אם תשאלו את האדם שלידכם אם הוא מרוצה משכרו החודשי, ספק רב אם תקבלו תשובה חיובית.

המציאות העגומה היא שרוב האנשים חושבים שהם מרוויחים מעט מדי, בין אם שכרם הוא 5,000 שקל בחודש או 50,000 שקל בחודש.

כולנו, כך מסתבר, שואפים "להתקדם". ה"קידום" מתמצה על פי רוב בהוצאה כספית על על מוצרים, שירותים וחוויות שמסבים לנו מנה גדושה  של אושר. לכן מעודדים אותנו "להתקדם" לדירה חדשה, לרכב חדש, לשכונה איכותית יותר, לחופשות טובות יותר, לסמארטפון משודרג יותר וכן הלאה.

אבל מה קורה אחרי שכבר "התקדמנו"? האם הגענו למנוחה ולנחלה? האם אפשר למתוח את הקו ולומר "מספיק"?

לא ולא. הנטייה האנושית היא לחשוב תמיד על הדבר הטוב הבא. המשכורת החודשית – גבוהה ככל שתהיה – נתפסת בתור המכשול העיקרי להשגתו של היעד הבא, ולכן ה"מספיק" הופך ל-"מספיק לעת עתה".

מיצוע האושר

סוציולוגים כינו את התופעה הזו בשם "הסתגלות נהנתנית" (hedonic adaptation), או "מרוץ ההנאה" (hedonic treadmill).

לפי התאוריה, בני אדם נולדים עם סף אושר בסיסי מולד, שאליו הם חוזרים (מסתגלים) בטווח הארוך גם אם נסיבות חייהם משתנות באופן קיצוני, לטוב ולרע.

כך, בין אם עשיתם אקזיט של מיליונים ואתם "בעננים" או שחלילה נפצעתם קשה בפיגוע ואתם ב"דאון" — לאורך זמן, רמת האושר שלכם תשוב לסף הטבעי שקדם לאירועי קיצון אלה.

המשמעות, אם כן, היא שאנשים נוטים להתרגל לרמות עולות של נוחות, מותרויות והוצאות.

הסיפוק שאנו שואבים מהדברים שאנחנו קונים – בית חדש, מכונית חדשה, חופשה חלומית – הוא כמעט תמיד קצר מועד. תוך פרק זמן לא ארוך אנו מסתגלים למצב החדש, ורמת האושר שלנו חוזרת לקדמותה.

אין ספק שהעלאה במשכורת תשפר את חייכם ותגרום לכם להרגיש טוב יותר – לתקופה קצרה. אבל כעבור פרק זמן מסוים – תסתגלו למצב החדש. ככל שאדם מרוויח יותר, הציפיות והתשוקות עולות במקביל, מה שלא מביא לעלייה קבועה בסף האושר שלו.

לתרבות הצריכה יש חלק גדול מאוד בתופעה הזו, אבל ההסתגלות הנהנתנית לא מוגבלת רק לשופינג אינסופי. תוכניות כמו "מאסטר שף" משכנעות אותנו שכל ארוחה צריכה להיות חוויה; דוגמניות אנורקטיות ומפוצצות בוטוקס מנסחות מחדש את אידיאל היופי; פייסבוק וטוויטר מגדירים מחדש את חיי החברה שלנו במונחים כמותיים; פורנוגרפיה מגדירה מחדש את הציפיות שלנו ממין.

לא משנה לאן נפנה – יש מעין לחץ תרבותי בלתי פוסק להעלות את רף האושר. בעיני רבים זהו המצב הנורמלי; בזכותו הם יכולים לתכנן לפרטי פרטים את המענה לשאלה "איך להיות מאושר": לקנות משהו גדול יותר, מהיר יותר ובכמות גדולה יותר.

כך הופכת ההוצאה כספית לפיתרון הקל לשמירה על רמת האושר.

ממרוץ ההנאה למרוץ הצמצום

כמתבוננת מהצד, התופעה הזו מרתקת כשם שהיא תמוהה.

