בין חרדה מעמדית לצרכנות כפייתית

ב

את "חרדת מעמד" (Status Anxiety), ספרו המשובח של הפילוסוף אלן דה בוטון, קראתי קצת אחרי שיצא לאור בשנת 2004.

הטענה המרכזית של הספר היא שניתן לייחס חלק גדול מקשיי היום-יום בחברה המודרנית לתשוקה הבלתי פוסקת לטפס בסולם החברתי-כלכלי. התשוקה הזו מוצאת ביטוי הן בדחף להיות צעד אחד לפני הסובבים אותנו, והן בעיסוק הטורדני במעמד החברתי שלנו כפי שהוא נתפס על ידי אחרים.

"חרדת מעמד", אם כן, היא הדאגה האובססיבית למקומו של הפרט בסדר החברתי – האם הוא עולה או יורד? מנצח או מפסיד?

כל אדם חרד למעמדו במידה מסוימת. הסיבה לכך היא שככל שהמעמד שלנו גבוה יותר, כך אנשים נחמדים אלינו יותר, ולהיפך.

בכל חברה אנושית — מודרנית וקדם-מודרנית — מי שמעמדו החברתי נמוך זוכה ליחס רע. האגו שלנו תלוי בהערכה החיצונית הזו, ובהיעדרה – הדימוי העצמי שלנו עלול להתרסק.

חרדת המעמד מתמצה ברצון להותיר רושם חיובי על בסיס ה"קנקן", ולא על בסיס מה שבתוכו. זוהי התשוקה להרשים או להתחבב על אנשים שאינכם מכירים באמצעות סממנים חיצוניים: שם המשפחה, רמת ההכנסה, מקום העבודה, מקום המגורים, מספר החדרים בבית, סוג הרכב, איכות הבגדים וכן הלאה.

במילים אחרות – זוהי התשוקה להשתייך ולהתקבל לשורות החברה הצרכניסטית "הנורמטיבית".

חרדת המעמד מתעוררת במלוא עוזה כשאנו מתחרים מול מי שאנו מחשיבים כשווים אלינו – עמיתים לעבודה, שכנים, חברים וכן הלאה.

כשהעמית זוכה בקידום בעבודה או כשהשכן קונה מרצדס חדשה, האינסטינקט הראשוני הוא לא לשמוח בשמחתם, אלא להשוות את הישגיהם להישגינו.  ההשוואה הזו יוצרת תסכול: אנו מרגישים תקועים במקום, בעוד הם מתהדרים בסמלי סטאטוס חדשים ובכך "מתקדמים על חשבוננו".

רבים מתקשים להתמודד עם החרדה הזו. היא מערפלת את חושיהם, גורמת להם לייחס משקל יתר לדעותיהם של אחרים ולאמץ מנטליות עדר קונפורמיסטית.

חמור מכך – היא גורמת להם לשחק את המשחק בעצמם. השכן קנה מרצדס? אני חייב לקנות BMW. החבר קנה דירת ארבעה חדרים? אני חייב קוטג' צמוד-קרקע עם חמישה. כן, אפילו אם אין לי כסף.

כך הופכת חרדת המעמד לחומר בערה לליבוי מדורת הצריכה. היא ניזונה ומזינה את המיתוס שככל שאנו קונים יותר, מעמדנו החברתי עולה. האובססיה הזו היא שגורמת לאנשים להשתעבד מרצון לקריירה תובענית, לתחרות חסרת פשרות, ללחץ, דיכאון ובדידות.

ככל שאנחנו מתקדמים בסולם הקריירה, השכר שלנו עולה בהתאם, ובעקיפין עולים גם היכולת וה"צורך" לקנות סמלי סטטוס אשר "הולמים" את מעמדנו החדש. זו הסיבה לכך שחלק משמעותי ממעמדו של אדם נגזר ממקום העבודה שלו, מהתפקיד שהוא ממלא, מגודל המשרד שלו ומגובה השכר שלו.

ספר לי "מה אתה עושה בחיים," ואומר לך מי אתה, מה מעמדך והאם אתה נחות ממני או בכיר ממני בהיררכיה החברתית.

איך מטפלים בחרדת מעמד?

דיוויד וואלאס, שצוטט כאן בעבר, ציין שככל שאדם סוגד יותר לתחום מסוים – כסף, יופי, מעמד חברתי – כך "היעד" מתרחק ממנו, ובהתאמה – הוא לעולם ירגיש עני, מכוער ונחות.

