אני רוצה שהילדים שלי ידעו

חמישה חודשים לא כתבתי כאן.

המוזות לא שרקו.

דברים אחרים טרדו את שלוותי, עד כדי כך שהעיסוק בכסף ובעצמאות כלכלית נראה לי פתאום שייך לשלבים גבוהים מדי בהיררכיית הצרכים. בטח בימים ובשעות גורליות אלה.

הבלוג הזה מאז ומתמיד קידם אי-תלות ואחריות אישית. לערכים האלה יש משמעות בעיני גם מחוץ לספרה הפיננסית, ואפשר לומר שהם חלים אפילו ביתר שאת ביחסים שבין האזרח לשלטון ובמיוחד בגבולות הכוח שאנחנו מפקידים בידיו.

את הטקסט שלפניכם פרסמתי תחילה בטוויטר. זהו לקט ציוצים שלי מארבע השנים האחרונות, ניסיון לשרטט קווים לדמותה של התקופה שחווינו כאן. כתבתי את הציוצים האלה בזמן אמת, מתוך כעס וחרדה, בניסיון לפענח את המתרחש סביבי. חשוב לי לתעד את הדברים האלה, עבורי, עבור ילדיי, ועבור הזיכרון הציבורי שנוטה להתעמעם במהירות. .

החלטתי לפרסמו גם כאן, בפינה הקטנה שלי באינטרנט, למרות הפוליטיקה, וגם אם זה יכעיס מאן דהוא. הלא אין גרועה מצנזורה עצמית, ואין משמעות לאי-תלות אם אני לא מסוגלת להביע את עצמי מחשש שאנכר קוראים.

---

אני רוצה שהילדים שלי ידעו מי היה בנימין נתניהו. מי היו יריב לוין ושמחה רוטמן. מי היו אמסלם, רגב, גמליאל, כ”ץ, דיכטר, אוחנה, שיקלי, קרעי, דרמר, סמוטריץ, סילמן, גולן, אליהו, בן גביר, גולדקנופף ודרעי. אני רוצה שהדמויות האלה תיזכרנה בהיסטוריה של הציונות והעם היהודי. אני רוצה שכל ילד בישראל ילמד מה היה כאן לפניהם, מה היה כאן אחריהם, ושכולם היו בסוף אנשים רגילים.

· · ─ ✧ ─ · ·

אין דבר שמפחיד יותר אנשים שצועקים “באנו למשול” מהאחריות הנלווית למשילות. הממשלה הזאת מעולם לא תפסה את עצמה כשלטון. בטח לא כזה שאמור להישפט לפי תוצאותיו (העגומות). מבחינתה היא הייתה ונותרה תנועת מרד ונקמה דתית, שבטית ומעמדית נגד המדינה שהיא עצמה מנהלת, נגד מפא”י ההיסטורית, נגד דור תש”ח וצאצאיו, נגד בג”ץ והיועמ”שית, נגד האליטה, החונטה, הקליקה, ההגמוניה, האריסטוקרטיה, היוריסטוקרטיה, השבט הלבן, ישראל הראשונה, הפרוגרס, ערוצי התבהלה, האקדמיה, הצבא, הקיבוצים, התרבות החילונית והדיפ סטייט המדומיין. אז הם מחזיקים בהגה וממשיכים לצרוח שמישהו אחר נוהג, כשכל כישלון מבחינתם מוכיח (ואף מוסבר בכך) שלא נתנו להם למשול. תמיד מסתירים מהם, ממדרים אותם, פוסלים להם, קושרים נגדם, מאיימים עליהם, תופרים להם, בולמים אותם. התוצאה היא שהם לעולם אינם אחראים. אם הם אחראים, הם אינם אשמים. ואם הם אשמים, הם אינם נענשים. היש יצור נוסף בטבע שככל שהוא צובר כוח רב יותר כך הוא נתפס בעיני עצמו כחלש, רדוף ושברירי יותר?

· · ─ ✧ ─ · ·

אסור לתת לקואליציית הטבח להישכח, גם אם כל אחד מחבריה ועוזריה ראוי להישכח בפני עצמו. את פועלה צריך לתעד ולהנציח למען הדורות הבאים כמעשה של אחריות אזרחית. מעין מפעל זיכרון, בדומה לאלה שהוקמו בנכר, שיציג בשיטתיות מה עולל משטר הנאמנות הסמכותני של נתניהו למדינה הזו, איך כשירות התחלפה בנאמנות, איך כל מילת ביקורת על השלטון הפכה לבגידה במדינה ואיך מדינות עלולות ליפול גם מבלי שאויבים מבחוץ יכריעו אותן.

 

איך הגענו עד הלום

איך מביקורת סבירה ומובנת על מורשת מפא”י צמח משטר שממנה מקורבים ומקצה משאבי מדינה על יסוד פוטנציאל ההשפעה בפריימריז? איך מביקורת סבירה ומובנת על הפטאליזם של התקשורת הישראלית צמח ערוץ “תקשורת” שכולו דברור, הערצה וצנזורה בשם המשטר כאילו חזרנו לשנות ה-70 מאחורי מסך הברזל? איך מביקורת סבירה ומובנת על כוחו של בג”ץ כמוסד בלתי נבחר צמחה הפיכה משטרית שכל מטרתה להפוך את הרשות המבצעת לשליט כל יכול, חסינה מביקורת שיפוטית או פרלמנטרית, כשלמעלה מ-50% ממנה נשלטת בחוטים על ידי מועצות רבנים לא נבחרות? איך מביקורת סבירה ומובנת על העיסוק הפרסונלי בבנימין נתניהו צמח סביבו פולחן אישיות זהותי, כמעט נטול אח ורע בחברה מערבית, עם נכונות לספוג כל כישלון ולשלם כל מחיר, כולל חיי ישראלים, על מנת ששלטונו יימשך? איך הגענו למצב שבו פעם אחר פעם במקום לתקן את המעוות, מאמצים אותו, מקצינים אותו באופן גרוטסקי לצד השני, ועוד מתגאים בזה?

