בית » עצמאות כלכלית » לא אמא, לא עובדת, אישה משוחררת!

לא אמא, לא עובדת, אישה משוחררת!

אתמול פורסם דו”ח השכר במגזר הציבורי במשק, וכרגיל התברר שנשים מאיישות פחות תפקידים ניהוליים בכירים, עובדות פחות שעות וכפועל יוצא מרוויחות פחות מגברים.

נתוני השכר במשק מהוים מזה שנים סדין אדום עבור ארגוני הנשים. מדובר, מבחינתן, בהוכחה ניצחת לחוסר השיוויון הטבוע בחברה הפטריארכלית בה נגזר על מיליוני ישראליות לסבול בעל כורחן.

שמעתי אתמול את נציבת שיוויון הזדמנויות בעבודה במשרד הכלכלה מתראיינת ברגשנות לגלי צה”ל וקוראת לשרי הממשלה לקדם נשים לדרגות בכירות כדי לתקן את ה”עוול ההיסטורי”, לא לפני שטרחה להדגיש מדוע נשים טובות יותר ולמה מגיע להן דירוג רכב יוקרתי יותר. הנציבה המכובדת רוצה, כך משתמע, שנשים יעבדו יותר וירוויחו יותר כסף.

היא רק שוכחת שלמעלה ממחצית מהנשים במשק בוחרות שלא לעבוד במשרה מלאה, או שלא להתקדם לתפקידים ניהוליים מלחיצים. חלק גדול מהן בחרו כך מתוך רצון כן ותמים להגשים את האידיאל הפמיניסטי המכונה בלעז having it all – השאיפה הבלתי אפשרית לאיזון בין עבודה, משפחה והגשמה עצמית.

הצרה היא שלפמיניזם בישראל בגלגולו המודרני אין בדיוק מוניטין של תנועה סבלנית המתייחסת בסלחנות ובהבנה לחופש הבחירה של נשים. איך אמר ג’ורג’ קרלין, “כאשר הפאשיזם יגיע לאמריקה, הוא לא ילבש חולצות חומות ומגפיים גבוהות. הוא ילבש נעלי נייק וחולצות סמיילי”.

על רקע זה אני מצליחה להבין מדוע יש נשים, המגדירות עצמן פמיניסטיות, שרואות בי כמי שבוגדת בעקרונות היסוד של המהפכה הפמיניסטית. הרי בחרתי בחירה מודעת שלא לחיות לפי חלום ה-“having it all”: לוותר על קריירה, על משפחה, על ילדים. אני אחת מיני רבות שמורידות מבחירה את ממוצע השכר לנשים במשק. ואם לא די בכך, אני חושפת את עצמי (שוב, מבחירה), ל”עוני מתמשך“, ועוד כותבת על כך בלוג.  פלא שארגיז את עדת המיליטנטיות?

כל זה גרם לי לתהות: האם הדרך היחידה לחוות שיוויון, עצמאות והעצמה נשית היא באמצעות טיפוס עקבי ומזהיר בסולם הקריירה? באמצעות רכב ליסינג מפואר יותר? באמצעות מכירת שעות רבות יותר למעסיק? האם זהו “שחרור האישה” המיוחל? האם אין דרך בריאה יותר לבטא את העצמאות שלנו?

עצוב לי לומר, אבל הרעיון של “אמא עובדת” הוא שקר גס ואכזרי. אף אישה לא יכולה להשקיע בקריירה שלה, במשפחתה ובעצמה במידה שווה, ולהצטיין בשלושת התחומים גם יחד. קרייריסטיות מוותרות על עצמן ועל הילדים למען הקריירה. עקרות בית מוותרות על עצמן ועל עצמאותן הכלכלית מען הילדים. אימהות עובדות מנסות לזגזג בין העבודה למשפחה, לא מצטיינות לא בזה ולא בזה, ובדרך מוותרות על עצמן כמעט לחלוטין.

מי מביניהן באמת “אישה משוחררת?” תגידו לי אתם.

פמיניסטית או לא?

