות מול הכנסת הקבוצה או הקהילה.

  26. אחרי שראיתי את ההרצאה של סוזן קיין, אני רוצה להודות לך עמוקות….
    אני מרגישה שעליתי כאן על משהו,
    נראה לי ששפטתי את עצמי בחומרה שנים, על משהו שאינו באשמתי…. וכיוון המחשבה הזה בהחלט עשוי לשחרר אותי ממטען עודף שמכביד עלי. תודה.

  27. מאמר מאיר עיניים, אך איני מסכים לגמרי עם הפסקה הבאה:
    “תופעה זו מסייעת להבין מדוע, כפי שטען קרל יונג, האדם המוחצן מתמלא באנרגיה כשהוא חווה אינטרקציה חברתית בעצימות גבוהה, בעוד שהאדם המופנם מרגיש שאינטרקציה שכזו רק מנקזת ממנו אנרגיה. על אותו משקל, האדם המופנם נטען באנרגיה כשהוא לבדו, בעוד שהאדם המוחצן מרגיש כי בדידות מתישה אותו ואף גורמת לו לאי-שקט ולחרדה”
    שהרי גם למוחצן וגם למופנם יש את סם הפרטי שלו שהוא מזריק לוריד. גם מוחצנות וגם מופנמות הן מסיכות – דרכים לברוח ממגע ישיר ובלתי אמצעי עם המציאות. אם המוחצן יזין את מוחצנותו והמופנם את מופנמותו הם גם זה וגם זה ילכו ויתרחקו מהעולם.
    ברור שהשלב הראשון בתהליך ההחלמה הוא הכרה ומודעות, אך לאחר מכן יש לנתק בין המסומם לסם ולאפשר לו לגלות את מהותו.

  28. יעקב מישל

    יצא המרצע מהשק.

    ” האתגר הגדול ביותר היא לבחור באפשרות השלישית, “למרוד בגלוי במוסכמות, גם במחיר של “ספיגת” נזק חברתי ותיוגים שליליים” , שמשמעותה: לא רק שאני מבינה מהם ערכי הרוב (צרכניזם, קרייריזם, שיעבוד), אני דוחה אותם מכל וכל. ”

    ואני שואל,מדוע אני צריך להתריס נגד כל העולם,כדי שאוכל לחיות את חיי הצנועים,המופנמים.

    כדי לחיות את חיי המופנמים איני צריך לשאול אף אחד,כל שכן לא לחיות את האנטי תיזה של האחרים, שעל פי הנאמר כאן,ערכם בכל מקרה כקליפת השום.
    אבל, אם אני חי בסביבת אנשים היקרים לליבי,מן הראוי להיות אתם לפחות בשיג ושיח ,על מנת שלא לפגוע בהם
    גם שלא במתכוון.

    לטעמי,לחיות את חיי פירושו קודם כל לחיות בדרך החיובית של “האני מאמין שלי ” ואסור לו להיות על דרך השלילה,גם כשמדובר בהתרסה נגד הרוב.
    אני קיים כי אני קיים וקיומי שלי אינו תלוי ב- ” לצעוד נגד כיוון העדר “, ואף לא למרוד ביחסו העוין,אלא הוא קיום של דרכי שלי,עולמי שלי,איתו אני חי בחדווה ובשלום,ואין לי צורך באישורו של “הרוב המוחצן”.

    אגב,לא הבנתי את משמעות הפרסומת של מכללת מגמות בהקשר לפוסט,המופיע הן בתחילתו והן בסופו של הפוסט,האומרת כי ” הגיע הזמן שתתחיל להרוויח -והרבה ! “.
    האם הכוונה שהגיע הזמן לעבוד נון סטופ סביב השעון-כדי להרוויח הרבה כסף,או אולי הכוונה-
    שהגיע הזמן לצאת לפנסיה מוקדמת מאד-כדי להרוויח הרבה כסף בשביל ……….

    טוב שאפשר לצאת קצת מהקופסא ולהפעיל את מה שבתוכו,ואפילו לשתף את בני משפחתי וכלל הקוראים
    במחשבותי.
    ועל כך תבורכי,הסולידית.

    בהזדמנות זו
    יום הולדת שמח לנכדי ינון,רק בן שנה,והוא כבר שובה את ליבי בחיוכו מלא החן והתום.

    • לגבי הפרסומות, אין לי שליטה על מה שמפורסם בהן, אני משכירה שטחי פרסום בבלוג לחברת גוגל והיא שמשבצת בהם פרסומות כראות עיניה.

  29. אני קורא כבר זמן ואני מרגיש שהפעם לא חידשת כלום :(:(

    • מצטערת לשמוע שכך אתה חושב. עומדות בפניך שתי אפשרויות:
      1. ליצור קשר עם שירות הלקוחות של האתר ולתבוע החזר כספי מלא על העוול שנגרם לך (הרי אתה משלם כסף טוב כדי לקרוא כאן)
      2. להקים בלוג משלך, להפוך אותו לפופולארי ומצליח יותר מהבלוג הזה, ולפרסם שם מידע מחדש חדשות לבקרים

  30. תמיד כיף לקרוא בבלוג שלך, נהדר.
    לגבי התיאוריה לפיה: מוחצן = קרייריסט צרכניסט, לדעתי אם תחליפי אם המילה ‘מוחצן’ במשוואה במילה ‘מופנם’, הביטוי יהיה נכון/שגוי בערך באותה מידה.
    אולי ננסה להגיד את זה אחרת: אם אפשר לחלק באופן מלאכותי את כלל האוכלוסיה לשתי קבוצות שאחת היא קבוצת המופנמים והשניה היא קבוצת המוחצנים אני באופן אישי לא רואה שום סיבה שהשכר הממוצע של קבוצת המוחצנים יהיה גבוה מהשכר הממוצע של קבוצת המופנמים, ודי בטוח שבעולם המציאות אם אכן קיים פער שכזה אז הוא זניח. אותו כנ”ל לגבי רמת הצריכה, גם מופנמים אוהבים לפרק כספים.
    בכל מקרה מאוד נהנתי, כרגיל.

  31. תודה רבה. פוסט ממש תרפויטי מבחינתי.

  32. ראו זו כהערת אגב (או סייד בר).
    חשוב גם להבין כיצד הפכו הישראלים לכאלה מוחצנים, מהדור שבנה את המדינה ועבד בשדות ובניין ועד לדור שרואה בעבודות הבית עבודות בזויות. איך נוצר המאצ׳ו / ערס / יאפי ישראלי, בזמן כה קצר?
    לדעתי, סיר הלחץ שבו אנו חיים שכולל לא רק עבודה , יוקר מחיה ושאר ירקות שקיימים במקומות אחרים, אצלנו יש גם שרות צבאי משמעותי, סיכון ביטחוני וחיים בתוך לוע של הר געש מתמיד.
    קחו למשל את כמות הישראלים שנוסעים לחו״ל. לא מדדתי, אבל לדעתי אחוז הנוסעים הוא מהגבוהים בעולם ביחס לאוכלוסיה אם לא הגבוה ביותר. זה לא בגלל שהמדינה קטנה, גם פורטו ריקו קטנה וגם נורבגיה ועוד הרבה, אבל אנשים שם אינם מטיילים לחו״ל בכמות של 30 או 40% מהאוכלוסיה.
    המוטו של הישראלי: ״חיים רק פעם אחת – לפעמים גם זה לא״ – אין כמעט ישראלי שלא מכיר אישית מישהו או משפחה שכולה כתוצאה ממלחמה או פעולת טרור. זהו לדעתי הקטליזטור ששינה את האופי הישראלי (אולי גם בתוספת ההיסטוריה של השואה).
    המנהיגות במדינה, לדעתי, לוקה בחסר, כאשר הזניחה את הערכים האמיתיים שהיו קיימים בה, והשרישו בעם את תרבות הצריכה המוגזמת. התנהלותם הראוותנית, סירובם המוחלט לחשוף את הצהרות ההון שלהם, וניצול מעמדם הפוליטי לקידום כלכלי שהוא מהמושחתים בעולם המערבי, נותן דוגמה שלילית איומה לדור הצעיר.
    ניראה לי שהפכנו לארץ אוכלת יושביה.

  33. נילי אור

    הצטרפתי לאחרונה ונהנית מאד מהגיגייך. לתחושתי העבדות נרכשת אצלנו עם תהליך הסוציאליזציה כחלק מהאינטרס של החברה שנהיה יצרנים/עבדים לטובתה. הרעיון שלך של המוחצנות או השאו אופ מקובל עלי והוא נשען לא רק על אופי אישי אלא גם הרבה על חינוך מהבית. מי שחיי בבית שהמותרות “חשובים” לו יתקשה לצאת ממעגל העבדות.
    פרשתי בגיל מוקדם יחסית אחרי שהייתי וורקהוליק (לא בגלל הצורך במותרות אלא כאידיאולוגיה-גיחי), כשהגיעו מים עד נפש והבנתי שאחלה עם אמשיך ופרשתי-חשתי שנולדתי מחדש. התחלתי לראות ציפורים ועצים ואנשים שקודם לא נכנסו לתודעה שלי. הרגשתי שקיבלתי צ’אנס נוסף
    אני מכנה את החיים האלה: להיות ב BEING ופחות ב DOING

  34. מסכים קובי,
    אנצל את מיקום הערת אגב בשביל להוסיף.
    בחברה מוחצנת משוחק המשחק שפני הדברים כפי שנראים מבחוץ הם פני הדברים כמו שנראים מבפנים או מאחורי הקלעים. כמו שאנחנו יודעים אז רקמות של עבודת יד נראות יפיפיות מבחוץ ומאחור פחות ,שם ניתן לראות את כל קיצורי הדרך שנעשו. חברה שמתכחשת לעובדה זאת מעבירה את ההתמודדות עם העובדה הזאת לממדים נסתרים ולא מודעים המצריכים לעתים משכחי כאבים.
    אותם משכחי הכבאים נחוצים ביותר כשמנסים להוריד את המסכות שנדבקו לפנים 🙂
    .

