בית » חיים פשוטים » עני היית, עני נשארת

עני היית, עני נשארת

פורנוגרפיה, במובן הכללי ביותר, היא השימוש בדימויים גרפיים עזים במטרה לעורר תאוות קמאיות בקרב הצופה.

הביטוי צמח ומוכר בעיקר בקונטקסט מיני ("פורנה" πόρνη  ביוונית, פירושו "זונה", ואילו "גרפין" γράφειν פירושו "לכתוב" או "לתעד"), אך ניתן למצוא דימויים פורנוגרפיים גם בהקשרים שונים לחלוטין. 

העיתונות הכלכלית בישראל, למשל, עמוסה לעייפה במה שניתן להגדיר פורנוגרפיה פיננסית: כתבות סנסציוניות שמנסות לגרוף רייטינג באמצעות לחיצה ממוקדת על כפתורי הפאניקה או החמדנות במוחות הקוף הפרימיטביים של קוראיהן.

זן פופולארי נוסף של הז'אנר הוא הפורנוגרפיה של העוני, הנפוץ במיוחד בקרב אלה המגדירים עצמם נושאי "הדגל החברתי". הכוונה כאן היא לתיאורים פלסטיים ומכמירי לב של חיי הדלות, אשר עובּדו באופן שיעורר את נקיפות המצפון ותחושות האשם בקרב מי שנחשף אליהם.

יצרני פורנוגרפיית העוני נוטים לתעל את התגובות הרגשיות הללו לאפיקים שיצמיחו עבורם תועלת, בדרך כלל בדמות הון פיננסי (רייטינג), ציבורי או פוליטי.

בשבוע החולף געשה הרשת בעקבות פוסט פורנו-ויראלי מסוג זה שפורסם בביטאון היאפי-סוציאליסטי המקוון "המקום הכי חם בגיהנום".  הפוסט, שכותרתו "אני עני", סחט מאות תגובות מלאות חמלה, הזדהות ואמפתיה, וזכה, בהתאם, לשבחים סנסציוניים: "אגרוף בבטן", "מסמך אנושי קורע לב", ו"קריאת חובה". קטעים ממנו אף שודרו ברדיו ובטלוויזיה.

הפוסט מגולל את תחושותיו של צרכניסט-קרייריסט אנונימי – איש מעמד הביניים המדומה – אשר ירד מנכסיו באופן בלתי צפוי. לאחר שהתגרש מאשתו, פוטר ממקום עבודתו, ומצא את עצמו נטול יכולת  לקנות אפילו משולש פיצה לילדתו האומללה, הכתה בו התובנה: הוא עני. "הכל נהפך לפריך ושביר" הוא כותב בתזמון מופלא, כאילו משיב לשאלה ששאלתי יום לפני פרסום הפוסט.

הפוסט מוצלח כמעט בכל קנה מידה. הוא כתוב היטב וכאמור משיג את מטרתו הלא מוצהרת – להצית רגשות עזים בקרב קוראיו.

אלא שבמקרה שלי, דפוקה שכמותי, הוא לא עורר את הרגש הנכון. במקום לחוש חמלה כלפי הכותב, הפוסט הזה גרם לי להרגיש בעיקר כעס ותסכול.

אני כועסת.

לא בגלל סדר העדיפויות המפוקפק של הכותב – שלמרות העובדה שאין לו כסף כדי לקנות אוכל לילדיו, ממשיך לממן תאוות צרכניות כמו סמארטפון או משאבת מזומנים מפלצתית שעולה 30,000 ש"ח בשנה רכב צמוד.

לא בגלל חוסר האונים הנרכש שלו, שמביא אותו, למרות מצבו העגום, להמשיך לשלם לאחרים כדי שיבשלו עבורו.

לא בגלל העובדה שגם במצבו השברירי הוא מוסיף לקבל החלטות גרועות מכוח חרדת מעמד – חומר הבערה של הצרכניזם החולני – ורועד מפחד שמא אחרים יחשבו אותו לעני.

לא בגלל העובדה שבחר לאורך השנים שלא לחסוך ולו שקל אחד ליום סגריר – ולא הביע שמץ של חרטה בעניין גם אחרי שהברבור השחור נחת ופלט את תכולת מעיו על ראשו.

לא בגלל העובדה שגם השכר ה"נמוך" שהוצע לו (6,000 ש"ח בחודש) היה ממקם אותו עמוק בעשירון העליון של אוכלוסיית העולם במונחי הכנסה לנפש.

אני כועסת מפני שלמרות כל אלה – הכותב עדיין משוכנע שהוא נקלע למצב בגלל "מזל רע". הוא עדיין משוכנע שעשה הכל כמו שצריך ולפי הספר, אבל מישהו "שינה את הכללים" ולא סיפר לו.

שוב עוברת האחריות מהפנים לחוץ. שוב זהו אותו אילוץ כפוי, אותו גורל אכזר, אותה מערכת חסרת פנים שאשמה לא רק בכישלונותיו של הפרט, אלא גם בעובדה שיתקשה להיחלץ ממעגל הזוועה: הרי דמי האבטלה נמוכים מדי, המיסים גבוהים מדי, המשכורות נמוכות מדי, ובכלל, הכל נורא יקר!

וכך הוא בוחר להתבוסס בעיסה מהבילה של רחמים עצמיים, מהולה בייאוש קיומי, בוותרנות ובתודעת FUCK ME קורבנית.

לאורך הפוסט הכותב מתבונן בערגה על התקופה "הנורמלית", בימים שקדמו ל"הפיכתו" לעני. הוא מתקשה להבין שהיה עני עוד לפני שהתגרש, עוד לפני שפוטר ועוד לפני שירד מנכסיו.

הרי עוני הוא לא מחסור כספי. עוני הוא מצב תודעתי. עוני פירושו פטאליזם, שיעבוד מרצון ותלות באחרים. עוני פירושו חוסר יכולת לומר "די". עוני פירושו חוסר יכולת להבחין בין רצונות לצרכים.

"עני," אומר נשיא אורוגואי חוזה מוחיקה בראיון מעורר השראה, "הוא מי שצריך יותר מדי."

התודעה הזו, והערכים הנגזרים ממנה, היא שהביאה את הכותב לקבל את ההחלטות הגרועות שקיבל. העוני הפיננסי שנבע מהן לכל היותר החמיר את העוני התודעתי ממנו סבל קודם לכן – וממנו סובלת אולי 99% מהחברה הצרכנית.

מפתה לחשוב שאנשים נקלעים לקשיים כלכליים בגלל טעות אחת גדולה. אבל משבר כלכלי נובע כמעט תמיד מדפוס קבוע של החלטות גרועות המתקבלות באופן עקבי, פעם אחר פעם, יום אחר יום, שעה אחר שעה.

קשה מאד לגרום לאדם שעבר אינדוקטרינציה צרכנית מגיל אפס לזהות את הקשר הסיבתי שבין הבחירות הגרועות שקיבל לבין מצבו הכלכלי בטווח הארוך. קשה עוד יותר לגרום לו לקבל עליהן אחריות. הרי השיטה הצרכנית מתגמלת החלטות קצרות-רואי: היא מעודדת סיפוק מיידי ומפנקת את מי שבוחר בטווח הקצר על פני הטווח הארוך.

זה ניכר היטב אצל הכותב האנונימי: בראייתו, כל הנאה היא פונקציה של בזבוז כסף. כך למד מינקות, וכך, מסתמן, הוא מלמד את ילדיו הגרגרנים. סגנון החיים הבלתי-יעיל הזה מפומפם 24-7 בכל מדיה אפשרית במסווה של "נוחות" ו"מעמד חברתי". זוהי הנורמה. לנסות לשכנע אדם שהוא לא חייב לבזבז את כל ההכנסה החודשית שלו זה קצת כמו לנסות להסביר לדג מה זה מים.

תודעת העוני הצרכנית מבחינה בין שני מצבים בלבד:

  1. מימוש תשוקות (מותנה בהשתתפות פעילה במרוץ העכברים)
  2. אי-מימוש תשוקות (הקרבת קורבן).

מבחינתו של העני, כשאפשרות 1 נשללת ממנו מסיבה כלשהי, הוא לפתע נעשה "עני". פתאום ניתן להבחין בסורגיה השקופים של מכלאת העוני. רף התשוקות הרי גבוה מאד ולא יודע שובע. האפשרות להנמיכו כלל לא נתפסת. זו הסיבה שאדם שבוחר לחיות בצמצום ועוד נהנה מכך לעולם יכעיס אדם שנאלץ לחיות בצמצום וסובל מכך.

korban

כאשר הצרכן-שכיר נבעט ממרוץ העכברים בטרם עת (החץ האדום), העוני התודעתי הופך לעוני מוחשי. כל אותו זמן, האפשרות להקטין את רמת התשוקות ולשמור על רמה זהה של אושר כלל לא עומדת על הפרק.

אני יכולה לכתוב עד מחר כמה חשוב לצרוך פחות, לחסוך כסף, להתייעל במישור ההוצאות, ועם כל זה עדיין להנות מהחיים. אבל לא אני מקבלת את ההחלטות. בסופו של יום – כל אדם אחראי לגורלו. אינני מאמינה שאפשר להציל אנשים מפני עצמם. אינני מאמינה אף שיש חובה מוסרית לעשות זאת.

אני יכולה להביא הרבה מאוד דוגמאות לאנשים שהצליחו לחלץ עצמם ממלתעות העוני פשוט כי האמינו שביכולתם לעשות זאת. מעולם לא ראיתי אדם שהצליח לשקם עצמו על כרעי הפטאליזם. לאדם שמצהיר קבל עם ועדה שהוא עני, ושזה כל מה שיהיה אי פעם, אין סיבה להשתנות. כל שנותר לו הוא "לחיות את הרגע".

זו הסיבה שלדעתי גל ההזדהות והחמלה שניצת בתגובה לפוסט מסוכן כל כך. ישנו גבול דק מאוד המבחין בין הבעת חמלה לבין מתן לגיטימציה. הזדהות עם הכותב מהווה במובן מסוים מתן אישור הפוטר אותו מאחריות לגורלו, מעביר את האחריות ל"מערכת" ומעודד את ה"עני" להמשיך לקבל החלטות גרועות. גילויי סימפטיה וחמלה הם מה שהעני רוצה לשמוע – לא מה שהוא צריך לשמוע.

הבעיה, אם כן, היא לא בורות פיננסית. הבעיה שורשית ועמוקה יותר, וקשורה באובדן תחושת מסוגלות.

עדיין לא מצאתי את הדרך לפתח תחושת מסוגלות דרך המילה הכתובה. מה שבטוח הוא שלדכא תחושת מסוגלות קל הרבה יותר.

זה, לצערי, בדיוק מה שמתרחש כשתקשורת המיינסטרים שופכת שמן למדורת הרחמים העצמיים משיקולי רייטינג.

זה בדיוק מה שקורה כשאנשי תקשורת כמו גיא לרר ממנפים את "אני עני" לפרויקט מיוחד תחת הטייטל הפופוליסטי "גם אני עני".

זה בדיוק מה שקורה כשהחזית הסוציאליסטית המקוונת ("המקום", "העוקץ", "שיחה מקומית" ועוד רבים אחרים) מוסיפה לטשטש אחריות אישית ולהנציח תודעת קיפוח תחת מעטה של פורנוגרפיית עוני וולגרית.

הייתי רוצה לחשוב על "הסולידית" כעל אנטי-תזה מובהקת למאמצים הללו.

היכן שהם מקדמים שבירות, הסולידית מקדמת חוסן.

היכן שהם מקדמים קולקטיביזם, הסולידית מקדמת אינדיבידואליזם.

היכן שהם מקדמים רחמים עצמיים, הסולידית מקדמת הישענות עצמית.

היכן שהם מקדמים מחסור ותשוקה ליותר, הסולידית מקדמת רוויה והסתפקות במועט.

היכן שהם מקדמים הסרת אחריות, הסולידית מקדמת לקיחת אחריות.

היכן שהם מקדמים הטחת אשמה באחרים, הסולידית מקדמת חשבון נפש אישי.

בחרו בתבונה. 



אזהרה: אני משקיעה חובבת. אינני בעלת רישיון ייעוץ השקעות או כל רישיון פיננסי אחר. התכנים באתר אינם מהווים ייעוץ מקצועי או המלצה לביצוע פעולה בנייר ערך, ואין לראות בהם תחליף לייעוץ השקעות המתחשב בצרכיו הייחודיים של כל אדם. כל המסתמך על המידע באתר מבלי להיוועץ באיש מקצוע עושה זאת על דעתו ועל אחריותו בלבד. אלא אם צוין אחרת, אני מחזיקה או עשויה להחזיק בניירות הערך הנדונים בפוסט. גלישתך באתר מהווה הסכמה מפורשת לתנאי השימוש.


רוצים לעזור?
אתם מוזמנים לשתף ולעקוב אחרי בטוויטר או בפייסבוק, או להירשם כדי לקבל את הפוסטים שלי ישירות למייל. בנוסף, תוכלו להשתמש בקישורי השותפים הבאים כדי לקנות באמזון, להוריד ספרי שמע, או להקים אתר אינטרנט משלכם (מדריך מפורט - כאן). תודה על תמיכתכם באתר. 

176 תגובות

  1. ראיתי את אחד הריאיונות עם גיא לרר – ריאיינו מורה שסיפרה איך היא קונה קילוגרמים רבים של ירקות בשוק, פסטה אורז וקטניות, ואז מעידה על זה – "לא אוכל מזין" (במילים האלה). אז ידעתי שהאוכל השתגע.

    • ערן, פסטה היא אכן לא אוכל מזין. אולי חביב ומשביע לשעתיים במקום לשעה, אבל לא מכיל חומרים שהגוף באמת צריך. לבסס על זה תפריט זה כמו לאכול סתם לחם לבן. גם אורז לבן לא להיט בהקשר הזה. קטניות- כבר בחירה תזונתית טובה יותר אבל לא כולם מסתדרים איתן מבחינת מערכת העיכול (שמבזבזת יותר אנרגיה על פירוקן, ועדיין צריך להשלים תוספת כלשהי לחלבון מלא). ירקות- דבר נהדר ונחוץ מאוד ביום-יום אבל מכיל מעט מדי קלוריות מכדי להסתמך עליהם כמקור אנרגיה בלעדי. בקיצור הכל פה נע בין אוכל נמוך-תזונתית לתוספות. אלה דברים שיחזיקו אותך בחיים ואולי בבריאות קצת יותר טובה ממי שאוכל כל היום במקדונלד'ס, אבל לחיות רק על זה כל יום תקופה ממושכת ולצפות להיות פעיל, אנרגטי ובמצב רוח טוב? חייבים לגוון את זה באוכל איכותי יותר מדי פעם.

      • בנימין

        אז על מה את ממליצה לבסס את התזונה?

      • שטויות. אני חי רוב היום מפירות, בערב אוכל סלט ירקות, עדשים, אבוקדו וקצת אורז לבן. אני בריא כמו שור הרבה יותר משאר האנשים שמסביבי שחולים כל שני וחמישי ולא מגיעים לעבודה. הם גם לא מצליחים להדביק אותי כמו את שאר האנשים במשרד.

        קטניות אפשר להנביט, מנבטה עולה 50ש"ח וכל מה שצריך לעשות זה להשרות במים, לסנן ולהשאיר ל 48שעות עד שהם נובטים. אחר כך, אפשר לאכול את הקטניות ללא בישול ולהנות גם מהאנזימים הרבים שהם מכילים שעוזרים לפרק את כלל האוכל שבארוחה.

        • פאזום הכהן

          תותח ענית להם יפה מאוד.
          מטומטמים, כל כך שבויים באספמיא הקפיטליסטית של צרכנות עד שיישחק להם הכיס.
          חיים מ10 עד ה30.

      • אפשר לחיות חיים שלמים על פסטה, אורז, קטניות וירקות. והדבר היחיד שיחסר לך הוא B12.
        יותר מזה: אפשר לחיות חיים שלמים על תפריט של פיתה, חומוס (בתנאי שהוא אמיתי, מקטניות וטחינה) וסלט ירקות. וגם אז הדבר היחיד שיחסר לך הוא B12.

        • יותר ממיליארד הודים חיים על אורז וקטניות, ולא מתלוננים על חוסר ב B12

          • כי הם לא בודקים שחסר להם. והם לא מגיעים לגיל שבו הם מרגישים בסימפטומים.
            נראה לך ש-B12 זו קונספירציה של יצרני הבשר?!

        • B12 יש אנשים שמייצרים בעצמם. תכלס החומציות בכיבה היא זו שהורגת את אפשרות הייצור שלו ולכן אנשים צמחונים ועוד יותר מכך טבעוניים יפתחו נטייה טבעית לייצור הויטאמין בדיוק כמו שפרות מייצרות אותו בגלל שכיבתן אינה יומצית מידי (זה קורה בעיקר מבשר וממוצרים מהחי)
          ואם חסר ודואגים: יש אצות שמכילות את כל משפחת ויטמיני ה-b גם כאלו שבשר וחבריו לא מספקים. אפשר וכיף ובריא יותר לחיות על ירקות פירות וקטניות. המכשלה היחידה היא בראש וזו חתיכת מכשלה אני כל פעם נופלת בה ואז קמה שוב

          • ואו איילת.. ואו.. איזה קישקוש.. אנשים שמייצרים B12.. הזויה

      • 60 מליון איטלקים לא טועים..
        פסטה, במיוחד מקמח מלא (יש דבר כזה.. אני אישית אוהבת), במיוחד עם תוספת איכותית היא אחלה אוכל.
        פשוט באופן כללי עדיף לגוון..

        קטניות מונבטות זה דוחה. פשוט דוחה. כבר עדיף להתקלח במים קרים.

        ולגבי מקדונלדס – ממליצה לכולם לצפות בסרט המעולה fat head.

      • עדשים. כוסמת. דוחן. שעועית יבשה. אורז מלא, שעורה, חומוס (גרגירים מבושל במים), פול, זה לא רק אוכל בריא ולא רק אוכל מזין, אלא שהבעיה איתו שאותם טיפוסים שאוהבים לחיות על חשבון הציבור יחיו הרבה מאוד שנים… זה לא רק אוכל בריא, זה ה- אוכל ב ":ה" הידיעה.

        ובקשר לחלבון "המלא" כל פרוסת לחם מלא סוגרת את הרשימה לחלבון מלא לגמרי.

        מי שלא מתאים לו, מוזמן לרעוב. זה אוכל שנקרא "מזונות על"
        זה לא רק האוכל הבריא ביותר, זה גם האוכל הזול ביותר.
        זה וירקות, ותקציב הסולידית לאוכל יראה בזבזני 🙂

        *אין לי קשר לצמחונות וטבעונות. אני אוכל בשר ויכול לאכול כל יום שלוש סטייקים בלי שום חשש לתקציב…. רק שאני לא. אני יודע מה האוכל הבריא באמת

        • וכמובן שיבולת שועל. לא בקופסא. בתפזורת. 5.80 ש"ח לק"ג ובריאות שלא תיאמן.
          מי שלא רוצה לעבוד או לא יכול או מכל סיבה אחרת,
          אני בעד רשת בטחון מינימלית – אוכל בבית תמחוי.
          וזה לגמרי חברה שבנויה נכון. מרעב לא תמות. אבל מעבר לזה, עזור לעצמך!

      • זה פלוס 1 לערן. אפשר להכין אוכל מזין וטעים מפירות ירקות קטניות אורז (גם לבן) ופסטות 🙂 – אוכל טבעוני משובח 🙂

  2. אחד ששואל

    אהלן
    את כותבת שרמת האושר תלויה ברמת התשוקות – ככל שרמת התשוקות נמוכה יותר, כך רמת האושר גבוהה יותר. אני מאוד מסכים עם הטענה הזאת
    יחד עם זאת, האם את לא חושבת שרמת התשוקות זה משהו כמעט מולד או מוקנה מגיל צעיר, תוצר של חינוך מסוים או אפילו חסכים בגיל צעיר? כל אלה אגב, מתורגמים אצל אנשים שונים לרמת תשוקה שונה. אני יכול לתת לך בתור דוגמא את עצמי וחברים קרובים שלי. כולנו עלינו לארץ בתור ילדים, וגדלנו בסביבה דלת אמצעית. אצלי הדבר תורגם בגיל בוגר להסתפקות במעט, חסכנות ומרוצות גבוהה מאוד ממצבי הכלכלי שאכן השתפר מאוד. אצל רוב החברים שלי מנגד, הדבר תורגם למנגנון של פיצוי בגין חסכי ילדות "לי לא היה את זה בתור ילד, אז עכשיו אני אקנה את זה ולא משנה כמה זה עולה" ולמרדף מתמיד אחרי דברים שהם לא באמת יכולים להרשות לעצמם.
    בקיצור – נסיבות דומות מאוד שמתורגמות לתוצאות שונות מאוד. מכאן עולה השאלה, האם לא מדובר פשוט בסט תכונות מולד – קרי, מזל.
    מכאן, האם זה מוסרי להתנשא על אנשים כאלה?