כאישה שהגיעה לעצמאות כלכלית בכוחות עצמה, שלא חייבת שום דבר לאף אחד, אני מלאת הערכה והוקרת תודה כלפי ההישגים שקצר המאבק הנשי לעצמאות ולשיוויון מגדרי במהלך המאה העשרים.אני מאמינה בכל לבי בשיוויון הזדמנויות מלא בין המינים. אני מאמינה שלכל אישה (ולכל גבר) צריכה להיות האפשרות והזכות המולדת לבחור מה לעשות בחייה: קרייריסט(ית), אמא / אבא עובד(ת), עקר(ת) בית, או אלהורי(ת) חופשי(ה) מבחינה כלכלית.

זוהי, בעיני, תמציתו של הפמיניזם האמיתי, ולפי ההגדרה הזו – אני פמיניסטית ברמ”ח איברי.

יחד עם זאת, אני לא יכולה לשייך את עצמי לציבור המתקרא בפי עצמו “פמיניסטי”, לפחות לא בגלגול המודרני של הרעיון כפי שהוא בא לידי ביטוי בשיח הציבורי בישראל.

בחלקו הגדול זהו מחנה קיצוני שחרת על דגלו מאבק אלים, פסאודו-ליברלי בחירות הביטוי (למשל: פורנוגרפיה) ובחופש העיסוק (למשל: זנות) של נשים וגברים כאחד; מקדם “עליונות נשית” כמנטרה שוביניסטית-סקסיסטית; ושבחלקו הלא קטן, כך אני חושדת, מונע משנאת גברים טהורה.

פועלן הציבורי של חלק לא מבוטל מהפמיניסטיות בישראל מנציח את מעמדן של נשים כמיעוט חלש ונדכא הזקוק להגנה. אני חושדת שהן עושות זאת מפני שאחרת לא יהיה בסיס לגיטימי לפעילותן. הן מציתות מלחמה מגדרית מיותרת, שספק אם יש בסיס אמיתי לקיומה. ארגוני הנשים, במובן זה, אינם שונים מהותית מתנועות כמו ש”ס, להן יש אינטרס בשימור רעיון של “קיפוח”, גם אם הוא לא באמת קיים. 

תודה ענקית לקורא Ruben שהודיע לי שכפתור ההרשמה לרשימת התפוצה הפסיק לעבוד. זה תוקן.



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

26 תגובות

  1. מאבק הנשים לשיוויון בעבודה מתייחס בעיקר לשיוויון בשכר, שיוויון הזדמנויות, ותנאים (תנאים ראויים ליולדת ואמא – כמו בגרמניה למשל). בהקשר הזה המאבק חשוב ואף חיוני. אבל התפיסה שקשורה לזה, כאילו שיותר מטלות ויותר שעות עבודה משקפות הצלחה ושיוויון היא אכן עלובה ולא קשורה לפמיניזם במובנו הצרוף. גם מסכימה איתך שפשוט אי אפשר “לעשות את הכל” וגם מי שלכאורה “מצליחה” בזה משלמת מחיר רצחני ולא אנושי.

  2. כל הכבוד. סוף סוף מישהי שאומרת את האמת – כאשר מותחים יכולת לקצה לאורך זמן, היא תיקרע בהרבה מקומות. עדיף להתמקד בדבר או שניים, ולעשות אותם טוב, וגם להשאיר קצת זמן לעצמך.

  3. מה שנקרא היום “פמיניזם” אין לו קשר לפמיניזם המקורי. הפמיניזם המקורי, הליברלי, דרש שיוויון פוליטי וחברתי – ובעיקר מיני – לנשים. השיוויון הזה הושג עקרונית (בכך שהמדינה והחברה מכירות בכך שנשים זכאיות ליחס שווה מבחינת החוק), ולכן הפמיניזם הליברלי סיים את תפקידו.
    ה”פמיניזם” של היום, הרדיקלי, הוא תפיסה אחרת – זו תפיסה שמגדירה תמונת עולם מסויימת, לפיה הקבוצה של “הגברים” שולטים בחברה, וכנגדם עומדת הקבוצה של “הנשים”, שהן הנשלטות, ונתונות ל”דיכוי” מבחינות שונות, ובעיקר מהבחינה המינית.
    את המצב הזה התפיסה הזו רוצה לשנות, שהגברים לא ישלטו בחברה, ולא ידכאו את הנשים.
    הבעיה היא שתמונת העולם הזו שקרית. הגברים הם לא קבוצה, וגם הנשים לא. רוב הגברים בעולם מחשיבים אינטרסים של אשה אחת לפחות הרבה מעל האינטרס של גברים אחרים. למעשה גברים מתחרים זה בזה, כדי להיטיב עם נשים שהם אוהבים, ולא – כמו שטוען הפמיניזם הרדיקלי – משתפים פעולה זה עם זה כנגד נשים.
    גם נשים לא בדיוק נמצאות כולן באותה חבילה, וגם הן מתחרות זו בזו.
    מכיון שתמונת העולם שלו שקרית, הפמיניזם הרדיקלי טוען טענות ודורש דרישות שרוב הציבור תופס כמופרכות ואפילו הזויות. הפמיניזם הרדיקלי הוא אכן לא בעד נשים כמו שהוא נגד גברים. הוא אומר שמתוך הנגד-גברים יצא בעד-נשים, אבל זה לא נכון.
    זו הסיבה שהאמירה “אני לא פמיניסטית” היא אחת המושמעות ביותר ע”י נשים.