  35. צריך להוריד את המס על הבורסה 25 אחוז זה הזוי

    • קשה לי להאמין שזה יקרה. הבורסה היא הרי האויבת של מעמד הביניים המדומה ושל נציגיו חובבי האוהלים.

  36. עדו קאליר

    הפעם מסכים ללא הסתייגויות. ללא ספק, העיקרון נכון לגמרי. על פרטים בהחלט אפשר להתדיין – למשל ,אם ה”תחביב- עשה זאת בעצמך” הוא ילדים אז מהר מאד זה באמת לא אפשרי כי ההוצאות גבוהות וקשיחות להפליא. נניח לזה הפעם ונתרכז בעיקרון. אגב, מה עם “היברידיות” – את מציגה את האפשרויות בין “עבודה ב100% – או 120% 🙁 – לבין פרישה. מה עם צמצום כדי חצי משרה ? עבודה מענינת, רווחית מספיק והסתפקות “חצי במועט” ?

    • היי עדו
      אכן, נדמה לי שמה שאתה מתייחס אליו נקרא בנכר semi-retirement. אני בהחלט חושבת שזה מודל שמתאים לאנשים מסוימים, כלומר, מעבר ממקום עבודה מתגמל אך שוחק ומלחיץ למקום עבודה רגוע עם שכר נמוך יותר, או אפילו משרה חלקית.

  37. איש (3718)

    לא מסכים לחלוטין עם תאוריית המוחצנות\מופנמות והקשר לבזבזנות.

    יפן היא הדוגמא הפוכה. מדינה שמקדשת מופנמות אך עם לחץ חברתי לקונפורמיות ברמות מטורפות.

    דווקא מדינה כמו ישראל מאפשרת הרבה יותר שונות, מגוון והטרוגניות. כולל בנושא הכלכלי.

  38. דורין,פוסט מעולה!! ושוב כמות בתגובות מראה כמה את מדגדגת את תאי העצב של המגיבים

  39. שוב פוסט משובח. “המוחצן — כמו לבלב סוכרתי שאינו מסוגל לייצר אינסולין – תלוי בגירוי חיצוני” – פנינה אמיתית.
    אני תוהה אם מוחצנים אינם מוצאים תחליפים זולים יותר, למשל, בדמות פעילות אינטנסיבית בפייסבוק.

    אבל אני מסכימה גם עם דברי ברלינאית (“המפתח לעיקר קשייו של הישראלי הוא במאפיינים החברתיים הכלכליים הייחודיים לישראל..( יוקר המחיה מדד האי שוויון, רמת השחיתות מידת הריכוזיות ועוד..”), ודבריו של קובי (“סיר הלחץ שבו אנו חיים שכולל לא רק עבודה, יוקר מחיה ושאר ירקות שקיימים במקומות אחרים, אצלנו יש גם שרות צבאי משמעותי, סיכון ביטחוני וחיים בתוך לוע של הר געש מתמיד”).

    בנוסף למוחצנות/מופנמות – תכונה שיכולה להסביר את הקושי או הקלות לחיות בחסכנות – כדאי לקחת בחשבון את העובדה שישראל היא מדינה שחיה במעין “פוסט טראומה”. ואם ניקח דוגמה מיולי יצקביץ’, שנאנסה בגיל 17, ומתקשה להתנהל כלכלית, כדאי אולי לבדוק את הקשר בין מידת “הטראומה הלאומית” בישראל לעומת ארצות אחרות, והקשר האפשרי למידת “הפזרנות הלאומית”.

    הנזקים הנסתרים מן העין
    http://www.ha-makom.co.il/rape

    • עמוס ששון

      רונית התיאוריה שלך אולי נכונה אבל בקישור די ברור שמנסים לאלץ את הבחורה להגיד שיש קשר בין האונס להתנהגות כלכלית בעוד שהבחורה אומרת במפורש שיש לה בעיות עם בני זוג אבל הבעיה הכלכלית קשורה לבעיה כספית שהיתה לאמא שלה.מלבד זאת חלק מהדעות באתר בקישור מוזרות ומטופשות.האמירה שלעלות את שכר מינימום לא תגרום לאבטלה היא לא נכונה.שמנקות מקבלות שכר נמוך כי לא מבינים את חשיבותם ולא בגלל שלנקיון יש צורך בכישורים שרוב בני האדם יכולים ללמוד

    • נילי אור

      בדבריה של רונית יש לדעתי טעם. חיים במתח וחוסר ודאות קיומית כפי שחיים כאן (חלקם מסיבות אובייקטיביות וחלקן מסיבות מגמתיות של השלטון כדי לסמא את עינינו מהבעיות האמיתיות) אכן יוצרים תחושה של “אכול ושתו כי מחר נמות”, ומביא את הלחוץ לחשוב: למה לחסוך לפנסיה או להצטמצם אם אין וודאות שנזכה לנצל את הפירות?
      לדעתי דבריה של הסולידית מאירי עיניים. נראה לי שמעט אנשים יוכלו להיות טהרנים כמוה, אני רואה בדבריה המלצה, הבהרה או הסבר אופציונלי לבחירות הלא מודעות שלו וניסיון להציע מגמה=כיוון חשיבה, ואולי גם ביצוע. נתקשה להיות טהרנים כמוה אך כדאי שנבין שאין לנו להאשים בחוסר האפשרות לצאת לפנסיה, רק את קברניטי המדינה, אלא להבין שאנו משתפים פעולה. (תסמונת שטוקהולם)
      כשסיפרתי לבן זוגי על הפוסט, צחק ממני ואמר: “נראה אותך מסתדרת שעה אחת בלי מזגן” ואני מודה שמבחינתי מזגן בקיץ הוא תנאי בל יעבור בכדי להמשיך לחיות.

  40. לדעתי הניתוח שלך שגוי
    את צודקת בכך שהקושי לפרוש מוקדם בישראל הוא לא רק קושי כלכלי אלא במידה רבה מאוד גם קושי תרבותי-חברתי. מבחינה תרבותית בישראל הרבה יותר קשה להחריג את עצמך מהנורמה ולשחות נגד הזרם. עד כאן אני איתך.
    אבל אני חושבת שאת שוגה בניתוח הסיבות לתופעה.
    אין לזה שום קשר למוחצנות ומופנמות, העולם מלא בקורבנות אופנה מופנמים, ובמוחצנים שיודעים להציב יפה מאוד גבולות ליצר הצרכני.
    החברה הישראלית היא חברה קולקטיבית מאוד. זה קשור לשורשים התרבותיים שלנו, החל מימי היותנו מיעוט נרדף בסביבה עויינת, ששורד רק בזכות היותו קהילה מלוכדת מאוד -ועד ימי הקמת המדינה וראשית הציונות, והאתוס הסוציאליסטי של המקימים החלוצים הראשונים, עיין ערך הקיבוצים ושות׳. החברה הישראלית ינקה את תרבותה ממקורות אלו, בהם אינדיבידואליזם היא כמעט מילת גנאי. התרבות הישראלית אובססיבית בנושא החיברות, ילדים כאן נשלחים למעון בגיל שנה לא מתוך הכרח כלכלי אלא מתוך שכנוע פנימי עמוק ש-״הילד כבר זקוק לחברה״ (בגיל שנה! האירופאי הממוצע יתעלף כשישמע את זה). אין דבר חשוב יותר להורה הישראלי מאשר שהילד ״יסתדר חברתית״… השכנוע הזה בנחיצות החברה לפרט, הוא מושרש מאוד עמוק בתרבות הישראלית ויהודית, זה מאות שנים. בעיני כאן ההסבר האמיתי לכך שהחברה הישראלית היא הרבה פחות סובלנית לחתרנים המוציאים עצמם מהכלל. זה, ולא הפסיכולוגיה בגרוש על הסטראוטיפ של טיפוסים מוחצנים ומופנמים

    • נקודה מעניינת מאוד.
      השאלה היא למי קל יותר לשחות נגד הזרם. אין פה תשובה חד משמעית.

      • בשום מקום לשחות נגד הזרם זה לא ממש קל, אבל יש תרבויות שנותנות לגיטימציה גדולה יותר לאינדיבידואליזם. התרבות הישראלית לעומת זאת היא די קיצונית בשלילת הלגיטימציה הנ״ל.