· · ─ ✧ ─ · ·

בין “ימין” ל-“ביביזם” יש פער עמוק. ימין דוגל בממשלה קטנה ומרוסנת. ביביזם דוגל ברשות מבצעת מנופחת וכל-יכולה שמסמרטטת את רשות המחוקקת, מסרסת את הרשות השופטת ונאבקת נגד השדרה המקצועית בשאר מוסדות המדינה. ימין דוחה מעליו את הטרלול של אמריקה הפרוגרסיבית. ביביזם מייבא את פוליטיקת הזהויות כאידיאולוגיה משטרית ורוכב על תסביכי קורבנות עדתיים. ימין דוגל בצמצום מדינת הרווחה רק למי שבאמת זקוק לה: לאלה שלא יכולים לעזור לעצמם או לאלה שצריכים עזרה זמנית כדי לעמוד שוב על רגליהם. ביביזם דוגל בסבסוד גורף, מהעריסה ועד לקבר, של מגזרים שלמים ובשוחד פוליטי לאוכלוסיות תומכות משטר. ימין דוגל באינדיבידואליזם, אחריות אישית והעצמה אזרחית. ביביזם דוגל בפולחן אישיות לשליט ורעייתו ובהעמקת התלות הכלכלית בשלטונם דרך מנגנונים של פיצוי תמורת נאמנות. ימין דוגל במיסוי נמוך ובשמרנות תקציבית לצד השקעה במחוללי צמיחה לטווח ארוך. ביביזם דוגל בהתפרעות תקציבית ובביזה של משלמי מיסים לטובת “השקעות” עם תוחלת שלילית כמו משרדי מורשת ומסורת ו”חינוך” חרדי.

· · ─ ✧ ─ · ·

בפרספקטיבה היסטורית זו תיחשב לממשלת “התכנסות הנקמות”. נקמה של עורכי דין שוליים בממסד המשפטי שהדיר אותם. נקמה של בדוקאי שב”כ בממסד הביטחוני שחשד בהם. נקמה של נאשמים ועבריינים במערכת שפעלה להעמידם לדין. נקמה של מי שחשים מודרים ומקופחים בכל מה שמזוהה כ”ממסד האשכנזי” או “השמאל הלבן” ומוחזק בתורו כאחראי לקיפוח הבין-דורי שלהם. נקמה של קנאי דת יהודים בכפירה החילונית-ציונית שהיא מדינת ישראל, בערכים שלה, במוסדות שלה ובאנשים ובנשים שמזוהים עם הישראליות עצמה. הכל אישי. הכל צורב. ספק אם היה ריכוז כזה של נקמנים בכל כך הרבה עמדות השפעה. נקמה במדינת ישראל היא המכנה המשותף של ממשלת ה-7 באוקטובר.

 

צופן הביביזם

אני משתדלת לא לחיות בתיבת תהודה. קוראת גם אנשים שמקוממים אותי, צורכת חדשות מפורום רוטר, מנסה להבין השקפות רחוקות משלי. אני מסוגלת להבין את הכריזמה של נתניהו, את ההזדהות הרעיונית-דתית-לאומית עם ערכי הימין, את הכעס על בנט ואת השנאה לגולן ואת החשש מאייזנקוט והפחד מחלופה. אבל אז אני רואה את רגב, קיש, לוין וקרעי ושואלת את עצמי, איך אדם בוגר מסתכל על הרמה הזאת, על הביצועים של האנשים האלה, על סדרי העדיפויות, על הבעיות שיש לנו במדינה הזו, ואחרי כל מה שקרה פה אומר “כן, עוד מזה בבקשה, כזה אני רוצה”. הרי אין בכל מחנה הימין חומר אנושי קצת יותר איכותי? מה עוד צריך לקרות כדי שהאנשים האלה יאבדו את הזכות לקבל החלטות?

· · ─ ✧ ─ · ·

בנימין נתניהו הפך את הליכוד למפלגת יחיד בצלמו ובדמותו, סירס כל התנגדות פנימית והקיף עצמו בחומר אנושי ירוד, נאמן ביותר, עם יכולת אפסית לאיים עליו. מתנגדיו סולקו (גלנט), סורסו ואולפו (ברקת, כץ וסער), ואלה שהייתה להם יכולת אינטלקטואלית לאיים עליו — נבעטו מעלה (ארדן, שטייניץ). כך, תחת עקרון העל “נאמנות על פני כישורים”, נתניהו יצר סביבו רשת של כפופים – שרים, שופרות, יועצים, פעילים — כשכולם יונקים את כוחם הציבורי ולעתים אף את פרנסתם ממש מהמשך שלטונו. במילים אחרות, נתניהו הפך עצמו לנכס הבסיס, כשנאמניו הם נגזרים ממונפים של אותו נכס, חסרי קיום ציבורי עצמאי. למעשה, הליכוד כולו הפך ממפלגה דמוקרטית תוססת לנגזר של נתניהו: מפלגת שלטון חסרת מצע, חסרת אידיאולוגיה וחסרת עתודה מנהיגותית, שספק אם מגיעה למספר מנדטים דו-ספרתי בלעדיו. במובן זה, הליכוד ממונף בטירוף על נכס רעיל אחד. זו המקבילה הפוליטית של בנק ליהמן ברדרס. כנגזר פוליטי, הליכוד — והאקו-סיסטם המוכר כ”מכונת הרעל” — שורד בשל סיבה אחת: כשאנשים יודעים שפרנסתם תלויה בהמשך שלטונו של האיש, הם יתעלמו מכל הדברים שהוא מעולל לחברה ולמדינה הזו. אלה טבעם של תמריצים כלכליים, וזו מהותו של הקליינטליזם הביביסטי: נפילתו היא נפילתם, ויש לדבר משמעות כספית אדירה שבתודעת הכוח-כסף-כבוד רובם פשוט לא יכולים להרשות לעצמם. זה עובד, בינתיים, אבל זה הופך את המערכת כולה לשברירית מאד.