באופן דומה, אנשים שהופכים את הסטטוס החברתי שלהם ליעד בפני עצמו נוטים לשכוח שמדובר כמעט תמיד בהעמדת פנים: אנשים חיים חיי אומללות וסבל כדי להציג מצג של הצלחה. אחרים נכנסים לחובות ופושטים רגל רק כדי ליצור מצג של עושר. ויש מי שמתחנף, מתחנחן ומשפיל עצמו עד עפר כדי להציג מצג של עוצמה וחשיבות.

אנשים עושים זאת לעצמם מפני שהם מוקפים באין ספור סיפורי "הצלחה" שרק מקצינים את התנהגותם. אנו חיים בעידן שבו לכל אדם יש שפע של אפשרויות לקצור הישגים – מקצועיים, פיננסיים, חברתיים, אישיים וכן הלאה. כל אחד רוצה להתפרסם ברגע, להרוויח 5 ספרות בחודש, לעשות אקזיט, לגור במגדלים. האמביציה ורמת הציפיות שלנו מעצמנו גדולות יותר מאי פעם, ואם חלילה לא נעמוד בהן – יחשבו אותנו ל"לוזרים".

כך, הגם שאין פיתרון קסם לחרדת המעמד, חשוב להכיר בכך שלא מדובר בבעיה אישית, אלא קולקטיבית. כפי שאתם חרדים למעמדכם, כך כל אחד מהסובבים אתכם חרד למעמדו.

דה בוטון סבור שהדרך לטפל בחרדה מעמדית היא לשנות את סדרי העדיפויות באופן דרמטי. במקום להלל צבירה אינסופית של עושר חומרי, יש לתת משקל רב יותר לצבירת עושר מסוג אחר: חירות, זמן פנוי, הגשמה עצמית, למידה, התפתחות, עזרה לאחרים, ושאר ביטויים של "עושר" שבעיני הצרכן-קריירסט המצוי נתפסים כמותרויות.

אף תינוק לא נולד עם תשוקה לבית גדול, לרכב מהיר ולחופשה מפנקת. יצר ה"שופוני" הוא דבר נרכש, ורוב הדברים שאתם סבורים שאתם רוצים הם למעשה רצונות של אחרים שקלטתם מהסביבה.

החוכמה היא ללמד את עצמכם לא לרצות דברים מסוימים. ככל שתלמדו, למשל, להסתדר ללא רכב, בלי מסעדות ובלי דירה על שמכם בטאבו – כך תהיו "עשירים" יותר במונחים שדה בוטון מדבר עליהם.

"ממילא לא מזיז לי מה אומרים"

לי, למשל, יש מספיק כסף כדי לקנות הרבה מאוד סמלי סטטוס: דירה בשכונה טובה במרכז, רכב חדש ונוצץ, מגוון טיולים בחו"ל, בגדי מעצבים, תכשיטים, יין איכותי, רהיטים וכן הלאה.

אבל אין לי שום עניין בדברים הללו.

לא רק שהם יגררו הוצאות ענקיות – הם גם לא יסבו לי אושר ממושך. במובן זה, אני חופשיה מתשוקה: ככל שאני רוצה פחות, אני חופשייה יותר.

מובן שהחברה הסובבת, הנוהגת למדוד אנשים במונחים של הוצאות ורמת חיים, מתייחסת לגישה כזו בחשדנות רבה. "איך את יכולה להקריב את נוחותך ולוותר על רכב ודירה, כשיש לך את הכסף לקנות אותם?!" או "כיצד יתכן שפרשת בגיל 31, אם לא זכית בלוטו / עשית אקזיט / ירשת מיליונים?!"

לפי הפרשנות הרווחת, מעמדי החברתי נחות ביותר: אני לא עובדת, אין לי רכב, אני גרה בשכירות בדירת קטנה בשכונה בינונית, לא אוכלת במסעדות, ורמת החיים שלי גבוהה רק במעט מקו העוני. הסיפור שלי נחשב ל"טרגי" במיוחד, מפני שכבר הייתה לי עבודה רווחית ומכובדת ובחרתי לעזוב אותה מיוזמתי. על כך אמרו חכמנו: "מֵאִיגְרָא רָמָא לְבֵירָא עֲמִיקְתָּא".