    • תפיסת העולם הזאת לא שקרית לגמרי, ונשים הן חלק מוחלש בחברה בהרבה מקומות בעולם – זאת פשוט עובדה. כמובן שזה לא מצדיק תפיסה רדיקלית נגד גברים, אבל יש עדיין מה לשפר ביחס החברתי פוליטי כלכלי ונשים.

      • יש קבוצות מוחלשות בכל חברה, ונשים כקבוצה אינן מוחלשות בשום חברה. יש נשים שהן יותר חזקות ויש שיותר חלשות, כפי שיש גברים שהם חזקים וחלשים.
        צריך גם לזכור שמה שאנחנו רואים כחולשה (נאמר, היחס לנשים בדת) הוא לא באמת כזה. כוחה של אשה צריך להיבחן ביכולת האמיתית שלה להשפיע על חייה, ביחס ליכולת של גברים. נשים משיגות הרבה ממטרותיהן ע”י הפעלת גברים, ורוב הגברים בכל העולם רואים את סיפוק המטרות של הנשים בחייהם כייעוד עליון.
        עצם ההצלחה של הפמיניזם הליברלי הוא הוכחה חד משמעית לזה – אם נשים כל כך חלשות, והגברים כל כך מאוחדים כנגדן, איך זה שהשיגו את מטרותיהן?
        התשובה הפשוטה היא שגברים רוצים לתת לנשים את מה שהן רוצות. פשוט לוקח לנו זמן להבין מה הן רוצות.

  4. יוסי – לייק לתגובה.

    גורג’ קרלין – הגדול מכולם.
    כאן הוא קושר בין פמיניזם למוסר עבודה. חפשו ביוטוב – לא מומלץ לעדינים .
    Pissing off the Feminists George Carlin

    • ג’ורג’ קרלין כמו כל הומינסט גדול היה מודע ליסוד הרוע שיש באדם ולא התכחש לו.
      יסוד שאלן ווטס הגדיר בצורה נפלאה The Element Of Irreducible Rascality.

  5. בעייני,השכר הגבוה יותר שניתן לגברים זו אפליה מתקנת. כדי שלא יבינו שהם מנוצלים על ידי המדינה והנשים.

  6. אפרופו נשים ועבודה, נזכרתי במשהו שעליו נשים צריכות להילחם בחירוף נפש – שהמדינה תכיר בעקרת בית שמגדלת ילדים ומטפלת במשק הבית כעובדת לכל דבר ועניין ותיתן לה סוג של משכורת או קיצבה (נניח בסכום שבין קצבת נכות לשכר מינימום). כי הרי המציאות היא שנשים מקבלות שכר עבור אותן עבודות בדיוק רק כשהן עושות אותן עבור אחרים בעוד הן נאלצות להזניח את ילדיהן ו/או לשלם למישהי אחרת שתעשה עבורן את אותה עבודה… כלומר נשים מבזבזות את מיטב זמנן וכוחותיהן בטיפול בילדים ומשק בית של אחרים כדי להרוויח משכורת שאותה ישלמו במלואה (או כמעט במלואה) לאשה אחרת שתטפל בילדיהן שלהן וכו’. חלמאות ואכזריות במיטבן. ואם זה לא אנטי-פמיניסטי אני לא יודעת מה כן.

    • נשים מקבלות משכורת רק על גידול ילדים של אחרים ולא על של עצמן כמו שכל אדם מקבל משכורת רק על דברים שהוא עושה עבור אחרים ולא עבור עצמו(גידול ילדים נחשב כאחריותו של מי שהוליד אותם ולא כאחריות החברה).
      לשלם את כל המשכורת עבור מטפלות וכו’ זה באמת טיפשי למי שמעדיפה להיות בבית. זו כמובן לא סיבה שהממשלה תשלם לה במקום.