· · ─ ✧ ─ · ·

פעם הדבר הכי מעניין בפריימריז של הליכוד היה דוכן הנקניקיות של נעמי בלומנטל. היום זה פריק-שואו של אנשים שימכרו את אמא שלהם (ושלכם) בשביל עוד קדנציה. הם נמדדים לפי 3 פרמטרים (וצריך להצטיין בשלושתם): מדד “לקק” – עד כמה רוממו קרנם בעיני הקיסר, בנו ורעייתו דרך חנופה והשפלה עצמית. מדד “נע בעין” – עד כמה בעטו בממסד הישראלי, בחוק ובנציגיו, בבית המשפט, בצבא, באקדמיה, בתקשורת, במוסדות התרבות החילוניים, במסורת הדמוקרטית, בממלכתיות ובכל מה שבנו כאן דור תש”ח וצאצאי ה”אליטה”. מדד “קליינטליזם” – עד כמה בחירתם תועיל לרווחתם הכלכלית של מתפקדי הליכוד, אינטרסיהם ומשפחותיהם. זה מה שחשוב. הם אפילו לא צריכים להוכיח הצלחה בתפקיד או פעולה כלשהו לטובת האזרח או המדינה. אז קיש למשל ימדד על דוכני תפילין בבתי ספר חילוניים ונוכחות בדיונים במשפט נתניהו, לא על כישלון תלמידי ישראל במבחני TIMSS. סילמן תצרח “טבח קפלן” ותקדם מכתבי חנינה לנתניהו, כי אף אחד לא סופר לה את הכישלון בטיפול בשריפת הזבל בשטחים. אוחנה חזק בליכוד כי המהלכים שלו לביזוי בית המשפט העליון מסייעים לו הן ב”לקק” והן ב”נע בעין”. קרעי לעומת זאת בבעיה כי הוא התאבד על סגירת התאגיד ופיטורי היועמ”שית ונכשל כהרגלו בשתי המשימות האלה. דיסטל בינתיים מחוקה לא משנה מה תעשה פשוט כי שרה לא סובלת אותה. גמדי הליכוד רוקדים מעל בימת הקרקס לקול צחוקם הגועה של המתפקדים שרק מוחאים להם כפיים. לדעתי זה ההסבר המוביל להקצנה שאנחנו רואים בחודשים האחרונים.

· · ─ ✧ ─ · ·

אם שרים בכירים עוזבים ישיבות קבינט כדי להגיע לחינות ולבר-מצוות של הילדים שלך, אני לא רוצה לשמוע מילה על המאבק ההירואי שאתה מנהל באיזו אליטה מדומיינת שרודפת אותך. האליטה הישראלית כבר מזמן איננה קומץ יקים מרחביה שמביטים זה בזה מעל שטרודל וכוס תה. היא יושבת היום בחינות ובהילולות, בחצרות רבנים ובאבות, וברשתות צפופות של ראשי ערים, שרים, עסקנים וקבלני קולות שמכרכרים ומפרכסים זה את זה כמו גביע גלידה שמלקק את עצמו. זו ההגמוניה שאינה מודעת להגמוניותה!

· · ─ ✧ ─ · ·

מה הם לא עשו למענו. השוו אותו לצ’רצ’יל. קראו לו אבי האומה. שליח השם. משה רבנו. ליטפו את פסלו הזהוב. הפכו את משפחתו לסמל לאומי מקודש. זבחו לרעייתו והגישו אותה כמועמדת להשאת משואה. נלחמו על אבטחה לצאצאו במיאמי. התייצבו כחיילים במשפטו. התגייסו לחנינתו. פנו לאומות העולם נגד שופטיו. הסתערו על כל יעד שסימן כנחיל כטב”מים מתאבדים. ובסוף, איך הוא גומל להם? דוחה את הפריימריז עד הרגע האחרון כדי שיתבשלו במיצים של עצמם, כופה עליהם השפלה מאחורי הפרגוד, וכאילו לא די בכך מאיים ב-10 שריונים על הראש של כל אחד מהם. פני הליכוד. מהדר ז’בוטינסקאי לגוב הריקבון של סקאר והצבועים שלו. בסוף אפילו לצבועים נמאס.

· · ─ ✧ ─ · ·

התוחלת הכלכלית של מילוי לוטו היא שלילית. אז איך זה שבכל זאת מאות אלפים משתתפים בכל הגרלה? הם משוגעים? הם לא מבינים שזה חסר היגיון? ובכן, אם אתה שקוע בחובות, מתפרנס בדוחק וחי ונושם דאגות כלכליות מבוקר עד ערב, האפשרות הקלושה לפתור את כל מצוקותיך בן לילה הופכת לפתע הגיונית. אפילו רציונלית, בנסיבות העניין. אולי אפשר להסביר באופן דומה גם את התמיכה היציבה בנתניהו אחרי 7 באוקטובר. אני לא מדברת על 4-3 המנדטים שמתפרנסים ישירות ממנגנון הקליינטליזם של הליכוד: ההצבעה של החבר’ה האלה דווקא רציונלית להפליא. השאלה היא לגבי 15~ המנדטים הנותרים מהפריפריה המסורתית, זו שלפי דוקטרינת נתן אשל מצביעה לביבי כעניין אמוציונלי. אלה שבשמאל מכנים “כת”, כי איך עוד אפשר להסביר תמיכה כה להוטה באדם שנוחל כישלונות כל-כך קטסטרופליים בזה אחר זה, ומזניח את הפריפריה כבר עשור וחצי. אבל אולי מי שתופס עצמו כחלק מקבוצה מודרת, נרדפת ומותקפת (על ידי הממסד, התקשורת, בתי המשפט, האקדמיה, הקיבוצים, האליטות, התרבות החילונית, וואטבר) מפתח עוינות וטינה. נתניהו הפך לסימבול של הטינה הזו, לא רק כי הוא מצייר עצמו כקורבן של הממסד, אלא גם כמי שפועל להכניע אותו. והאצבע בעין הזו, ההוכחה שהכוח נמצא כביכול בידי הקבוצה המוחאת, משיגה תועלת רגשית מיידית. היא חזקה מספיק כדי להשכיח את כל כישלונותיו המוסריים, הפליליים והניהוליים של נתניהו ולהפוך אותם לכמעט בלתי רלוונטיים. וכך, גם אם על פניו אין שום דבר רציונלי בתמיכה בממשלת נתניהו לאור ביצועיה האובייקטיביים, התועלת הרגשית של הנקמה הופכת את ההצבעה לרציונלית בכל זאת. זו לא כת, ואף אחד לא משוגע.

 

מכונת התודעה

נתניהו מקדם טשטוש מכוון בין המדינה לממשלה, בין הממשלה למפלגה, ובין המפלגה לעומד בראשה (ולרעייתו). צאי נגד נתניהו, מפלגתו או ממשלתו ואת “שונאת ישראל”. בדיוק כמו שאם תצאי נגד רבני החרדים את “אנטישמית”.

· · ─ ✧ ─ · ·

הביביזם עיוות לחלוטין את משמעות המושג “שמאל”. “שמאל” זו תודעה פוליטית המזוהה עם סוציאליזם, פציפיזם, צדק חברתי, רווחה, התערבות ממשלתית, סעד, סיום הכיבוש, פרוגרסיביות חברתית ועוד. בלשון תומכי נתניהו, להבדיל, “שמאל” (או “סמול”) הוא תיאור סוציולוגי-זהותי לחילונים, משכילים, ליברלים, מערביים, מבוססים, שאחראים היסטורית לכישלונות ולמצוקות של הביביסטים, צאצאיהם, הוריהם והורי הוריהם.