    • כשאתה רוצה פחות אתה חופשי יותר ובעקיפין מאושר יותר.

      אני טוענת שאדם יכול ללמוד לרצות פחות ולהסתפק בפחות, לא משנה מהם נסיבות חייו. ארתור שופנהאואר טען זאת לפני. הסטואים הקדמונים טענו זאת לפניו. הזן בודהיסטים טענו זאת לפניהם. אפשר לעשות את זה.

      יחד עם זאת, ההבנה שהדבר אפשרי מחייבת יציאה מממערת אפלטון / כיבוי המטריקס / ניתוק מעטיני הצרכניזם.

      • רק תיקון קטן – הסטואים קדמו לזן בודהיזם. הזן התחיל במאה ה-6 לספירה על ידי נזיר באיזור צפון הודו בשם בודהידהרמה שהביא אותו לסין.

        גם אני קראתי ברפרוף את הכתבה ולא הבנתי לא אני נדרש לחוש רחמים על אנשים שהם לא מוכי חצי גורל אכזר אלא מוכי החלטות של בחירה חופשית וקורבנות של חרדת מעמד.

        אפשר אולי בשביל להתקרב לאמת לשנות את המונח סוציו-אקונומי (החלק האקונומי מתייחס לעושר של האדם במובן של הון ורכוש ביחס לנדרש לקיומו) לסוציו-קונסומרי.

      • אכן אפירוקס צדק

      • כבר נאמר אם האושר הינו תכונה סוביקטיות אז בשביל להיות מעושר כל שנדרש זה לשנות דעתך
        ואם העושר הינו יחסי אז בשביל להיות עשיר כל שנדרש לגור בחברה ענייה ממך

        • צודק. בארץ אני בתחת של העשירון התחתון (מבחירה פחות או יותר… עצלנית) אבל חצי שנה בהודו חייתי כמו מלכה על פחות מ1000 ש"ח לחודש. המון אוכל, אינטרנט סבבה, פינוקים ממסטלים כאלה ואחרים… תענוג! אבל גם מזה נמאס קצת בסוף

      • סולידית, לצד הבקיאות שלך את נכשלת להבחין בבורות שלך עצמך- את נאחזת בדיוק כמו הצרכנו-זומביסט-קרייריסט. בעוד הוא נאחז בעיקר באובייקטים חומריים, את נאחזת בהשקפות מנטאליות אודות אושר שנובע מהתנהלות כלכלית מסויימת.
        השחרור מתשוקה דורש הרבה מעבר לניהול תיק סולידי וחיי צנע

  3. איך היית ממליצה להגמל מההתמכרות לצרכנות? מובן שמודעות היא שלב ראשון. אני יודע שהפיצה (המטאפורית) לא נחוצה לי, ועולה לי הרבה יותר כסף ממה שאני משלם עליה, בראיה לטווח הרחוק. ובכל זאת, כשאני לא קונה אותה, אני מרגיש שאני מקריב קורבן.
    ברמה המעשית אני יכול להמנע מצרכנות מיותרת, אבל כשזה לא בא חלק מבחינה רגשית, זאת עדיין התמכרות, רק בלי תופעות לוואי. השאלה שלי היא איך מתמודדים עם ההרגשה של הקרבת הקורבן.

    • מבחינתי זה אתגר בלתי פוסק. אני אוהבת את זה, כי זה הולם את הרכב האישיות שלי. לא בטוחה שזה יתאים לכל אחד.
      אנסה להסביר.
      אני אוהבת את האתגר שבחיסכון ובהישענות עצמית.
      אני אוהבת את החיכוך הכפוי שנוצר מאי-נוחות זמנית.
      אני נהנת לפתח מיומנויות כבדרך אגב כשאני מחליטה לייצר בעצמי במקום לקנות.
      הוצאה כספית על מוצר/שירות שהייתי יכולה לייצר או לספק בעצמי מהווה מבחינתי כישלון.

    • מחזיראור

      עם האוכל בא התאבון. 🙂

      אני אנטיצרכני ומנימליסט באופן חלקי מינקות.
      אבל גם ככל שהתבגרתי בחברה צרכנית, למדתי שככל שיש לי פחות חפצים וג'אנק אני פשוט יותר מאושר.
      ובכלל, כשמתרגמים את ההוצאות המטופשות לכסף, ואז מבינים מה הכסף הזה קונה לך במקום, הרבה יותר קל להימנע מפיתויים.
      אצל הסולידית הכסף הנותר קונה לה זמן כלא מועסקת, זאת השריטה שלה..
      אני לא כזה. אני אוהב לעבוד ונהנה מזה.. אבל בכל פעם שאני לא קונה פיצה, ג'אנק פוד ומביא אוכל לעבודה מהבית – אני מקרב את עצמי לעוד ארוחה נהדרת אצל אדוני (אוכל משובח זאת השריטה שלי.. :-)).
      בכל פעם שאני עובר ליד חנות בקניון ולא קונה שום חרטא בסוף עונה, אני מקרב את עצמי לקרוז בקאריביים (נופש טרופי זאת עוד שריטה).

      אולי קל לי לדבר.. כי מלכלתחילה גדלתי בבית שלא קנו בו מותגים ולא אכלו בו בחוץ, אז החשקים העממיים האלה ממש לא בסיסטם שלי.. אני הולך רק על היוקרה. 🙂

    • כמה טיפים להגמלות מהתמכרות לצרכנות.
      קודם כל צריך לשנות את הרצון. כל עוד אתה נגמל נגד רצונך, זה לא יעבוד, ולא תרגיש מרוצה.
      אז מה יגרום לך לא לרצות לצרוך? באוכל למשל הבחירה באוכל בהכנה עצמית היא באוכל שבדרך כלל מזין יותר, וכמעט תמיד זול יותר מאוכל קנוי. שליטה טובה יותר על מה אתה מכניס לגוף שלך.
      לגבי רכב למשל, הבחירה להיות בלי רכב היא בחירה בריאה יותר וכמעט תמיד חסכונית יותר.
      חפש את הסיבות למה לא לצרוך ותחליט שהן חשובות יותר מהסיבות למה כן לצרוך.
      חפש את הסיבות למה כן לצרוך ותחליט שהן לא חשובות לך ממש.
      חפש תחליפים זולים לצרכים יקרים. לדוגמה יש לי כמה וכמה פעילויות חברתיות קבועות שהן בחינם לחלוטין.
      להתאהב במינימליזם. להפיק הנאה מהחיסכון.

      • עוד משהו שבא לפני הטיפים – להיות שלם עם הבחירות שלך ועם ההשלכות שלהן.
        להכיר בהשלכות המלאות של כל בחירה.
        בצורה הזאת, אתה הוא הבוחר על מה להוציא את הכסף.
        להכיר בכך שאתה הוא הבוחר על מה להוציא את הכסף בהתאם לתכתיבים ורצונך הפרטי.
        להכיר בכך שלך יכולת ההשפעה הגדולה ביותר על רצונך ועל התכתיבים של חייך.

  4. הסמרטפון, נקנה לא עכשיו אלא בתקופה שהברנש עבד. למכור אותו, לא יתן לו הרבה. להחזיק בו – נותן לו הרבה מאוד. הרכב – בהתחשב בעובדה שהברנש גר אצל הוריו, על מנת לחסוך שכ"ד, ופירושו של דבר, שמן הסתם הוא לא גר בקרבה לגרושתו ולילדיהם המשותפים. זה אומר שהוא *אנוס*, להשתמש ברכב, אם ברצונו להגיע לילדיו בשבת. דרך אחרת – אין (מונית הלוך-חזור עלולה להגיע למאות שקלים לשבת אחת, וגם זה אם רק ישהה עם הילדים בקרבת בית גרושתו, ולא יסע איתם).

    את לא מגדלת ילדים, מבחירה. זה ידוע. אבל להורים לילדים, קצת הרבה אין את הפריבילגיות שיש לך.

    • אם ימכור את הסמארטפון יקבל סכום מסוים בתמורה למכירה וכן יחסוך את הצורך לשלם 80~ שקל בחודש (אין לי מושג כמה התענוג עולה בימינו, אז תקני אותי) לחברת הסלולאר. עבור אדם שמבחינתו 100 שקל זה הרבה כסף, זה יתן לו הרבה מאוד.

      באשר לרכב – אני מאמינה שאת טועה. הוא לא *אנוס* להשתמש ברכב. אם כבר, הוא *אנוס* להגיע מנקודה A לנקודה B. הוא *רוצה* לעשות זאת באמצעות רכב. כי זה נוח.

      הטשטוש בין הצורך לרצון הוא מאפיין קלאסי של תודעת עוני.

      ובאשר לילדים – הוא שבחר להביאם לעולם, כשם שהוא שבחר את בת זוגו, הוא שבחר להינשא לה, וסביר להניח שהייתה לו אחריות תורמת לכך שבסופו של דבר התגרשו. איש לא כפה עליו את הבחירות הללו. האחריות להשלכות הנובעות מהן היא שלו.

      • מחזיראור

        59

        • הורדתי לי ולילדים מ59 ל37 שח לחודש ,

        • אכן הבחירה להביא ילדים לעולם היתה שלו, וככל הנראה גם הבחירה בבת זוג. ייתכן שלא היו אלו בחירות מוצלחות (אם כי דווקא סביר שכן. לרוב האנשים הורות היא חויה מעצימה, גם אם היא נעשית עם בן זוג שממנו נפרדים מתישהו לאורך הדרך). אבל בכל מקרה, כך או אחרת: אלה הן נסיבות חייו כעת, ואיתן הוא צריך להתמודד. הילדים כבר קיימים בעולם. מה זה משרת אותנו להגיד "בחירה שלו, בעיה שלו?" אם אדם עשה בחירה מסוימת, והיא התבררה כבעלת השלכות שאותן לא צפה, האם אין הוא ראוי לחמלה? האם אנחנו אף פעם לא עשינו שום בחירה שהתבררה כלא-מוצלחת? אני בכלל לא מבינה את הקשר בין השניים. אני חשה חמלה עבור אותו אדם, שמן הסתם לא צפה את הגירושים, לא צפה שיהיו כה יקרים, לא צפה את פיטוריו וכן, נכנס לכל מיני התחייבויות שעכשיו קשה לו- גם רגשית- לצאת מהן. אני לא חושבת שיש מקום לבוז לו או לשפוט אותו. רק לעזור. ובהגשת עזרה- נהוג לבדוק קודם כל מה הצרכים *של אותו אדם* ולא לנסות להתאים אותו לאיזה אידאל אבסולוטי. הסלולרי והרכב הם דוגמה טובה: אולי הוא לא זקוק לסמרטפון אבל סביר להניח שבתור אב גרוש לילדים, יש לו צורך לתאם איסופים והחזרות שלהם על בסיס יום יומי עם גורמים רבים, ולכן הוא די זקוק לסלולרי, גם מבחינה כלכלית טהורה. לגבי הרכב- אני לא יודעת איפה הוא גר.בחלק מערי השינה של גוש דן אין, דה-פקטו, תחבורה ציבורית, וזה לחלוטין בעית תשתיות חברתית-פוליטית וממש לא רק בעייתו של האדם היחיד. כמו כן נראה שיש לו איזה סידור עם ההורים לגבי עלויות הרכב, וכאמור הורות זה הרבה הסעות. לכן יכול להיות שבשיקולי זמן/עלות/תועלת זה עדיין מצדיק את עצמו. אנחנו לא מספיק מכירים את הפרטים בשביל לשפוט עד כדי כך בחומרה, גם אם יכולנו לספק לו כמה טיפים נחמדים. נכון שאנשים מכורים למותרות וחיים בסגנון צרכני ממונף ואז לא יודעים מה לעשות כשהכל מתרסק. אבל המצוקה שלו אמיתית והיא נובעת מהרבה מאוד גורמים, אחריות אישית היא רק אחד מהם. יש כלכלות בעולם שבהן קל יותר "להתרסק" לשנה שנתיים ואז לקום, ומותר לנו ללמוד מהן משהו. לא אכנס כאן להשקפותיי על אחריות חברתית ורשת בטחון כי אני חוששת שהן לא תמצאנה להן אוהדים. אבל אפילו ללא השוני באג'נדה, אני עדיין חושבת שכדאי לשמור על קצת צניעות והרבה חמלה בבואנו לעזור לאדם שכעת מתקשה. אני ארצה את אותו היחס אם חלילה אפול בעצמי. וכן- זה יכול לקרות. גם אם נדמה שעשיתי "הכל נכון".

      • מכיוון שאת אומרת שהוא אשם בהחלטותיו להתחתן ולהביא ילדים, אין בדברייך שום דבר קונסטרוקטיבי עבורו יותר מאלו שמרחמים עליו. מכירת הסמארטפון והרכב הם חסכון מוגבל, אם בכלל.
        בשורה התחתונה, גירושין בימינו עבור מי שאינו עשיר הם אסון כלכלי, לא פחות. ייקח לו זמן להתאושש מהמכה הזו.

  5. הכלכלן העירום

    אני בהתלבטות, ישנם דברים מסויימים שבהם אני לגמרי מסכים איתך כמו למשל כל הקטע הזה של הסתפקות במועט, לקיחת אחריות, קידום הישענות עצמית לעומת רחמים עצמיים(המעוררים רחמיים עצמיים בפני עצמם) וכ'ו וכ'ו….
    אך אני מנסה להסתל גם מהצד של הבחור ולראות אם יש משהו במצבו שאני מפספס.
    מצד אחד אם הוא מגיע לרמה כזאת שהוא באמת חושב שהוא כזה "כישלון" והוא בוכה שהוא לא יכול לשלם על פיצה, אז למה הוא לא לוקח את העבודות האלה עם ה6000 ש"ח? יש בזה כ7500 יחידות של 80 אגורות שהיו חסרים לו לפיצה.
    אך מנגד אני גם חושב שלקיחת עבודה בעל שכר נמוך יותר היא כמעיין סטבאק בקריירה ואולי זה הפן הפסיכולוגי שמשפיע כאן ולאו דווקא הכלכלי. אני יכול לדמיין שלא קל לחזור להיות עובד זוטר אחרי שהתקדמת בכוחות עצמך במשך שנים(אישית יצא לי לעבוד בעבודות שהיו גורמים לך להקיא רק מלדבר עליהן, אך כרגע אחרי התואר אני חושב שהגיע הזמן להתקדם הלאה בחיים ולחפש עבודה יותר רצינית בתחום שלמדתי בו ולכן אני כרגע לא שש לחזור לעבוד באיזה מפעל עד שאמצא עבודה, לא שאכפת לי לחזור לעבוד בעבודות כאלו אך אני פוחד שאני אחזור להסתפק בהן אם חלילה אתייאש מחיפושי העבודה וכתוצאה מאילוץ ההתרגלות).

    לכן משני הסיבות הנ"ל לא אוכל לצדד באחד ממכם באופן מלא. אם יש לך איזו פרפסקטיבה מעניינת על העניין אשמח לקבל תגובה.

    • מה שאתה מציין כמחסום פסיכולוגי, לקחת עבודה שהיא פחות מרמתך, היא בדיוק הפינוק, או ה"בכיינות" שמדובר בה בבלוג הזה. אתה רוצה להתפרנס? קח עבודה שתפרנס אותך, במחילה מכבודך. עם הזמן תוכל לשפר עמדות ולהתקבל לעבודה טובה יותר, מתגמלת יותר וכו'. אבל הבחור שלעיל לא רוצה להתפרנס, הוא רוצה כנראה להתבכיין ולהתפנק, וזה באמת מקומם.
      ואם לא מקומם – זה סתם פאטת. אין לו שום מגבלה גופנית או אחרת שמונעת ממנו לעבוד, מלבד הפינוק שלו.

  6. אגב הפוסטים שלך בנושא חרדת מעמד מזכירים לי את סיפור הילדים "הפיל שרצה להיות הכי" מדובר על סיפור ילדים עם מוסר השכל. "הסיפור עוסק בפיל צעיר שחש דכדוך כיוון שצבעו האפור לא מצא-חן בעיניו, במקום צבעו,רצה להיות צבעוני והוא החליט לצבוע עצמו בצבעים שונים, כשראו שאר הפילים את הפילון הצבעוני הם שועשעו ממראהו, כיוון שטענו שהוא לא נראה כמו פיל, אלא כמו ליצן. הפילון שחש צער על טעותו, ביקש לשוב לצבעו המקורי" קצת מזכיר את השאיפה של אנשים לשלמות,ולהיראות מיוחדים

  7. הגם שאני מקבל את המסקנות שלך לגבי אושר ומה צריך אדם לעשות, קשה לי לקבל את הקביעה הדטרמיניסטית שיש רק דרך אחת להגיע למצב הזה. בגירושים מעורבים שינויים רבים וכאשר מעורבת בעלות על עסק פרטי, הסבירות היא שייווצרו גם חובות אישיים חדשים.
    בצורה אירונית אם ביומיום שאת מייצגת כסף וחיסכון הם הבסיס לחופש שלך הרי שבסיטואציה של גירושים דוקא הוצאה וחובות הם הבסיס לחופש. קטונתי מלשקול איזה חופש חשוב יותר אבל התוצאה עלולה להיות שבשלב הראשון, על מנת לממש את החופש, אדם יבחר בדרך הפוכה לגמרי לעצמאות כלכלית.
    מצד שני במצב כזה הוא לא ירוץ להתבכיין לתקשורת.

  8. מגיבה חדשה

    בד"כ אני רק קוראת בשקט ומחכימה, אבל הפעם הרגשתי צורך להגיב ולשתף-
    לא הכרתי את "אני עני" לפני הפרסום כאן, וכל מה שחשבתי כשקראתי אותו זה שמדובר במניפסט של מסכנות וקורבנות, ולו רק בגלל הניסיון האישי שלי-
    אבא שלי נפטר כשהייתי ילדה וכך נשארה אמא שלי מפרנסת יחידה לשלוש בנות. היא עבדה כ"כ קשה- לילות, שבתות, חגים, חסכה איפה שרק אפשר – אכלה רק בבית (עד היום, אגב), לא החזיקה אוטו (היינו הולכים שעות ממקום למקום, זו הזכרון הכי חזק שלנו מהילדות), גרנו אצל סבתא ואח"כ בשכירות – וכן, הייתה לי ילדות מאושרת ונטולת חסכים, אם מישהו תוהה.
    בדם ויזע והרבה סבלנות היא בנתה בית לתפארת- כבר שנים שאין לנו משכנתא על הבית, כמובן אין לה גם שום הלוואות אחרות, יש לה רכב, יש לה פנסיה יפה, חסכונות, ביטוחים ובאופן כללי חיים שלווים ונטולי דאגות (לאחרונה קיבלה סמארטפון משומש). אה, וגם יש לה שלוש בנות מוכשרות (ושני נכדים!)
    אני חושבת שהיא סופרוומן, אבל אני משוחדת… למעשה היא פשוט לקחה אחריות על החיים שלה- על כל המשתמע, ועשתה את זה בלי תלונות ובלי אכלו-לי-שתו-לי, וככה היא גם חינכה אותנו 🙂

    • מחזיראור

      הבנאדם רק התגרש ואיבד את העבודה שלו..
      נראה לי שגם אמא שלך לא בדיוק קמה מהשבעה והתחילה לעוף.

      לכל בנאדם לוקח זמן להסתגל לשינויים.
      הבחור הזה נשמע מאוד מסכן – בעיקר כי האגו שלו מרוסק – מלהיות ווינר בכל קנה מידה מערבי, הוא הפך ללוזר גרוש מובטל שגם אצל ההורים. ליבי יוצא אליו, באמת. אני לא חושב שהוא בכיין. הוא פשוט אנושי.
      אבל גם אין לי ספק שהוא יתאושש במהרה.. הוא יפסיק להסתכל על עצמו דרך עיני הסביבה, ויתחיל להיות קצת יותר פרקטי.

    • מגיבה חדשה – מעורר השראה, תודה. מזכיר לי את סבתא שלי

    • לייק!
      מעורר השראה.
      (פעם נראה לי שיותר אנשים חיו ככה. היום הם נחשבים לגיבורים….ונדירים).

  9. אני רואה שלא מפספסים פה הזדמנות להתנכל לי, לאכול לי ולשתות לי.

    אז בשביל האיזון אני רוצה לצטט אדם שהיה אולי לא פחות קונסרבטיבי מאיין ראנד שציטטת בטוויטר ולבטח
    בעל חוש הומור מפותח יותר.