כמובן שסמל הסטאטוס האולטימטיבי מבחינתי הוא עצם היותי אישה עצמאית עם כמויות בלתי מוגבלות של זמן פנוי ואפס סיבות לעבוד עבור בוס / לקוח כלשהו, שעה שכל הצמיתים שסביבי רצים לשום מקום על גלגל האוגר שלהם.

אבל כשאותם צמיתים שומעים שבדרך להישג הזה ויתרתי על דברים שהם עצמם רואים כבעלי ערך – הם נעלבים ונעשים תוקפניים. וזה לא נעים. התגובות יכולות להיות עוינות מאד.

האם זה אומר שמי שמעוניין לחסוך באגרסיביות כדי לפרוש בגיל צעיר (בהתאם למודל ERE) חייב לפתח "עור של פיל" ולהתעלם לחלוטין מהסביבה?

ובכן,  התשובה שלילית.

איכפת לי מאוד מה חושבים עלי. מי שטוען אחרת הוא כנראה שקרן, סוציופת, מתבודד או אקצנטרי לחלוטין.

אם יצא לכם להשתתף בוויכוח, להסמיק מבושה, להיעלב, לחשוש מהסתבכות עם החוק, לסנן אנשים מסוימים, לתת עצה לאנשים מסוימים – כנראה שגם לכם איכפת ממעמדכם החברתי.

הנקודה החשובה כאן היא שמעמדו החברתי של פלוני תלוי יותר מכל בסוג האנשים שהוא מעוניין להרשים.

לכל קבוצה יש את המדד שלה לקביעת ערך עצמי: קרייריסטים, למשל גוזרים את שווים העצמי מהג'וב, השכר וגודל המשרד שלהם; צרכניסיטים – מדירוג האשראי, גודל הרכב ומספר החדרים בבית; צעירים אחרי צבא – ממספר ההופעות, החוויות, הטיולים והזיונים שחוו; דתיים – ממספר הצאצאים שהעמידו לפני גיל 25, וכן הלאה.

האנשים שבאמת חשוב לי להרשים הם כאלה שגוזרים את שווים העצמי מערכים כמו חירות, מינימליזם והישענות עצמית.  יש מעט מאוד אנשים כאלה. רוב האנשים ישמחו להקריב את הערכים הללו על מזבח ה"נוחות", לאמור, קנייה של חפצים שלא ישתמשו בהם לעולם.

אין לי שום עניין להרשים את כל היתר.  האדישות הזו חוסכת ממני את הצורך לקנות את כל אותם סמלי סטאטוס.

יחד עם זאת, חשוב לי לשמור על מעמד חברתי מינימלי שיאפשר לי להיכנס לחנות בלי שיגרשו אותי (כמו שמגרשים הומלסים או פליטים מסודאן), מה שאומר שאני לא אצא לרחוב לבושת סחבות.

אבל בדיוק כמו כסף – אני יודעת למתוח את הגבול גם לגבי שאיפותי המעמדיות. אני יודעת לומר "מספיק – לא צריכה יותר מזה". 

למתעניינים בנושא: הנה סדרה שלמה שהכין אלן דה בוטון בנושא חרדת מעמד. היא מרתקת, פותחת עיניים ומעשירה יותר מכל זבל טלוויזיוני שישודר בחודש הקרוב. מומלץ בחום!

הירשם
הודע על
guest
49 Comments
הישן ביותר
החדש ביותר המדורג ביותר
Inline Feedbacks
View all comments
אבי

ממש תודה על הקישור ל – "חרדת מעמד". בלי שום קשר לנושא הבלוג, לדעתי נגעת בנקודה מרתקת, וללא ספק אני אצפה בסידרה 🙂

רוני

יש תרגום לא רע בכלל לעברית, "סטטוס", הוצאת ידיעות אחרונות, ספרי חמד.
דה-בוטון, אגב, הוא איש מעניין למדי. הוא כותב ספרים ותוכניות טלוויזיה שעוסקים בניסיון ללמוד להפיק מהפילוסופיה (ומהספרות) תובנות לגבי משמעות החיים וכיצד ראוי וכדאי לחיות אותם. לא רק ברמה של אידאלים, אלא גם ברמה יומיומית. בהקשר הזה הוא ייסד את The School of Life (איך מטמיעים כאן לינק? http://www.theschooloflife.com/). שווה מאד הצצה.