· · ─ ✧ ─ · ·

ערוץ 14 איננו כלי תקשורת ימני. כלי תקשורת ימני היה בוחן אם ממשלת ימין הגשימה את ערכי הימין, ומבקר אותה כאשר היא נכשלת בכך. זה לא מה שערוץ 14 עושה. ערוץ 14 מתאים את הגדרת הימין למה שנתניהו זקוק לו באותו רגע. איך אמר ינון מגל? “אני בסוף כלי להעברת מסרים “. בעולם של ערוץ 14, נתניהו הוא הימין, הימין הוא העם, ולכן מי שמתנגד לנתניהו הוא שמאלני, אנרכיסט, אנטישמי, בוגד או סייען של האויב. גם האחריות תמיד פועלת בכיוון אחד. כשהמציאות מחמיאה לנתניהו, זו הוכחה לגאונותו. כשהמציאות קטסטרופה האחריות מוטלת על הצבא, בג”ץ, קפלן, ערוצי התבהלה, אפילו על טראמפ ו”יהודוניו” (כך במקור). לכן לדעתי ערוץ 14 הוא חלק ממנגנון שמלבין את משטר נתניהו, מסמן את אויביו ומייצר עבורו אמת חלופית, תוך כרסום הדמוקרטיה הישראלית וריקונה מתוכן. החוצפה של קברניטיו לבקש את ההגנות שהדמוקרטיה מעניקה לעיתונות חופשית היא שיא חדש של תעוזה.

· · ─ ✧ ─ · ·

אחד המאפיינים של “הפשיזם הנצחי” לפי אומברטו אקו הוא הצגת האויב בעת ובעונה אחת כחזק וכחלש. חזק מספיק כדי לעורר תחושת איום והשפלה, חלש מספיק כדי שאפשר יהיה להבטיח את הבסתו. הדואליות הזאת חוזרת עכשיו בטקסטים של חשבונות ההשפעה של נתניהו, שכבר מתחילים להכין את הקרקע להפסד. השמאל מבחינתם הוא קומץ מזדקן ונכחד שאינו מסוגל לנצח בחירות, ובה בעת תמנון כל יכול ששולט בכל מערכות המדינה ומסכל את רצון “העם”.

· · ─ ✧ ─ · ·

יש משהו כמעט מושלם בכך שנתניהו מגייס את “1984” כדי להסביר איך “התקשורת” מסיתה כביכול את הציבור נגדו. כי בטקס “שתי דקות השנאה” של אורוול זהו השלטון שמרכז את האזרחים מול מסך, בוחר עבורם אויב פנימי, מלמד אותם לשנוא אותו, ואז בשיא ההיסטריה מחליף את פני האויב בפניו של האח הגדול, וההמון עובר משנאה לפולחן אישיות ושואג BB! BB! BB! את הקטע הזה בספר משום מה נתניהו לא טרח לספר. מעניין אם אורוול יכול היה לדמיין שמנהיג עם נטיות רודניות ייקח את ספרו שמזהיר בדיוק מפני טיפוסים ותופעות כאלה, רק כדי לצייר את עצמו כקורבן. נהה. אפילו אורוול היה מתקשה להמציא את זה.

· · ─ ✧ ─ · ·

הדיון המלאכותי ב”הסתה נגד הממשלה” הוא חלק מהיפוך היוצרות, המשכו של הקו “האזרחים אשמים”. התמונה שהם מנסים לצייר ברורה: יש כאן שלטון איכותי, טוב ומטיב, ומולו אזרחים אלימים וכפויי טובה. וכך לפתע הם הקורבן, והאש מוסטת לכיוון “התוקף”. פתאום שוב מתעמעם חלקם בטבח. בפליטות. בשחיתות. בפשיעה. בחידלון התפקודי של המגזר הציבורי. בהפקרת חטופים. במלחמת האזרחים שהציתו. באובדן חבלי ארץ. בהידרדרות ביחסי החוץ. בפוליטיזציה של המשטרה. בפוליטיזציה של היהדות. בהתפרעות התקציבית. במשרדים המיותרים. בביזה הסקטוריאלית. בירידת דירוג האשראי. בעליית פרמיית הסיכון. בהתנפחות החוב הלאומי. בהכבדה על משרתים. בהשתמטות של חרדים. באינפלציה. הם מנסים לאחוז בחבל משני קצותיו: מצד אחד להשתמט מאחריות לכל אלה, מצד שני לשלול את הלגיטימציה של הזעם הציבורי שנגרם בשל כך.

 

המדינה כאויב

התאוריה שלי היא שעבור האנשים האלה, החוק עצמו הוא האויב. הרי החוק הישראלי הוא המאפיין המוסדי המכונן של הפרויקט של דור תש”ח, התשתית שעליה קמה המדינה שהקימו, והם באו לפרק את זה, כחלק מתסביך הנקמה הבלתי-פתור שמניע אותם. זה לא מקרי שהגיבורים שלהם זה המורשע מרדכי דוד, והמורשע אזריה, והמורשע אוליאל, והנאשם אוריך, והנאשם נתניהו, והזמר ההוא עם התחביב הבעייתי. אם החוק הוא האויב אז מי שמפר אותו הוא גיבור ואבו-עלי ומי שמגן עליו הוא הנמסיס, לא משנה אם הוא שופט עליון או פרקליט הממונה על אכיפת החוק. העובדה שכמעט רבע מהקואליציה הזו מסובכת אישית עם החוק בין כחשודים, כנאשמים או מורשעים היא פיצ’ר מובנה.

· · ─ ✧ ─ · ·

צה”ל הוא “חונטה” לפי ביסמוט. השב”כ הוא “שטאזי ליהודים” לפי גוטליב. היועצת המשפטית היא “בוגדת” לפי פוגל, “אויבת העם” לפי אמסלם, “הקמה להורגנו” לפי קרעי. פרקליט המדינה “רוצה לבצע הפיכה” לפי בן גביר, בית המשפט העליון הוא “מוסד מושחת” לפי אמסלם, שצריך “לפוצץ” לפי פינדרוס, ואילו נגיד בנק ישראל הוא “פרא אדם שצריך לזרוק מהמדרגות” לפי עמיחי אליהו. זו המדינה עצמה שהנגיף הזה תוקף.