    The whole modern world has divided itself into Conservatives and Progressives. The business of Progressives is to go on making mistakes. The business of the Conservatives is to prevent the mistakes from being corrected.

    G. K. Chesterton

  10. קראתי את הסיפור שלו, האמת לפי דעתי אם כבר ליפול מבחינה כלכלית, אז עדיף ליפול ככה, הוא לא משלם על הדיור יש לו משפחה מבוססת שעוזרת לו אם קצת דלק ואוכל הוא מקבל דמי אבטלה, ויש לו הרבה זמן פנוי לחפש עבודה או לעשות שינוי מקצועי. ממש לא נורא.

    מה שמפריע לו כנראה,זה הפגיעה בסטאטוס החברתי, אנחנו חיים בחברה שמבוססת על נורמות של צריכה, הוא פתאום לא מצליח לעמוד בסטנדרטים, אז הוא מרגיש רגשי נחיתות- לא נורא יעבור
    לו.

  11. אני מעדיף לא להגיב על מה שכתבת – כל מילה בסלע והכתיבה יוצאת דופן כתמיד.
    אני רוצה דווקא להציע לכל מי שהגיע עד כאן וקרא את המאמר ו/או את התגובות שיקשיב לראיון עם האיש המדהים הזה שמשמש כנשיא אורוגוואי – הלוואי עלינו כאן בישראל מנהיגים כאלה.

  12. דורין כתבת בפוסט:
    "לא בגלל העובדה שגם השכר ה"נמוך" שהוצע לו (6,000 ש"ח בחודש) היה ממקם אותו עמוק בעשירון העליון של אוכלוסיית העולם במונחי הכנסה לנפש"

    כנראה שכחת את שבטח למדת ב LSE. כל סטודנט שנה א' בחוג לכלכלה יודע שהכנסה לנפש משמעותית רק שהיא במונחי כוח הקנייה של השכר. ברור שאוגנדה או בהודו ניתן לחיות כמו מלכים עם הכנסה חודשית כזו. אבל בישראל, למי שיש לו 2 ילדים התלויים בו…. ממש לא!

    הערת אגב, הטענה שלך שילדים לא צורכים הרבה כסף וכי ניתן לגדל אותם בזול, תלושה מהמציאות.
    [אגב, גם המשפחות החרדיות שמגדלות 10 ילדים עם הכנסות נמוכות, גם הן נסמכות הרבה על קצבאות מהמדינה, תרומות וגמ"חים קהילתיים. הן אינן מחזיקות מעמד בכוחות עצמן]

  13. נו פרינסס

    חבל לי מאוד שבלהיטות להטיף לקוראייך לקחת אחריות על עצמם – עניין שאיתו אי אפשר שלא להסכים – את שופכת את התינוק עם המים ומכנה אדם שאיבד את עולמו "פורנוגרף של עוני".
    האינדיבידואליזם שאת מטיפה לו הוא בדיוק ההפך ממחויבות חברתית לא לתת לאזרחים ליפול לעוני, שזה מה ש"המקום" וכל יתר הסוציאליסטים שאת כה שונאת קוראים לו.
    כשגבר 40 נפלט משוק העבודה גרוש ואין לו רשת של ביטחון תעסוקתי, הסיכוי שלו לעבוד שוב כשכיר בתחום שלמד ולא באבטחה או ניקיון שואף לאפס. אבא שרוצה לקנות לילדה משולש פיצה לא מחנך אותה לגרגרנות, הוא מנסה לנצל את עשר השעות השבועיות שיש לו איתה. אפשר לשחק טאקי בבית, אבל לפעמים אפשר גם לצאת החוצה לפיצה. לא כל פעם, לפעמים. משולש פיצה הוא לא צרכניזם ולא ברור לי על סמך מה החלטת ש"בראייתו, כל הנאה היא פונקציה של בזבוז כסף". מתוך זה שיש לו רכב? ניוז פלאש: מהיישוב שאני גרה בו אי אפשר לצאת בלי רכב. אין אוטובוסים. איני יודעת לרכוב על אופניים. יכולתי אולי לגור בעיר הסמוכה, אבל זה היה עולה לי פי 3. או אולי הסקת שהוא בזבזן מתוך כך שהוא מחזיק סמארטפון, כלומר מכשיר שמאפשר לו לדבר עם הילדים מדי פעם. לא יודעת אם סיפרו לך שכרטיסי סים היום לא עובדים עם מכשירים ממש ישנים, וכשנוהגים ברכב – מאוד מרגיע לדעת שתוכל לצלצל למישהו אם יקרה לך משהו. מי אמר לך שהוא לא משתמש בתכנית שעולה רק 10 שקלים לחודש? שורה של הנחות מביאה אותך למסקנות אכזריות שמנוסחות בבוטות שאמורה להיות In your face ולכל היותר מבטאת אטימות ויוהרה חסרות תקדים.

    מאחר שמעולם לא היית הורה, לא כל שכן הורה גרוש שמקבל מעט מאוד שעות עם הילדה, את כנראה לא מסוגלת ולא רוצה להבין עד כמה הדברים שאת אומרת ומטיפה להם אכזריים ובכלל לא עומדים במבחן המציאות.

    מסכימה איתך שצריך להתייעל. מסכימה איתך שצריך לקחת עבודה שתשלם לו עכשיו את שכר הדירה ולתכנן את ההתנהלות הפיננסית יותר נכון.
    כלל לא מסכימה לסגנון הכתיבה האכזרי, הבוטה, חסר ההצדקה והאנושיות. למעשה, העובדה שאת מרגישה ש"עשית את זה" ועכשיו את פנסיונרית בת 30+ עם חסכונות והכנסה קבועה, גורמת לך להטיף מוסר לאנשים שפועלים לפי הכללים שלימדו אותנו כל חיינו: ללכת לצבא, לעשות תואר, למצוא עבודה, להתקדם, לנסוע פעם בשנתיים לחו"ל, לגדל ילדים. את בחרת אחרת, ואת בטוחה שהבחירה שלך נכונה. בעיני אחרים היא עשויה להיתפס כאגואיסטית וצרה. שיהיה, הבחירה שלך היא עניינך, אבל את לא יכולה להשית על אחרים את האינדיבידואליזם המוחלט שגזרת על עצמך. בניגוד לך, אולי, אנחנו רוצים לחיות בחברה שלא זורקת אותך הצידה אחרי שלעסה אותך וכן, החברה צריכה לקחת אחריות על כך שמי שלא רוצה להיות מובטל בגיל 40 אכן לא יהיה מובטל.

    • רק לגבי המחוייבות החברתית. – אני בחוץ במקרה הזה – לא מרגיש שאני נושא באחראיות.

      אני שמעתי את הטענות שבשוק שבו עבדתי פולטים עובדים בגיל 40 לפני יותר מ15 שנה.
      מה עשיתי?
      חסכתי כדאי שיהיה לי מספיק פאק יו מאני בגיל הזה ולא ….
      א.לא לקחתי רכב חברה ( זה הרבה יותר השתלם בעבר) … נסעתי ברכב של "מסכנים" וחסכתי לפחות 12K לשנה.
      ב. לא אכלתי כמעט במסעדות ובוודאי לא ביקרות.
      ג. לא החלפתי מטבחים וקניתי ריהוטים יוקרתיים.
      ד. לא נסעתי לטיולים מחוף לחוף (למרות שיכולתי להרשות לעצמי)
      ה. לא שלחתי את הילדים לחוגים יוקרתיים שישפרו את סיכוייהם בשוק העבודה העתידי.
      ו. התכוננתי גם נפשית לאפשרות שבגיל 40 יהיה המצב שאעבוד בעבודות מזדמות כולל שמירה וכו.. אם יחסרו לי מזומנים.

      הכי חושב … בסיבבתי כמעט אף אחד לא חי כך ואם הייתי מעלה את הנושא(לא בהטפה) בשיחה כלכלית הייתי חוטף.

      אז אני יכול לחוש חמלה למצב של אדם שאני לא מכיר אבל למה עלי לשאת באחריות דרך המיסים לאדם שלא נפגע מכוחות עליונים? יש לו אפשרות לגור בחינם (שווה לפחות 2000 שקל) פלוס משכורת אפשרית של 6000 ( הברוטו הוא כמעט הנטו בשכר הזה) פלוס זה שהוא קיבל אבטלה חצי שנה ( אחלה שירות מניסיון) . גם אחרי מזונות ישאר לו כנראה 3000 … פלוס מגורים זה כאמור יותר מהגברת הסולידית וזה בהנחה שהוא לא חסך גרוש במהלך השנים. אז יהיו לו בעיות סטטוס שאפשר להתגבר עליהם עם הזמן .

      יתכן שמצבו היה יותר טוב אם היה בוחר לעבור לפני 20 שנה לאירופה למדינה סוציאליסטית – אבל כבר יושבים להם שם מספיק על שירותי הרווחה והם מתחילים לסגור את הברזים. בחלקן אפילו חושבים למכור את המונה ליזה ובאחרות נכנסו למיתון שלישי בחמש השנים האחרונות.

      • גיא אל תשכח שיש גם פיצוי פיטורין, אם לבחור יש וותק אז זה יכול להצטבר לסכום משמעותי, שיאריך את הזמן שיש לו להגיב ולהתאושש מהמצב החדש בו הוא נמצא. אם הוא מוצא עבודה זמנית במשרה חלקית, הזמן עוד יותר מתארך, וניתן להאריך את הזמן עוד על ידי לקיחת הלוואה קטנה נניח עד 50 אלף מבני משפחה, ללא ריבית.

        כלומר אם תשלומי המזונות,זמן התגובה שלו למצב החדש הוא ארוך יחסית 3-4 שנים לפחות, לפני שהוא יצתרך שוב לקחת עבודה במשרה מלאה.

        מנגד כמובן ניתן להגיד, שרוב האנשים לא באים ממשפחות מבוססות, שההורים שלהם יכולים לספק להם יחידת דיור צמודה נפרדת, הם יכולים מקסימום לתת להם לגור בבית שלהם במשך מספר חודשים עד שהמצב הופך להיות לא נוח.

        אז הדוגמא של הבחור הזה היא לא ממש מייצגת.

        באופן כללי, אני חושב שהאסטרטגיה הזו של התבססות על מקור הכנסה אחד בלי הכנסות פאסיביות או עבודת פרילאנס נוספת מהצד כמעט מראש מזמינה מצבים כאלו. אם אדם הוא לא עובד ממשלתי אם קביעות הוא צריך לדעת לצפות שהוא יהיה מפוטר יום אחד ולא לבנות את החיים שלו על תרחיש אופטימי שאולי לא יתממש.

        • לגמרי.
          אני גם מסכים לחלוטין עם עניין עבודות הפרילאנס, הזמניות ובחלקיות משרה.

          עבודה במשרה חלקית
          זה בעצם ללכת עם ולהרגיש בלי וגם נושא הסטטוס מכוסה לחטטנים.
          אשתי גם מרוצה והיא אומרת שנחמד לראות אותי מדי פעם מחוץ לפיג'מת הדובונים.

      • גיא- לא מבינה למה לאנשים כואב כל כך להפריש איקס מהכנסתם עבור רשת בטחון חברתית (שיכולה גם לחזור אליהם יום אחד) אבל ממש לא מזיז להם שאיקס פי כמה הולך על תקציב בטחון מנופח ענק ומשוגע עם שחיתות מובנית במערכת (מכירה מקרוב) או מאות אלפי נגדים פנסיונרים בני ארבעים (שום קשר לבטחון ישראל, תודה). או על מנגנונים מסואבים ושחיתות שלטונית שמגלגלים בפועל עלויות אדירות לפתחנו (עלות אבטחת "נכסי הטבע" של תשובה, לדוגמה). או על משק בקפאון כתוצאה משיקולים פוליטיים אינטרסנטיים שמשאירים שני מגזרי ענק בחוץ. או על חלוקת משאבי חינוך כל כך הזויה ולא שיוויונית לפריפריות שהיא *בהכרח* מגלגלת עלינו עלויות שיטור, חולי, כליאה ורווחה בהמשך. יש לכם מושג כמה לוביסטים שורצים בכנסת ומרוויחים יפה יפה מחוסר העניין שלכם בנושאים "חברתיים"? כאילו, לאיש שאין לו כסף לחוגים לילדיו- לא ניתן אגורה! אבל למיליארדרים ומקורבים לצלחת? ניתן גם ניתן. הכל ורק לא להתאגד יחד נגד גזל ממוסד ומאורגן. אתם אולי לא מאמינים ב"חברה" אבל בחסות חוסר האמונה הזו אנחנו הופכים לקבוצת אינדיבידואלים מאוד מוחלשת, שקל יותר לדרוס. מה הקטע בלהיות פראייר? עוד לא הבנתי.

        • רונה,כבר מפרישים דרך המס הקיים . הגבול האישי שלי נעצר בחוגים לילדי אחרים, מכונית לכאלה שלא יכולים להרשות לעצמם להחזיק אותה אבל בגדול אני בעד רשת שתגן מפני כוחות עליונים..
          דעתי האישית בפארפראזה על דברי קונפוציוס בעניינים הללו היא שאם נשיב בטובה(כלכלית) על רעה(כלכלית) כיצד נשיב על התנהגות טובה?
          יחסי האישי לבני האדם עשירים כעניים זהה – כולם אשמים לפני שהוכיחו את חפותם ואני בראשם. על כן אני מעדיף לראות את האינטרס הארצי של אדם שאני עושה עימו עסקים …
          נניח סוכן הביטוח במקרה של רשת חברתית למקרה פיטורים או גירושין אם ארצה להרחיבה ולא איזה גוף של בני אדם שיעשו פוילע שטיקים בשם אידאלים אמורפיים לא נראים(שאולי מתאימים ליצורים נעלים אבל לא לבני האדם) שבסוף כמו שהוכיחה ההיסטוריה יעלו לי ולחברה הרבה יותר.

          אגב , לפי מה שאני קורא לאחרונה אז גם הכלכלות הנורדיות ה"הומניסטיות" סובלות מניצול עז של מערכות הרווחה שלהן ואולי חלק מהן מצטערות קצת שביטלו את הצבא שלהן…..
          אבל ששש…. אף אחד לא מזכיר את הפיל שיושב בסלון.

          אני מסכים איתך לגבי הבזבוז במערכת הביטחון ואת הנושאים האחרים אני לא מכיר לעומקם.
          בחיי האישיים התייחסתי לעינינים אילו ככוחות עליונים שאין לי עליהם שליטה (אם הייתי חי מאה אלף שנה אולי הייתי מקדיש למאבקים חברתיים יותר זמן) וכלכלתי את צעדי בהתאם. רק לדוגמא היה לי טוקמן לשיחות חירום של איזה חברה עד לפני שנתיים(אני לא צעיר כמו שאני נשמע) ולא שילמתי את המחירים המטורפים שנדרשו כ20 שנה .

          אגב 2, רשת האינטרנט ובעיקר בלוגים כגון זה מאפשרים לצעירים להבין את העולם ומי נגד מי בצורות שלא היו נגישות לאנשים לפני עשרים שנה. אני לא רואה כיצד הקמת גופים שבישיבות שלהן יזללו בורקסים (במקרה הטוב) יעזרו יותר לאנשים לקחת אחריות על בחירות חופשיות שלהם.

          • אני חושבת שהויכוח בינינו הוא פחות על עובדות ויותר על זיקה וזהות. אתה מאמין שאתה חי בג'ונגל שבו רק החזק שורד ועדיף להיות בצד של השורדים, ובטוח שגם מי שלכאורה חושב אחרת, למעשה מעמיד פנים. בסדר, זו זכותך. רק שאת האנרגיות שלך, שהן מלכתחילה מוגבלות, אתה מעדיף להשקיע רק במיגון אישי, ובחסות חוסר היכולת שלך לראות את התמונה הרחבה אתה נשדד על ידי ארגונים שיודעים לחשוב כארגון. נדמה לך שעל כל "גזירה" כלכלית (שמבחינתך היא משמים) תוכל להתמגן על ידי הפחתת צרכנות. זה אולי נכון ובוודאי מעניק לך תחושת סיפוק גדולה (אגב, גם לי- לא נזקקתי לבלוג הסולידית כדי להבין שאין לי צורך ברכב ובטלויזיה/ איך מבשלים קטניות). אבל כמו שאמרתי קודם- חוסר היכולת שלך לחשוב ולפעול כקבוצה מוביל לכך שאתה נפגע אישית. אם נלך לדוגמת ה"חוגים של ילדים אחרים", כאשר לא אכפת לך מחינוך ושיוויון הזדמנויות לילדי שכניך, סופך שתוציא סכום כפול ומשולש על חומות, ביטוח ומיגון רכושך, מפני צעירים חסרי עתיד שירצו את מה שיש לך. לכן גם ההתקפות והבוז כלפי נפגעים אחרים מקבוצות הכוח, שאולי התנהלו פחות טוב ממך, משרתים רק את בעלי הכוח. לא אותך

          • בהמשך ישיר לשיחתנו: ההשקעה הכספית בישראל בבני 3-6 היא מהנמוכות בoecd.
            http://www.haaretz.co.il/beta/1.2428628
            אם אתה לא רואה את הקשר הישיר בין הנתון הזה לבין עלויות המיגון השיטור הכליאה והשיקום החברתי, מינוס רווחים שלא יהיו מחדשנות, יעילות וצמיחה של ילדים עניים ובורים- אתה לא רואה את התמונה הרחבה. וכדי לפעול נגדה חייבים לפעול בקבוצה. במילים אחרות, ועם קורט פשטנות: החוג של הילדה של האבא העני- הוא אינטרס כלכלי שלי

          • רונה, אני מסכים לגבי הניתוח שלך על מהות על הויכוח בנינו.
            אני חושב שאפשר להרחיב את הויכוח גם על השימוש בשפה ובמושגים.
            ראשית גם כאשר לא הייתי בעל כוח כלכלי הרגשתי בעל כוח.
            גם המונח צעירים חסרי עתיד בועט לעצמו מראש ברגל. מומלץ להיזהר בשימוש
            בשפה כי היא מהפנטת.
            לגבי מימון ה"חוגים של ילדים אחרים" … אז איפה את מציעה שהחובה החברתית שלי תעצר כשיש מערכת חינוך שאני כבר משלם עליה וצבא שבו שירתתי גם שירות מילואים? סבתא שלי ז"ל למשל חשבה שחובותיה לא נעצרים בזה שהיא נסעה
            להתנדב בספרד בזמן מלחמת האזרחים שם (ולהיות מראשוני הלוחמים בהיטלר)
            אני מבטיח לך שהחינוך שהיא קיבלה לא היה משהו והם לפחות לא התבכיינו על עגלות בוגבו ולאכול בחוץ במסעדות.

            לטעמי אין שיטה פילוסופית שתבטיח שאנשים ישאו באחריות. זאת תכונה
            כמו פנים יפות או שיש או שאין. הדבר תלוי באינטלגנציה וברגישות של כל פרט בנפרד.
            ההיסטוריה הוכיחה שכפיה בכוח של כל פילוסופיה כזאת או דת מביאה לתוצאות ההרות
            אסון לכן אני נותן לחוכמת ההמונים לפעול ונוהג לפי הכלל הסקפטי שהיות שכנראה כל הדעות שגויות, מוטב לקבל את מוסכמות החברה של הזמן והמקום.

            ועכשיו סתם הערות :
            ================================================
            בג'ונגל שורד המתאים ולא החזק. המתאים את עצמו שורד גם בג'ונגל הכלכלי משום שהוא במזבז פחות משאבים בהתאם ליכולות האנרגטיות שלו.

            מבחינת העמדת פנים אני לא לבד בדעתי, בני האדם הינם מין של מעמדי פנים. יכולת העמדת פנים תורמת מאד לכל פרט. היכולת הזאת משתפרת מאד כשהפרט כלל לא מודע להעמדת פנים זאת בעצמו. (יש כל מני מחקרים מדעיים שתומכים בכך ואפשר לחפש תוצאות שלהם ברשת). הרומאים גם ראו את זה והם קראו לאדם פרסון. פרסונה היתה שם של מסכה בתיאטרון היווני. (פר סונה בשביל הקול ביוונית- המסכה היתה מכסה את הפנים רק שהקול ישמע) … אז אני דווקא הרבה יותר חושף את עצמי כשאני מודיע על שימוש במסכה מכאלו שמודעים או לא מודעים לה.

            אני ממליץ לקרוא את הכתבה של מירב ארלוזורוב בדה-מרקר לגבי יוקר המחיה.
            מסתבר שהמצב לא כזה רע כפי שהוא מתואר.

          • מסיבה כלשהי סווג ע"י וורדפרס כ"תגובת זבל". מצטערת על כך.