גיא

בדיוק המלצתי על הסדרה של בוטון לחבר בשבוע שעבר. עם הכל אני מסכים רק לגבי השיר Free from desire עם הפילוסופיה ההיררכית של ההגיון למעלה והתשוקות למטה יש לי בעיה למרות שגם כאן אני די מסכים עם דברייך ובכל זאת אולי כדאי להשאיר מקום לרצון וליצר ולא להורגם כליל ? אז באמת התלבטתי לפי ששלחתי את התגובה ובכל זאת – ויליאם בלייק חשב שיש לשלב ולא לתת לצד אחד לנצח : נשואי גן העדן והשאול: קול השטן הַכּוֹבְשִׁים אֶת יִצְרָם עוֹשִׂים כֵּן מִפְּנֵי שֶׁיִּצְרָם רָפֶה עַד הֱיוֹתוֹ בַּר-כִּבּוּשׁ; וְהַכּוֹבֵשׁ, אוֹ הַתְּבוּנָה, תּוֹפֵס אֶת מְקוֹמוֹ וְשׁוֹלֵט בַּסַּרְבָּנִים. וּבְכִבּוּשׁוֹ, הַיֵּצֶר נִהְיֶה בְּהַדְרָגָה… קרא עוד »

גיא

גם אני לא כזה צדיק. זה היה פשוט תירוץ טוב לראות את המבצעת כל פעם מחדש 🙂

גיא

ואם כבר מדברים על איטלקים. אני מרשה לעצמי לצטט
״באופן דומה, אנשים שהופכים את הסטטוס החברתי שלהם ליעד בפני עצמו נוטים לשכוח שמדובר כמעט תמיד בהעמדת פנים"
אז את הסטטוס קיבלנו מלטינית – והחברה היו אלופים בשימוש בו לשליטה.
והעמדת הפנים – מסכה = persona – אדם -גם כן מלטינית. כך שפעם זה אפילו לא היה מוחבא.

orly

מהפוסטים החביבים עלי… בעניין מעמד אני יכולה להעיד שפעם היו לי רגשי נחיתות. היום כבר אין לי רגשי נחיתות. אני פשוט נחותה…

גיא

אהלן אורלי . את בטח צוחקת נכון? את? רגשי נחיתות?

אצלי זה היה יותר רגשי שעמום ,רצון לדפוק תראש בקיר ותפילה לחללית שתבוא ותיקח אותי למקום אחר -כמו לכאן למשל….. 🙂

orly

הי גיא, כמובן שאני צוחקת, אני רק לא יודעת איך עושים פה סמיילי (ברצינות, אני לא רואה את הפונקציה הזאת בכתיבת תגובה פה). אבל בקשר לחרדה מעמדית שקשורה למסלולי החיים המקובלים וה"הישגים" בהם מה שעוד התכוונתי זה שכמישהו ממכרי מנסה להבין "אז מה את עושה"? או "ממה את חיה"? אז בעוד שעד לא מזמן הרגשתי אי נוחות מסויימת ("רגשי נחיתות") אז היום כשמנסים להסביר לי מה לא בסדר אצלי אין לי בעיה להודות בהכנעה שאני נחותה… זה מזכיר לי קצת (בוריאציה הפוכה) את "רגשי הנחיתות" של גראוצ'ו מרקס – "אני לא מוכן להיות חבר במועדון שמקבל אליו אנשים כמוני"… ומצרפת… קרא עוד »

יוסי

פסיכופתיה (מה שאת קוראת "סוציופת") לא מאופיינת בחוסר ענין בדעת הסביבה עליך, אפילו להפך. גם לא כל מי שמתבודד בהכרח עושה זאת כי לא אכפת לו מה חושבים עליו – שוב להפך. יש מתבודדים שעושים זאת כי אכפת להם יותר מדי מה חושבים עליהם (למשל הסובלים מחרדה חברתית) או שמתקשים עם אספקטים אחרים של שהייה בציבור (למשל אגורפוביה). גם דיכאון קליני מוביל להתבודדות.
חוסר ענין אמיתי בדעת הסביבה הוא מאפיין של הפרעת אישיות סכיזואידית, כפי שכבר כתבתי כאן פעם.
זה סתם לידע כללי, לא לסתור את הטענה העקרונית, שבהחלט לרוב האנשים אכפת מה חושבים עליהם.