        • גם אני למדתי מבוא לחברה הישראלית ,בראבו

          לתמי: סוציולוגיה בגרוש לא בהכרח טובה יותר מפסיכולוגיה בגרוש…

    • תמי , אהבתי את התגובה למרות שאני חלוק לגבי סופה.
      בכל מקרה נראה לי שהקו של הבלוג יעדיף את הפסיכולוגיה בגרוש על פני הפסיכולוגיה של 400 שקל ל45 דקות , שניהם לכל הפחות לא מזיקים. אם כבר מחליטים שרוצים וצריך אז עדיף אפקט פלצבו במחיר הגרוש.

    • מחזיראור

      תמי, יצא לך לחיות הרבה בחו”ל?

      כי לי כן.
      בישראל ממש לא קשה להחריג את עצמך מהנורמה, והביטוי הזה “לשחות נגד הזרם” לא ברור לי בכלל.

      אני ממש מצטער, אני יודעת שאני קצת שוחה נגד הזרם פה, אבל לא ברורה לי מתקפת ההערצה לתירואיה המבולבלת של הסולידית שלא רק נסמכת על הנחות שגויות, אלא גם עושה סלט אחד גדול מתיאוריות פסיכולוגיות וסוציולוגיות.

      כתבתי את זה קודם, ואכתוב שוב, הסיבה שקשה לצאת לפרישה מוקדמת בארץ היא בגלל יוקר המחייה.
      כן כן, אותו יוקר המחייה שבגללו אנשי מחאת האוהלים (ואני בתוכם) יצאו לרחוב.
      הנסיון לצבוע את המחאה באדום היא נסיון עלוב, כי לא מעט ליברלים היו שם, ומהבחינה הזאת המחאה בהחלט העלתה למודעות את הצורך בהתערבות ציבורית בהחלטות הממשלה וברגולציות ההזויות שמגינות על מגזר אחד ודופקות את כל השאר.

      סה טו.

      אם במדינות אחרות אתה יכול לחסוך יותר ולהתקיים מפחות מה שמקצר את משך הזמן הדרוש להיערכות לפרישה – בארץ זה לא אפשרי.
      גם להיות מוחצן צרכניסט קשה יותר להיות בארץ. אם במדינה אחרת אתה יכול לקנות אודי פה תסתפק בסקודה.

      עובדים פה יותר, מרוויחים פחות ומשלמים יותר.
      הסיבה לכך היא שחיתות וסיאוב.

      • לי יצא לחיות בארץ גם שמדדי יוקר המחיה והדיור היו יחסית הרבה פחות יקרים מהיום בהשוואה למדינות OECD ולא ראיתי בכלל אנשים ששואפים לפרישה מוקדמת. מה שבטוח זה שארוחות על בסיס קבוע של שריפס עסיסי לא יקרבו אדם שחפץ בכך לפרישה מוקדמת במקומותינו, כל זאת מבלי לערער על יוקר המחיה ואספקטים לא בכייניים במחאה החברתית. גם מוזרה הטענה המבולבלת בשורה אחת כתבת שלא ברור הביטוי “לשחות נגד הזרם” ובשורה הבאה השתמשת בו כהלכה.

        • דורין, ד.א אסף נתן כתב בבלוג המצוין שלו פוסט נהדר שאם הייתי בלוגר הייתי
          מבקש רשות לפרסם אותו בבלוג שלי …
          זה לגבי ביטויים המכנים את הפוסטים פסיכולוגיה בגרוש, עלובים ,סלט ושאר מיני ירקות.

          כשאנשים באים להשתין אצלך בסלון

          האמת שאני צריך לעשות סיפתח ולהגיב גם שם אבל אני מפחד שיעצרו אותי על שוטטות ברשת.

          • אני הסיבות שאני אוהבת את הבלוג של דורין, הוא הסגנון החריף, ישיר, ובלתי מתנצל שלו. זאת הסיבה שאני גם מרשה לעצמי להתבטא כאן באותו סגנון, בלי לחשוש לדרוך על ביצים.
            לא “השתנתי בסלון”. התגובה שלי לא לעגה ולא השתלחה, אלא התייחסה לגופו של עניין לתוכן הפוסט תןך הבעת ביקורת ואי הסכמה. ואילו הביטוי “פסיכולוגיה בגרוש” שהקפיץ אותך כל כך, לעניות דעתי הוא לא חריג בחריפותו בנוף של הבלוג הזה, תודה לאל. אין לי ספק שדורין יכולה לעמוד בו 🙂

          • כן, בגדול אני מסכים לגבי הפסיכולוגיה בגרוש פשוט הייתי צריך יותר דוגמאות.
            בוודאי אבל תסכימי איתי שיותר קל מעמדת המגיב מאשר מעמדת הבלוגר שהשם שלו(ה) חשוף ויש לו(ה) יותר SKIN IN THE GAME 🙂

          • ראה נקודה שלישית כאן

        • מחזיראור

          הנה האביר בא להגן על העלמה.
          מי שאוכל ארוחות שריפמס בוקר וערב כנראה לא מעוניין בפרישה מוקדמת, אלא פשוט מעוניין להנות משרימפס.
          מותר לו.
          מותר לו אגב לאכול שרימפס, ולהתלונן על כך שהממשלה גורמת לכך שהשרימפס יהיה יקר בצורה בלתי סבירה בארץ ביחס למדינות אואיסידי אחרות.

          • מי אמר שאני אביר?
            אני לא אמרתי שאני אביר… אולי אני בכלל האבירה גאיה.
            שמעת על בריאנה מטארט?

            אנחנו פה בבלוג מאד שמחים שאתה גם נהנה משרימפ וגם מהעבודה הנפלאה שלך. אנחנו פשוט לא מבינים למה אתה לא מבין שיש אנשים שלא סובלים סביבות מרובות אנשים ומוכנים לוותר גם על העבודה וגם השרימפ. אם כבר מדברים על זרם אז ברור נגד מי הזרם פועל יותר בחוזקה.

          • מחזיראור

            מי זה אנחנו? אתה ו?
            אבל באמת נראה שלא הבנת.
            אין לי בעייה עם אנשים מופנמים, פורשים מוקדמים או אנשים שהלכו לחיות ביערות וניזונים מגרגרי יער ושלווים..

            יש לי בעייה עם קביעה של אנשים מסוג זה שגורסת שכל מי שבוחר אחרת, כלוא במטריקס.

            אין מטריקס.
            די.
            זה סתם סרט.
            וגם רק החלק הראשון היה שווה משהו.

          • אני מדבר בשם איליה , פרוג’קטו ,אורלי,ברלנאית, אורן , הדר , איש (4028) ונראה לי שאיל גם לא יתנגד 🙂

            לגבי המטריקס דווקא החלקים השני והשלישי היו יותר עמוקים.
            זה בדיוק הדבר שאף פעם לא הבנתי אצל קרייריסטים … איך פילוסופיה,שירה אומנות וכו… כמעט ולא מעניינים אלה העבודה בלנגוש עבדים, לסדר רשומות מקושרות של חברות ביטוח , לענות בטלפון ללקוחות אגרסיבים או לבצע מטולות אפורות ושוחקות .

            בכל מקרה זה אחד המקומות היחידים שבו מדברים בו על המטריקס ולמי שלא מתאים לו – יכול להתעלם או לחזור לעבודה המאתגרת שלו בשעות הבוקר 🙂
            למופנמים בחברה חרדתית ומוחצנת יש הרבה פחות אפשרויות כאלה.

          • גיא,
            מבין את התגובה שלך – אך פלורליזם זה דבר דיי חשוב.

            מחיזראור,
            אני בעד שכל אחד יהיה\יחיה איך שהוא רוצה.
            הבעיה היא שבעקבות המחאה שלך להוזיל את השרימפס למעמד הביניים (או עגלות בוגה בוו – ע”ע מצעד העגלות), העלו לי את מס רווחי הון והעלו לי ולאשתי את מס הכנסה…

          • איליה,
            ראשית, אני שמח שאתה לא תובע אותי לדין. אשמח להבא להיות מיופה כוח שלך לעניין התגובות.
            שנית ,אני בעד פלורליזם עם סגנון – השתנה בסלון המארחת לא כלולה.
            שלישית, אני מצר על כל אלו שרצו שאגיב בשמם ולא יצא לי לציינם מפאת הדחיפות במתן התגובה.
            רביעית, ברכות לסולידית על מיליון הצפיות, אנא הודיעי לי שאגיע למיליון תגובות.
            לפי חישוביי בקצב הנוכחי אגיע לשם לקראת חגיגות המאה של המדינה.

          • אני טמנתי פה פח ( כמו שאני אוהב לעשות) .
            מן הידועות שמשקעי ערך שמים לב לפרטים הקטנים שבקטנים, ואכן
            אם זה היה בלוג של משקיעי ערך היה מישהו בוודאי שם לב לעובדה שבקצב
            הנוכחי של תגובותיי אגיע למיליון התגובות רק בחגיגות האלף למדינה.

          • מחזיראור

            איליה היקר,
            ראשית כל חשוב לי להדגיש שלא לקחתי חלק במחאת העגלות, ולמרות מה שאולי מצטייר פה, אני מינימליסט להחריד ומתנגד אידיאולוגית לקונספט של “חדש”.
            שנית, גם אני משלם מס רווחי הון ומס הכנסה שעלו בעקבות התנהלות שגוייה של הממשלה אחרי המחאה.