          • רונה, הגבתי קודם באריכות אך משום מה נמחקה לי התגובה.
            אז בקצרה.
            מסכים לגבי ניתוח מהות הויכוח שלנו ומוסיף שהוא גם לגבי השימוש בשפה.
            ראשית אני הרגשתי בעל כוח גם כשלא היה לי כוח כלכלי.
            שנית מי שמשתמש בביטוי "צעירים חסרי עתיד" כבר מראש בועט לעצמו ולצעירים ברגל. ממומלץ להיזהר מהשימוש בשפה כי היא מהפנטת.

            לעניין "חוגים של ילדים אחרים" … היכן בדיוק את מציעה שחובתי החברתית תיעצר אחרי שאני מממן מערכת חינוך ממלכתית דרך המיסים פלוס שירתתי בצה"ל כולל מילואים? אולי אחרי החוגים אממן פיצות ועגלות בוגבו לצרכנים לא מאולפים?

            אני סבור שאין שיטה פילוסופית שתבטיח שאנשים ישאו באחריות.
            אחריות היא תכונה שקיימת כמו פנים יפות או שיש או שאין. האינטלגנציה והרגישות של כל פרט בנפרד יביאו אותו לכדי אחריות. כפיה של שיטה לא הוכיחה את עצמה לאורך ההיסטוריה והביאה נזק רב מהתועלת. לכן אני בונה על חוכמת ההמונים ונוקט בגישה הסקפטית שטוענת ש"היות שכנראה כל הדעות שגויות, מוטב לקבל את מוסכמות החברה של הזמן והמקום."

            ועכשיו סתם הערות
            ==========================
            בג'ונגל שורד המתאים ולא החזק. המתאים את עצמו שורד גם בג'ונגל הכלכלי משום שהוא במזבז פחות משאבים בהתאם ליכולות האנרגטיות שלו.

            מבחינת העמדת פנים אני לא לבד בדעתי, אנחנו מין של מעמדי פנים. יכולת העמדת פנים תורמת מאד לכל פרט. היכולת הזאת משתפרת מאד כשהפרט כלל לא מודע להעמדת פנים זאת בעצמו. (יש כל מני מחקרים מדעיים שתומכים בכך ואפשר לחפש תוצאות שלהם ברשת). הרומאים גם ראו את זה והם קראו לאדם פרסון. פרסונה היתה שם של מסכה בתיאטרון היווני. (פר סונה בשביל הקול ביוונית- המסכה היתה מכסה את הפנים רק שהקול ישמע) … אז אני דווקא הרבה יותר חושף את עצמי כשאני מודיע על שימוש במסכה מכאלו שמודעים או לא מודעים לה.

            אני גם ממליץ על מאמר של מירב ארלוזוב היום בדה מרקר על יוקר המחיה והמשכורות.
            מסתבר שהמצב לא רע כפי שהוא מתואר.

            לא קראתי עדיין את המאמר שצירפת … אבל אני יכול לומר מראש שהילודה פר משפחה
            גדולה בישראל מאשר ב OECD וזה מטבע הדברים יכול להסביר חלק מההפרש בהשקעה. מול זה כמובן שיש פחות מה לעשות.

    • "חברה" היא המשגה רעיונית – לא ישות בת-קיימא. "חברה" מורכבת מבני אדם. אינדיבידואלים. עכשיו, מה יותר אכזרי וחסר אנושיות: לבקר אדם על התנהגותו השלילית מתוך תקווה שיתעשת וישתנה; או לרחם עליו, להסיר מעליו אשמה, ולהטיל את האחריות על טעויותיו על החברה, כלומר, על אנשים שלא פשעו ולא חטאו במאום, אלא חסכו בתבונה ובקפדנות?

      התפיסה המעוותת של המושג "חמלה" בחברה הישראלית מטיבה מאוד עם החומל, אבל מזיקה מאד לנחמל.

      • נו פרינסס

        "חברה" היא רעיון שאת משלמת עבורו המון כסף במיסוי ישיר ועקיף. "חברה" היא החלק בכל אחד מאיתנו שנותן לאחר בתקווה שכשיחסר לו אחרים יתנו לו.
        מבלי להוריד מחשיבות הביקורת, היא מבוססת על הנחות שלא צוינו בטקסט המקורי, שיפוטית, מתעלמת מההשפעות שיש לאותה "המשגה רעיונית ולא ישות בת קיימא" על האופן שבו אנחנו תופסים את עצמנו ומקבלים החלטות. הביקורת שלך חד צדדית ולא מאוזנת, היא מבקרת רק את הפרט ומסירה כל אחריות מהסחרור הצרכניסטי האין סופי שגדלנו לתוכו וציפו מאיתנו להפנים את ערכיו. עכשיו לבוא בטענות למישהו על כך שעשה כל מה שלימדו אותו?

        • מי שרוצה או צריך לחסוך בכסף, צריך לשלם בזמן. זוהי תפיסה פשוטה מאד, להכין אוכל בבית, ליסוע בתחבורה ציבורית – משלמים בזמן במקום בכסף. למי שיש הרבה כסף, יכול לייעל את חייו ולהספיק יותר. כל אחד צריך כושר שיפוט למחיה על פי מידותיו, כלומר לעולם לא להיכנס למינוס בחשבון. כבר נאמר ״איזהו עשיר השמח בחלקו״. מי שמתרפק על כמה טוב היה בעבר אינו אדם ריאלי ועתיד לסבול (כמו הבחור עם הפיצה). ניתן לחיות על כל תקציב, רק צריך להסתגל נכון.

    • ליאור סטרינק

      מי מפריע לך נו פרינסס תקימי קיבוץ שבו כולם ערבים זה לזה. מה שאת רוצה זה לכלול אנשים שלא רוצים חלק ב"חברה" שלך כדי שהם ישלמו מכיסם ומזיעת אפם עבור אותה רשת ביטחון.

      אני לא זוכר שנרשמתי לחברה כזו ואשמח לאפשרות לחיות בלעדיה ללא רשת ביטחון כלכלית מצד אחד וללא תשלום מהצד השני. בחצי שנה האחרונה תרמתי כל חודש 10% מהמשכורת שלי לארגון צדקה אחר, אם יש עקרון שאני מאמין בו או עוזר לאנשים מסויימים אני אשמח לשלם עליו, אבל אני לא אחלום להכריח בכוח אנשים אחרים לשלם על מה שאני מאמין בו.

      זאת הבעיה העיקרית בדברים שלך ושל הסוציאליסטים שאתם רוצים לכפות על כולם להיות עניים בשביל סולידריות ו"רשת ביטחון". מה לא מספיק ש2 עשירונים עליונים משלמים יותר מ40% מהמיסים וה3 נעליונים משלמים 70% מהמיסים, לא, אתם רוצים לקחת עוד בשביל רשת ביטחון לאנשים ש"לא בכבוד" שלהם ללכת לעבוד ולייצר ערך ובמקום זה בוחרים להתבכיין כמה הם מסכנים.

      את יכולה להגיד שאני אגואיסט או מרושע אבל זה המצב. סתם עוד קצת פרטים אני עובד באבטחה ואני מרוויח בסביבות ה6-7 בחודש וקורע את התחת. גם לא לוקחים לי הרבה מיסים. עבודת החלומות שלי כרוחה בלעזור להרבה מאוד אנשים ולא להרוויח כל כך הרבה כמו שהייתי יכול עם הנתונים שלי. ועדיין אני לא חולם אפילו להגיד לאחרים מה זה חמלה או להכריח אותם לשלם בעבור דברים שהם לא רוצים.

      • על סמך מה שכתבת בלבד, אין שום סיכוי שתגיע אי פעם לעבודת חלומותיך מכיוון שאינך משתמש בנתונים שלך אפילו כדי להניח את רגלך על המסלול שיוביל אותך לעבודת חלומותיך ובגלל שאתה כל כך פאסיבי אתה עובד באבטחה ולא במקצוע שיש בו ולו אופק מינימאלי של קידום.

        מנסיוני, כל מי שטוען שיכול היה להרוויח יותר אך בוחר שלא לעשות זאת הוא שקרן שמשקר בעיקר את עצמו, בשביל שיהיה משהו מאחורי הטענות צריך הטוען להוכיח את דבריו ובאמת להרוויח יותר, אחר כך אם אינו מרוצה הוא יכול לחזור לעבוד עם פחות שכר ולטעון את הטענה, אז יוכל להציג תלוש משכורת עם משכורת גבוהה יותר כראיה. אם אתה מאמין שרק אתה אחראי לעצמך ולא הוכחת שאתה יכול להרוויח יותר אתה סתם עושה רוח וכנראה לא שווה שקל יותר ממה שאתה מרוויח.

  14. אני מוצא עצמי קורא שורה שורה ומהנהן בהסכמה שוב ושוב על כל מילה כל הכבוד לך ישר כח

  15. אולי לפני הכל מן הראוי היה למען הגילוי הנאות להזכיר שבעבר מנהל הבלוג פרסם פוסט ביקורת ארוך על הסולידית, ואף טען שיש צביעות בפילוסופיה המובעת כאן ( – מצד אחד מטיפה נגד צרכנות, מצד שני פירות תיק ההשקעות שלה הם תולדה של צרכנות ההמונים).
    בסך הכל הבלוג של תנועת ההאטה מזדהה עם רוב הרעיונות של הסולידית

    לעצם הטענות, בפוסט "אני עני" מדובר באדם שכבר לא מחזיק סמטרפון רכב ולא אוכל בחוץ. העוני שלו הוא עוול בעיקר כי הוא נובע מדמי מזונות שערורייתיים שהוא משלם לגרושתו. מדינת ישראל היא אחת היחידות בעולם בהן ברגע שגבר מתגרש הוא נדרש לשלם לעיתים קרובות יותר ממה שהוא מכניס. אין כאן ברירה אלא להדרדר לעוני כפוי *ללא קשר לרמת ההוצאות*.

    במקרה הזה , העני הטרי כמעט ולא אשם במצבו (פרט לכך שבעבר קצת בזבז). כרגע הוא עובד קשה , בקושי רואה את הילדים, וכל שקל שהוא מרוויח עובר לגרושתו, שמן הסתם גם קיבלה את הבית והאוטו… אין סיבה שירגיש לא נעים שאין לו כסף לקנות פיצה. אשתו לשעבר מקבלת ממנו משהו כמו 5000-7000 שקל כל חודש. שהיא תקנה לילדים פיצות מהכסף הזה.
    אגב, זו עוד סיבה טובה לאל-הורות. במיוחד עבור גברים שהופכים לכספומטים ברגע שלאשה נמאס מהם (בממוצע תוך 3 שנים(

    אגב נוסף , אוטו זה לא מותרות כשאין לך כסף לשכר דירה. לישון באוטו זה רק שלב אחד אחרון לפני מגורים על הספסל ברחוב

    • נדמה לי שאתה מתבלבל – אתה מתכוון לבלוג Slow של עמית נויפלד. הפוסט המדובר פורסם באתר "המקום", שלמיטב ידיעתי אינו קשור לעמית נויפלד. קישור למאמרו אודותי מופיע בתחתית העמוד "כתבו עלי" בתפריט למעלה.

      באשר לנישואין – אכן, במצב המשפטי הקיים במדינת ישראל, ובניתוח רציונאלי קר, אני חושבת שלגבר אל-הורי ובעל ממון יש רק מה להפסיד מההחלטה להתחתן. ויחד עם זאת – ההחלטה להתחתן הייתה שלו.

      • דורין, עושה רושם שדווקא החלק הענייני בתגובה של אביאל לא זוכה להתייחסות ראויה.
        אין ספק שהתנהלות העבר של אותו "עני" לא הייתה אופטימאלית. אבל את טוענת בפוסט שמה שמכעיס אותך הוא לא טעויות העבר של "העני" אלא ההתנהלות והגישה שלו בהווה. זה לא ממש עולה בקנה אחד עם אמירה בסגנון "ההחלטה להתחתן הייתה שלו" (גם לגבי אותן טעויות, נראה לי שהרוב יסכימו שהן סבירות. אם נניח שהבאת ילדים לעולם היא לגיטימית במידה ואתה מסוגל לכלכל אותם, הרי הטעות האמיתית שלו היתה שלא הגן על עצמו כמו שצריך ממקרה של גירושים, כמו ששי מתאר בהמשך.)

        אז נכון, כנראה שהבחור לא התנהל בצורה שאת מאמינה שהגיוני להתנהל, אלא נטה לצרכניזם בדומה לרוב החברה (אגב, בעניין ההתנהלות היומיומית אני מסכים איתך לחלוטין – למרות שאני מאמין שמה שעבד לך, לג'ייקוב פיסקר או אפילו לי בקלות יחסית יהיה קשה יותר לישראלי הממוצע). אבל אם היתה לו שליטה על הכסף "שלו" *היום* (כלומר, זה שהוא מרוויח בין אם ע"י עבודה או באדיבות ביטוח לאומי) הוא היה יכול להתאים את עצמו למצב החדש, ולהוציא הרבה הרבה פחות תוך כדי כלכול הילדים.
        אבל, החוק במדינת ישראל קובע אחרת.. כמו שאביאל מציין – ברגע שזוג (יהודי) מתגרש במדינת ישראל בית המשפט גוזר על הגבר מס עתק קבוע (שלא תלוי ביכולת הכלכלית, אלא ב"רמת החיים" המקובלת החברה, ובפרט זו בה הילדים מורגלים. אם נזכור שה"עני" מתייחס ל-6000 ש"ח כמשכורת נמוכה, כנראה שמ- 6000 ש"ח כמעט ולא יישאר כלום. ולא 3000 ש"ח כמו שגיא משום מה מניח בתגובה קודמת).

        במצב כזה, בו *חוקי המדינה* מונעים ממך את האפשרות להתאים את אורך חייך לסיטואציה בה אתה מוצא את עצמך – נראה לי קל מאוד להבין איך אדם מתייאש. וזה בכלל לא קשור לצרכניזם.

        • בכתבה מצוין שהוא מעביר חצי ממשכורתו (או קצבתו) כמזונות, ומכאן ה-3000

  16. בגדול, פוסט מעולה. כ"ענייה" שלוקחת את האחריות לכך על עצמה ובגלל טעויות שעשתה, וכמי שמנהלת קבוצות תעסוקה בפייסבוק למובטלים, אני רואה כל הזמן את הרחמים העצמיים וגם לי קשה מאוד לפעמים לומר שזאת רק אשמתי. אני באמת חושבת שהמציאות של ימינו חזירית מכל הכיוונים, גם של הצרכנים וגם של היצרנים וגם של הרשויות. במקרה שלך ושלי, למשל, אני לא מקבלת לגמרי שהכל תלוי בנו, משום שאת מדברת על עצמך כאישה בריאה שאין לה בעיות מיוחדות. אני חולה, אני מבוגרת, אני עושה כל שביכולתי לעזור לעצמי, ועדיין אני חושבת שלא צריך להעניש אנשים משום שגדלו במנטליות מסוימות ומשום שהצייטגייסט של התקופה לא לימד אחריות עצמית. אני בהחלט בעד דרישת דין וחשבון מאנשים שמבקשים עזרה, ולכן מסכימה אתך במאה אחוז כשאני מנסה לעזור לאנשים ורואה אותם מתנערים לחלוטין מחשבון נפש. ועדיין, זה לא סותר את העובדה שהמציאות כאן, כלכלית, עושקת והמדינה מונעת מאנשים מה שמגיע להם בזכות גם בלי קשר לתורות כלכליות.

  17. סימונה

    אני מודה שהפוסט עצבן גם אותי, והנה הסיבה שלי:
    בילדותי הייתי ענייה, ולא שמחתי מזה, קינאתי בחברותיי.
    אבל מעולם לא התביישתי, מה יש להתבייש בעוני?

    הסיבה שאנשים מתביישים בעוני בעיניי, היא ההערצה שיש בחברה שלנו לעושר.

    מי שעשיר נחשב מוצלח בחברה שלנו (לא רק בעל כח), ומי שעני נחשב לא יוצלח.
    והדבר כמו שמוכיחה פה הסולידית לאורך הבלוג, הוא חסר שחר.

    כל האמפטיה שלי נתונה לבחור, ומתוכה הייתי רוצה לומר לו, עוני אינו בושה.
    אם נצליח לקדם בחברה שלנו ערכים שאינם כסף, נרוויח מכך כולנו.
    יש הרבה סיבות טובות, לקרוא את הבלוג הזה, אבל הנה עוד אחת.

    • איש (3718 )

      הבעיה היא שהבחור רואה עוני כבושה. אחרת לא היה כותב הפוסט הזה. כל כך פשוט.

  18. היי,
    לגמרי מסכימה עם זה שהתקשורת משחקת ברגשות שלנו בעיקר מנסה להפחיד ..היא עושה את זה בהצלחה גם בתחומי השכלה ופוליטיקה.

    לגבי החסכנות שלך, את לא חושבת שהכוונה שלך היא בעצם לקמצנות?
    קמצנות זאת מילת גנאי ולא נוח להשתמש בה. ברגע שהמצאת מילים כמו "פשטות מרצון" "מינימליזם\אינדוידואליזם" "הסתפקות במועט" פתאום נושא הקמצנות שוב IN ואפשר להשתמש בכיף.

    מכירה אנשים שחיים בשיטה שלך,בשנות ה80-90 קראנו להם קמצנים. היום יש כלכך הרבה שפע שקוראים להם מסתיפ במועט..

    אשמח לתגובה על ההבדל בין קמצן למסתפק במועט\חסכן\מינימליסט

    • ההבדל הוא סובייקטיבי.

      חסכן = משיג ערך מקסימלי עבור הכסף.
      קמצן = משלם כמה שפחות כסף.

      לאלה שטוענים שאני קמצנית, אני משיבה שאינני מייחסת ערך גבוה לדברים שהם שופכים עליהם הון (ע"ע מסעדות, חופשות בחו"ל, מכוניות יקרות וכיוצ"ב).

      בנקודה זו השיחה בדרך כלל מתרסקת לקיר בטון שעה שאני נדרשת להסביר מדוע סולם הערכים שלי לא מתכנס עם סולם הערכים הנורמטיבי (או במילים אחרות, להסביר מדוע אני לא נהנית ממסעדות, חופשות ומכוניות יקרות).

  19. עדו קאליר

    ראשית, מצוין , אני מזדהה יותר כשאת מאופקת בסגנון (ראי המחיקה ,שנשארה , על הרכב הצמוד…). שנית אני חייב להגיד שאני לא מבין למה "חוסן" הולך עם "אינדיבידואליזם". אם תידרסי מחר חו"ח, תרצי או לא תרצי מערכת בריאות "סוציאליסטית"? בקיצור , ככל שזה קשור ישירות יותר לכלכלה/צרכנות ופחות לאידיאלים שהם רכיבים אחרים בחיים, כך קל יותר (לי) להזדהות)

  20. כן, אני דורש את שמונת הממים!
    מעון, מזון, מרפא, מורה, מלבוש
    מכונית , מסעדה ומאוריציוס.
    כי צריך להתקדם בחיים.
    מי ישלם?
    שבנון ישלם!

  21. דורין הי, כחלק מהמשנה שלך את אומרת לא לתת לאחרים לבשל עבורך כי זה משהו שאתה יכול לעשות בעצמך, וכנ"ל לגבי בידור – אל תשלם כדי שאחרים יבדרו אותך, תבדר את עצמך. האם זה אומר שאת נמנעת מסרטים בקולנוע, הצגות, הופעות חיות וכו'. יש לך משהו ספציפי נגד תרבות בילוי מסוג זה או שבעינייך זה עוד מוצר צריכה שאין לו באמת ערך. אשמח לתשובה.

  22. תודה על התגובה:)
    את התעלמת מכל המגיבים שאמרו לך שרכב הוא מוצר הכרחי במדינה דתית שבה ללא רכב את\ה מגבילה את החופש שלך..
    למשל אדם שאין לו כסף לשלם על שכירות בעיר ולכן הוא גר במושב ליד, וכל שבת צריך לבקר את ההורים בירושלים
    הוא לא ייסע שלוש שעות באופניים בשביל זה..
    או אדם שגר בעיר אבל פעם ב.. בא לו לצאת בשבת לטייל..
    עוד פעם מזל נאחס אין אוטובוסים,מוניות שירות לא קיימות בכל עיר.
    מונית עולה יקר וגם היא לא מגיעה לכל מקום.
    מה עושים?

    • ממתי שכירות במושב היא יותר זולה מבעיר הסמוכה? בדרך כלל המצב הפוך, ובטח שאין כאן כלל, ואין במגורים במושב שום אלמנט של חיסכון. להפך.