אני מאמינה שהזיקה הבסיסית שאנשים יוצרים בין (בזבוז) כסף לאושר איננה מחויבת המציאות. דרך אחת לגדוע את הזיקה הזו היא באמצעות מה שניתן לכנות תמונת הראי של "המרוץ להנאה": "המרוץ לצמצום".

אלבר קאמי כתב ב"זר":

"באותה עת נהגתי לחשוב שלו הייתי חייב לחיות בתוך גזעו החלול של עץ מת, מבלי שהיה לי דבר לעשות פרט לצפייה בכיפת השמיים, אט אט הייתי מתרגל לכך. אחרי תקופה מסוימת, אפשר להסתגל להכל."

אני חושבת שלכל בן אנוש יש יכולת בסיסית להסתגל לרמת נוחות, מותרויות והוצאות נמוכה בהרבה, וכל זה במאמץ קטן יחסית. כל מי ששב לביתו החמים והנעים מסביבה "אסקטית" מטבעה – כמו למשל, 21 יום בבסיס צבאי או חצי שנה במדינת עולם שלישי – יבין את כוונתי.

כמובן שמי שחייו סובבים סביב מימון של מוצרים וחוויות  ייראה באימוץ גישה חסכנית כזו בבחינת טירוף אסקטי, סגפנות קיצונית והקרבת קורבן. הרי בראייתם, הדירה החדשה, הרכב הנוצץ והגיחה הקצרה לתאילנד הם הפיצוי המפנק היחיד שנותר בחייהם עמוסי המשכנתא, החובות והעבודה מסביב לשעון.

זה אתגר לא פשוט בתרבות שמודדת אנשים לפי גובה השכר שהם מרוויחים והדברים שהם קונים באמצעותו, ושממטירה עלינו ללא הרף הזדמנויות להסתגלות נהנתנית. זה מחייב אותנו לשחות במעלה הנהר כנגד זרם חזק מאד.

לגעת באושר בר קיימא

כולנו רוצים להיות מאושרים לאורך זמן. אושר בר קיימא נובע מחירות, בריאות תקינה, וחיים מלאי משמעות. הוא לא נובע מקנייה של מוצרים וחוויות בני חלוף, שמייצרים בעיקר פסולת, לחץ נפשי וחוסר שליטה.

בעיני, הגעה לעצמאות כלכלית — פועל יוצא של 1) גמילה מצרכנות כפייתית 2) חיסכון אגרסיבי ו-3) השקעה בנכסים מניבים — היא תנאי הכרחי כדי להנות מאושר מסוג זה. היא מאפשרת לאדם להפסיק לעבוד מכוח חובה, לחיות חיים שלווים ובריאים ללא דאגות כלכליות, ומעל לכל – לבחור בעצמו כיצד לנהל את זמנו ולהשקיע אותו באנשים ובפעילויות שהוא אוהב.

הכל מתמצה בסדרי עדיפויות. מה חשוב לכם יותר – להגיע מנקודה א' לנקודה ב' או להשוויץ במכונית חדשה ונוצצת? להיות מסוגלים לישון, לבשל ולארח תחת קורת גג צנועה, או להתפאר בשלושה חדרי שירותים ועוד שני חדרי שינה ריקים? להיות נחמדים לאנשים אחרים, או לעסוק במה שאותם אנשים חושבים על מעמדכם החברתי?

פישוט סגנון החיים והסתפקות במועט מאפשר לחדור מבעד למסך העשן השיווקי ולראות מהם באמת "החיים הטובים". אני עצמי הפסקתי לעבוד כשהגעתי למסקנה שאין לי עוד צורך בכסף נוסף. כסף נוסף כבר לא ישנה את השאיפות שלי, את התשוקות שלי ואת סגנון החיים הפשוט שאימצתי.

למרבה הטרגדיה, רוב הישראלים לעולם לא יגיעו ל"נירוונה" הזו, גם אם משכורתם והונם העצמי יגדלו פי 2 ו-3. רובם תקועים בכלא מחשבתי שגורם להם לקרוע את התחת בעבודה שהם שונאים כדי לקנות דברים שהם לא צריכים עבור בני משפחה שהם בקושי רואים.

איפה זה שם אתכם?