            אחרי שהבהרנו את זה, חשוב לי להדגיש שדווקא מחאת העגלות הספציפית או השרימפס (כנראה שאת האחרונה פיספסתי, אבל בהחלט הייתי מצטרף אליה) לא קשורים במאומה לעליית המיסים.
            בכדי להוריד מחירים יש להוריד מכסים, לנתץ מונופולים, לפרק וועדי עובדים (כדוגמת הנמלים ורשות שדות התעופה) ולרסן משמעותית את מכון התקנים.
            פעולות שהיה ראוי לעשות כדי להוריד את יוקר המחייה.
            מכל הפעולות האלה הממשלה התחמקה – ופשוט הלכה לאן שנוח לה.. לכיס שלי ושלך.

            ובכל זאת תוצר אחד חיובי של המחאה, ראוי לציין. הגדלת השקיפות באופן משמעותי (על חמתם של חברי הממשלה ותודות גם לסתיו שפיר המושמצת) והזרמת המון דם חדש לכנסת עם קצת פחות לגיטימציה לשחיתות.

          • איליה היקר,
            לצומת ליבך כשהתגובה מנוסחת בצורה לא מתלהמת ומעליבה אין לי כלל בעיה אתה, לצערי התגובה אפילו לא בוחנת את סיבולת יכולתי להכיל פלורליזם מאחר ואני מסכים עמה לחלוטין.

      • נדמה לי, מחזיראור, שהבלבול שלך – או שמא חוסר היכולת (הפתולוגי?) שלך להבין את הרעיונות שביסוד הבלוג הזה – הם הוכחה טובה לאמיתותו של הטיעון הבסיסי של הפוסט הנוכחי, לפיו יש דברים שאנשים בעלי הרכב אישיות מסוים פשוט אינם מסוגלים להבין.

        • דורין, נראה לי שמחזיראור מבין היטב את הרעיונות בבסיס הבלוג. יש לו סגנון חיים אחר, וטוב לו איתו. אני די מחבב את הגישה של שניכם, ולא ברור לי על מה העימות בדיוק, שכן שניכם נראים לי אנשים חכמים ומעניינים שיודעים מה הם רוצים – אתם פשוט רוצים דברים אחרים

          דורין, אני לא מתאים לניתוח הפסיכולוגי שלך, אני די מוחצן בהתנהגות שלי, אבל אני לא זקוק לגירויים חיצוניים כדי להיות מאושר, ובוודאי שאינני זקוק לגירויים צרכניים. נראה לי שיש הרבה מאד אנשים שאת לא יכולה לתאר בחלוקה כזו על ציר אחד. הרבה אנשים שאני מכיר הם חברותיים וכריזמטיים, ועם זאת בעלי כוח רוחני פנימי שנובע מתחומי עניין ורצונות אמיתיים,

          בתור מי שגר בארה”ב בעבר אני מאד מזדהה עם מה שמחזיראור כותב – על חצי שכר חייתי ברמת חיים גבוהה יותר (צירוף של יוקר מחיה ומיסוי) (ועדיין, שש שנים אחרי, יש לי אוסף של שקיות ממתיק מלאכותי מקניה בלתי נשכחת אחת ב costco!)

          בתור מי שגר בישראל בהווה אני מאד מזדהה עם דורין (וגיא, ומגיבים רבים) בסלידה שלהם מחלק מהישראלים שלא מסוגלים לחסוך, מתעבים את העבודה שלהם, אך לא לוקחים אחריות על כך, ודורשים מה “מדינה” שתעשה להם הנחה (על חשבוני בין השאר)

          מחזיראור, הבעיה עם מחאת האוהלים דומה במקצת לבעיה עם המהפיכה הצרפתית. העם דורש שינוי – אבל כל אחד דורש סוג אחר של שינוי. התוצאה מפתיעה לעיתים את כולם לרעה.

          • ברלינאית,

            מסכימה עם איל , לא הייתי רוצה שהתגובות כאן יגררו למישורים לא נעימים.. הרבה יותר מעניין כאן כשיש ויכוחים.. ולא כל אי הסכמה משמעה חוסר יכולת פתולוגי להבין…
            אני מאד משתדלת בתגובות שלי אכן להיות מנומסת ומנומקת בדיוק כמו שדורין מבקשת ובצדק.
            לא התקוממתי מתגובותיו של מחזיר אור.. למרות שנחמד לי להיות בחמישייה הפותחת שלך גיא…(:

          • שלא כהרגלי, אגיב באמצע הלילה וזה תודות לבתי החדשה שמשנה פה סדרי עולם.
            תודה, ברלינאית. לצערי זאת כנראה תהיה הפעם האחרונה שאגיב בשמך 🙂

            אני רק רוצה לציין שלהזכיר הלוך וחזור את העובדה שאדם נהנה מעבודתו תוך ביקורת על אחרים
            ורמיזות לא עדינות בעליל שרצונותיהם להשתחרר מהעבודה הם פאתולוגים, בבלוג שמטרתו המוצהרת הנה פרישה מוקדמת ובעלת הבלוג מציינת באומץ שהעבודה גורמת לה סבל בלתי ישוער זהה לאיזכור מתמיד של החבל בבית התלוי.
            זה כמו שאיל לא יבין כיצד רובנו , שלא מגיעים למחצית הIQ שלו, לא מסוגלים להבין את הפתרון של המשפט האחרון של פרמה ויזכיר זאת כל פוסט שני.

            לדעתי יש כאן אי הבנה נוספת של רעיון שביסוד בלוג הזה >
            נראה לי שבעלת הבלוג היא העלמה האחרונה עלי אדמות שתפנה לאביר אם תהיה במצוקה, מה שבטוח לאביר הזוי שנלחם בתחנות רוח.

            במחשבה שנייה יכול להיות שלאבירים כאלו Knights Who Say Ni כן.

          • מחזיראור

            איל, תודה על התמיכה המפתיעה.
            (ותודה לך ברלינאית שלא התקוממת.. :))

            גם אני סולד מתרבות המגיע לי, וגם כמדיניות ממשלה הייתי רוצה לראות הרבה יותר חכות ופחות דגים.

            מצד שני, אני לא אוהב את ההכללות שמופיעות פה בבלוג כלפי על ישראל.
            קודם כל כי אני גאה בעם ישראל, נראה שמאז ימי המחאה הוא פשוט למד לקח.
            אם תסתכל על הכתבה שמובאת מטה מדהמרקר על חבורת הנשים ה”עניות” תראה שאין אפילו טוקבק אחד שתומך בהן.
            אנשים מבינים את הקשר שבין הבחירות שלהם למצב הכלכלי שלהם.
            יתרה על כן – קמים ועולים קולות שדורשים “די לעבודה מסביב לשעון!”
            אנשים דורשים הכרה בכך שיהיו להם חיי פנאי. אבות דורשים אפשרות למשרת אם.

            בכל מקרה, אני לא חושב שהנטייה להתבכיין ולסרב לקחת את גורלך בידייך היא תכונה ישראלית.
            אירופה סובלת מסוציאליות עד כדי איבוד הדעת. בארה”ב אנשים חיים על קרדיט..
            ובארץ אנשים מציתית את עצמם מול ביטוח לאומי – ודווקא בצדק. עד שיש לבנאדם זכויות, מוצצים לו את הדם עד שהוא מגיע אליהן.

            ולדורין – אני לא יודע אם חוסר ההבנה שלי הוא פתולוגי או לא, אבל בשבילך אני זורם, ובטוח שכשאצא לפרישה מוקדמת, כנראה לא בעשור הקרוב, אני אבדוק את העניין לעומק.

            עד אז, חשוב לי להדגיש שעם 80% מהרעיונות שלך אני מסכים באופן מוחלט.
            בכל נושא צמצום הצריכה – אולי אני אפילו יכול ללמד אותך משהו.
            בנושא ההשקעות – לומד ממך המון ומודה לך בכל פעם.

            אבל הביקורת החברתית שלך, לדעתי שגוייה מהיסוד, והיא גם לא קשורה לדעתי לענייני פרישה מוקדמת. זה שאני לא “מבין” אותך, לא אומר שיש לי חוסר הבנה פתולוגי של מהות הבלוג. (אבל כאמור, נבדוק את זה בעוד עשור)

  41. פוסט מעולה! תודה. למדתי ואהבתי את האבחנות שלך, והרב תחומיות. זה נהדר כשאת משלבת תובנות פסיכולוגיות.

  42. ראש בריא במיטה כחולה

    קובי צודק, יש משהו מאד לא בריא בחיים בישראל. אני לגמרי בעד מעבר לקנדה, אוסטרליה, או ארץ נעימה אחרת

  43. פרישה מוקדמת או לא, תודה על הבלוג הנהדר. עובדי היי טק זמנם קצוב ואם ירצו או לא רובם ילך הבייתה בגילאי 45-55 וישארו עם המון זמן פנוי ומעט מאד הכנסה, לכן החיסכון בתחילת הדרך וללמוד להסתפק במה שצריך הוא קריטי. פקחת את עיני והראת לי את האפשרויות להשקעה ועל כן, תודה.