  23. מסכימה עם רוב מה שכתבת, למעט דבר אחד. בגרף שצירפת מורה החץ האמצעי מכיוון תחושת הקורבן אל האושר במעלה הגרף. כלומר, תחושת הקורבן שווה לעצב בעוד שאמונה עצמית,עבודה קשה ותחושת מסוגלות שווה אושר. אני רואה מסביבי אנשים המפיקים אושר מהיותם קורבן ויעשו הכל על מנת לשמר ככל יכולתם את הערך העצמי הקורבני שלהם.
    אנשים כאלה מפיקים מתחושת הקורבן אושר רב, משום שזה מסיט אליהם את הדיון, שם אותם באור הזרקורים ומעורר תחושת "יחד באותה סירה" עם עוד "קורבנות".
    דוגמא אחת כזו היא אישה (במקרה חברה טובה שלי) שהיא קורבן. האישה הנפלאה הזו לקחה משכתנא של שמונה מאות אלף שקלים מהבנק לאחר שקיבלה שטח אדמה באחד מערי המרכז היוקרתיות. על שטח האדמה בנתה בית גדול וכעת משהושלמה בניית הבית ויש גג גדול ומפואר מעל הראש, מתחילים לחנוק אותה חשבונות הארנונה, המים והחשמל. בכל מפגש עם קורבנת אחרים נשמעים משפטים בסגנון: "את יודעת כמה אני משלמת ארנונה בחודש?!"; "הבית הזה יונק ממני הרבה כסף"; ואף הגדילה פעם אחת ואמרה "אין לי אפילו כסף לקפה, שילמתי למנקה".
    כשהצעתי לה למכור את הבית, להחזיר את המשכנתא (וההלוואה שלקחה לכיסוי המינוס), גערה בי באומרה "את יודעת מה עברתי כדי לבנות את הבית הזה?" ועוד אמירות על כך שעכשיו היא לא צריכה לחשוב פעמיים לפני שהיא דופקת מסמר בקיר כפי שהיתה צריכה לעשות כשגרה בדירה שכורה.

    את לא צריכה לכעוס על אנשים כמו הכותב האנונימי מהבלוג. אני חושבת שהתחושה הנכונה היא רחמים, לא על היותם "מתקרבנים" (מילה יותר נכונה בעיני) אלא על על היותם, פשוט, טיפשים.

    • תגובה נהדרת.
      השאלה היא מה ניתן לעשות בנדון.
      האם אפשר להציל אנשים מעצמם?
      ואם כן — האם צריך לעשות זאת?
      ואם כן — כיצד?

      • אני חושבת שאת צריכה לשאול את עצמך מה בסופו של דבר יוצא לך מחינוך ההמונים? האם המשאבים שאת משקיעה בחינוכם תתרום לרווחתך ביום מן הימים? (והכוונה אינה רק לרווחה כלכלית, אלא גם סיפוק מהעברת הידע שצברת/שינוי תודעתי שגרמת/השפעה לטווח ארוך על חייהם של רבים וכו' וכו')

        • שרון, התגובה למעלה באמת נהדרת וגם הזכירה לי נשכחות שרצית לשכוח.

          בקשר לשאלות יש לי הפעם שתי תשובות .
          1. הרקליטוס אמר "אופיו של האדם הינו גורלו ואף יעודו."
          2. כעושים מוזיקה(טובה) לא שואלים מה יוצא ממנה בסופה של דבר או מה היא תורמת לרווחה ביום מן הימים.

          • גיא, השורה התחתונה של הדיון כאן היא בסופו של דבר מתמקדת ברצונות אל מול צרכים. כיום, יש בלבול בין הרצונות והצרכים (כשהרצונות נתפסות כצורך והצרכים האמיתיים מתמוססים). מאסלו, בפירמידת הצרכים המפורסמת שלו, טען כי הצרכים הגדולים ביותר והבסיסיים ביותר הם הצרכים הפיזיולוגים, לאחר מכן ישנו הצורך בביטחון פיזי ואילו הצורך בהשתייכות או מעמד חברתי הינו הצורך שלפני האחרון (שהוא הגשמה עצמית). ברגע שמתמלא צורך אחד והבסיס בו איתן (בתפיסה הסובייקטיבית של כל אדם), ניתן להתפנות לשאר הצרכים הפחות חשובים.
            מה שלהבנתי הסולידית מנסה לעשות, באופן רהוט ביותר, הוא לעורר אנשים לחשוב ולפעול לפי אותה פירמידת צרכים. ואולם, יש כאן בעיה: אותם אנשים שהיא מנסה לעורר לגרום להם להתפקס על הצורך הבסיסי ביותר (בטחון פיזי), תקועים עמוק עמוק בצורך שלפני האחרון (מעמד). כל שאר השלבים מתחתם חסרי יסודות וכך בעודם מנסים לתפס לצורך האחרון (הגשמה עצמית) הם מתמוטטים שוב ושוב ולא מבינים למה.

            אני מאמינה גדולה בחינוך ו"להעביר את המסר" למען ילמדו וישכילו לחיות חיים טובים יותר (דבר שאגב ייטיב עם כולנו. מיתון, כבר אמרנו?) אבל האמת העצובה היא כשרוב האנשים רואים את המנורה האדומה המהבהבת מולם, הם חושבים איך היא תתאים להם לסלון החדש שנקנה בתשלומים ומתעלמים מהאזהרה.

          • שרון,
            נאמר שאני מאמץ את כל השקפתך לצורך הדיון.
            רצונות אל מול צרכים, כן?
            אז אם רוב האנשים מתעלמים מהאזהרה – האם הרצון לייצור קהילה משובטת של סולידים (אני בכוונה מגזים) היא לא לרצות יותר מידי? מה עם להסתפק במועט ולספק את הצורך של עזרה לזולת בזה שכל אחד לוקח מכאן פחות או יותר מה שמתאים לו? מסתפקים במועט?

            דרך אגב יש הרבה אנשים שיינטרו לך אם תצילי אותם לגמרי (אולי גם הם לא אוהבים להרגיש חייבים) . אולי הם צריכים לעשות את רוב העבודה בעצמם? משאיר קצת חופש בחירה ,לא?

            אני גם מזכיר לסולידית את המיתוס של סזיפוס – אחר דיון מעמיק באבסורד של הקיום, קאמי מגיע למסקנה שישנם שלושה צרכים הנובעים מתוך רעיון זה – מרד, חופש ודבקות במטרה כלשהי.
            אז מרד – יש.
            חופש – יש.
            דבקות במטרה – ?

  24. הרבה מהאנשים שאני מכיר אכן צורכים ואכן פוגעים בחוסן הפיננסי שלהם בעתידם ובחופש שלהם. לדעתי הדבר נעשה מחוסר מודעות (זה לא שהם מזלזלים בכסף להפך הם מאד אוהבים אותו). הדבר שלדעתי ניתן לעשות על מנת לשפר את המצב הוא חינוך פיננסי בבתי הספר ובתיכונים.

  25. מוות לדיכוטומיה

    בדיוק כמו הפורנוגרפים והבלוגים הסוציאליסטיים את חוטאת בהסתכלות על המציאות בשחור ולבן. המציאות, כמו תמיד כנראה, נמצאת בתחום האפור אי שם באמצע.
    כל אינדיבידואל כמובן נושא גם באחריות לעצמו אך זכותו לצפות גם מהחברה להיות יותר חומלת. התקשורת לא אשמה רק בשפיכת שמן למדורה אלא גם בעידוד צרכנות מופרזת. בעולם קפיטליסטי רווי פרסומות שבו אנו חיים ובעולם שבו אנשים משלמים מיסים למדינה (זה לא משנה אם את בעד או נגד, זה העולם בו אנו חיים)צריכה להיות גם אחריות חברתית לצד אחריות אישית. לכן אל לך לתקוף את שכנייך המקוונים ואל להם לתקוף אותך. שניכם צודקים, גם אם נראה לך שאתם הפכים גמורים.

  26. כשהילדה שלי נופלת וכואב לה היא רצה אלי ובוכה. חיבוק אחד, כמה מילות ניחומים, אולי נשיקה, ומיד היא מתאוששת, חוזרת לעצמה ורצה להמשיך במשחק .

    כולנו כאלה וגם הבחור: קרתה לו תאונה, הוא התפרק, כואב לו, הוא בוכה. עכשיו מישהו צריך לתת לו כתף, מילה טובה והוא יתאושש וימשיך בדרכו.

    • איש (3718 )

      הבכי של ילדתך מופיע בכותרות העתונים? ממש לא. זה משהו בינך לבין ילדתך.

      כאשר משהו מופיע בכותרות התקשורת הוא הופך מודל לחיקוי, גם אם הוא הוא לא צריך להיות (ע"ע דאעש).

      אמצעי התקשורת (חוץ מהמגזר החרדי) שכחו שהם גם מחנכים. היום הם רק זבלוני רייטינג.

  27. כתבת מעולה, כרגיל!! (ואולי אף יותר מהרגיל?)

  28. את צודקת!
    יותר מכך, אני חושב שצריך לשים מתלוננים כאלו בהסגר, שלא יפריעו לאנשים החזקים כמוך להנות (או שבעצם כבר עשו את זה, זה נקרא ״פריפריה״ כמו שדרות, קרית שמונה. את לא גרה שם נכון?) אולי גם שווה לירות באנשים שמנים כי הם מבזבזים הרבה אוכל ויותר גרוע: הם לא מסוגלים להתאפק.
    אני מקווה שאת מסוגלת לקבל ביקורת, אבל הבלוג הזה נראה כמו רעיונות של איאן ראנד. נחמד, אבל מאד שנות ה-50. החברה האנושית קצת התקדמה מאז.

  29. skinny-puppy

    צודקת ב 1000%

    כל אחד צריך לקחת אחריות על עצמו ועל מעשיו , ויתן דין וחשבון לפני ………….

  30. שתי נקודות ארוכות (סורי) ואחת קצרה:
    (א) הסולידית כתבה:
    "חסכן = משיג ערך מקסימלי עבור הכסף.
    קמצן = משלם כמה שפחות כסף."

    בקשר להשגת ערך מקסימלי עבור הכסף, חייכתי, כיוון שהזכרת לי קטע מספר שראה אור בשנות השמונים והוא מאוד מומלץ לקריאה.
    בספרם הסרקסטי ונוטף השנאה לעשירים: "המיוחסים – אצולת ההון של ישראל", המחברים פרנקל וביכלר מתארים אדם בשם יוסף קוקיה כך:
    "קוקיה […] נחשב לחסכן מופלג. חסידוף, שהיה איש בעל הומור, אף תיכנן פעם לכתוב בצוותא עם מי שהיה נשיא המדינה, יצחק נבון, ספר בדיחות על עלילות "חסכנותו" של קוקיה הזקן. בתו של חסידוף, גאולה, זוכרת כי יום אחד, בשנות ה- 40 טיילה עם אביה במעלה רחוב בן-יהודה, ושם ראו השניים את קוקיה יורד לעומתם. חסידוף, שהיה איש בעל עין חדה, הבחין שקוקיה לובש מקטורן חדש אחרי שנים רבות שבהן לבש חליפה מרופטת אחת. אחרי שברך את קוקיה על הרכישה החדשה, התעניין חסידוף לדעת מדוע תפורה הביטנה מחוץ למקטורן. קוקיה השיב כי לאחר שיתרפט הצד הזה, אפשר יהיה להפוך את המקטורן, והרי לכם שני מקטורנים במחירו של אחד…" [עמ' 25 בספר.]

    לאלו שאינם בקיאים בהיסטוריה של משפחות הממון בישראל (היי, אני צעיר שאוהב היסטוריה), דעו שמשפחת קוקיה היא אחת המשפחות העשירות ביותר בישראל (עם פרופיל תקשורתי נמוך יחסית), והכל התפתח מיוסף ואחיו. סקירה (לא ממצה) ניתן לקרוא כאן: http://tinyurl.com/mfutssz
    אותה "חסכנות" של יוסף קוקיה, שאינה אלא סממן עמוק יותר ושיש בה מן הקיצוניות לדעתי, כנראה השתלמה מאוד. עזבו אתכם מהמילה הלא-סקסית לכאורה של "חסכנות", קראו לזה "עקביות", "פדנטיות", "שמשון" או ואטאבר.

    אגב, הספר הנ"ל מומלץ לקריאה (אם כי הוא טרחני לפעמים) לכל אלו המעוניינים לראות כיצד נתגבשו "משפחות האצולה" שחלקן אינן אתנו כיום, הספר ניתן להורדה חוקית מאתרו של אחד מהכותבים: http://bnarchives.yorku.ca/177.
    אישית, אני מסתייג קטגורית מטון שנאת העשירים הברורה בספר.

    (ב) הסולידית כתבה בפוסט:
    " שוב עוברת האחריות מהפנים לחוץ. שוב זהו אותו אילוץ כפוי, אותו גורל אכזר, אותה מערכת חסרת פנים שאשמה לא רק בכישלונותיו של הפרט, אלא גם בעובדה שיתקשה להיחלץ ממעגל הזוועה: הרי דמי האבטלה נמוכים מדי, המיסים גבוהים מדי, המשכורות נמוכות מדי, ובכלל, הכל נורא יקר!"

    נדמה לי שלפני שאנו דנים, ביוקר מחיה או מיסים גבוהים מדי, דמי אבטלה נמוכים מדי ובתלונות האחרות של מעמד הביניים, יש להפריד בין הגישה הפוזיטיבית בכלכלה לבין הגישה הנורמטיבית. בתמצית, הגישה הפוזיטיבית מתארת את המציאות כמות שהיא ("מה קיים?"), ללא כל ניסיון לתקנה או לעמוד על טיבה, ואילו הגישה הנורמטיבית שואלת "מה ראוי שיהיה?".

    דורין, הגדרת את עצמך יותר מפעם אחת שאת ליברטריאנית. מההיבט הפוזיטיבי, אחת מנקודות המפתח של ליברטריאניזם היא שתפקידה של המדינה היא לשמור על הסדר, החוק (בפרט שמירת על זכות הקניין של הפרט) וחרות הפרט. המיסים צריכים לכסות את העלויות הללו בלבד ולהיות נמוכים ככל שניתן.
    בגישה זו, המסים אמורים לכסות את הוצאות מערכת המשפט לשמירה על הקניין והביטחון, הוצאות הצבא – להגנת האזרח, והוצאות המשטרה – לשמירה על הסדר ואכיפת זכות הקניין. יתר השירותים שהאזרח זקוק להם ישולמו מכיסו ובאופן פרטי, היינו הוא ירכוש השכלה במוסד פרטי, הוא ישלם מכיסו על בריאות (ללא התערבות המדינה) וכו'. זו גישה שניתן להסכים עימה או, כמובן, לדחותה. בסדר.
    הלאה, גישה אחרת היא מדינת רווחה סוציאלית (מודל המדינות הסקנדינביות למשל), ואולם יש לגישה זו מחיר גבוה בדמות מיסים גבוהים, כאשר "ההסכם" בין המדינה לאזרח הוא שהמדינה מספקת בגין מיסים אלו שירותים ורשתות ביטחון באופן מיטבי או קרוב למיטבי (לרבות דמי אבטלה, ביטוח בריאות ממלכתי, קצבאות שונות, חינוך ממלכתי ועוד). זו גישה שניתן להתווכח עליה.

    לדעתי הדיסוננס נובע *מהרגשתו* של מעמד הביניים שהוא משלם הרבה (מס, זמן, דם…) למדינה ועבור המחייה בה, אך בתמורה הוא מקבל מעט מאוד. זהו לב ליבה של הטרוניה.
    אם היינו מתכנן מרכזי (=ביטוי מכובס בכלכלה ל"דיקטטור"), הרי שהיינו יכולים להסכים שהמדינה תהיה ליברטריאנית-קפיטליסטית, ובהתאם האזרחים היו משלמים את המס המינימלי ההכרחי לשמירה על ביטחונם הפיזי, חירותם וקניינם. האזרחים לא היו מצפים לדבר מעבר לשירותים הללו. היינו יכולים, לחלופין, לבחור לתכנן כלכלה סוציאלית, עם מיסים גבוהים, ובהתאם האזרחים היו מצפים כתמורה לקבל הרבה מהמדינה.
    מההיבט הנורמטיבי רוצה לומר שהתשלומים של האזרח הישראלי שונים מהתמורה הנמוכה ביותר שהוא מקבל מהמדינה כיוון שישראל אינה מדינת רווחה במובנה הטהור, ואינה ליברטריאנית-קפיטליסטית טהורה, ולכן יוצא משהו דיי עקום כיוון שהקצאת המשאבים במדינה אינה משרתת את האזרחים, שמצפים לאור המס הגבוה שהם משלמים – ליותר.
    אם נבחר בדרך הפשרה – להיות "באמצע", לא קפיטליסטית מדיי ולא סוציאלית מידיי, הרי שכל בר דעת יודע שרמת השירותים בישראל היא נמוכה (למשל: רופא מומחה ברפואה הציבורית – המתנה של מספר חודשים, שליחת טפסים בפקס במקום באימייל, בירוקרטיה אינסופית שאינה מתפקדת ועוד).
    בפרספקטיבה הנורמטיבית, אני כן יכול להבין את טרוניות מעמד הביניים/נמוך, אך הייתי מפנה את התלונות לא לרמת השירותים במדינה, אלא לאופן הקצאת המשאבים של המדינה – שזהו לב הבעיה, ואני לא מדבר כאן על "צדק חלוקתי" בין אזרחי המדינה. אעצור כאן, כיוון שזהו נושא רב ממדי מכדי לכתוב עליו במשיכת קולמוס (או מקש) אחת.

    בהינתן הסיטואציה הזו, היינו פיצול האישיות של המדיניות הכלכלית של המדינה ואי-תמורה מספקת לאגרה, אני יכול להבין מקרים ספורדיים של החלטות שגויות, אך לא יכול להבין את ההחלטות השגויות שמתמשכות ונשנות שוב ושוב – כפי שדורין היטב לציין – של מעמד הביניים (והכללתי גורמת עוול – אני יודע), אשר מעוניין "ללכת בלי ולהרגיש עם". נפלת? טעית? פעם אחת, פעמיים? למד מהטעויות והשתפר, וכן אם יש צורך על פת לחם תחייה ועל הקרקע תישן, ואת היתרה (אם קיימת) תחסוך כדי לשפר את מצבך. יש לקבל את העובדה (ולא דעה, אלא עובדה) שאין לסמוך על המדינה ומדיניותה ההפכפכה. אדם חייב לקבל אחריות על עצמו ולעשות את מירב מאמציו.

    מותר להתלונן על רמת השירותים, ומותר להתלונן על יוקר המחייה כנגזרת של רמת השירותים והעיוותים המשקיים, ולו מכיוון שכאשר אזרח משלם מיסים הוא למעשה רוכש בעלות קניינית מותנית על שירותי המדינה – ואלו יעמדו לו לכשיצטרך. ומכאן, שאם אדם רוכש בעלות קניינית על שירותי המדינה, הרי שעומדת לו הזכות להתלונן על איכות ורמת קניינו. במקביל, עומדת לאזרח *החובה* לדאוג לצרכיו שלו ולא להסתמך על המדינה, כיוון שכל בר דעת מבין כי האחרונה אינה מספקת כראוי את צרכיו. יש טעם בתלונות ובצורך לשנות ולשפר את שירותי המדינה ויוקר המחייה, אולם במקביל אין לקפוא על השמרים עד שהמדינה "תשתפר", אלא על האזרח לפעול לשיפור מצבו האישי.

    אגב, ברור לי שהתייחסותי לעיל אינה ממצה כלל ועיקר את הנושא.

    ספציפית לפוסט "אני עני": לא פשוט לבקר אדם באומללותו ובצרתו, כאן יפים דברי חז"ל (למרות שאני חילוני): "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו". ואני לא חושב שזכותי לשפוט אדם שאני לא ממש מכיר את נסיבות חייו המלאות. אך, כפי שהכותב האנונימי בעצמו מציין:
    "זה סיפור קלאסי של מזל רע משולב עם תחושת היבריס של "לי זה לא יקרה" ו"זה קורה רק לאחרים", שנגמר ברגע שבו אתה מסתכל במראה ושואל את עצמך – איך הגעתי למצב הזה?"
    באשר למזל הרע – ייתכן. הבעיה נעוצה במילות המפתח הבאות: "היבריס", "לא יקרה", "קורה רק לאחרים", ודי בכך להבין את הגישה הבעייתית של הכותב, שאכן, לא השכיל להבין אף בבגרותו, שתרחישים כאלו עלולים להתממש. אני רואה זאת בבחינת האמרה הכה-ישראלית: "סמוך על סמוך". אין זה אומר כמובן שאסונות לא יקרו לך אם תתכונן היטב, אבל כשהאסון יגיע עדיף להיות מוכן, לפחות המכה תהיה רכה יותר. אין לי אלא לאחל (בכנות) לאותו אדם אנונימי – שיצליח, וכשזה יקרה, אני מקווה עבורו שהוא ילמד מטעויותיו. ואידך זיל גמור.