· · ─ ✧ ─ · ·

מילביצקי: לא אדווח על מעלימי מס. גוטליב, אליהו ומאי גולן: לא נתייצב לחקירת משטרה. קרעי: לא אציית לפסיקת בג”ץ. לוין: לא אכנס את הועדה לבחירת שופטים ולא אכיר בעמית כנשיא העליון. אמסלם: לא אגיש הצהרת הון. נתניהו: לא אדווח על מצבי הרפואי. שרי הליכוד: לא נתמוך בוועדת חקירה ממלכתית ל-7.10.

· · ─ ✧ ─ · ·

אם חברי ממשלה מסרבים לשלוח את ילדיהם לצבא, מדוע שהאזרח ישלח? אם חברי ממשלה מסרבים להתייצב לחקירות משטרה, מדוע שהאזרח יתייצב? אם חברי ממשלה מסרבים לציית לפסיקות בית המשפט, מדוע שהאזרח יציית? אם חברי ממשלה מסרבים להגיש הצהרת הון, מדוע שהאזרח יגיש?

 

המלחמה בזהות העברית

לחרדים אין ומעולם לא הייתה יכולת לחוקק לבדם חסינות לעריקים או לעגן את לימוד התורה כערך חוקתי או לכופף את צרכי הצבא לצורכי הישיבות. הם שחקן רציונלי שמקדם את האינטרס המגזרי שלו וכחלק מזה נוקב במחיר. הליכוד הוא שבוחר לשלם אותו. הקולות שתמכו בחוק יסוד לימוד התורה באו מקרבה של מפלגת שלטון חילונית לכאורה. וזה הסיפור האמיתי, בגידת הליכוד בציונות ובציבור הלא-חרדי בכלל.

· · ─ ✧ ─ · ·

מירי רגב עם כיסוי ראש. מאי גולן מפרישה חלה. דודי אמסלם וקרעי מצטטים פסוקים. אנשי ציבור שחושבים שאם יתעטפו (פיזית) באביזרי יהדות זה איכשהו ינקה אותם, את מצפונם, את מעלליהם, את גסותם או גזענותם. זה שימוש מוחצן, דווקני, ציני ומניפולטיבי בדת שאפילו במפלגות הדתיות נמנעים ממנו, ובצדק. הרי זה זיהום פוליטי של היהדות. ניכוס מופגן שלה לצד מסוים. הפיכה שלה לאידיאולוגיה פוליטית לכל דבר. הם מכוונים לאמירה אחת: “היהדות” שלנו ולא שלכם. אלוהים איתנו ולא איתכם. מכאן קצר המרחק לטענה הרווחת בפלטפורמה הזו בקרב ה”ימין” הישראלי, שלפיה חילונים או אתאיסטים הם לא מספיק יהודים, ובתור שכאלה גם לא מספיק ישראלים. אנשי הליכוד מציגים עצמם כקנאים יותר מקנאים, כש”סניקים יותר מש”סניקים, כדי לפנות למכנה המשותף הנמוך ביותר של הבייס שלהם.

· · ─ ✧ ─ · ·

ואולי מלכתחילה זו טעות לחשוב על הליכוד של ימינו כמפלגה חילונית או אפילו ציונית במובנה המקורי? הרי בשנים האחרונות המפלגה הזו מטפחת פופוליזם דתי מוקצן ומוחצן. נשיקות קברים, הפרשות חלה, ספרי תורה ו”בעזרת השם” אינסופי. הקישוטים האלה מבטאים הכרה משתמעת בהיררכיה סמלית שבה החרדי יושב בראש הפירמידה. החרדי הרי מקפיד יותר, ידען יותר, קרוב יותר למקור, ולכן מוסמך יותר לקבוע מהי יהדות וכיצד תיראה המדינה היהודית. מספיק להקשיב לדברים של גלית דיסטל או דודי אמסלם כדי להבין את זה. הם עצמם לא חרדים, אבל מבחינתם החרדיות היא הייצוג הטהור והאותנטי של היהדות. מרגע שמקבלים את ההנחה הזו, הדרישה לגייס חרדים הופכת מדרישה אזרחית לגיטימית לשיוויון למתקפה קפלניסטית על המסורת והיהדות כולה. כך שהחרדים אפילו לא צריכים לסחוט את הליכוד או לכפות עליו את תפיסתם. הליכוד כבר הפנים את העליונות החרדית באופן סמלי, ופשוט מתרגם אותה לעליונות פוליטית וחוקתית, תוך בגידה בכל ערך לאומי או ליברלי שייצג בעבר.

· · ─ ✧ ─ · ·

פעם עוד הייתה משמעות למילה הזו, “עבריות”. אנשים נשאו אותה בגאון. מדינה עברית. שפה עברית, תרבות עברית, ספרות, היסטוריה, זיכרון קולקטיבי, תחושת גורל משותף, שאיפה להקים כאן חברה ריבונית וחופשית. העבריות, במובנה הציוני-חילוני, הייתה הניסיון לזקק מהיהדות את האתוס הלאומי שלה מבלי להכפיף אותו לפולחן יהוה. היא הציעה שייכות לעם, לשפה, להיסטוריה ולארץ גם ללא אמונה באל או ציות עיוור לרבניו. ספק אם הפרויקט הציוני יכול היה לרקום עור וגידים ללא העבריים, יהודים חילונים ואתאיסטים שעזבו את האמונה. אחד התהליכים שעברה החברה הישראלית בעשורים האחרונים הוא מחיקתה ההדרגתית של הזהות העברית והחלפתה ביהדות פולחנית ילדותית וממושטרת, בסגנון “השם יתברך תמיד אוהב אותי”. זה מגיע מהשלטון, מחלחל ל”תרבות”, לסלבס ולכוכבי הריאליטי היישר אל הנוער מנשק המזוזות ועוטה הציציות, עד שבהדרגה החברה כולה מתנהלת לפי קריטריונים של אמונות, ניסים, השגחה פרטית, ציות לרבנים וטקסים דתיים. עד כדי כך שהפולחן הופך לקריטריון המרכזי הקובע מהי “זהות יהודית”. החילוני נדרש להצדיק את מקומו במדינה שנבנתה בידיו, מכספו, מדמו ומתרבותו, בעוד שהמאמין האורתודוכסי מוצג כבעל הבית הטבעי וכפרשן המוסמך של הזהות הלאומית.