  44. בלוג מרתק דורין. הייתי שמח לשמוע ממך על נושא שעוד לא כתבת עליו – השפעה של “למי נולדת” על סיכויי הצלחתך בחיים ופרישה בגיל צעיר. אני חושב שזה משחק משקל מאוד רציני, אפילו בתוכנית כמו שלך. הנחתי היא שאם הגעת לעבודה כל כך מכניסה בגיל צעיר אז אולי ההורים סייעו לך בשכר לימוד או בדברים אחרים. אני חושב שהורים במעמד סוציו אקונומי גבוה דוחפים יותר את הילד להצליח בחינוך בגישה שלהם ואולי גם בכסף

  45. הי, נתקלתי בבלוג הזה אחרי שהחלטתי להוציא את החסכונות צוברי ריבית אפסית מהבנק וחיפשתי המלצה לבית השקעות, אני מגדיר את עצמי הדיוט גמור בנושאי כלכלה/השקעות/שוק ההון ואת רוב המונחים אני רק עכשיו מתחיל ללמוד…..
    שבוע אחרי שהתחלתי לקרוא את הפוסטים החלטתי לבטל את הכבלים והטלפון הנייח ואח”כ עברתי על כל החסכונות, הביטוחים והוראות הקבע וגיליתי שדמי הניהול קורעים אותי….
    הפצתי את ה”תורה” החדשה לכל החברים שלי שמנסים לתזמן את השוק ולנתח כל מיני גרפים והתנהגויות של העדר….
    אני מעוניין בתיק סולידי עצל לפי הדוגמא של הארי בראון או משהו בסגנון – כשהתחלתי לתכנן את התיק עלו לי הרבה שאלות כמו למשל:
    – קניית זהב: האם יותר טוב לקנות ETF שעוקב אחרי הזהב (של Vanguard או משהו זהה) או תעודת סל ישראלית מנוטרלת מט”ח בדמי ניהול גבוהים יותר? ניח בתיק של 400 אלף שקלים, האם אני צריך לקנות זהב ב 100 אלף שקלים כדי לעמוד בהנחיות של תיק מאוזן של הארי בראון?
    – תעודות סל עוקבות מדד – אם רוצים להתמקד במדדים העולמיים האם עדיף לשלם דמי ניהול גבוהים לתעודות הסל הישראליות או לשלם בדולרים על ETF?
    בחלק האגחים של התיק – האם ההמלצה היא לבחור את האגחים הממשלתיים הארוכים ביותר? האם יש להם דמי ניהול? האם יש תעודות סל העוקבות אחרי האגחים?

    תודה!

    • 1. “טוב יותר” מאיזו בחינה? אני מוצאת שהדרך הטובה ביותר לקנות זהב היא באמצעות רכישה של מטבעות זהב בוליון. בישראל אין מסורת של קניית / אחזקת זהב למטרת השקעה ולכן קניית זהב קשה לביצוע בישראל (אלא אם אתה מוכן לשלם פרמיה גבוהה מאוד מעל מחיר השוק של הזהב) ולכן מתאפשר בעיקר בחו”ל (כמובן שחובה להצהיר על כך בפני מס הכנסה). אין ספק שקנייה של ניירות זהב היא “נוחה יותר” מבחינה תפעולית. אני באופן אישי חושבת שעדיף להחזיק ניירות שמתכסים בזהב פיזי – לדוגמה, GLD, ZGLD, IAU וכדומה. תעודות הסל על הזהב בארץ אינן מתכסות בזהב – הן בבחינת הבטחה של בית השקעות מסוים לשלם לך את מחיר הזהב בכל רגע נתון. לא יודעת מה שווה ההבטחה הזו בתרחיש של meltdown מוחלט של המערכת הפיננסית העולמית שמאיימת על קיומו של בית ההשקעות עצמו …
      2. בישראל יש קרנות מחקות זולות ביותר שאינן חושפות את המטבע לסיכון מט”ח. סיכון מט”ח בהחלט קיים ועשוי לנגוס באופן משמעותי בתשואה שלך (הדולר נחלש בשנה שעברה ביותר מ-6%), אם כי למען ההגינות יש לציין כי הוא גם יכול להתחזק באותה מידה ולשפר את התשואה שלך. השקעה בתעודות מגודרות מט”ח חוסכות ממך את הסיכון הזה. הפילוסופיה שלי היא להעלים סיכונים שניתן להעלים.
      3. במודל של בראון, כן, זוהי המלצתו. החזקה של אג”ח פרטית איננה כרוכה בתשלום דמי ניהול. תעודת הסל / קרן הנאמנות המחקה הרלוונטית ביותר לעניין זה היא זו העוקבת אחר מדד ממשלתי שקלי 5+ שנים עם דמי ניהול 0% – אם כי היא כוללת אגרות חוב קצרות מדי לעניין האסטרטגיה של בראון.

    • היי uv70,
      מצויין שהחלטת להתחיל להשקיע בשוק ההון במקום בפקדון בנקאי. עם זאת, העצה הכי טובה שאני יכולה לתת לך היא להיות מאוד שקול, ולקרוא הרבה לפני שאתה מחליט כיצד יראה תיק ההשקעות שלך. כרגע זה נשמע כאילו אתה מאוד רוצה כבר לעשות משהו, שזה מובן אבל עלול לגרום להחלטות נמהרות. סבלנות בעיני היא שם המשחק :-). בנוסף, אמנם אנחנו לא מנסים לתזמן את השוק, אבל אי אפשר להתעלם מהעובדה שהשווקים בעולם כרגע שוברים שיאים ומאוד גבוהים באפיק המנייתי והאגחי, לגבי זהב – אני אישית לא הייתי ממהרת לקנות אלא לאחר תקופה של כמה שנים שהזהב כבר לא יעניין אף אחד, למרות הירידות האחרונות נראה שהזהב עדיין מתומחר די גבוה (לפחות בעיני). תיקון בשווקים יהיה חייב להגיע במוקדם או במאוחר (נניח 10% תיקון הגיוני שיגיע גם אם המגמה העיקרית היא עליה), לכן הייתי ממליצה לך כרגע לחכות. בהצלחה

  46. הנה כתבה על אנשים שהביאו על עצמם את העוני, ולא מבינים למה.

    רשימה של “מה לא לעשות”.

    http://www.themarker.com/career/1.2357164

  47. ונסה, הראשונה לא לחלוטין הביאה על עצמה את העוני. הנקודה היא שגם כמות המשפחות האלו היא חלק קטן מאוד מה”עניים” בישראל. הייתי רוצה לדעת לדוגמא כמה מאותם עניים מחזיקים בסמארטפון ושידורי יס/הוט.
    אני חושב שניתן לסכם את עניין יוקר המחיה בארץ כך: כן, יוקר המחיה גבוה מאוד בישראל וכן, מעמד הביניים בארץ מפונק. אין שום סתירה בין הדברים.

    • כל אדם צריך להיערך למקרה אסון, במיוחד לפני שהוא מחליט לעשות 5 ילדים.
      גם אצלי במשפחה יש מקרים של נכות ומוות מסרטן.
      זה לא הפיל אותנו לעוני.

      אני גם חייבת לציין שהכנסה של 4500 ש”ח לשתי נפשות שגרות בדמי מפתח (כלומר שכ”ד מאוד נמוך), אמורה להספיק.
      את בן ה-19 אני לא סופרת – בגיל כזה הוא אמור לממן את עצמו.
      גם הצעיר יותר.. אני עבדתי בגיל 16, בלי שחסר לי משהו בבית, אז על אחת כמה וכמה בן 16 שחי במצב של “עוני”.

      אני חושבת שיש בארץ תרבות של “מגיע לי”. במיוחד בקרב העניים.
      אני לא יודעת אם הייתי מכלילה את כל בני מעמד הביניים כמפונקים, כי לפחות בסביבתי הקרובה – מדובר באנשים שהגיעו מעוני, ובזכות חריצות וצרכנות מבוקרת הגיעו להכנסות נאות.

      • היי ונסה, אני מסכימה איתך שאדם צריך לתכנן כלכלית גם את הרחבת המשפחה, כמו כל דבר אחר בחיים שגורר הוצאות רבות (קניית רכב, בית וכו’). הייתי שמחה להביא חמישה ילדים וגם עשרה אם הייתי מרגישה שלא יהיה לזה מחיר כלכלי כבד (כיום יש לי אחד :-)). עם זאת, לדעתי, ישנם אנשים שלא מצליחים לסגור את החודש (באשמתם או באשמת מזל ביש כלשהו כגון מחלה וכד’), שעיקר הבעיה שלהם היא חוסר חשיפה לנושא הכלכלי לאורך חייהם. ישנן הרבה משפחות שבהן לא מדברים על כסף, כמו כן, ישנה מנטליות שגויה בארץ שכוללת מיני ססמאות אשר מעמיקות את הבעיה כגון: “כל ילד מביא את הפרנסה שלו”, הממשלה צריכה לדאוג ל… במקום שהאדם יקח אחריות על מצבו, “כולם במינוס”, “בלי לקחת הלוואות אי אפשר להתקדם בחיים” ועוד ועוד…. ככה שחינוך פיננסי מילדות לדעתי היה פותר חלק נרחב מהבעיה במישור הלאומי. כמו כן נראה שלאנשים רבים מאוד קל לגלגל את האחריות לפתח דלתה של הממשלה ונדרשת לקיחת אחריות אישית של אנשים למצבם (כמו בכל תחום בחיים). בעיני התשובה טמונה בחינוך מילדות שיעסוק בפן הכלכלי.