    (ג) הסולידית כתבה באחת מתגובותיה:
    "כשם שהוא שבחר את בת זוגו, הוא שבחר להינשא לה, וסביר להניח שהייתה לו אחריות תורמת לכך שבסופו של דבר התגרשו."
    כאנקדוטה, וללא קשר לדעתי האישית, GSElevator@ צייץ פעם (נא התעלמו לרגע מהשוביניזם של המשפט הבא, אלא התבוננו במהות):
    "Why would I marry? It's betting some chick half my net worth that I will love her forever."

    (בתרגום לשפת ההשקעות: נישואים הם מכירת אופציית Put על חצי מההון, עם קביעת מחיר מימוש של רמת האהבה הסובייקטיבית של בני הזוג).
    ללא קשר למידת נכונותה של גישה זו – היא מעט עצובה משהו, הלא כן?

    • בסך הכל לייק מאד.
      חוץ מהציטוט של דברי חז"ל – "אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו".
      זה בדיוק אחד מאותם הדברים שאי אפשר באמת לבצע… (כמו להתאפס על עצמך , או לקחת את עצמך בידיים)
      שהרי אנו דנים את חברינו לפני אחרי ומצדדי לפני שבכלל הגענו למקומם.

      • נכון. קשה מאוד לממש אימרה זו, אולם אני אוהב לחשוב עליה כאל אידאל שיש לשאוף אליה. דהיינו, להשתדל לחטוא בזה כמה שפחות (ולא במובן הדתי).

        בהקשר זה חז"ל גם אמרו:
        "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש"

        שים לב למילה, "השתדל", הם (הלל הזקן) הבינו את הקושי של טבע האדם בהליכה *נגד* הזרם. השווה את זה לאימרתו הנוקשה והבלתי מתפשרת של אמברוזיוס:
        ""When I am at Rome, I fast on a Saturday; when I am at Milan, I do not. Follow the custom of the church where you are."
        שהופשט באנגלית ל: When in Rome, do as the Romans do.
        (אגב, אני לא בטוח שהאימרה בעברית: "ברומא התנהג כרומאי" מקורה מאמברוזיוס).

        הפואנטה שלי היא פשוטה. יש לשאוף ולהשתדל (ללא הנחות ותירוצים *טריוויאלים*) לקיים את הדברים שאנחנו יודעים שהם ראויים לביצוע, גם אם בדרך אנחנו נופלים מדי פעם.
        – דבר זה נכון שבעתיים אם מעוניינים ללכת בדרכיה של דורין, שהרי האימרה "במקום שאין אנשים השתדל להיות איש", יכולה בקלות להתאים גם לכל הפילוסופיה/המתודולוגיה שבאתר – דווקא להשתדל וללכת נגד הזרם.

        (זו לא הבעת עמדתי באשר לדרך החיים המוצגת באתר, כיוון שזהו כבר דיון אחר, ומעט מורכב יותר לטעמי).

        • כן , ה "השתדל" בהחלט הומני,מתחשב ביכולות האדם ולא מפצל את אותו נגד עצמו.

          אם אתה בעניין של אידאלים –
          אז אני יכול לעשות לך מחיר על כמה אידאלים יד שנייה במצב טוב
          שלא נגעתי בהם כבר הרבה זמן.

          אם הם לא ימצאו חן בעיניך אז יש לי כמובן אחרים.

        • מאידך שון קונרי לא בעד
          השתדלות

  31. היבריס היבריס
    חו"ח פציעה, מחלה, מיתון כבד ואבטלה או נפילה חדה בשכר, קריסה ארוכה של תיק ההשקעות ה-"לא שביר", והמדרון חלקלק מאוד.
    שלא נדע

  32. מזכיר לי שחשבו שהטיטניק לא שבירה.
    גם ישראל פוסט מלחמת 6 הימים הרגישה בלתי שבירה.
    כל אמונה היבריסית באי שבירות נגמרת לבסוף באסון.
    ענווה ענווה תרדוף.

    • איש (3718 )

      הטיטניק, כמו הדינוזאורים, התבססה על גודל ועוצמה.

      הסולידית לא מתבססת על כח וגודל אלא על גמישות ויכולת התאמה לתנאים משתנים. יש בזה יתרונות אבולוציונים קלסיים בעמידה במצבי שבירה.

      במילים אחרות, האבולוציה מוכיחה שהשיטה של הסולידית עדיפה.

      • האבולוציה מוכיחה שאלוהים יש חוש הומור.

        חוצמזה אני בספק שהמין האנושי יחזיק 160 מיליון שנה כמו הדינוזאורים.

      • האבולוציה מוכיחה שהשיטה של הסולידית לא רלוונטית כי היא אלהורית. :-).

        בעידן החדש דווקא הטיפשים והעניים עושים יותר ילדים.

  33. לגבי גירושין, הכלל לגבר מאוד פשוט:
    מה ששלה שלה, מה ששלך, שלה, ויש לך מזל אם היא מקבלת רק את זה. ההבדל בין גבר גרוש עם עו"ד טוב לכזה עם עו"ד גרוע הוא שהראשון ישן באסם בדרגש מעל הדרגש שהעז ישנה, והשני בדרגש מתחת לזה שבו העז ישנה.
    וברצינות, המקום הכי חם בגיהינום הוא סוציאליזם. התנאי הראשי לסוציאליזם הוא שאדם יחוש שמישהו אחר תמיד ישלוט בחייו, והכי כדאי שמי שישלוט זה הסוציאליסט. סוציאליזם, בבסיסו, היא ההנחה שמישהו אחר צריך להכתיב לך איך לחיות, עם גיבוי מדינתי מלא. האליטה יודעת יותר טוב ממך איך לחיות, אתה בסך הכל חיה בחווה, ובלעדי הסוציאליסט, לא תשיג חופש (לעשות מה שהסוציאליסט דורש שתעשה).

  34. לקחת את כל התשלומים "הסוציאליים" שכפו עלינו סוחרי האדם הנקראים סוציאליסטים. שייגשו לעבוד או ייעזרו ברשת המשפחתית ויניחו לאנשים העובדים באמת!

    ולגבי הבכיות על "גברים בגירושין" מציעים שנים לעשות הסכם ממון והסכם פירוד ואחזקת ילדים טרם הנישואין

    מי שלא עושה, שיידע שהוא קופץ באנג'י בלי חבל. טענות, שיבוא אחר כך לעצמו נקודה. הסכמים כאלה היו חוסכים את מרבית אם לא כל הצרות המתוארות.

    • זה נחמד לעשות הסכמים שכאלה ואז האשה פונה לבית הדין למשפחה, טוענת שלא ידעה על מה היא חותמת, שהבעל היה הצד החזק ושהוא לחץ עליה לחתום.
      הופ… בית המשפט מבטל את ההסכמים שנחתמו ושולם עליהם לעורכי הדין.

      • אני מגיב לאמיר, על מנת שהתגובה השגויה והבלתי נכונה שלו לא תפגע במציאות ובצעדים ההכרחיים שיש לנקוט בלכתך לנישואין, ולא רק נישואין, כל חיים משותפים מעל כמה חודשים.

        הסכם הממון אינו ניתן לביטול!
        הסכם ממון יש לעשות כפי שצריך!
        ראשית הולכים לעו"ד.
        שנית משלמים 590 ש"ח (נכון להיום) ונקבע דיון לאישור הסכם בבמ"ש למשפחה. אחריו, הסיכוי שיבוטל הסכם כזה דומה לסיכוי שעוד דקה ייפול על קורא פוסט זה, מטאוריט ענק מהשמיים, ובקיצור ההסכם, לא יבוטל.

        לא חסכים 590 ש"ח על הדיון ומסתפקים בנוטריון , רק עם אישור במ"ש.

        וזה לא רק לפני נישואין, אלא גם אם יש לך חברה כמה חודשים.
        לא רוצה? יש חבר אחר או בן זוג אחר. לא איתך. שלום שלום ואל תבוא (י) לי בחלום.

        מי שרוצה בן /בת זוג, צריך לרצות מהסיבות הנכונות. הוא אוהב להיות איתו. אם יש תוכניות על הרכוש שלו, כאמור, יש חבר/ה חדשים ואו מועמד/ת אחרים לחתונה.

        ולא רק הסכם ממון, אלא גם הסכם אחזקה וראיית ילדים, מפורט! והסכם מזונות,
        טרוםםםםםם נישואין
        ולא רק טרום נישאוין אלא גם אם את/ה מחזיקים חבר/ה כמה חודשים!

        הנושא ברור? והסכם כזה לא יבוטל! בלי מיגע שגוי לציבור הקוראים.

  35. אהבתי את הגרף..
    אכן כל אחד צריך לקחת אחריות!

  36. אביגיל

    הסולידית, יפה דרשת בהקשר לכך שלבכות ש:"אכלו לי שתו והעיפו לי את הגבינה לקיבינימיט".. – זה קורבני ועלוב תרבות הצריכה וכו' וכו' רק שבתנאי חוסר ודאות ושחיקה כל כך גדולים בכלכלה של עשרות השנים האחרונות : מבחינה עובדתית , איכות החיים אכן יורדת : יש כאן שתי מגמות שנעות האחת לעבר השניה. (ראה ערך :"אסון בפוטנציה") הבעיה לא מסתתרת רק בפופולריות של תרבות הבכי , השכר באמת מאפשר לנו פחות. ואני לא מתכוונת למרצדסים. אני מדברת במונחי משולשי פיצה. ה'עני' של פעם יכול היה לאכול מספר משולשים. היום אולי חצי משולש. האם הוא תוצר קורבני של עצמו? של סביבתו? אולי , האם זה מפחית מאחריותו לעצמו? לא. מאחריות הסביבה אליו? גם לא! ב'סביבה' הכוונה למדיניות ממשלתית מכוונת שלא לאפשר צמיחה של הכלכלה על גב מעמד ספציפי – הגם שהוא רחב , כי קריסתו של זה כמוה כקריסת המדינה. אבל זהו קפיטליזם – ואלו רעותיו החולות. צריך לדעת לנווט אותו בתבונה, בתנאי 'דמוקרטיה' של מדינה מערבית מתוקנת ומושחתת לפרקים זה כמעט בלתי אפשרי. אז כן – נהיה הרבה יותר מאתגר מפעם להצליח. אולי כדאי פשוט לתת להם חכות? יד אחת עם השיבר לטובת אילי ההון ויד שניה תחלק חכות. כך יוכל ההמון העני בדעתו – לקבל הזדמנות להארה תודעתית של שפע.

    • איש (3718 )

      העני של פעם לא יכל לקנות מחשב, או טלפון סלולרי, או טלביזיה 55 אינטש. הכנסת את זה לחישוב? לרוב העניים בעבר לא היתה מכונית או מזגן או מעלית.

      הטענה שאיכות החיים רק יורדת היא פשוט לא נכונה.

      • איזה טיעון מטופש. פעם לא היה מחשב וכשלא היה מחשב ברור שאי אפשר היה לקנות אותו. גם העשיר לא יכול היה לקנות מחשב מכיוון שלא היה מחשב, אותו הדבר נכון גם לטלפון הסלולארי ולטלביזיה 55 אינטש.

        גם היום בדיוק כמו בעבר לרוב העניים אין מכונית.

        מזגן הוא אמצעי הקירור והחימום הזול ביותר לאורך זמן (אם משתמשים בו נכון), כל תחליפיו צורכים הרבה יותר חשמל ולכן מחישוב לטווח ארוך נובע שגם לעני כדאי לרכוש מזגן.

        לגבי המעלית, מכיוון שבשנים האחרונות (30 שנים, לא פחות מזה) בונים רק בניינים עם מעלית, אפילו בשכונות מצוקה, יש מן הסתם מעליות גם בבניינים בהם גרים העניים.

        אתה צריך להתייחס יותר למחירים של המזון, של הדירות עצמן ושל התחבורה הציבורית, מכל אלה העניים יכולים להרשות לעצמם הרבה פחות מבעבר.

  37. אני עוקבת אחרייך כבר הרבה זמן ואפילו השבת מאוד בחביבות והתחשבות לפנייתי לא מזמן.
    עד היום היה נראה לי שאת כותבת מתוך רצון להביא אור לעולם – להציג אלטרנטיבה אחרת, אפשרית, בהישג יד, לסוגים שונים של חירות.
    אבל הפוסט שכתבת היום ממש ציער אותי.
    ציער אותי באכזריות שלו, בחוסר החמלה, בשיפוטיות שלא מתבססת על בדל של ידע או מניחה אפשרות של עוד שיקולים וגם של סתם טעויות שהביאו אותו למצב עצוב. טעויות, שהוא לחלוטין לקח עליהן אחריות, אגב.
    לא מצב חסר תוחלת ובטח שיש גרועים ממנו, אבל הוא עצוב. הוא קשה. הוא מכווץ לב.

    כנראה שאת לא מסוגלת לדמיין לעצמך שתעשי אי פעם טעות שתשפיע על חיי מישהו שחשוב לך ושזה יכאב לך.
    אולי יחד עם השחרור מעבודה, גם שחררת את עצמך מהצורך לאהוב מישהו אחר, מהאכפתיות בנוגע לרגשות של כל אדם שהוא לא את ומהאנושיות, ככה על הדרך.
    אכן, אידאולוגיה מעודדת לשאוף אליה – אכזריות וניתוק.

    לקחת טקסט שמישהו כתב בכנות טוטאלית, מהלב, והשתלחת בצורה מכוערת, לעגנית ואכזרית.
    שפכת את דמו כאן, על גבי הבלוג שלך. שעד היום היה נדמה לי שהוא מוקדש לשיפור מצב האנושות (ולא להתייהרות חסרת הרחמים והשחצנית ששופעת ממנו בפוסט הזה).
    יכולת בהחלט לקחת את הסיפור כדוגמה ולהמחיש איפה לדעתך יש כשל תודעתי שהביא ל-א' ב' וג' ויכולת לקחת את הסיפור הזה ולתת את הרעיונות שלך על איך יכול האיש הזה להתרומם בחזרה, בקיצור, יכולת לעשות משהו טוב.
    במקום זה, בחרת לקחת כאב של מישהו ולהשתלח בו כאילו כל האמת נמצאת אצלך.

    את מדברת על הצורך להשתחרר משבי הכסף, אבל נראה שאת מודדת בו את ערכו של האדם הזה ואת זכותו, שאותה את מבטלת, לכאביו ולצערו.
    בגלל שהוא עשה טעויות כלכליות בניהול ענייניו והעיז להיות עני, הזבל, את קובעת שהדמעות שלו על זה שהוא לא יכול לתת לילדים שלו משהו טריוויאלי ולא משנה שהילדה לא תמות מתת תזונה בלי הפיצה הזו, הן משהו שאפשר לבטל אותו ויותר מלבטל – לבוז להן?

    אולי את דוגמה ומופת למכונה כלכלית מוצלחת ביותר, אבל בתור בנאדם, עשית משהו מחורבן לגמרי.

    • נהפוך הוא.

      כשאת רואה אלכוהוליסט בייסורי גמילה, את לא נותנת לו כוס ויסקי כדי להקל על מכאוביו.

      אני מאמינה שהדבר האנושי לעשות במקרה כזה הוא לתת לבן-אדם סטירה ולהעיר אותו. הדבר האכזרי במקרה הזה הוא לעודד אותו לשקוע ובכך לתת חיזוק חיובי כאילו הוא לא אשם במצבו. כאילו הוא מנוצל בעולם של מנצלים. כאילו הוא קורבן של המערכת. בשביל גישה כזו לא צריך את הסולידית: יש לך את ביטאוני השמאל ואת תקשורת המיינסטרים שעושה זאת מאז 2011.

      את מבקרת בבלוג המונה יותר מ-150 פוסטים * 1,000+ מילים כל אחד. בפוסטים הללו אני מתארת, על בסיס נסיוני האישי, כיצד יכול היה הכותב להתאושש ולפעול אחרת – ברמה התודעתית והפרקטית כאחד. מיותר לציין שהבלוג הוא חינמי לחלוטין וכל אדם יכול לגלוש בו. הטיעון שלך כאילו אינני מציעה פתרון חוטא למציאות.

      הבעיה היא שאנשים אינם מחפשים פתרונות. אנשים מחפשים פורקן למצוקות וליללות שלהם. אני לא מתכוונת לתת לאף אחד את הלוקסוס הזה, גם אם זה מזכה אותי בכינויים כמו חסרת אנושיות וחסרת חמלה. אני פשוט לא מספיק אכזרית כדי לעשות זאת.

      • כתבת "את מדברת מניסיונך האישי" אז זה העניין. איך את ממליצה או מטיפה או שופטת אנשים שהם לא בסטטוס שלך שעולם הצרכים שלהם (כולל הצרכים הכי פשוטים בסיסיים) כל כך שונה משלך? סתם כדוגמא: את אומרת לא צריך רכב הכל אפשר עם אופניים. כשלילד כואב או יש בעיה רפואית מיידית וצריך ללכת לרופא אז אם אין לו רכב כי הוא "קנה" את התפיסה שלך, אז עכשיו איך הוא יגיע במהירות לרופא? ברגל? נראה אותך הולכת ברגל עם ילד שבוכה וכואב לו. עם מוניות ? יקר רצח והורס את כל התחשיבים שלך להוצאות נסיעה. בקיצור עולם ההוצאות הזה הוא משהו שאת לא מכירה וזה רק קצה הקרחון ואני לא מדבר על מותרות. וכנראה גם לא תכירי ולכן אין לך בכלל זכות לשפוט אחרים (אגב, אני רווק אז אני לא מדבר ממצוקה אישית בעניין או מצוקה בכלל, אני דיי מסודר. פשוט מרגיז שאנשים במצב מסויים אומרים למישהו שנמצא בסטטוס אחר לגמרי מהם שעם קצת מאמץ ורצון תצליח כמוני זה מעבר לפינה. אז ווייק אפ קול מהמציאות: תשכחי מזה!)

        אז מכיוון שהניסיון שלך ושיטת החיים שאימצת לעצמך מתאימה במקסימום לרווקים ללא ילדים ובטח לא לנשואים ובטח לא לגרושים ובטח לא לאנשים חולים למשל או לא בריאים, כנראה לא תביני את זה לעולם את החיים שלהם. כשאתה צעיר בריא ורווק הכל יותר קל לא משנה השיטה שמחליטים לחיות לפיה. המינימום המתבקש היה שתחריגי את שלל העצות שלך לפח האוכלוסיה המתאים. וגם לא לכולם כמובן. אז לך זה מתאים? יופי. לאחרים לא.

  38. מה שמעניין אותי הוא עד כמה הוא התבייש לדבר עם הילדים על המצב הפיננסי.אני זוכר שגם אצל הורי לא קנו דברים כי שנה הבאה ייצא יותר טוב או כי ככה אנחנו רוצים או אין מקום לזה בבית אבל לא דיברו איתנו על בזבזנות ועל חוסר כסף.מעניין שרוצים ללמד בגן על השואה אבל להגיד לילד על משמעת פיננסית הופך אותך להורה רע

    • אני חושבת ששמת את האצבע על שורש הבעיה.
      אני הגעתי מבית עם מודעות כלכלית מאוד מפותחת.
      להיות בחובות פשוט לא היה אופציה, ולא לקנות משהו כי זה יקר וכי לא צריך היה הנורמה.

      אומנם אני לא קצינית כמו הסולידית, אבל בגיל דומה לשלה אני מחזיקה דירה, משפחה, יש לנו תיק ניירות ערך שקיבל שדרוג בזכות הבלוג, טסים לחו"ל, אוכלים במסעדות – והכל במידה ולפי הכיס.
      אני רואה חברים שלי, בני גילי, עם שכר לפעמים אפילו גבוה משלי, נחנקים תחת יוקר המחייה (שאגב – למרות שזה לא מקובל פה בבלוג – הוא באמת גבוה יחסית למדינות אחרות), ומוצאים את עצמם נכנסים לחובות עמוקים יותר ויותר, בלי ממש לנסות לשנות את רמת החיים שלהם.

      • סיון דרלינג,
        עם כל הכבוד (ויש כבוד) אני רק רוצה להאיר (ולהעיר) את צומת ליבך
        שקצת יותר קל לאדם בוגר לאמץ חלק גדול ממשנת הסולידית מאשר
        להיוולד לבית כמו שלך עם מודעות כלכלית מאוד מפותחת. נראה לי על
        כן שעדיף במקרים אילו להשתמש לרוב בעצות הסולידית.