· · ─ ✧ ─ · ·

מרתק לראות איך הליכוד זנחה את הגרעין הלאומי-ליברלי-חירותני שלה והפכה למפלגה דתית של ממש. אם לרגע נחליף “זהות יהודית” ב”אסלאמית” נגלה מחזה לא רחוק מ”מפלגת הצדק” של ארדואן או ממפלגת התחייה בתוניסיה או כל מפלגה אסלאמיסטית אחרת. הרי מובן שהיסוד הדתי-אמוני הוא שרלוונטי כאן ולא היסוד הלאומי. ואלה קולות שמגיעים ממש מתוך הליכוד, לא מהמפלגות הדתיות. האם זה נובע מהעובדה שהבייס הליכודי עצמו הרבה יותר דתי וחרדי מבעבר?

· · ─ ✧ ─ · ·

יש אירוניה היסטורית כמעט אכזרית בכך שהמדינה הציונית נופלת בהדרגה לידיה של אותה תפיסת עולם אמונית גלותית ורקובה שמייסדיה ביקשו למרוד בה.

· · ─ ✧ ─ · ·

כל ההתחזקות היהודית שמדברים עליה היא על פארש. זו יהדות שהיא תפאורה בלבד. ציצית בחוץ וסכין פרפר בגרב. כיפה לבנה על ספסל הנאשמים במחוזי. מתעטפים בטקסים ואביזרי קדושה ללא המגבלות שהקדושה אמורה להטיל על ההתנהגות. אין פה לא אמונה ולא יראת שמים רק פולחן מעושה שהוא תפאורה של כוח, אלימות, שבטיות ונקמה. וזו בכלל לא ביקורת חילונית, אגב: “הֲגָנֹב רָצֹחַ וְנָאֹף וְהִשָּׁבֵעַ לַשֶּׁקֶר וּבָאתֶם וַעֲמַדְתֶּם לְפָנַי בַּבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו וַאֲמַרְתֶּם נִצַּלְנוּ לְמַעַן עֲשׂוֹת אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה. הַמְעָרַת פָּרִצִים הָיָה הַבַּיִת הַזֶּה אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמִי עָלָיו בְּעֵינֵיכֶם? גַּם אָנֹכִי הִנֵּה רָאִיתִי נְאֻם־יְהוָה.” (ירמיה ז’ ט-י”א)

 

המחיר האסטרטגי

מדיניות מבוססת נקמה, כמעט בהגדרה, היא מדיניות צופה פני עבר. ואי-אפשר לבסס מדיניות כשאתה צופה לעבר. זו הסיבה שצמד המילים השנוא עליהם הוא “ואז מה”. קוראים לפטר את הנגיד, את היועמ”שית, את הרמטכ”ל. ואז מה? נמחק את עזה. ואז מה? נשלוט בבג”ץ. ואז מה? אין להם תשובות, ולא בכדי. העתיד לא מעניין אותם. הם באו לנקום תחילה, ולחשוב אחר כך.

· · ─ ✧ ─ · ·

מדינה שיודעת לחסל את חמינאי, לחדור ללב חזבאללה ולבצע מבצעים טקטיים על סף המדע בדיוני, מסיימת מערכה אחר מערכה כשידה על התחתונה ברמה האסטרטגית וכשחופש הפעולה שלה מוגבל, פעם מול חמאס-קטר, פעם מול איראן. זה מפתיע מישהו? הרי החברה שלנו בוחרת לרכז את ההון האנושי הפנומנלי שלה בהייטק, בעסקים, באקדמיה, במודיעין, בסייבר, בחיל האוויר ובארגוני הביון — ומפקירה את הקבינט הביטחוני שלה, המקום בו מתקבלות החלטות אסטרטגיות, לחבורה עסקנית, צעקנית, משיחית, אנטי-אינטלקטואלית, של אנשים שלא יודעים מילה באנגלית, שלא קראו ספר מימיהם, ושמאמינים בניסים ונפלאות של אלוהות כנענית סדיסטית. אולי זה פשוט לא כוחות?

· · ─ ✧ ─ · ·

מפתה לראות בהישגי קטאר פונקציה של כסף בלתי-מוגבל. אבל יש פה דבר-מה נוסף. יש פה גם למידה וניצול חולשות. הקטארים משחקים שח מול הנהגה ישראלית נטולת תחכום אסטרטגי, יכולת דחיית סיפוקים ויכולת תכנון לטווח ארוך. ישראל רושמת הישגים טקטיים, אבל מכיוון שהנהגתה מתעקשת לחיות “בתקופה של נס” ולא להכיר במציאות, ההישגים האלה נשארים ברובד הטקטי. הקטארים מנצלים את זה היטב. אני שואלת את עצמי אם ההנהגה הנוכחית שלנו, שהחזון שלה הוא בעיקר נגטיבי (דהיינו, מתמצה במי להרוג, במי לנקום, את מי להדיח, את מי לעצור ואת מה להרוס), יכולה הייתה להוביל מהלכים והישגים אסטרטגיים כמו של דור תש”ח. מדמיינים את רוטמן ושיקלי מחוקקים את חוק השבות ומובילים את פרויקט העליה ההמונית? את בן-גביר וסטרוק מכנסים את המחתרות ומקימים את צה”ל כצבא מקצועי? את סילמן ואמסלם מובילים להחלטת האו”ם בכ”ט בנובמבר? את סמוטריץ’ ורגב מובילים לייצוב כלכלי דרך גיוסי חוב והסכמי השילומים? ואולי זה המחיר הבלתי נמנע של בחירה במקבלי החלטות שמונעים משילוב קטלני של נקמה, אמונה, כוח, כסף, כבוד ואינטרס עצמי – הכל חוץ משכל ישר. במבחן התוצאה, הערבים של 2025 דומים יותר ליהודים של 1948 ואילו היהודים של 2025 דומים יותר לערבים של 1948…

· · ─ ✧ ─ · ·

הממשלה לאזרחיה: תתארגנו על נשק אישי כי לא נגן עליכם. תתארגנו על דרכון זר כי לא נחלץ אתכם. תתרמו לארגוני סיוע כי לא נטפל בכם. אישית אני סבבה עם מופעים מתונים של אנרכו-ליברטריאניזם, אבל לא כשזה בא עם מיסים נוסח סקנדינביה.