        • ברור שאת צודקת ברמה מסוימת..
          אבל קשה לי לתרגם לעצמי ברמה הלאומית את הרעיון של חינוך מילדות.
          האם את מצפה ממע’ החינוך לעסוק בזה?
          אני סקפטית לגבי מידת ההצלחה.

          אני מאמינה שבשלב מסוים אדם בוגר צריך להפסיק להאשים את הילדות שלו או החינוך הדפוק שלו ולקחת אחריות על מעשיו.
          מהבחינה הזו, אני מאמינה שאקלים חברתי מאוד עוזר.

          עצם זה שהיום אנשים קמים ואומרים לאנשים מהסוג שמופיע בכתבה “תתאפסו על עצמכם, בכיינים”, שווה הרבה. גם אם לא למשפחות המסוימות האלה, לפחות לאנשים בתחילת הדרך שנחשפים למקרים כאלה ויבינו שאם לא ישימו לב לאופן ההתנהלות שלהם היום, יסיימו ככה מחר.

          אבל אני לא רוצה שישתמע שאני חושבת שאין לממשלה אחריות על המצב.
          זה נכון שאנשים צריכים להתיישר עם המציאות הלא קלה בארץ מבחינת יוקר המחייה, אבל להיות אזרח אחראי משמעותו גם לדרוש שינוי של תרבות הקומבינה, השחיתות, השמור לי ואשמור לך שמגיעה מהצמרת.

          עכשיו הצצתי שוב בטוקבקים לכתבה ואני רוצה לציין את מס’ 7, שמדבר על כך שהרגולציה במדינת ישראל נועדה לשמור על כספם של בעלי אינטרס ולא להטיב עם העניים.

          • הי vanessa,
            למה לא לצפות ממערכת החינוך שתלמד חינוך פיננסי?
            למה זה טבעי לצפות ללימודי תנ”ך אינטנסיביים, שהקשר שלהם לעצמאות פיננסית הוא קלוש, במקרה הטוב?
            אנחנו חיים היום בתקופה בה אנשים רבים יכולים לשתף פעולה ולקדם נושאים, זכות שקודם היתה שמורה למקורבים בלבד.
            גם הכנסת חינוך פיננסי למערכת הלימודים תלויה בנו. עד כמה נדרוש אותה.

          • לדעתי חינוך פיננסי זה עניין של השקפת עולם.
            אני לא בטוחה שאני רוצה שמע’ החינוך תתעסק בהשקפות עולם.
            אין לי התנגדות שיסבירו מושגים כמו ריבית (שעד כמה שזכור לי – לפני עשרים שנה כן לימדו), אבל לא חושבת שזה המקום שלהם להנחיל ערכים כמו חיסכון או לעודד תלמידים לצאת לפרישה מוקדמת. 🙂
            אני מעדיפה לבחור בעצמי אילו ערכים להנחיל לילדים שלי. זה המינימום שאני אמורה לעשות כהורה.

          • מערכת החינוך עוסקת בעיקר בעידוד ילדים להשתלב בחברה ולהיות כמו כולם.
            עובדה זו לבדה מונעת ממנה לשמש פלטפורמה ראויה לקידום חינוך פיננסי.

  48. “מחוגים הילדים יכולים לשכוח”
    נו באמת, 3 “ילדים” בוגרים מחוץ לבית ועוד שניים בני 16 ו-19.
    לאיזה חוג היא רוצה לשלוח אותם? קרטה?
    יש לי חוג בשבילם: חוג בישול. במקדונלד’ס. אפילו מקבלים על זה כסף.
    בכל מקרה, שהגדולים שמחוץ לבית יעזרו קצת לאמא שלהם ויממנו לה טיפולי שיניים, לא קרה כלום.
    אני משער שאני נשמע קצת אדיש לסבלם של אחרים אבל האמת שהדוגמאות בכתבה קצת מעצבנות.

  49. מתעניין בביולוגיה

    דורין כתבה: “להבחנה בין מוחצנות למופנמות יש בסיס ביולוגי”, וחלק מהמגיבים הסיקו מכך מסקנות שגויות. כדי להמחיש את השגיאה, אני אצטט מדברי המגיבים הללו ואחליף את המופנמות בתכונה אחרת שיש לה בסיס ביולוגי: שעירות (וגם אחליף את הארצות במידת הצורך).

    ברלינאית כתבה*: “שיעור השעירים ביפן אינו שונה מחברות אחרות”, ובתגובה אחרת הוסיפה*: “מסכימה שאם שעירות היא תכונה ביולוגית ברובה עליה להתפלג נורמלית בכל התרבויות. במצב זה אכן אין בסיס לטענה שביפן יש יותר חלקים משעירים”.

    פלברות כתב*: “אם עור חלק או שעיר הוא עניין גנטי-ביולוגי ולא תופעה חברתית-תרבותית, לא ברור איך ניתן להסביר שהאנשים ביפן הם יותר חלקים מאשר בישראל”.

    * כאמור, שיניתי את התכונה ואת הארצות.

  50. ברלינאית,

    הי מתעניין.

    התעמקתי בתגובתך ואני חושבת שאתה די צודק. אבל לא לגמרי..לגבי אינטרוורטיות ואקסטרוורטיות

    נמשיך עם דוגמת היפנים שלך.. אני עדיין סבורה שאם ניקח את כל אוכלוסיית יפן ונמדוד את כמות שער הגוף נקבל התפלגות נורמלית.. רק הערך של הממוצע יהיה שונה מזה ישראלי או אירי..
    אתה צודק אם אתה יוצא מהנחה שיש הבדלים גנטיים משמעותיים בין “הגזע” היפני “והגזע” הישראלי..באשר לתכונה הנ”ל ( גם נמשים למשל יכול להתאים לטיעון שלך נכון?)
    אבל אני חושבת שבתכונות פוליגניות, בסביבה הטרוגנית, ובטח כשמדובר במאפיין שלא לגמרי ברור אם הוא תכונה או בכלל התנהגות וכן ברור שיש לו גם השפעות סביבתיות התמונה יותר מורכבת.

    אין “גזע ישראלי או “גזע אמריקאי ” אין גן אחד או גנים ממש ספורים שקובעים את מידת המופנמות והמוחצנות.. וברור שיש גם השפעות סביבתיות מסוימות כאן..

    מהנתונים שאני מכירה אם ניקח דגימה אקראית של אוכלוסיית העולם נקבל חלוקה של 50\50 ותכונה רציפה שמתפלגת נורמלי בדומה למשל לנתונים לגבי אינטליגנציה..( שזו תכונה שמאד דומה למופנמות\ מוחצנות במורכבותה ).

    אני חושבת שמשתמע מדבריך ( ובצדק )שצריכה להיות הפרדה בין רמת הפרט לרמת הכלל. הפרטים בתכונות מורכבות שכאלו מתפלגים נורמלית.. אבל בכל חברה יש דגש שונה על מידת הרצייה החברתית של התכונה וההתנהגויות הנלוות לה
    כך שנניח בעוד האינטליגנציה מתפלגת נורמלית הן ביפן והן בישראל התרבויות יכולות להיות שונות במידה שבה הן מעריכות תכונה זו ומתגמלות אותה .
    ד.א. מכיוון שמופנות ומוחצנות הרבה פעמים נמדדות על ידי שאלוני דיווח עצמי ולא על ידי מדדים אובייקטיביים יותר ייתכן גם שהדיווח מוטה לכיוון של הנורמה החברתית – מה שנותן בתרבויות מסוימות \ מדינות מסוימות תמונה מעט שונה לגבי התפוצה של מופנמות ומוחצנות.
    הטענה של דורין שאנו חברה מוחצנת ,יש בה הגיון מסוים בעיני ברמת האווירה החברתית השלטת.. אבל מכיון שאנו חברה מאד הטרוגנית והתכונה מאד מורכבת לדעתי לא סביר שיש כאן יותר מוחצנים מאשר מופנמים..
    אנחנו המופנמים איננו מיעוט סטטיסטי..
    אינני מומחית בתחומים הללו… ..ולכן אשמח להתייחסותך\כם..
    יש רופא במטוס?

  51. דורין.. מחכה לפוסט שלך על מה דעתך לגבי זה שכדי באמת לחסוך מיליון וחצי שקלים (אחרי שירות צבאי..) צריך להתגורר עם ההורים עד גיל 30 או 32.. האם זה לגיטימי? האם לגיטימי לדרוש את זה מההורים? רק כך אפשר לחסוך כמעט את כל המשכורת

    • מה זה לגיטימי? אם אתה מוכן לשלם את המחיר החברתי הכבד של לגור עם ההורים עד גיל 30 או 32, ואם הסברת להם את מטרותיך והם מסכימים איתן אז מה הבעיה בדיוק?