        נ.ב. : ה "דרלינג" אינו מתנשא והוא תלוי קונטקסט מאחר ואת התחלת.
        חוצמזה האינסיניואנדות בדבר ה"תמימות" כואבות ולכן כנראה נכונות.
        בבדיקות שביצעתי לאחרונה עם בלוגרים נבחרים בבלוגוספירה מסתבר לצערי
        שחלקם ממשיך להתל בציבור.

  39. מסכימה שהחינוך שמקבלים מילדות בבית, מלווה אותנו כל החיים. וגם אני חונכתי
    כך שפרוטה שמצטרפת לפרוטה היא כבר פרותיים, לא זורקים אוכל לפח ולא מבזבזים כסף כשאין צורך בכך.
    לא זורקים בגד טוב או נעליים, ואם צריך מתקנים אותם,אמי תפרה לעצמה את השמלות בתפר מכונה ידני מאחר ולא הייתה לה מכונת תפירה, היא תיקנה את הבגדים באותו תפר, אני יכולה לדבר על אופן חייהם שלא חסר בהם דבר, הן מבחינה חומרית והן מבחינה רוחנית "ובערכים" של היום הם נחשבים לעניים.
    המתבכיין על עוניו, הוא עלוב נפש, שלא מסוגל לעזור לעצמו, כאשר גופו שלם, מוחו צלול, ידיו ורגליו חזקות ואם הוא רוצה הוא יכול לצאת ממצב הביש אליו הגיע; עכ"פ הרחמים או ההשתתפות בצערו, אינם מה שיעזרו לו ואם לא יעזור לעצמו גם ה' לא יעזור לו.
    פוסט מעולה, כל אחד יכול להתרומם מצרותיו, כאשר הוא בעצמו רוצה בזה ויש מצבים הרבה יותר קשים שאנשים הרימו את עצמם וחזרו לחיים, אכן זאת גבורה להתמודד עם הבעיות והצרות שנופלות על בני אדם, אבל כאשר אדם מאמין ביכולות שלו, ומבצע את זה למעשה, הוא בעצמו מרגיש טוב יותר.

  40. נגה; פסטה קנויה עשויה בדרך כלל מקמח דורום שהוא יותר משובח מקמח לבן, יש
    גם פסטה מקמח אורז, או מקמח עדשים וכדומה, אפשר גם להכין פסטה ביתית מקמח, איזה שרוצים, אם מוסיפים לקמח מים, לפי הצורך שהקמח סופג, ומעט מלח, מרדדים לעלה, יוצרים איזה צורות שרוצים, מפזרים על הפסטה מעט קמח ומייבשים אותה זמן מה בחוץ, אחרי זה מבשלים אותה כמו כל פסטה רגילה.
    ואחרי זה תלוי מה את משדכת לפסטה, אם מבשלים פסטה ומוסיפים לה ירקות מוקפצים, תבלינים, עשבי תיבול, אגוזים שבורים, למי שלא טבעוני מוסיפים נתחי חזה עוף מוקפץ או קוביות גבינת עיזים, ומוסיפים מעל הכל רוטב לפי הטעם, ויניגרט או רוטב עגבניות ביתי מתובל ואפילו מפזרים מעל גבינה צהובה קשה מגורדת, אפשר להוסיף לטעם עגבניות מיובשות, זיתים או קוביות פרי אקזוטי, וכל העולה על דעתך ולדעתי זאת ארוחה שלמה, קלה ומהירה להכנה וגם טעימה.
    עכשיו קיבלת ארוחה שהבסיס שלה פסטה אבל הנלווים אליה מחזיקים ביחד ארוחה עם ערכים תזונתיים טובים ומשביעה לכמה שעות טובות.

  41. אופסט, נבלעה לי הודעה שטרם אושרה; השורה התחתונה, היא שכאשר אדם שלם
    בגופו,ולא מסוגל לעזור לעצמו, גם ה' לא יעזור לו, לבקש עזרה במצבים דחופים, זאת לא בושה, אבל, ברחמים של אדם על עצמו ואחרים זה מצב של עליבות לעומת מי שמאמין בכוחותיו ומסוגל להתרומם ולשקם את עצמו.
    פוסט מעולה.
    הרחמים נועדו לעבוד עלינו, כאשר אנחנו מרחמים על אדם במצב כפי שתואר בכתבה, הרי שזה ניצול של הזולת לטובת מי שמעורר רחמים. משהו בדומה לכך לפי ניטשה, אני לא חסידה של ניטשה, אחד הדברים שאני לא מסכימה איתו הוא האנטי פמימניסט שבתאוריה שלו, צידוק לכך נתן לי אחד ממורי לפילוסופיה, שהוא לא נגד נשים, אלא הוא נגד הנשיות, לא השתכנעתי, וגם זה נשמע גרוע, חחח.
    ניטשה חי בצילן של נשים חזקות והן השפיעו עליו מאד,יחד עם זה הוא הכיר את נפש האדם מכל הצדדים והצורות שלו, הוא האיש שאמר "מה שלא מחסל אותי מחשל אותי"
    והוא כל כך צדק.

  42. הי דורין,

    הפוסט הזה הבהיר לי שלבלוג הזה יש שני פנים, שעבורי חשוב להבחין ביניהם –

    ההסברים הכלכליים שלך נהדרים, בהירים ומאירי עיניים. חלק נכבד מההשכלה הכלכלית נזקפת לזכות הבלוג הזה, ולזכותך. זה אמנם מעיד בעיקר על רמת ההשכלה הכלכלית הנמוכה שמקנה המדינה לאזרחיה, אבל בהחלט גם על איכות הבלוג.

    ההשקפה החברתית כלכלית שאת מטיפה לה, לעומת זאת, איומה בעיני. לא מעוניין לחיות בעולם נטול הניואנסים ובחברה (!) נטולת החמלה (!) שאת מטיפה לו. הניתוח שלך של הטקסט של הבחור לוקה, בעיני, בחוסר צניעות משווע. לא כל אדם שחייו הסתבכו כלכלית הוא הוכחה לצדקת דרכך – העולם מורכב מעט יותר מהגרף המאלף בפשטותו שהצגת בפוסט.

    אמשיך להנות ולהפיק תועלת מפוסטים הכלכליים, ואמשיך לראות בפוסטים כמו זה סמן ימני לעד כמה רחוק אפשר להתדרדר אם אתה מאוהב ברעיונותיך כל כך, עד שאיבדת כל יכולת להזדהות עם האחר.

    • אומר רק זאת: כשאתה חותר לעצמאות כלכלית ולהישענות עצמית אתה מוצא את עצמך לפתע בעמדה קצת משונה: אתה יכול להביע סימפטיה כלפי סבלם של העניים / מעמד הביניים, אבל אתה כבר לא יכול הביע אמפתיה כלפי הבחירות הגרועות שהם בוחרים.

  43. לאור חלק מהתגובות קראתי שוב את המאמר מחשש שפספסתי משהו (אולי צלם אנוש לפי חלק מהמגיבים) כשרפרתי בו. אז זהו שממש לא והפאתוס של המאמר היה ממש מעצבן ואני אפילו מסכים איתך עוד יותר. ראבק, הבחור היה סטונדט לפני 10 שנים שזה אומר שהוא כנראה בשנות השלושים – אנשים הגיעו לכאן שבורים אחרי השואה ורדיפות בגילאים יותר מאוחרים עם ילדים, בלי ידיעת השפה והסוציאליזם שהיה פה לא בדיוק שם אותם בראש מעייניו. בלי קשר אני חושב שהכתבות הללו עושות שירות דוב לסוציאליסטים.

    אולי גם כדאי לך לנסות לכתוב איזה פוסט בפאתוס כי כפי שאנו רואים השימוש בלוגוס לא עובד ולא רצוי.

    ד.א. אל תורידי את הפוסט על חומרי הניקוי , הוא אומנם לא רלוונטי עבורי כיום אך אני חותם שאם אגיע
    למצב של הבחור אנהג בעצתך לפני שאתבכיין.

    ולמי שרוצה לחמול על הבחור אני בוודאי לא אפריע , ואני מוחה על הנסיונות לומר לי מה עלי להרגיש – זה לא כל כך הומני.

    • גיא, החכמה היא לאמץ את צורת החשיבה שמובאת בפוסט על חומרי הניקוי ולא להתקרב למצבו של הבחור מהפוסט מלכתחילה.

      • שרון,
        מניסיוני, למרות הנאמר בבלוג, האדם לא שולט באמת בחייו. אשתו עושה את זה בשבילו.
        אי לכך , דווקא אם אאמץ את צורת החשיבה שמובאת בפוסט אתקרב בצעדי ענק למצבו של מהפוסט.

  44. והייתי רוצה להאיר עוד נקודה שלא מופיעה בפוסט – הקושי לומר לילדים שאין כסף לרכישה מסוימת או, רחמנא לצלן שאין סיבה לשלם סכום כה מופרך על רכישה כזו או אחרת, כאילו שהדבר יותיר בהם טראומה לכל החיים. במקום למנף את הסיטוציה לכדי שיעור בכלכלה – הוא בוחר להציג אותה כאסון. הטייקונים הגדולים מספרים כי גדלו בדירת שני חדרים עם עוד כמה אחים בחדר, ומקרר חצי ריק. לא רק שזה לא ריפה את ידיהם, נהפוך הוא – זה החדיר בהם אמבציה ותחושת עצמאות לספק את כל צרכיהם בלי להיסמך על אף גורם חיצוני.

  45. בגללך נאלצתי לקרוא את הפוסט המדובר.

    כל מה שהוא כתב שם פשוט צריך לקרות הפוך.
    רצף של החלטות שעשה הבחור לטווח הארוך היו שגויות.
    זה מתחיל ב"עשיתי את המסלול הכל-ישראלי של ללמוד כמו שצריך בתיכון, צבא, אוניברסיטה, מציאת עבודה ונישואים."

    הוא עשה נכון או לא זה לא הסיפור, העניין הוא שבסופו של דבר הוא הפר כמה כללי ברזל שבמקרה הפכו להיות הטייטל שמצעיד את הבלוג של דורית.

    בתקופה הטובה שלו, הוא לא חסך, כשלא היה חסר לו כלום, לא צרך פחות (הפרת כלל ראשונה) ניכר שהוא התרגל לאורך חיים עשיר (במונחים של ישראלי עם מקרר מלא, בירה עם החבר'ה כל כמה ימים, וחופשות בחו"ל לפחות פעם בשנה) ועכשיו הוא דיי בהלם מהסיטואציה, הוא לא יודע מה זה לחיות על סכומים אחרים, מה זה לשלם מזונות על האישה שהייתה אמורה להישאר איתו ובה הוא נתן את כל מבטחיו.

    הוא התחתן, הוא סמך על כך ש"האהבה" תהיה שם לתמיד איתו, כשהוא בעצם תולה את עצמו בחייו של אדם אחר – הפרת כלל שניה – "סמוך רק על עצמך". אני בטוח שהוא מבין עכשיו שהאהבה שבשמה הוא בחר להינשא לאשתו לא מביא לו אוכל למקרר.

    תחושת הקורבן היא ללכת להפגנה, ולחשוב שההפגנה תציל אותך מבלי שתעשה משהו בעצמך.
    אם זה אומר שהוא צריך ללכת ולעבוד בעבודה קשה ולקרוע את התחת בשביל להרוויח 6000 שקל ופאקינג לא יהיה לו טייטל של עובד הייטק אבל לא יהיו לו חסרים 80 אג' לפיצה תוך כמה חודשים בודדים אז זה מה שהוא צריך לעשות! הוא תולה שוב את עצמו בחברה, באנשים אחרים, במצב הכלכלי שיזרוק לו איזה חבל הצלה בצורת שק של כסף לתיבת הדואר שלו.

    לפעמים אתה צריך להתחיל מחדש, מאפס. לך, תעבוד, תתרומם, כן, תבטל את מנוי הטלפון שלך ותמכור את הרכב שלך אם צריך. עשית את זה יופי כשהפכת להיות עצמאי בגיל 18 ואתה יכול לעשות את זה שוב בגיל 30, כבר חיית בלי הטלפון שלך ובלי הרכב שלך.

    לא כולם מאמינים בזה, רובם לומדים, מקימים משפחה ואז מבחינתם החיים הסתיימו. הם לא השקיעו דקה אחת ביום של המחר, וכמובן בפיתוח העצמי שלהם, שאמור להפוך אותם לחסינים להרבה טלטלות.

    דורית, אני לא חושב שמישהו שלא הצליח לעבור לצד הזה, להשקיע בתבונה, לחשוב נכון ולקבל החלטות נכונות גם אם הם נגד הזרם יכול להבין למה את כותבת ככה על אותו בחור.

    לא חייב למלא את כל הכללים, לא כל אחד יכול או צריך להיות משקיע בבורסה או בעל אונקיות זהב איי שם באירופה. צריך לדעת גם לקחת אחריות ולהתנהל נכון.

    אפשר להגיד בגדול ושורות אלה מופנות אליו, אם לא היית מתחתן ולא מביא ילדים שהעתיד שלהם לא פחות ממובטח, לא היית עני. אף אחד לא ביקש ממך לעשות את זה, ואם בישלת דייסה כזו לעצמך תוך כדי זה שסמכת על מקום העבודה שלך שימשיך להעסיק אותך לכל החיים טעית. לך זה התפוצץ בפנים ועכשיו אתה יודע, אתה יודע מה אתה צריך לעשות בשביל לקום על הרגלים, אז קום ותעשה.

  46. דג, גם אני מנביטה קיטניות וגרעינים, יש לי מנבטה שרכשתי
    בקיבוץ אלומות, עברתי שם 2 סדנאות במרווחים של חצי שנה זה מזה.
    אחרי 3 ימים הם מוכנים לאכילה, ואז אני מעבירה את הנבטים למקרר, וממשיכה להשקות אותם גם כשהם במקרר, הם מחזיקים שם מעמד עד סוף השבוע.
    יש להם טעם אגוזי ואפשר לאכול אותם בכל צורה, אלא שלפני האכילה יש לשטוף אותם שוב במים ולסנן. בדרך כלל אני מוסיפה אותם לסלטים טריים, או סתם מנשנשת אותם.
    עכשיו יש לי במנבטה שעועית מאש וגרעיני חמניות, במקפיא אני שומרת גרגרי חומוס מונבטים וטובים לכל מטרה, לפעמים אני משתמשת בהם בתוך תערובת של קציצות טבעוניות, כמילוי של סמבוסק או פירושקי או סתם כרוכית עם ירקות מענינים, גם בבישול הנבטים לא מאבדים מהערכים שלהם, במיוחד החלבונים הערכיים שלהם לא מתפרקים.

  47. בואי אני אסביר לך איפה הטעות שלך:
    בארה"ב 10% מהאוכלוסיה מחזיקה 70% מההון. 1% מהאוכלוסיה מחזיקה 35% ממההון.
    ל-50% מהאוכלוסיה אין כמעט הון בכלל.
    המספרים האלו שמבטאים אי שוויון חריף קיימים בכל העולם בעוצמה שונה. כמובן שישראל מובילה
    באי שוויון אחרי ארה"ב, אבל זה קיים גם בשוודיה (אם כי פחות).
    זאת ועוד, זה הולך ומחמיר מ-1980 ועד היום. (השיא של אי השיוויון היה ערב מלחמת העולם הראשונה
    באירופה).
    אלו עובדות. עכשיו אפשר לבוא ולהגיד שפשוט אנשים מטומטמים ולכן זה קורה. אפשר לטעון
    שהבעייה היא שאנשים לא קוראים את "הסולידית". אפשר גם להגיד (מה שאת אומרת) שאפשר
    לחיות ברמת חיים של לפני 100 שנה והמצב סבבה. ואפשר גם להגיד שזה נובע מאי שוויון
    שקיים בכשרונם של אנשים, ובירושה שהם מקבלים.
    אבל אחרי שאמרנו את כל זה: זה לא ישנה את העובדות: קיים אי שוויון חריף מאד בהון בעולם ובישראל.
    הבחור שכתב את הבלוג פשוט מתאר את זה מנקודת מבט אישית.

    אם העולם ימשיך להתעלם מזה אותם 50% שאין להם כלום ישימו אותי ואותך בכלא, במקרה הטוב.
    העוני הוא המקור לאלימות בעולם: דאעש, המצב בעזה.
    ללא כל קשר לכך, אני אישית לא הייתי רוצה לחיות בעולם בו 10% מהאוכלוסיה מחזיקה 90% מההון,
    גם אם אני חלק מה-10%. זאת הסיבה שיש מדינת רווחה. זאת הסיבה שמס מוגדל על ההון הוא דבר
    הגיוני ומוצדק. אחרת, זה יגמר בגליוטינות או במלחמה גדולה.

    • מי שלא רוצה לחיות כך חייב להוות דוגמא אישית לעבוד כמה שיותר כמו חמור וברור שלא פחות מ 9 שעות ולהשאיר אצלו מינימום 2800 ש"ח המינימום לחיים סולידית לבוגר שאיננו ילד (לילד צריך הרבה פחות לפחות מגיל 6 ומעלה) ולתרום למרוויחי משכורות נמוכות במיוחד למשפחות שבעיות נפשיות כלשהן מקשות עליהם לעבוד והם מעדיפות לבקש עזרה מאחרים . לעצם העניין העוני הוא לא מקור הבעיות בעולם לעיתים כן ולעיתים לא. הכסף הוא יותר תירוץ למתחים וגם בעולם שיוויוני כמו ברית המועצות היו מתחים ולמרבה תרבויות שונות לא רצו לחיות בשיוויון עם תרבויות אחרות. הפלשתינים התקרבו בצעדי ענק לאחר הסכמי אוסלו לעושר יחסית לעולם הערבי כשהתחילה האינתיפדה,לדעאש אין בעית עוני יש בעיית השפלה מול השיעיים. דוקא הרבה מלחמות נבעו מתחושת כפייה והשפלה(אולי גרמניה בזמן מלחמת העולם השנייה היא מקרה יוצא דופן שבו גם בעיות כלכליות גרמו למלחמה אבל גם ההשפלה) ומהפכות (הצרפתית וכו) התחילו בעולם רק לאחר עליית מעמד הביניים. עניים לא מתחיילים מהפכות. מדינת רווחה אין מטרתה לחלק את ההון מטרתה הראשונית היה דאגה למי שיכול למות מחוסר עזרה מהזולת הקומוניזם רצה לחלק את ההון וזה הביא להמון בעיות. השאלה תמיד היא איפה עובר הגבול ולכן לא תמיד מס מוגדל על ההון הוא הגיוני ומוצדק אם הוא יביא לשוויון חריף או גרוע מכך לעזיבת החזקים ולשיוויון בין החלשים זה גרוע מאוד. שיוויון יגרום לזה שזה יגמר בגליוטינה כמו בקומוניזם בסין ברית המועצות ועוד. יש לזכור שמדינות רבות הם מדינות רווחה עד לנקודת השבירה כמו שבדיה שהתדרדרה בעקבות מדיניות רווחה ונאלצה לקצץ (אע"פ שהיא עדיין מדינת רווחה יותר מישראל)

      • עמוס , אני איתך.

        לכבוד התגובה המאה ועשרים מצאתי כאן משהו ממשלי קרילוב
        שאולי נוגע בסוג העזרה שיש להגיש במקרה הפוסט דנן.

        "עזרה בשעת הדחק – אין שי יקר ממנה.
        אך לא כל איש ואיש בשכל יושיטנה
        אוי לעזרת טיפש טוב לב:
        הוא מסוכן מכל אויב."

      • אני לא אומר לעבור לקומוניזם.
        איפה עובר הגבול? כש-10% מהאוכלוסייה הכי חזקה מחזיקה 70% מההון זה הרבה מעבר לגבול.
        אני לא אומר שהיא צריכה להחזיק 10% מההון אבל גם משהו באמצע זה יפה. אחרי מלחמת העולם השנייה
        בעולם המערבי העשירון העליון החזיק 30% מההון והיתה יופי של צמיחה. הרבה יותר ממה שיש עכשיו בעולם.

      • אין שום גבול. היינו רוצים שיהיה אבל לא יהיה. המצב היום פחות חמור משהיה לפני מלחמת העולם הראשונה אבל המצב החל מ2045 יהיה חמור יותר מאי פעם בתולדות האנושות מכיוון שרובוטים יוכלו לבצע 100% מהעבודות, כל הכסף יהיה בידי בעלי הרובוטים וכל שאר האנושות תהיה תלויה בחסדיהם. גם מי שירצה לעבוד כדי לפרנס את עצמו לא יוכל כי אף אחד לא יעסיק אדם שעלות העסקתו גבוהה פי אלפים מעלות העסקתו של רובוט. המיליוניון העליון יחזיק ברובוטים וכל הכסף יהיה אצלו והוא יהיה הבעלים של כל הרכוש ו999999 מתוך מיליון יהיו עניים מרודים שללא החסד מהמיליוניון העליון ימותו ברעב.