גיא

בוקר טוב יוסי. הפרעת אישיות סכיזואידית. – אני מאד לא אוהב את המילה ״הפרעה״ מעדיף את השימוש במילה ״מאפיין״ – (הוא לא טעון) כמו שנלקח למטה מויקיפדיה  נוטים לחשוב כי פרנץ קפקא סבל ממאפייני אישיות סכיזואידיים,וניכר שהייתה לכך השפעה מובהקת על כתיבתו בנובלה הקצרה ה"גלגול" אך גם ביצירותיו האחרות.  כיום, בכמה שפות, נכנס לשימוש הביטוי "קפקאי" המתאר מצב של עמידה אל מול מערכת ביורוקרטית אטומה ובלתי ניתנת להבנה.   אז אולי הם לא מתעניינים בדעתנו אבל לנו כדאי בהחלט להקשיב מידי פעם לדעתם. http://he.wikipedia.org/wiki/פרנץ_קפקא ודרך אגב – בערוב ימיו גילה קפקא את חכמי הדאו ( לא הדאו-גונס) – הטאו וכתב לאהובתו… קרא עוד »

projectio

אין אנשים שאין להם מוזרויות, יש פשוט אנשים שיודעים להסתיר אותם טוב יותר.
אם אני מרגיש צורך לרצות אחרים, אני מעדיף לעשות זאת במילים ולא במעשים.

בנימין

אחד הטובים שלך!

יופי של כתיבה.

גיא

ככה : ו ) וביחד 🙂 אצלי התחושה של גילוי הבלוג זהה לתוכנית SETI – "search for extraterrestrial intelligence" http://en.wikipedia.org/wiki/SETI_Institute שמטרת מפעיליה לגלות – שאנחנו לא לבד אי שם. אז זהו שפתאום אחרי שאני שולח מסרים לאורך שנים ומדבר עם אנשים וכמעט אפחד בחוגים שאני מסתובב בהם לא מבין באמת על מה אני מדבר ואני מתוך ייאוש כנראה גם מספיק כבר לשכוח …. אני מגלה פתאום חייזרית 🙂 שצועקת ומשדרת כמעט בתדרים זהים – 🙂 ועם קבוצה של מגיבים לעניין- אז התחושה זהה לשלך. רק שפתאום סף הסבל שלי להיות בחברת ה"נורמאלים" ירד באופן דראסטי ואני משתדל להימנע ממגע כאשר… קרא עוד »

עומר

פוסט מעולה.
ובשביל הנשמה – סרטון מדהים על עולם בו כל הרעיון של כסף ייחשב למיושן. על מה שיכול לבוא אחרי שהמערכת הנוכחית תקרוס. עולם של פשטות
(לאנשים עם ראש פתוח)

projectio

עומר, שאלה טכנית איך הכנסת את הקישור לתוך המילים "סרטון מדהים", סליחה על הבורות, פשוט לא מבין כלום בHTML.

גיא

בוקר טוב פרוג'קטו – אנסה לענות לך ולנסות פעם ראשונה
ולהוסיף כאן הרצאה מאלפת של ריק רודריק ז"ל מה TEACHING COMPANY מאד מומלץ ( במיוחד המבטא הדרומי) . אז אם כבר מעלים כאן הרצאות בפילוספיה אז בבקשה –

הרצאה מומלצת על הרברט מרקוזה

גיא

🙂 – אני גאון של אמא וגם טיפש גדול
לחשוב שפעם הייתי מתכנת ווב! – כנראה שכל כך אהבתי את זה ששכחתי מרצון! 🙂 .
תעשה קליק-ימני View Source חפש את "הרצאה מומלצת על הרברט מרקוזה" – קח את קטע הקוד מסביב למילה – (a href ) כולל ה > . ותשתול את הלינק שאתה רוצה.

projectio

היי גיא תודה על הטיפ, אני חושב שהצלחתי

🙂

orly

עומר – תודה על הקישור לסרט. חמוד ומעורר השראה. העברתי הלאה…

תמר

פוסט חשוב ולא מתנשא.

תודה על תזכורת כ"כ חשובה לכל אדם, כל אחד ממקומו
לגזור ולשמור

mrivel

אני מתרשם! 🙂

kiko

נשיא אורגוואי מדבר כל-כך יפה בדיוק על הנושא הזה (ובכלל, לגמרי ברוח הסולידית):
https://www.youtube.com/watch?v=_dyklPcQ-38
מתי יגיע יום שנתברך בפוליטיקאי כזה בארצנו..