    • בעיניי זה לא ראוי. זה לחסוך על הגב של מישהו אחר, של ההורים שלך. זה ההיפך מהעצמאות שדורין מדברת עליה, לעניות דעתי. חייבת להיות דרך אחרת:)

    • אני חושבת שהפיתרון המקובל / נורמטיבי, לפיו ילדים וילדות בני 22 שוכרים את הדירות הכי יקרות והכי מרכזיות שהם יכולים למצוא באמצע תל-אביב כדי להרגיש קצת “עצמאיים” – הוא פרובלמטי מאוד מבחינה פיננסית, וודאי בקונטקסט של עצמאות כלכלית. התופעה הזו בעיני שניה בחומרתה לנטייה הרווחת לקחת משכנתא ענקית לפני גיל 30 על דירה שלא נופלת בגודלה מהדירה של ההורים (הרי אוי ואבוי למי שיתחיל מקטן, מה החברים יגידו? )

      בקיצור, דעתי היא שהמטרה מקדשת את האמצעים. אם זה מקובל על דעת הוריך ואם שהותך במחיצתם יש לה ערך מוסף (נגיד, תיקונים בבית, קניות, וכו’) ולא מהווה רק עול, אני לא מוצאת פסול בעניין.

    • היי ירון, אני לא חושבת שמדובר בכזה עול עבור ההורים שילדם ישאר לגור איתם עד גיל מעט יותר מאוחר, מבחינה כספית הוצאות הדיור שלהם לא משתנות בגלל שגם אתה גם עימם, מלבד ההוצאה על אוכל ואולי קצת חשמל ומים. אבל……….. לדעתי אדם שלא יצא מבית הוריו עד גיל כזה מוותר ויתור עצום על האושר והסיפוק שבבניית חיים עצמאיים, אני עזבתי את בית הורי בגיל 23 ומצאתי דירה עם שותף ששילמתי עליה מעט יחסית, ואין כמו תחושת העצמאות והערך העצמי שהמהלך הזה נתן לי. אני בטוחה שתוכל למצוא פתרון ביניים של מגורים בזול אבל לא בבית ההורים. אם אני מבינה נכון אתה היום משוחרר טרי מצה”ל וכנראה עדיין אינך מרגיש את הצורך לעזוב את הקן, אבל לקראת סוף שנות העשרים או קודם לכן רוב הסיכויים שתרצה לעזוב והשיקול הכלכלי יהיה משני לעומת רצון זה

    • ירון, אני ממליץ לך להשאר בבית ההורים עד כמה שאתה יכול.
      לגבי עול ההורים : אז לפי גורג’ קרלין לרפובליקנים חשוב שהילד יגיע לעולם , הם נגד הפלות כמובן. מהרגע שהוא הגיע לעולם אז שכפוי הטובה יסתדר לבד . אצל דמוקרטים זה כמעט הפוך- אז אני מקווה בשבילך שיש לך הורים דמוקרטים.
      .
      בכל מקרה ההורים לא מספרים אף פעם על היתרונות שההורות מביאה

  52. היי ונסה,
    את צודקת שאקלים חברתי עוזר, וכדי לקדם אקלים שתומך בלקיחת אחריות אישית התקשורת יכולה וצריכה להציג כתבות בדיוק הפוכות מזו המדוברת, למשל כתבות על אנשים שגדלו בעוני אבל לקחו את גורלם בידם ויצרו לעצמם מציאות טובה יותר. בנוסף, חינוך פיננסי במוסדות הלימוד לדעתי כן יעזור לאט לאט. חייבת להגיד שאני חברה גם בקבוצת “מאמאזון” בפייסבוק (כ-50 אלף אמהות), פעם בכמה זמן עולה שם פוסט כלכלי בו מישהי מבקשת עזרה וייעוץ מחברות הקבוצה. אני לרוב נחרדת מהתגובות (ברובן, לא כולן) אשר קוראות לה “להמשיך לחיות את החיים כי מגיע לה”, “בסוף הכל מסתדר, ככה כולם חיים” (על תכנון שמעתן בנות?????) ועוד אמרות בסגנון של תרבות ה”יהיה בסדר”. בקיצור, אני מסכימה עם כל מה שאמרת, אבל כן הייתי מוסיפה שהייתי רוצה לראות יותר חינוך פיננסי בבתי הספר וגם באופן כללי כמו שאת אומרת, במידה והאקלים החברתי היה כזה שמקדם אחריות אישית של אנשים ולא האשמת הממשלה – כנראה שלהרבהאנשים היה יותר טוב לחיות כאן

    • קרן,vanessa
      מעניין מה שאתן כותבות.
      אני באמת לא יודע לפעמים מה דעתי בתחום המקרו על העניין.
      אני יכול לומר מניסיון אישי שאני חושב שגם אם הייתה פה תרבות של חסכון הייתי מעדיף את הפינה השקטה המופנמת שלי מן המוחצנות השלטת. אני זוכר בין השאר שטיילתי במזרח לאחר שירותי הצבאי הייתה בקרב הישראלים תרבות של חסכון ויחד עם זאת הייתה תחרות מוחצנת מי חוסך יותר. אני זוכר שבערך בזמן הטיול
      קראתי ספר של פול אוסטר – “המצאת הבדידות” ובו הוא מספר שאביו מספר שכסף שימש לו כהגנה מפני העולם.
      עובדה שאני זוכר זאת עד היום – מי שמבין את המשפט הזה לא צריך יותר הסברים.

      בנושא אחר קצת יותר קליל – שמתי לב שיש נוהל מתנות ילדים חדש באזורינו – כשיש לילד יום-הולדת קונים המהדרין (בני משפחה וחברים)לכל אחיו גם מתנות כדי שלא ירגישו מופלים חס וחלילה. זה מזכיר לי משחק ילדות שכנראה חלף מן העולם – חיובים … מאחר וכנראה יש באופיי מאפיינים פתולוגיים ( שלמדתי לאוהב ולחבק – ממליץ לכולם) אני נהנה להצהיר לבאים בהתאם ובנוסף לחוקי המשחק העתיק שהמחויב לא מתחייב ולא מחייב בדבר, כולי רחמים על המחויבים שנאלצים לתור לקניון הקרוב למספר חנויות ולבזבז את זמנם וכספם מחשש מדחייה חברתית.

  53. מתעניין בביולוגיה

    ברלינאית,

    ארה”ב, ברזיל וישראל הן כולן מדינות הגירה, אבל לא נובע מכך שהרכב האוכלוסיה זהה בשלושתן, וגם לא נובע ששיעורה של מחלה תורשתית כזו או אחרת זהה בשלושתן, או שתפוצתו של גן או צירוף גנים שמשפיע על המופנמות (אם יש כזה) הוא זהה בשלושתן.

    בקריאת דבריך התעורר בי הרושם שהאפשרות לקיומם של הבדלים גנטיים בין אוכלוסיות אינה נוחה לך מבחינת השקפת העולם, ומעוררת בך חשש מגזענות או לאומנות, או משהו כזה. יתכן שזו הסיבה שכל כך חשוב לך להדגיש שגם *בתוך* כל אוכלוסיה ייתכנו הבדלים — שזו בכלל לא הנקודה.

  54. דורין,
    אני אחד מאלה שמישכנו את עתידם וחייהם עבור דירה (התמזל מזלי ומדובר בדירה תל אביבית חביבה).
    כשאגמור לשלם את המשכנתא יהיה לי מה להשאיר לילדיי.
    אם לא היו ל ילדים, לא היה לי כל בעייה לגור ביער.
    אגב, שלא נדע כמובן מצרות, אבל עבור ילדיי אני גם מוכן לתת הרבה יותר (והמבין יבין).

    ילדים (ובייחוד עתידם של ילדיי) – הוא גורם כל כך מרכזי בהתנהלות של רובנוץ

  55. האווירה כאן היא שבארה”ב יותר קל להגיע לעצמאות כלכלית כי מרוויחים יותר והעלויות נמוכות לעומת ישראל.

    מתוך ניסיון אישי של מגורים ועבודה שנים רבות בארה”ב אני מרגיש כי האמת היא הפוכה: האמריקאי הרגיל חי ממש מהיד לפה. הוא ממש מוכרח את השכר שהוא מקבל כל שבועיים כדי לשלם את שכר הדירה או המשכנתא, הליסינג לאוטו, הלוואת הלימודים ותשלומי כרטיס האשראי.

    האמריקאי הרגיל נמצא בחרדה שלא יפטרו אותו כי אז הוא מוצא את עצמו ברחוב בלי בית, בלי אוטו ובלי ביטוח בריאות.

    הכרתי הרבה אמריקאים רגילים שלקחו כל עבודה שהשיגו: מהנדסים שהפכו לנהגי מוניות ונהגי משאיות רק כדי לשרוד.

    בישראל יש משפחה שתומכת, מה שלא קיים בארה”ב. כאן אפשר לגור עם ההורים, לנהוג את האוטו של אבא, לקבל עזרה מהם ללימודים ולקניית דירה. בארה”ב זה ממש לא מקובל.

  56. יוסי, לדעתי למי שמסגל את צורת החשיבה שמוצגת בבלוג הזה וחוסך אחוז ניכר ממשכורתו יותר קל לעשות זאת בארה”ב, ואז הוא לא מגיע למצב שתיארת. כמובן שזה ממש לא אומר שרוב האמריקאים אכן עושים זאת, זה רק אומר שלאדם נתון שכן חושב ופועל בצורה הזו יהיה יותר קל שם מאשר כאן.