  7. ברלינאית,

    ראשית- במובן הרחב ומתוך הקשר לנושא הדיון -לא הגעת לאן שהגעת בכוחות עצמך..( את בעצמך מודה שורה אח”כ להשגים של התנועה הפמיניסטית ) את יכולה היום לעשות מה שאישה לפני מאה שנה ברוב\ כל המדינות לא יכלה לעשות- להיות בעלת חשבון בנק , לרכוש השכלה אוניברסיטאית , לבחור..ועוד ועוד..והתודות ל… סופרז’יסטיות המושמצות עד היום ( אם לצטט רק אותך “רגשניות” “שונאות גברים “מציתות מלחמה” בעלות אינטרס לשמר קיפוח”) כמה סטריאוטיפים על נשים בפוסט אחד!
    לחילופין ניתן להשתמש בביטויים הבאים רגשניות = מלאות להט , שונאות גברים=נפגעות גברים, מציתות מלחמה = לוחמות , בעלות אינטרס לשמר קיפוח = מגויסות לשימור אינטרסים של מקופחים
    ד.א. אני ממש מתרגזת מהנטייה העיקשת של נשים לא לקרוא לעצמן פמיניסטיות. , הנטייה הזו מאד רווחת.. אני ממש ממליצה לכל הקוראים כאן לעשות ניסוי קטן.. לכו למקום העבודה שלכם ( אופס.. כנראה לא המקום הנכון להמלצה כזו.. (:
    ותשאלו שם קבוצת נשים מי מהן מגדירה את עצמה כפמיניסטית… אתם תופתעו מהממצאים.. ( מיעוטן יעשו זאת) ומה הבעיה עם זה בעצם?
    שאם תשאלו את זה אחרת.. ( מי מאמינה בשוויון זכויות לנשים ולגברים? מי מאמינה בשכר שווה על עבודה שווה? וכו.. פתאום תגלו שכמעט כולן מסכימות עם עקרונות הליבה של הפמיניזם..
    פרופ אריאלה פרידמן ממש טרחה לעשות על כך מספר מחקרים.. – ובדקה אמפירית את הנושא – היא מראה שאחוז עצום מנשים שמביעות הסכמה עם מגוון עמדות פמיניסטיות לגווניהן – בכל זאת מתעקשות להגיד באותה נשימה “אבל אני לא פמיניסטית” ..
    ולמה? בעיקר בגלל תפיסות סטריאוטיפיות מושרשות מאד הרואות בפמיניזם ובעיקר במאבק הפמיניסטי משהו הסותר נשיות . ממצא מעניין נוסף שלה הוא שרבות מאלו שכן מגדירות עצמן פמיניסטיות מסתפקות במאבק “בתוך הבית” לשוויון בכוחן בתוך הזוגיות והמשפחה ומתנגדות מאד למאבק ציבורי בנושא למרות שהן מכירות בחשיבותו ובהישגים שהוא מביא. וגם לכך היא נותנת הסברים מאד מעניינים…
    דבר אחרון- מתוך הכרות עמוקה עם הנושא של זנות ופורנוגרפיה , בכלל ובהקשר הפמינסטי בפרט..חשוב לי לציין מספר עובדות ( אמפיריות ,בדוקות , ידועות לכל בעלי המקצוע בתחום)
    9\10 נשים בעסקי הפורנוגרפיה והזנות הן נשים שעברו תקיפה מינית התעללות ו\או ואונס נמשכים במהלך חייהן עד לאותה “בחירה” בעיסוק הנ”ל…
    מאד לא ליברלי מצידי אבל אלו הנתונים היבשים..
    ד.א. לא מאד רחוק מהנתונים לגבי הנשים ( האמיתיות לא אלו מהפורנו במחשב ) שתתקלו בהן מחר בבוקר.. פשוט תספרו , 4 1,2,3, הרביעית עברה תקיפה מינית , וכשתגיעו ל8 זו אשה שעברה אונס..
    ד.א. הנתונים הנ” ל מעוגלים כלפי מעלה רק כדי שיהיה יותר קל לעכל..
    נסו לנחש מה הסטטיסטיקה לגבי הטרדה מינית…

    • מסכימה איתך לגמרי. אני פמינסטית דהיינו דוגלת בשיוויון זכויות והזדמנויות לנשים. בנוסף מתנגדת לכל צורה ואופן של זנות ופורנוגרפיה וכל סוג של זילות ופגיעה באדם באשר הוא. אין אדם שמגיע למצב כזה “מבחירה”.