Evgeniy

אחלה פוסט!

Danielovich

דורין – לפי מה שדויד וואלס טוען, את לעולם לא תהי חופשיה.
אשמח לראות איפה אני טועה (ואם בכלל).

גיא

🙂

Danielovich חשבתי שאתה מגיב רק בפורמים 🙂

וגם אני יודע שלא ממליצים כאן על דבר ….
אבל תמיד אמרתי שאראה כותרת כמו זאת למטה אמכור את הכל 🙂

רוביני: "האופטימיות על המדינות המתעוררות תתברר כנכונה"
http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1000914006#fromelement=hp_morearticles

תמר

"האנשים שבאמת חשוב לי להרשים הם כאלה שגוזרים את שווים העצמי מערכים כמו חירות, מינימליזם והישענות עצמית. יש מעט מאוד אנשים כאלה. "

למה בעצם צריך להרשים אותם, ובמה זה שונה מכל אדם שרוצה להרשים את קבוצת הייחוס שלו?

orly

לתמר – אולי המילה "להרשים" קצת מוגזמת או מושאלת לצורך העניין. העניין הוא שמעבר לצורך הטבעי והבסיסי ביותר שלנו להיות אהודים – יש בנו צורך להיות מוערכים ומכובדים על ידי אלה שיש לנו כבוד והערכה אליהם. מי שמשוכנע שהוא לא זקוק להערכה/כבוד/חיבה/אישור/הזדהות מאף אדם עלי אדמות – או שהוא אלוף העולם בהדחקה או ש… יו ניים איט…

תמר

אורלי, ברור שכולנו זקוקים להערכה אבל כשפועלים בצורה מסויימת מתוך רצון להערכה ולא מתוך רצון פנימי שוב מאבדים את החרות, ולא משנה מי האנשים האלה.

ברור שלא קל להגיע למקום הזה וברור שאם כבר אנחנו שם, אז עדיף שהאנשים שאנו רוצים את הערכתם יחלקו איתנו השקפת עולם מוסרית-ערכית דומה/התבוננות אמיתית ולא רק רדיפה אחר התפקיד המכובד/סטטוס/כבוד/קידום/קורסים/בונוסים ואז אולי זה יתקרב לקנאת סופרים שתרבה חכמה.

p

אני קוראת ותיקה ועד עכשיו לא השארתי תגובה,אבל אני חייבת להגיד הפעם שהפוסט הזה כל כך חד באמיתותו,והחלק האחרון שלו מבהיר דברים בצורה חד משמעית כל כך,שאני חושבת שכל צעיר צריך לקרא את הפוסט הזה לפני שהוא יוצא למסע הבלתי נגמר אחרי הפרנסה בעשרות השנים הבאות. אני חושבת שביום בו ערכים כאלה יכנסו לתוכנית הלימודים ויגדל דור שמקדש חירות אמיתית ומבין מה הוא ערך של הזמן שלו עלי אדמות,זה יהיה מהלך ממש אבולוציוני.. כיום לאנשים קשה לחיות בלי להשוות עצמם לאחרים,כיוון שדרך הדיאלוג הזה עם קבוצת השווים שלך,אתה מרגיש את קיומך,כל ההדהוד שלך בעולם הוא בהשוואה לאחר , זה נובע… קרא עוד »

גיא

אחרי שכולם ראו את הסרטים והקישורים המעולים שצורפו אני רוצה להמליץ בחום
על שני ספרים, הקשורים לנושא הפוסט, של גבריאל רעם שקראתי והייתי לוקח לאי בודד.
1. אאוטסיידרים ומורדים
2. אומנות השיחה
אאוטסיידרים ומורדים

פאטיה

נצל"ש; רוצה להמליץ למשתתפי הבלוג, על תוכנית מדהימה בערוץ 8 "המקוללים" של חגי לוי, "המקוללים" 4 דמויות של יוצרים טוטלים, 4 דמויות מרתקות: הספקתי לראות 3 פרקים: יונה וולך משוררת, אביבה אורי – ציירת, משה קרוי פילוסוף, את הפרק ה- 4 טרם ראיתי – יצחק שדה – סופר, יש גם פרק 5 – אפילוג.
יצירת מופת אדירה, ממליצה מאד.