  57. מחזק את תגובתו של אורן. הרי כל תרבחת הצריכה היא מוטרפת יותרבארה”ב מאשרבארץ. ישראל היא ארה”ב בפיגור של עשור. טיילתי בנפאל עם אמריקאית ואני זוכר שהיא השתמשה בכרטיס דביט וכשהוא נגמר עברה לאשראי והבנתי ממנה שלא באמת היה לה כסף לטיול אלא שכולו בא מהלוואות דרך כרטיסי אשראי. היא הגדירה זאת כ-american way of life.

  58. היום ראיתי כתבה על גרסא גרמנית של דורין – http://www.ynet.co.il/articles/0,7340,L-4534541,00.html !!

  59. אני ממש מזדהה עם מה שאת כותבת , זה בדיוק מה שאני חוויתי, כל התקופה שבה ניהלתי קריירה באופן אינטנסיבי , הרגשתי שאני צריכה להיות מוחצנת ולשים עליי מסכות למרות שאני לא כזאת. למרות שהנסיבות שהביאו אותי כרגע לא לעבוד לא היו מרצון , התחלתי לחפש משמעות לחיים ולקרוא את כל מאמרייך בבלוג זה , מה שנתן לי הוכחה לכך שאכן הדרך שלך היא הנכונה. לאחר סוג של התפכחות , זה מאוד קשה לחזור חזרה אחורה וללבוש שוב מסכות ולהעמיד פנים כשאתה רגיל לחיות בדרך שלך עם חירות , חופש ואותנטיות .

  60. סופר-עצלן

    אכן פוסט מצוין, וגם מרבית התגובות.
    מכיוון שרובנו לא נמצאים בקצוות של הסקלה (לא בנושא המופנמות ולא בנושא הפרישה מוקדמת), השאלה המעניינת בעיני היא איך למצוא את שביל הזהב. כלומר לקנות במידה (לא יותר מדי אבל גם לא מעט מדי), לעבוד במידה, וכו’. כמובן שזה משתנה מאדם לאדם. אולי לסולידית מתאים לעבוד 10 שנים, לי מתאים 25, ולמישהו אחר מתאים 40. אני לא חושב שעבודה שווה שיעבוד, אלא שצריך לדעת לפרוש בזמן המתאים לכל אדם, לפני שאתה ממצה ונמאס לגמרי.
    בנוסף כדאי לזכור שכלכלה זה לא הכל בחיים. מסכים לגמרי שקניית דירה היא פעולה שגויה מבחינה כלכלית נטו, אבל עלינו לזכור גם את היתרונות הלא-כלכליים שבצידה (אחסוך את הקלישאות המוכרות בנושא).
    אני לוקח את הפוסט לכיוון החיובי של “בואו כל אחד ימצא את האיזון האופטימאלי עבורו”, ובהחלט לגיטימי שאנשים כמו הסולידית יבחרו לפרוש מוקדם יותר מאחרים. זה לא אומר שכל השאר טועים ושוטים משועבדים, אלא שכל אחד עשה את הבחירות שלו. יכול להיות שיש מתאם למופנמות/מוחצנות, אבל מה יעשה אדם מוחצן? הרי זו לא אשמתו שהוא מוחצן… והרי לא נכריח אותו לפרוש מוקדם רק בגלל שזה אפשרי כלכלית ומתאים לחלק מהאנשים.

  61. אביעד גוז

    יפה לך

  62. בפני הקורא העברי ?! לגברתי יש גם קוראים ערבים כמוני. הידעתם? בכל אופן כיף לקרוא הבלוג הזה. במיוחד שאני עובד מהבית עם אתרי אינטרנט.
    נאשף. (טייבה)

  63. עמוס מהמרכז

    סופר עצלן, גם אני בהתחלה לא הבנתי את ההיגיון מאחורי הדברים בבלוג. מה שדורין אומרת זה לחסוך מספיק בשביל שתהיה לך הבחירה אם אתה רוצה לעבוד או שלא. היא לא אומרת שתצא לפנסיה בגיל 30, היא מתכוונת שתהיה לך הבחירה איפה להשקיע את זמנך מגיל 30 והילך.
    חוץ מזה, קשה למצוא את האיזון במציאות של היום כי לרוב לא מקבלים חצי כסף על חצי משרה אלה רבע ואי אפשר לקבל משרות רווחיות.. ברוב המקרים זה או בפנים חזק או בחוץ לגמרי.. נניח אני בצבא, קצין בקבע, אני לא יכול להיות בחצי משרה או לעזוב לחצי שנה ולחזור. אני חייב להיות תמיד100% בפנים או לצאת בלי אפשרות לחזור. אני אוהב את העבודה שלי, אבל היה נחמד אם היה פחות תובעני.

  64. הפוסט הכי טוב שקראתי עד כה. מקווה שישנם עוד כאלו בהמשך 😊

  65. המחפשת

    היי דורין,

    אהבתי את הפוסט ואת הניתוח הרגיש והמדויק של הלך הנפש האינטרוברטי.

    בהקשר זה חשוב לי להדגיש שלמרות שאינטרוברטיביים אינם בהכרח ביישנים, מיזנטרופים או דיכאוניים – הם בהחלט עלולים להיות רגישים יותר להתנהגויות כאלו משום, שכפי שכתבת, הם פעמים רבות מפנימים את ההשקפה השלילית של החברה בנוגע להתנהלות החברתית שלהם.

    לא כולנו “פגומים” באותה המידה. חלקנו קיבל מנה כפולה ואף יותר מאותם זמנים שבהם הבחירה הייתה באמת אפסית (גיל 0) ועד שיכולנו לפחות מבחינה חוקית, פיסית וכלכלית להיות אדונים לגורלנו (גיל 21 לכל הפחות). בחישובי הזמן האלו לא כללתי התפתחות רגשית-אישיותית-פסיכולוגית שלהערכתי נדרשים לה לפחות 7 שנים נוספות לאחר גיל 21 (בערך בגיל 28).

    הפוסט מציג עמדה פסיכולוגיסטית לפיה מקור הבעיה הוא תמיד נפשי-פנימי. עמדה זו תואמת כמובן לעמדת הסוכנות (Agency) – שאותה הצגת במספר פוסטים בהם גם “הבהלה לברלין – הטוב, הרע והמכוער”. עמדה נוספת היא העמדה המבנית (Structure), הסטרוקטורלית, שגם אותה הצגת באותם פוסטים. הטענה העקרונית של העמדה הסטרוקטורלית היא שאנחנו לא “מוח בקופסא” – אנחנו מושפעים ומופעלים ללא הפסקה על ידי גירויים חיצוניים. ואין דבר כזה חלל ריק מגירויים חיצוניים. גם ספר הוא גירוי. לטענת עמדה זו, אנחנו במקסימום בוחרים בסוג ההשפעות החיצוניות שיש עלינו. זהו. אני בוחרת לקרוא ספר ומישהו אחר בוחר לצפות בטלוויזיה.

    אבל גם כאן יש הגבלה. הזכות לבחור היא לא משהו שנולדנו איתו. היא משהו שאנחנו צריכים להרוויח בכל יום מימי חיינו. בגיל 0 הייתה לנו 0% בחירה. לפיכך, הייתה עלינו 100% השפעה פסיכולוגית, פיסית וקוגניטיבית של הדמויות שטיפלו בנו. זה נכון שכולנו “נפגמנו” במידה זו או אחרת מהדמויות המטפלות שלנו. אבל יש אנשים שנפגמו יותר. וכשהם קוראים שהם “קורבנות” ומזלזלים בהם ולא מבינים או מעריכים את המאמץ הנפשי שנדרש מהם על מנת להשתחרר מהלך הנפש ה”קורבני” – הם לא מפסיקים להיות “קורבנות”, אלא להיפך, מרגישים שהם צריכים להוכיח שזה באמת מאמץ נפשי יוצא דופן. למען האמת, אני חושבת שזה מאמץ נפשי כל כך קונקרטי וחומרי שאפשר ממש לכמת אותו בשנים ולומר לאדם בדיוק כמה זמן ייקח לו להתחזק מספיק מבחינה נפשית על מנת לאמץ לעצמו עמדה של “אדון” ולא של “עבד”.

    ומעבר לכך, גם במקרה הקיצוני ביותר של השתעבדות לעבודה בשכר – תמיד ניתן למצוא אדם יוצא דופן, שחיי הפנאי שלו, המחשבות שלו, הנפש שלו ואני מעזה לומר אפילו הנשמה שלו, מבטאים שאיפה לשחרור משיעבוד פנימי. הלא גם עבד יכול להרהר בתורות פילוסופיות בעודו מנקה את פירורי הישיבה של מלכי החברה שבא הוא עובד.

    מאחלת לך שנה של לימוד והעמקה.

    חזקי ואמצי והמשיכי להפיץ את אורך.

    באהבה.

  66. סיון סניור

    את מדהימה. בורכת בעין חדה ויכולת לתאר ולדייק ולשקף בדיוק איך אנחנו מרגישים – המופנמים ש”אנסו” את עצמם לנסות ולהיות כמו כולם. לשמחתי גם אני פרשתי 🙂 אמנם בדרך שונה לגמריי משלך, אבל… העיקר לחיות חיי חופש ורווחה.

    תודה על כל הידע שלך
    אני נפעמת ומיישמת!

השאר תגובה