    • גם אני מסכימה איתך לגמרי, ברלינאית. אני פמניסטית גאה 🙂

    • מחזיראור

      רק עכשיו משום מה נתקלתי בתגובה שלך.
      מסכים ומחזק.

      היום יש גם גברים פמיניסטיים. אנחנו נדירים, אבל קיימים.

  8. מוטי רודשטיין

    אם כבר הזכרתם פורנו…
    לדעתי, מדובר במגיפה משתוללת שפוגעת בכולם (נשים, גברים, וילדים).
    ההנאה מסקס (כמו ההנאה מדברים מתוקים) הגדילו את השרידות של אבותינו, בתקופות של מחסור. אבל בימינו, בזכות הטכנולוגיה, היצר המיני נתון במתקפה מתמדת. פרסומות, פורנו, ואפילו סתם אנשים ברחוב שעוקבים אחר צו האופנה (בהצלחה), מציבים אותנו במצב בו הגנים נכנסים לפעולה ומפריעים לקו המחשבה. אני נשוי באושר, ולא רוצה ילדים, אבל הגוף שלי מאותת לי כל פעם שאישה יפה נכנסת לפריים. זה כמו פרסומת מהעידן הפרהיסטורי שלא הצלחתי לכבות.
    רב האנשים מבזבזים זמן רב מחייהם, בצפייה בפורנו, בניהול רומנים, וסתם בפנטזיות, במקום לקדם את עסקיהם. כמה ילדים באים לעולם כל שנה רק בגלל יצר מיני שתפס פיקוד וסיבך (לשלושת המעורבים) את החיים?
    לדעתי, כולנו קורבנות בעסק הזה.
    הגוף האנושי לא מתאים לעת המודרנית. אני מקווה שנתחיל לראות תחליפים לגוף האנושי בשנים הקרובות. משהו עמיד יותר, שבנוי ממודולים שאפשר להחליף בקלות, שיהיה אפשר לגבות זכרונות, וכמובן, שירוץ על לינוקס.

    • ברנרד דבורק

      Human32.exe הפסיק לעבוד… ווינדוס מנסה לפתור את הבעיה

  9. דורין, מסכים איתך לחלוטין!
    חשוב להבין שה”פמיניזם” הרדיקלי, הוא כלל לא זה ורחוק שנות אור מהפמיניזם הליברלי והסופרז’יסטיות.
    הגישה הנפוצה היום היא מגדריזם, הדוגלת במלחמת מינים, בדומה למרקסיזם ומלחמת המעמדות.

    אני בעד חופש הבחירה של נשים על גופן וחייהן.
    אני בעד שוויון *זכויות* מלא לגברים, נשים ומה שביניהם.

    אני נגד פריווילגיות, זכויות יתר, “אפלייה מתקנת”, חופשות לידה ושלל חוקים פטרוניים המנסים לכפות עמדה מוסרית-תרבותית על נשים, דוגמת ניתוחים פלסטיים ופורנו.

    הכי חשוב – אני מכבד מאוד נשים. ה”פמיניסטיות” לא.

  10. מאד אוהבת לקרוא אותך בדרך כלל אבל הפעם הצלחת להכעיס אותי. לא ברור לי למה לצורך הצדקת הבחירות שלך את צריכה לרמוס ולכתוש כל בחירה אחרת וכמו שהברלינאית אמרה כמעט כולנו פמיניסטיות ו/או חייבות לפמיניזם הרבה.
    ואגב יש נשים שמצליחות לשלב קריירה, משפחה וזמן לעצמן. קוראים לזה הורות שויונית. אם משתחררים מהרעיון שהאשה אחראית לבית ולגידול הילדים ובאמת מגדלים ילדים ביחד אפשר לעשות את זה. זה נדיר אני יודעת וצריך למצוא פרטנר מתאים אבל אפשרי. וזה אגב גם פמיניזם.