שלומי

הרצון להיות מקובל/מוערך/מרשים/עשיר/מוצלח/מפורסם בקרב החברים/המשפחה/ההמונים הוא המקור למוטיבציה הפנימית שדוחפת אותנו לקום מוקדם/ללמוד בלילות/לעבוד בימים/לדחוף את עצמנו קדימה. זה הכח המוביל לקידמה הטכנולוגית/המדעית/הרפואית מצד אחד ולמגוון ההתפתחות של האומנויות מצד שלי.
כנראה שיש גם צד חיובי לשיגעון הזה…

גיא

אהלן שלומי 🙂
הבנת הנקרא בבקשה – לא חבל להגיב סתם?
בתור אחד שסתם את מסד הנתונים של התגובות בסולידית 🙂
אני מצטט :
איכפת לי מאוד מה חושבים עלי. מי שטוען אחרת הוא כנראה שקרן, סוציופת, מתבודד או אקצנטרי לחלוטין.

דה בוטון סבור שהדרך לטפל בחרדה מעמדית היא לשנות את סדרי העדיפויות באופן דרמטי. במקום להלל צבירה אינסופית של עושר חומרי, יש לתת משקל רב יותר לצבירת עושר מסוג אחר: חירות, זמן פנוי, הגשמה עצמית, למידה, התפתחות, עזרה לאחרים, ושאר ביטויים של "עושר" שבעיני הצרכן-קריירסט המצוי נתפסים כמותרויות.

שלומי

גיא, ברשותך: מה שאני אומר הוא כי לשגעון של החרדה המעמדית יש גם לא מעט תועלות לחברה.
אני למשל, בעבודתי כרופא בבית חולים, מציל/מאריך חיים/משפר איכות חיים לבני אדם על בסיס יום יומי כאשר המוטיבציה להשקיע אין סוף מאמץ באה בחלקה מהחרדה המעמדית לפרנס בכבוד את משפחתי.
מישהו אחר, למשל יזם הי טק, משקיע בלימודים ועבודה מתוך החרדה המעמדית לסטטוס ועושר ועל הדרך יש לנו את כל פלאי הטכנולוגיה כמו מחשבים ואינטרנט וטלפון שכולנו נהנים מהם.

גיא

שלומי. בטח ברשותי.
אם אתה מרגיש שצריך להיות חרד אפילו חלקית – אז בוודאי שגם ברשותי – רק שחבל.
אם החברה הייתה נותנת לך את המעמד על בסיס העזרה לאחרים לא היית אמור להיות מוטרד ממעמד לפי צריכה ודירוג הקריירה שלך לפי דה-בוטון.
רק להזכיר לך שגם במסורת ההומניסטית שלנו אין הדבר מומלץ.
כל העולם כולו גשר צר מאוד והעיקר לא לפחד כלל! http://www.eip.co.il/?key=343
ואחרי הלינק שצרפתי אז ככל שאוסיף רק אגרע.

גיא

בכל זאת ארצה להרחיב ברשותך  🙂 ולדייק יותר. דה בוטון אומר שיש לשנות את סדרי העדיפויות באופן דרמטי ולתת משקל רב יותר לערכים אחרים מאשר צריכה וקריירה. לדוגמא התיאור של רופא מוצלח על ידי הבריות יהיה יותר משהו כמו הנה זה הרופא פלוני… תשמע אתה צריך לראות איך הוא טיפל בזקנה במסדרון , באיזה חמלה ותראה הוא היה תלמיד בינוני אבל באיזה רצון ניחן הבחור לעזור לאחרים וללמוד כך שהוא הצליח לסיים את לימודי הרפואה לאחר תשע שנים בהצלחה. הוא גם כל כך צנוע שהוא מגיע באוטובוס לעבודה וכו …. לעומת תשמע את צריך לראות את דוקטור פלוני הוא… קרא עוד »

ניר

היי דורין
שאלה קטנה שמעניינת אותי.. איך את מנצלת החופש? האם את לומדת משהו/מתנדבת/קוראת המון המון ספרים? מעניין לדעת איך את מנצלת את כל הזמן הפנוי שיש לך..