 

ה-7 באוקטובר והבריחה מאחריות

נתניהו לא יכול למחוק את 7 באוקטובר, אבל הוא בהחלט מנסה לערוך אותו. הוא ניסה למחוק את המילה “טבח” מחוק ההנצחה. הוא ניסה למתג את האסון שאירע במשמרתו כ”מלחמת התקומה”. הוא מנע ומונע ועדת חקירה ממלכתית שתבחן את אחריותו לאירוע. את טקס הזיכרון הממלכתי הראשון הוא הפך לאירוע ממשלתי מהונדס ומוקלט מראש. לניר עוז הוא הואיל להגיע רק כעבור שנה ותשעה חודשים. ומעל לכל, הוא מנסה לכווץ 15 שנות קונספציה לשאלה נוחה: למה לא העירו אותי בשבת בבוקר?! הרי אם הדיון מתחיל בחמש בבוקר, כל מה שקרה בעשור וחצי שלפני כן נשכח. והשאלה הזו כמובן משרתת את נראטיב ה”בגידה” העמום שסביבתו טורחת להשאיר ברקע, כאילו הסיפור האמיתי של ה-7 באוקטובר איננו 1,200 ישראלים שנרצחו, אלא מזימה מסתורית שמטרתה להפיל את נתניהו. והא לכם תמצית מפעל השכתוב והעריכה: להפוך את ראש ממשלת ה-7 באוקטובר לקורבן נוסף של ה-7 באוקטובר.

· · ─ ✧ ─ · ·

הם צריכים זמן. זמן שישכיח את הקשר בין מעשיהם ומחדליהם למה שהתחולל תחת אפם. זמן שבו אי-אפשר לבקר אותם, אי-אפשר להפגין נגדם, אי-אפשר לחקור אותם, אי-אפשר להדיח אותם ואי-אפשר להצביע נגדם. בזמן הזה מצופה מכולכם לשתוק ו”להתאחד” אחרת אתם נוחבות בשירות סינואר, לא פחות.

· · ─ ✧ ─ · ·

את המלחמה הזו ניהל אדם שאפילו תומכיו השרופים ביותר מודים — מה מודים, צורחים — שאינו יודע, אינו יוזם, אינו מבין, אינו שואל, אינו שולט, אינו אחראי (לכלום), ממודר ע”י כפופיו, פסיבי, שמרן, חסר נחישות ובעיקר שבוי בקונספציות שהוא עצמו פיתח.

· · ─ ✧ ─ · ·

אייזנקוט פשוט “טיפש”, אומרים מעריצי נתניהו בייאושם. ונתניהו? גאון, מן הסתם. גאון שיוזם משבר פנימי מיותר, עצום וללא תכנית יציאה. שטיפח במשך שנים תפיסת ביטחון שלפיה כסף קונה שקט ושהאויב שבע ומורתע, עד שזו התפוצצה בפניו. שיוצא למלחמה ללא תפיסה מדינית ברורה ליום שאחריה וללא יכולת להסביר מהו בכלל מצב הסיום הרצוי. שבונה ממשלה שהופכת אותו לבן ערובה של שותפיו הסקטוריאליים. שמחליף למידה מכישלונות במלחמה נגד החוקרים עצמם. שפירק נכס אסטרטגי שנבנה במשך דורות בדמות התמיכה הדו-מפלגתית בישראל בארצות הברית. שחיסל בשיטתיות את העתודה המנהיגותית של מפלגתו, הרחיק כל אדם עצמאי או מוכשר שעלול לאיים עליו, ואז גילה שהוא מוקף בחבורת גובלינים שצריך להעיף גם במחיר ביטול הפריימריז. שמבלבל מניפולציה עם מנהיגות והישרדות אישית עם הצלחה לאומית. רסמי גאון.

· · ─ ✧ ─ · ·

יושב נתניהו בלשכתו החדורה והמחוררת, שמתחת לאפה נרצחו 1200 אזרחים ישראלים, ומקים ועדת טיוח להטלת האשמה על לוחמים וטייסים. כל זאת בשעה שהוא עצמו עמל על עיגון השתמטות ממוסדת בחקיקה למען שותפיו עוכרי ישראל. שהרי עבורו, סרבנות אמיתית, אנטי-ציונית, אנטי-ישראלית, מסוג “נמות ולא נתגייס”, איננה סרבנות כלל: היא אבן היסוד של הקואליציה שלו, המסד המכונן של משטרו, ותעודת הביטוח היחידה להמשך כהונתו.

· · ─ ✧ ─ · ·

אני לא חווה “טרור פסיכולוגי” כשאני צופה בסרטוני חטופים. אני חווה “טרור פסיכולוגי” כשאני צופה בשמחה רוטמן מגרש משפחות חטופים מהכנסת, באיתמר בן גביר מאשים ילדים ונשים (שסירב לשחרר) בנפילת חיילים, ובג’יהאדיסטים יהודים תאווי דם ואדמה מגיעים לעזה כדי להקים יישובים חדשים כשישראלים חיים כלואים תחת רגליהם.

 

לפני הקלפי

קחו מצביע ימין מלא-מלא, ביביסט בואכה בנגביריסט. מה רואה אחד כזה אחרי כמעט ארבע שנות שלטון של הממשלה הדתית והלאומנית ביותר שכיהנה כאן? הוא רואה בג”ץ עוצמתי מאי-פעם, בראשות הנשיא עמית (הוא ולא אחר), עם סמכות מעשית לפסול חוקי יסוד. הוא רואה את התאגיד משדר בטלוויזיה ושומע את גל”צ משדר ברדיו. הוא רואה את היועמ”שית “המודחת והמפוטרת” עומדת כחומה בצורה מול כל גמדי נתניהו ומגישה נגדם כתבי אישום אחד אחרי השני. הוא רואה את הבלוגר/העציץ המשפטי יריב לוין, קבלן ההרס של מערכת המשפט, אוכל את עצמו מתסכול על כך שלא הצליח לקדם ולו קמצוץ מתכניותיו הזדוניות. הוא רואה את חמאס ריבון חמוש בעזה. הוא רואה את חזבאללה מטווח את הצפון הנטוש והרמוס, כשמעוזי הביביזם שלומי, קרית שמונה וחצור הגלילית צורחים את נשמתם. הוא רואה את המשטר האיראני קיצוני מאי פעם, ללא סימנים של ויתור על תכנית הגרעין. הוא רואה את הסוגיה הפלסטינית שבה לקידמת כל במה בעולם אחרי שנים של מאמצים לקבור אותה. הוא רואה את אדוניו החרדים נגררים לפיצוץ אדיר עם המדינה על רקע צווי גיוס וסנקציות נלוות. הוא רואה תסיסה וריאקציה חילונית נגד היהדות הפוליטית. הוא רואה את נתניהו, בדמדומי שקיעתו, מצורע ומבודד, תלוי מאי-פעם בנשיא ארה”ב, באשראי שלו, בתחמושת שלו ובגבולות הגזרה שלו, וכמובן מושפל על ידו על בסיס יומי. הוא רואה את דעיכת קרנה של ישראל בעולם המערבי ובפרט בקרב הדור הצעיר בארה”ב. הוא מבין היטב מה עלול לקרות לפרויקט המשיחי בשטחים ביום שבו יעלה נשיא דמוקרטי. אפשר להבין מדוע אנשים כמו שמחה רוטמן מספרים לעצמם שזו הייתה “קדנציה נפלאה”. אבל איש ימין רציני שלא עושה שקר בנפשו אמור להודות שגם בסטנדרטים הימניים הקלאסיים של ביטחון, משילות, ריבונות, הרתעה, יחסי חוץ, פריפריה והתיישבות משטר נתניהו נחל כישלון חרוץ.