  11. ענבל ליבוביץ

    הי,

    אני שמחה על הטקסט. השאלה שעומדת בבסיס הטקסט שלך היא שאלה שהתחבטתי איתה קשות. כמישהי שתמיד היה לה ברור שתהיה אמא עובדת, הפעם הראשונה בה פגשתי אישה אינטליגנטית ומוכשרת שבחרה להישאר בבית כאמא ולגדל את הבנות שלה היתה עבורי סוג של טלטול. האישה שהכרתי בחרה בחירה אמיתית ומודעת, מתוך שותפות של בן זוגה, והיה לי ברור שזה בחירה ממקום מאוד אמיתי וחזק. יחד עם זאת, תהיתי הרבה לגבי ההשלכות החברתיות והציבוריות של בחירה כזו. אמנם לא מצאתי תשובות חד משמעיות, אבל זה שיח שבהחלט חשוב בעיני ובכל זאת, יש לי כמה דברים להגיד:

    א. אני יכולה להבין למה את לא מתחברת להגדרה של פמיניזם מהמקום שבו את נמצאת ומהעמדות שלך כפי שהן מופיעות בטקסט הזה (לא יצא לי עדיין לעלעל ביתר הבלוג). יחד עם זאת, אני חושבת קודם כל שאני לא מסכימה אם האופן שבו את מתארת את הפמיניזם ואת האופי שלו, ודבר שני שחבל לי מאוד שככה את תופסת את זה ועל כן גם חשה עצמך מודרת מהתנועה הזו, שכמו שאמרת בעצמך – אנחנו כולנו חבות (וחבים) לה המון.

    ב. בהמשך לזה ולהקדמה שהקדמתי, אני חושבת שהמקרים של נשים שבוחרות בחירה אמיתית, מלאה, חפה מאילוצים כלכליים וחברתיים הם המיעוט שבמיעוט. אני די בטוחה שרוב הנשים הלא עובדות (כתבת 50%, לא בדקתי), עושות זאת משיקולים כלכליים וחברתיים. לא משתלם להן לעבוד (הן קורעות את התחת בניסיון לשלב עבודה עם אמהות כששוק העבודה ממש לא מותאם לא רק לאימהות אלא גם לא לאבהות, או לחיים חברתיים באופן כללי) וחלוקת התפקידים בתוך הבית היא כזו שהיציאה לעבודה משליכה רק עליהן, גם אם הכסף מפרנס את כולם. הן אלו שצריכות לעשות את מטלות הבית עד שעות הלילה המאוחרות, הן אלה שיפסידו עבודה כשהילדים חולים, הן יעשו ה-כ-ל, ובן זוגן אולי (במקרה הטוב) יגיע מוקדם פעם בשבוע כדי לעזור עם הילדים. זה לא נקרא שוויון. זה לא נקרא פמיניזם (בעיני) אבל בעיקר – זה לא נקרא בחירה חופשית. סתם כדוגמא – בעשרות השרשרורים שיצא לי לראות במאמאזון (שמשם גם הגעתי לפוסט הזה) של אמהות שמלבטות אם להמשיך לעבוד ולקחת חלק במרוץ הבלתי אפשרי הזה, רובן המוחלט התייחסו לשיקולים כלכליים לא רק בהחלטה לצאת לעבוד אלא גם בהחלטה להפסיק לעבוד ולהישאר עם הילדים בבית. נשים שמספרות על משכורות נמוכות שמכסות רק קצת מעבר לעלות הגן/מטפלת/מעון, ועל שעות עבודה ארוכות ובלתי אפשריות מצד שני. זה לא תנאים שמאפשרים בחירה חופשית.

    ג. על אף שאני לא אכנס איתך כאן לוויכוח על השאלה האם נשים הן ציבור מוחלש או לא, או על הטענות לגביהן ארגוני הנשים מקבעים את התפיסה של נשים כקבוצה מוחלשת כדי שתהיה להן עבודה, אני רוצה לומר דבר אחד: המציאות החברתית כפי שהיא היום, היא אמנם מתקדמת ושוויונית אלפי מונים ממה שהיה לפני 100 שנים או פחות, אבל היא עדיין לא מציאות שמאפשרת לכל איש ואישה לבחור מה הם רוצים להיות. שוק העבודה לא מאפשר את זה (כמו שכתבתי קודם), התפיסות החברתיות לא מאפשרות את זה (כפי שהן הרבה פעמים מקשות גם על נשים לבחור להישאר בבית דרך אגב, כנ”ל גם לגבי גברים), וכו’.