עידו

הי דורין תודה על השיתופים. אני רוצה להציע הרחבה לתיאוריה שלך על חרדת המעמד. אם מסתכלים על לההקות הפרימטים, וגם אצל הרבה יונקים אחרים, מתקיים תמיד מירוץ של הזכרים שמרגישים עצמם ״יכולים״ אל ראש הפירמידה כי משם הם יזכו להפיץ את הגנום שלהם לדורות הבאים (השערה). אני סבור (ובטח אפשר למצוא כמה מחקרים בנושא) שהרבה מהסבל האנושי שאת מתארת – התשוקה הנוירוטית כמעט למעמד – יכול למצוא את מקורו בנטייה האבולוציונית הנ״ל. בסופו של דבר (שוב, ללא מחקר שאני יכול להביא כרגע) הטבע מונע על ידי דחף החיים להמשיך ולהתקיים, והשאלה שיש לשאול בכדי להחכים היא לא מה עדיף –… קרא עוד »

בנימין

עידו, תגובה מאוד מעניינת. סמוך על ה"טבע" שידע לבצע את האיזונים שלו, מכיוון שהטבע אינו פועל באופן לינארי כפי שחלק מהמין האנושי חושב שכך דברים מתנהלים. לא יודע מה מוצאם של סבך וסבתך, אבל אתה חושב שהוריהם העריכו אי פעם שנכדיהם יגדלו במדינה של יהודים? והאם אתה, שאיני יודע מה מצבך האישי, חושב שאכן ילדיך ונכדיך ימשיכו לחיות בחירות ובחופש בארץ ישראל? ההיסטוריה מלאת פלאות ושינויים, ומי שממונה עליה, שר ההיסטוריה, נחנק בכל פעם מחדש מטיפשות האדם, כי אותה אירופה, שטרחה במאמץ רב לשנוא ולשרוף יהודים, נמצאת היום בתהליך אבולוציוני של כיבוש מוסלמי 'נאור', ואני מבהיר, אל תסתכל עשור קדימה… קרא עוד »

שרוליק

מעולה!!
תודה

פאטיה

פוסט מאלף;דברים ישירים וללא "איפור", על טבעם של אנשים.
ממליצה לכם על ספר מעולה של סופר בשם הויזנהה, מתורגם לעברית, "האדם המשחק".

רוני ת

עד כמה שזכור לי דה-בוטון עצמו מיליונר לא קטן במונחים מאד לא רוחניים….

הייתי פחות סקפטית אם אדם בעל הון ממוצע ומטה היה מפתח פילוסופיה כזו

trackback

[…] מפתיעה. מאחר שתרבות הצריכה קובעת שככל שאנו צורכים יותר המעמד החברתי שלנו נוסק בהתאם, אנשים החלו "לצבור" חוויות בחו"ל […]

trackback

[…] המרה מאחורי חתונות הענק טמונה כמובן בחרדת המעמד של בעלי […]

Shirli

רוני ת
להפך.. דווקא בן אדם שיש לו ומבקר את התפיסה הזו (הרי הוא יכול ״להתפאר בהישגיו״) הוא יותר אמין..

דימה

ראיתי את החלק הראשון בסדרה של אלן דה בוטון (מהלינק) וזה מוצג בצורה מאד, איך לומר, טלויזיונית-פיקנטית. התחושה היא שכל הזמן מנסים להראות "תראו איזה סתומים האמריקאים" (בייחוד ב- Part 1 5/5).
אני מסכים עם המסר, אבל הביצוע לוקה בחסר. לא יכולתי להמשיך לצפות בזה אחרי הפרק הנ"ל…

trackback

[…] ההשכל? חרדת מעמד היא אחד ממנועיה העיקריים  של תרבות הצריכה. קווים רבים […]

ביולוג ירושלמי

זה פוסט כל כך קלאסי ואלמותי מכל כך הרבה מובנים… מתחשק לי לחרוט אותו על המצח לכל משך חיי אם היה אפשר. לקעקע אותו על הגב באותיות קידוש לבנה, באלכסון ובכתב מראה בכדי שיהיה רק שלי. לקרוא אותו שוב ושוב ושוב. ושוב. כמעט אף אחד לא אומר לך את הדברים הללו בחיים האמיתיים!… אף אחד! לא הורים, לא אחים, לא משפחה, לא חברים, לא בנוןת זוג, לא מרצים, לא מורים. אף אחד. כולם עסוקים בלמי יש גדול יותר, חדש יותר, נוצץ יותר, הרבה יותר, ועד כמה הארנק שלי כבד יותר. אז אני הרבה יותר משמח שאני נתקל במלל הזה, על… קרא עוד »

.

עקבו אחרי

תגובות אחרונות בבלוג

RSS מהפורום

דילוג לתוכן