· · ─ ✧ ─ · ·

משטר נתניהו עדיין רחוק מרוסיה הפוטיניסטית אבל הוא קרוב בהרבה לתורכיה, סרביה והונגריה של אורבן. זה משטר שעדיין צריך לנצח בבחירות אבל מנסה להגיע אליהן כשהשופטים מפוחדים, המשטרה מוטה פוליטית, התקשורת מוכפשת, שומרי הסף מסורסים ובריוני רחוב עושים בשמו את העבודה המלוכלכת.

· · ─ ✧ ─ · ·

בלי ששמנו לב ישראל הצטרפה למשפחה של מדינות שנקרעות בין כוחות מערביים לכוחות אנטי-מערביים, בדיוק כמו הונגריה, סרביה, פולין, תורכיה, גיאורגיה, מולדובה וסלובקיה. הרבה לפני שמאל/ימין או ביביזם/רל”ביזם ניצבת השאלה העקרונית, האם ישראל צריכה לשאוף להשתייך לציוויליזציה המערבית או להיבדל ממנה? לממשלת נתניהו יש כמובן תשובה ברורה לשאלה הזו והיא ניבטת אלינו ממצבנו המדיני המצורע. וזה לא מפתיע, הלא בן-גביר הוא כוח אנטי-מערבי מובהק. ש”ס היא כוח אנטי-מערבי מובהק. ג’ היא כוח אנטי-מערבי מובהק. סמוטריץ’ הוא כוח אנטי-מערבי מובהק. הליכוד בחלקו ההולך וגדל הוא כוח אנטי-מערבי מובהק. למעשה העוינות העמוקה כלפי המערב, ערכיו ומוסדותיו קושרת בין חלקי “המחנה האמוני” יותר מכל זהות ימנית, דתית, עדתית או ביביסטית. וזה ברור, שהרי מי שמקדם מדינה שבטית שמכפיפה את החוק, המשפט, הצבא, האקדמיה, התקשורת והתקציב לשלטון המרכזי ולכהני הדת שלו בוודאי יסלוד מערכים כמו ריסון השלטון, ביקורת על השלטון, חברה אזרחית, חירויות אזרח, אחריות אישית, פלורליזם, מוסדות עצמאיים ועוד. לדעתי מסגור כזה מסביר את הפוליטיקה הישראלית טוב יותר מכל חלוקה אחרת.

· · ─ ✧ ─ · ·

בסוף יש פה מפלגת שלטון ללא הישגים, ללא מצע, ללא הכרעה באף זירה, ללא רפורמה משפטית, ללא תשובה לטבח שקרה מתחת לאפה, עם חומר אנושי ירוד ביותר, שמנסה להחליף מתן דין וחשבון לציבור באצבע בעין. די ברור שבמצבם הרעוע הם ילכו על קמפיין נגטיבי, שמאדיר את תחושת הקורבנות של הבייס ונשען על תומכים זרים מבחוץ בדומה לאורבן בהונגריה (שנכשל בענק). לדעתי המענה לפרובוקציות האלה צריך להיות פשוט ועקבי: לשאול מי שלט פה בארבע השנים האחרונות ומה עשה בכוחו השלטוני. לשחק בחצי המגרש שלהם בלבד.

· · ─ ✧ ─ · ·

הניסוי הזה של “ימין על מלא”, שהבטיח משילות, ביטחון, ריבונות והכרעה, התרסק בדיוק בכל אחד מן ההיבטים הללו וכרסם את מדינת ישראל מבפנים. האם נשכיל כחברה להפיק את הלקחים המתבקשים מכישלונו של ניסוי העוועים הזה? למשל, שמשילות איננה מסתכמת בסימון בוגדים ובמינוי מקורבים אלא בתפקוד רצוף נוכח משבר; או שנקמה זהותנית היא בסיס גרוע למדיניות פנים וחוץ; או שמלחמה בתשתית המוסדית של המדינה מחלישה את המדינה עצמה הרבה יותר מאשר את “האליטות” שמחזיקות אותה; או שנורמות של כוח ללא אחריות, ואחריות ללא אשמה, מתמרצים נטיות סמכותניות מזה והפקרות שלטונית מזה.

המידע במאמר זה מבוסס בין היתר על דעותיה האישיות של הכותבת כמשקיעה חובבת. מטרתו לספק מידע בסיסי וראשוני בלבד, ואין בו כדי להוות ייעוץ מקצועי מכל סוג, לרבות ייעוץ מס, ייעוץ פנסיוני, שיווק פנסיוני, ייעוץ משפטי, שיווק השקעות ו/או ייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו המיוחדים של כל אדם, ו/או תחליף לייעוץ כאמור מטעם בעל הרישיון המתאים על פי דין. התייחסויות במאמר זה לניירות ערך ו/או נכסים דיגיטליים ו/או לביצועיהם, ככל שישנן, נועדו לצורך המחשה בלבד ואין בהן כדי להוות המלצת השקעה, הצעה לרכישה, ייעוץ לקנייה או מכירה, הבטחת תשואה או רווח ו/או הנעה לפעולה כלשהי בקשר עם אותם נכסים. הכותבת אינה אחראית לתוצאות השימוש ו/או היישום של האמור במידע ואין באמור בו משום התחייבות לנכונותו, דיוקו, עדכניותו, ו/או מידת התאמתו לנסיבותיו וצרכיו המסוימים של כל אדם. הקישורים המופיעים בעמודה "הסולידית ממליצה" הינם קישורי שותפים והכותבת מקבלת עמלה בגין לקוחות הנרשמים דרכם.