    מעבר לכל זה – אם אנחנו כציבור נשים, נישאר כולנו בבית – לנשים לא יהיה שום כח פוליטי. כח מגיע (נכון להיום לפחות) מכסף, מייצוג בקבלת ההחלטות, בפוליטיקה ובמשק. אם נשים לא ידאגו לעצמן, לצערי, גברים לא ידאגו להן, אם כבר מדברים על אינטרסים בקיבוע המצב. ולכן, מעבר לבחירה האישית של כל אישה לעצמה, יש כאן בעיני גם מקום להסתכל ברמת המקרו, על המשמעות של זה על ציבור הנשים והסיכוי שלהן להגיע לשוויון אמיתי ומלא, שיאפשר להן למצות את כל הספקטרום של הזהות שלהן.

    • א. חשוב להבחין בין הפמיניזם של הגל השני לבין הפמיניזם כפי שהוא מדוברר היום על ידי הזרם המרכזי וארגוני הנשים (שההבדלים בינו לבין מה שמכונה פמיניזם הרדיקאלי — דקים מאוד). אני לא חבה דבר למטורפות הללו.

      ב. אני לא בטוחה שירדתי לסוף דעתך גם בקריאה שניה ושלישית. מה זה “בחירה אמיתית”? מי הכריח אותן להביא ילדים מלכתחילה? להקים משפחה?

      ג. את אמנם לא מעוניינת להיכנס לוויכוח, אבל אני עדיין מתקשה להבין מדוע בעידן שבו הפמיניזם ניצח — והוא ניצח — יש עוד צורך להגדיר נשים כמיעוט חלש ופגיע, שזקוק לכוח פוליטי ייחודי, שזקוק שמישהו “יידאג” לו. הפוזיציה הזו היא בדיוק מה שמחליש נשים!!!

      הייתי יכולתי לקרוא לבלוג הזה משהו כמו “בורסה אהובתי” ולשחק על הקלף של “גם נשים יכולות לצאת לעצמאות כלכלית”. . אבל אני כותבת לפרטים (אינדיבידואלים), לא לנשים. אני ראשית אינדיבידואל, ורק אחר כך אישה.

      לכן תמיד אעדיף את מי שידאג לזכויותיי כאינדיבידואל (גם אם הוא *GASP* גבר) על פני מי שתדאג לי כאישה – ובפרט אם האחרונה מונעת מכוח אידיאולוגיה שאינה אלא שילוב מעוות של מארכסיזם אנטי-פטריארכלי ופאשיזם מבוסס מגדר.

      הפמיניזם הרדיקאלי מנוגד 180 מעלות לאינדיבידואליזם. הוא סבור שעלי לתמוך ב”אחיותיי” רק משום שאיברי המין שלנו זהים. סלחי לי על הצרפתית, אבל FUCK THAT.

      • סולי, למה את חושב שהפמיניזם ניצח? רק 6% מחברי הממשלה מאז קום המדינה היו נשים. גם היום יש רק 3 שרות מתוך 18. אנחנו רק 25% מח”כ.
        אנחנו עדיין מרוויחות 70% על אותה עבודה בדיוק שגבר עושה, עם אותו הניסיון ואותה ההשכלה.

  12. אין לי כוח להתווכח גם כאן עם פמיניסטיות מיליטינטיות עיוורות מרוב שכנוע עצמי, הרי אני גם חברה בתנועת “א’ זה אבא”. די אם אצביע על האבסורד הגדול מכולם שנקרא “העצמה נשית”: הן באות לשם משום שהן “נשים חזקות”, אבל הן לא מפסיקות כל החיים שלהן לעבור העצמה מבלי להבין את הפרדוקס. במקרה שלהן מירוץ ההעצמה הוא כמו מרדף אחר הקשת בענן – אם הן זקוקות להעצמה מה כל כך חזק בהן? בכל מקרה, בראבו לרשימה הזאת. טוב לדעת שאנחנו רבות יותר משחשבתי. ותודה.

  13. וואו, בעיני את הפמיניסטית האמיתית הכי גדולה שאני מכיר.

  14. *פספסתי את הפוסט הזה לפני כשכתבתי לך את המיילים בנסיון להבין את עמדתך כלפי הפמיניזם:)

השאר תגובה