    • איש (3718 )

      ראובן,

      הסיסמאות על ה 10% שמחזיקים 70% מההון מצחיקות אותי, יודע למה? כי זה תמיד היה ככה ויותר גרוע, רק שהיום זה שקוף ופעם זה היה חבוי מן העין.

      מה זה אומר שווארן באפט מחזיק המון כסף ונכסים במאות מליארדים, האם זה אומר שהוא אוכל 3 ארוחות סטייקים ביום נוסע ב 3 יאכטות, ויש לו 7 בתים? הרי את זה הוא יכול לעשות גם עם 400 מליון דולר. אז איזה משמעות יש לכסף הזה?

      התשובה היא כח, השפעה על מדיניות של חברות ופוליטקאים. ואת זה תמיד היה ותמיד יהיה, רק שהיום נותנים לזה כותרות מצחיקות כמו " 70% מההון" . רוטשילד ואחרים השפיעו על מדיניות באירופה, רוקפלר וקרנגי השפיעו בארה"ב, וההשפעה שלהם היתה אדירה וחזקה הרבה יותר מהשפעת בעלי ההון היום, ולו רק מהסיבה הפשוטה שהיום יש שקיפות רבה יותר ובעבר הכל היה במחשכים.

      ובוא לא נתחיל לדבר על בריה"מ בעבר או סין (אפילו היום) בה ההחלטות מתקבלות על ידי פוליטבירו לא ידוע עם השפעות לא ברורות של מקושרים, ואם תכתוב על זה בעיתון יזרקו אותך לכלא.

      • איש,
        אתה (כמו רוב העולם) לצערי לא קולט את הבעייה. הבעייה היא לא ווארן באפט. הבעייה (וסלחו שלי שאני חוזר על זה שוב): 10% מהאוכלוסייה מחזיקה 70% מההון. 10% זה הרבה אנשים. 50% במעמד התחתון אין בכלל הון. זה אומר ש 90% עובדים בשביל 10% מהאוכלוסייה והסולידית יקירתנו היא חלק מה10% האלו. הנה לך דוגמא של בחורה מאד מוכשרת, שהחליטה שהיא לא עובדת יותר. אם היו מטילים מס של 2% בשנה על כל ההון, זה כמובן לא היה קורה. אחוז האנשים העובדים היה גבוה יותר. (אני כמובן מודה שהמקרה של הסולידית יותר מורכב, כי יש לה פונקציית תועלת אחרת, אבל זה לא הסיפור פה). זה של 50% אין כלום זאת עובדה. וזה לא בגלל שהם לא אחראים, אלכוהולוסטים או משהו אחר.
        לגבי הטיעון שתמיד זה היה כך: פשוט לא נכון. המצב היה מעט יותר גרוע ערב מלחמת העולם הראשונה (וראה זה פלא, מה קרה בעולם? שתי מלחמות עולם עם מספר ההרוגים והרס הגדול ביותר שעבר המין האנושי.). אחרי מלחמת העולם השנייה המצב היה הרבה יותר מאוזן. מאז שנות ה-80 של המאה הקודמת המצב הולך ומחמיר.
        הוא טרם הגיע למצב שלפני מלחמת העולם הראשונה, אבל אנחנו צועדים לשם בבטחה.
        ברה״מ לקחה את זה לאקסטרים והוסיפה משטר דיקטטורי ולכן זה נכשל. מה מסיקים מזה? המסקנה היא שאם קומוניזם נכשל, צריך ללכת כל הדרך לכיוון השני? זה כמו להגיד שמכיוון שאנשים אוכלים הרבה מדי, הכי בריא זה לא לאכול בכלל. אז זהו שלא: צריך לאכול במידה. לא הרבה מדי ולא מעט מדי.

        • איש (3718 )

          ראובן,

          מה חטאה הסולידית שעבדה קשה וחסכה במשך הרבה שנים והצליחה בזכות צניעותה לחסוך מספיק הון כך שתוכל לחיות ממנו? מאיפה לאנשים החוצפה לדרוש להחרים ממנה את ההון הצנוע שהיא חיה ממנו? בגלל שאחרים העדיפו ללמוד תאטרון ולטייל במזרח ולכן אין להם כסף?

          הקומוניזם מת, וטוב שכך, אנשים לא שווים, יש כאלה שעובדים קשה ולוקחים החלטות נכונות ויש כאלה שמתבטלים ולוקחים החלטות שגויות, למי יש זכות מוסרית להעניש את העובדים קשה כדי לתגמל את הבטלנים?

          אכן יש בעיה במיסוי הן מול עבודה, ובמיסוי ירושה. גם אני בעד מס ירושה, ובעד השוואת מס הון מול עבודה, אבל הדרך הנכונה היא הורדת המס על עבודה ולא העלאת המס על ההון. מס עבודה של 60% בפועל גורם לכך שאנשי מקצוע (כמוני) לא רוצים לעבוד יותר מידי, מסף מסוים זה לא שווה המאמץ. הגדלת המס על ההון מעבר לסף העולמי המקובל תגרום לכך שההון יחד עם יוצרי ההון יעופו מכאן. אפשר לפתור זאת כמובן על ידי צו איסור יציאה מהארץ על אנשי הייטק ומומחים מקצועיים, כמו בימים הטובים של ברית המועצות ומסך הברזל…

          • נתחיל מהסוף: הדרך לפתור זאת היא לא ע״י איסור יציאה מהארץ… זאת לא הכוונה.
            הדרך לפתור זאת זה ע״י התאחדות של רוב מדינות המפותחות לגביית מס גדול יותר על ההון. למי שזה נראה לו מפתיע שמדינות המערב מתאחדות למען מטרה מסויימת,
            יש לי חדשות: זה כבר קורה וקרה בהרבה תחומים. למשל אמנות מס בין מדינות: הרי
            אתה לא מצפה שישראלי שקונה נייר ערך אמריקאי ישלם כפל מס בארה״ב ובישראל.
            לכן, יש הסכמים בין המדינות המפותחות. יש גם הסכמי הסגרה, אני בטוח שכולם מצפים
            שאם מישהו רוצח מישהו בארץ אחרת ובורח, הוא יוסגר או יענש במדינה אליה ברח.
            זה לרוב קורה, ואם לא כולם מתפלאים ומרגישים לא בנוח. יש גם כמובן שיתוף פעולה
            בין מדינות לגבי זיהום אוויר, אזורי מים בנילאומיים וכו׳. בקיצור, זאת לא תהיה פעם ראשונה של שיתוף פעולה.

            ועכשיו להתחלה: הסולידית לא חוטאת… היא מנצלת מערכת שלא נמצאת באופטימום שלה. איך היא מנצלת אותה? היא מניחה ובצדק, שהתשואה אחרי מס על ההון גבוהה
            משמעותית מהצמיחה במשק. זה נכון ב-200 השנים האחרונות (חוץ מכפי שאמרתי מספר עשורים אחרי מלחמת העולם השניה). אבל זה לא חייב ליהיות כך. את זה צריך לתקן. לא בארץ, אלא בעולם. ואם אתה שואל אותי: זה עניין של זמן.

            בנימה אישית, כמו שודאי ברור מצורת הניסוח שלי, אני לא נמצא ב-50% התחתונים באוכלוסיה. כך שלי אישית, אין בעייה. אבל אני חושב שזו חברה לא בריאה. אני חושב
            שזה בסוף יתפוצץ. ואני בכלל לא מדבר על ישראל. אני מדבר על העולם המפותח כולו.
            (אם כי, אני כן חושב שישראל מקפידה להוביל באי שיוויון).

            בנוסף, אני חושב שאנשים רבים (כולל אותך ״איש״) לוקים ב״טעות הלינאריות״. תופעה ידועה ומוכרת. תופעת הטעות לינאריות אומרת שאם עושים A ומקבלים תוצאה טובה יותר מלעשות B, סימן שצריך לעשות הרבה יותר מ-A. וכמה שיותר מ-A – יותר טוב. ברוב המקרים, זה לא המצב. אוכל זה דוגמא יפה לכך: תאכל הרבה מאד – תסבול מהרבה מחלות: לב, סכרת, סרטן ועוד. אבל זה לא אומר שצריך להפסיק לאכול לגמרי.
            גם הסולידית טועה בזה: היא אומרת: אנשים עובדים יותר מדי וזה נורא. פונקציית התועלת שלהם לא במיטבה. לכן הפיתרון שלה: לא לעבוד בכלל. שוב: לקחת קיצוניות
            במקום לנסות לחפש את האופטימום: למשל, לעבוד פחות… (חשבתם על זה?)
            אותה הדבר לגבי חלוקת ההון: אם החלוקה תהיה שוויונית לגמרי, אנשי יחיו כמו בברה״מ: לאף אחד לא יהיה תמריץ לעבוד. יותר מזה: ניסו את זה וזה נכשל. זה פשוט
            לא עובד. אדם הוא יצור אגואיסטי והוא בסופו של דבר דואג לעצמו. גם חינוך לא יכול לעזור פה.
            אבל האם זה אומר שהקיצוניות השנייה היא האופטימלית: 10% מהאנשים מחזיקים את כל ההון? אפילו אם הם באמת המוכשרים ביותר והחסכניים ביותר?
            אפילו אם אתה באמת חושב שזה הצדק האמיתי, האם אתה באמת חושב
            שזה יחזיק מעמד? איך? תבנה גדרות עם שמירה על 10% האלו ומי שיתקרב תירה בו?
            גם את זה ניסו: זה נקרא ״פאודליזם״. ניסו את גם ב״תקופה היפה״ באירופה. זה גם נכשל. בדיוק כמו הקומוניזים.
            שני המצבים מביאים לפיצוץ. לכן, הפיתרון: דרך האמצע.

        • ראובן רק תיקון קטן, בנוגע למס על ההון, יש כבר מס כזה, קוראים לו מס האינפלציה.

  48. סימונה

    בעצם, עולה פה שאלת ההשפעה. כיצד ניתן לשכנע אלכוהוליסט שיפסיק לשתות?
    שהרי מטרת הבלוג היא להשפיע.
    ברור שמי שבידו התשובה לשאלה זו, יוכל להתעשר (ולא רק משוק ההון), כי הוא ידע לשכנע אחרים לעשות כרצונו בתחום בו יבחר.
    ממליצה לכם בחם על קורס בקורסרה הדן בשאלה איך ניתן ליצור שינוי התנהגות אצל אחרים.
    https://class.coursera.org/lead-ei-004
    וכן, ההמלצות ע״פ מומחי ההתנהגות, הן על שיטות חיוביות ובונות, יש הבנה היום שהשיטות השליליות אינן מצליחות לייצר שינוי התנהגות אצל אחרים.
    ומה שיפה הוא שהמרצה בקורס מצליח לשכנע 🙂
    תהנו!

  49. שאלת אופ טופיק לשנייה… (לא ראיתי התייחסות לכך בלשונית "על האתר" ואין לי פייסבוק, כך שלא אוכל לשלוח לך הודעה בפרטי)

    על איזו פלטפורמה כתוב הבלוג? וורדפרס?

  50. זוהי גרסאת קונספיל לצי-בור. 🙂

  51. אני קוראת חדשה. לא הבנתי מה המטרה של הבלוג הזה. לייאש לא, כי אמרת שאת לא תתני לאנשים את הפריבילגיה הזאת. ולעזור, גם לא, כי את מאמינה ביכולתם של אנשים לעזור לעצמם.

    אם כך-מה?

  52. שמעון חש

    דורין
    ראיון למאקו ??? Omfg !!!!

    • כן , דורין ( או איך שבאמת קואים לך ;=) )
      נחמד מאד לראות שאת מתרגלת ומפתחת את יכולות הזרימה עם הזרם ,
      או שאולי צריך לומר הביוב הצהוב והמבעבע 🙂

      בכל מקרה לדידי כתבה במאקו אינה תחליף לפוסט.

      • הא, כן. חשבתי שיש יתרון בהפוך על הפוך. כמו לקרוא את מגילת העצמאות במאורות של דאעש. זה כל כך מבלבל ולא שייך, עד שאולי יחולל שינוי.

  53. שלום דורין, אני קורא כבר כמה חודשים בבלוג שלך ושמח שנתקלתי בו.
    בפוסט הנוכחי את מביעה את רצונך להוות אנטי-תזה למגמת המסכנות הפושטת במחוזותינו בשנים האחרונות. ועכשיו, בעקבות הפוסט הזה, שמעתי קול צלצול של אסימון שפגע ברצפה: יש לך כבר אנטי-תזה. את ממקדת את כוחותיך בחלק ההוצאות של תזרים המזומנים שלך. הפרדיגמה ההפוכה לך היא זו שבה ממקדים את הכוחות בחלק ההכנסות שבתזרים המזומנים. פרדיגמת המסכנות שכנגדה את יוצאת בפוסט הזה ובקודמיו נמצאת בכלל על ציר אחר. באמת יכול להיות שבציר האחר הזה את מהווה אנטי-תזה, ציר שבקצה הרחוק ממך נמצאים המסכנים המתקפחים. אך עד היום, כמדומני, לא שמעתי ממך ציוץ על גבי הציר שבקצהו הרחוק ממך נמצאים היזמים, אנשי העסקים, הממציאים והעשירים-בכוחות-עצמם.
    מכיוון שהשתכנעתי שאת אדם חכם, עם יכולת חשיבה עצמאית ופתוחה, אני מאמין שיהיה לך גם מה לומר על גבי הציר הזה. אותי זה מאוד מסקרן. מקווה שתוכלי להאיר במחשבותייך גם את הציר הזה.
    אייל

  54. כמה דברים:

    כתבת שאת מסוגלת לחסוך ולחיות בספגנות ולהנות מזה ומהחיים. אבל זה את! וזה מה שמעניין וגורם לך להנאה. יש אנשים אחרים שדברים אחרים מהנים אותם ולא לספור כל גרוש ולירה כמוך ולהגיע לאורגזמה מזה

    שנית, אין לך ילדים אז את לא יודעת שמכונית עיתים זה כמעט חובה. אלא אם כן את רוצה לגזור על הילדים בדידות חברתית ואי לימודי העשרה תרבות וחוגים. למשל לקחת את הילד לחוג כדורסל או חוג אחר שמרוחק מהבית ומה לעשות שיש פעילויות שהם לא מתחת לבניין. אז מה לא לעשות/להשתתף בהם?

    והכי חשוב. לגבי השכר: לא יודע אם קראת אתמול את סבר פלוצקר בידיעות, אבל הוא פירסם נתונים של כלכלנים ב-OECD שישראל היא המדינה היחידה בה השכר בכמעט 15 שנה לא רק נשחק ריאלית אלא ירד. בכל המדינות השכר הריאלי עלה ואצלנו הוא ירד. זה מדד חשוב מאוד שאומר שכן, גם בעולם החומרני צרכני השכר עולה במשהו. גם במדינות המתפתחות. אבל אצלנו לא. וזהו כשל בין אם את בוחרת בדרך החיים שלך (גם משפיע) וגם אם מישהו נשאר בדרך החיים ה"רגילה".

    אז כן הטענות על יוקר המחיה בישראל היא נכונה, איך שלא תהפכי את זה.

    עוד שאלה. אני מסכים איתך שזה אכזרי להקדיש את השעות הטובות ביותר של היום 8-9 לפחות למשך 40 שנה. אבל מה עם חצי משרה 4 שעות?

    אפילו אם זה מסתכם ב- 2500-4000 ש"ח זה משפר את המצב הכלכלי לאין ערוך התוספת הזאת אם בשביל למשל להתקלח במים חמים, ואם למשל להגידל את החיסכון.

    לא ככה?

    כמה דברים:

    כתבת שאת מסוגלת לחסוך ולחיות בספגנות ולהנות מזה ומהחיים. אבל זה את! וזה מה שמעניין וגורם לך להנאה. יש אנשים אחרים שדברים אחרים מהנים אותם ולא לספור כל גרוש ולירה כמוך ולהגיע לאורגזמה מזה

    שנית, אין לך ילדים אז את לא יודעת שמכונית עיתים זה כמעט חובה. אלא אם כן את רוצה לגזור על הילדים בדידות חברתית ואי לימודי העשרה תרבות וחוגים. למשל לקחת את הילד לחוג כדורסל או חוג אחר שמרוחק מהבית ומה לעשות שיש פעילויות שהם לא מתחת לבניין. אז מה לא לעשות/להשתתף בהם?

    והכי חשוב. לגבי השכר: לא יודע אם קראת אתמול את סבר פלוצקר בידיעות, אבל הוא פירסם נתונים של כלכלנים ב-OECD שישראל היא המדינה היחידה בה השכר בכמעט 15 שנה לא רק נשחק ריאלית אלא ירד. בכל המדינות השכר הריאלי עלה ואצלנו הוא ירד. זה מדד חשוב מאוד שאומר שכן, גם בעולם החומרני צרכני השכר עולה במשהו. גם במדינות המתפתחות. אבל אצלנו לא. וזהו כשל בין אם את בוחרת בדרך החיים שלך (גם משפיע) וגם אם מישהו נשאר בדרך החיים ה"רגילה".

    אז כן הטענות על יוקר המחיה בישראל היא נכונה, איך שלא תהפכי את זה.

    עוד שאלה. אני מסכים איתך שזה אכזרי להקדיש את השעות הטובות ביותר של היום 8-9 לפחות למשך 40 שנה. אבל מה עם חצי משרה 4 שעות?

    אפילו אם זה מסתכם ב- 2500-4000 ש"ח זה משפר את המצב הכלכלי לאין ערוך התוספת הזאת אם בשביל למשל להתקלח במים חמים, ואם למשל להגידל את החיסכון.

    לא ככה?

    • Tal, אתה מאוד מתרשם מסבר פלוצ-קר בידיעות, אבל רק לידיעתך את הנתון השלילי בדו״ח של OECD ניתן להסביר בעוד כמה אופנים. תראה למשל את ההסבר של בנק ישראל ומירב ארלוזורוב:
      http://www.themarker.com/news/1.2428308

      • ואתה מתרשם מנתנוי בנק ישראל שהוא שופר של הממשלה? לא התרשמתי מסבר פלוצקר אלא מהנתונים של ה-OECD שלדעתי יותר אובייקטיבי מבנק ישראל.

        וזה מעבר לעובדה שעם נתונים הרי אפשר לשחק איך שרוצים.

        • אתה מבלבל בין הנתונים שהם עובדות, לסיבות. העובדה היא שהשכר הריאלי ירד. פה אין וויכוח. אפשר לומר שזו הוכחה ליוקר המחיה בישראל. ואפשר גם להמשיך לנבור בנתונים ולראות שאחוז ההשתתפות בעבודה עלה פלאים וכאן ניתן לחשוב ולהבין שאם המון אנשים מצטרפים לשוק העבודה אז סביר שאלו לא מדעני גרעין בדימונה אלא מאבטחים ומנקים וזו יכולה להיות הסיבה לירידה בשכר הממוצע.

  55. אינטלקטואלית ממדרגה ראשונה. בפוסט הזה יש שילוב של הבנה בכלכלה, בפילוסופיה ובפסיכולוגיה. את נותנת אלטרנטיבה אמיתית לויכוח העייף בין הדיעות המקובלות.

  56. לדעתי, יש טעות בגרף.
    הצרכן אינו מאושר כמו הסולידית,
    לפחות לא בסוג האושר. הצרכן חי חיים מתווכים, ואושרו נובע מכך שאחרים חושבים שהוא מאושר. הסולידית חייה את חייה כפי שהייתה רוצה לחיות אותם, ללא התחשבות באחרים, לפשוט נהנית מכך שהיא חייה.

  57. הבזבזן הגדול ואוהב את זה

    מאוד נחמד לשחק משחק "הסולידית" כשלא היית בצד השני.
    כשיש לך איפשהו בתת מודע (עמוק עמוק בפנים) את הידיעה שההורים שלך תמיד יעזרו לך ויש לך על מי לסמוך. אז אין שום בעיה להתפתר מעבודה ולשחק אותה אחד שיודע להתמודד עם בעיותיו הצרכניות.

    בתור אחד שגדל בצד השני, אני ממש לא רוצה להתקלח במים קרים ולדפוק חשבון לכל 10 אגורות שיש לי בארנק !

    עליתי לארץ (1991) בגיל 11 עם אמא.
    מפני שלא היה כסף בבית, הייתי עומד ליד הקיוסק בהפסקות בבית הספר ממסתכל על ילדים אחרים קונים לחמניה ושוקו (אז זה עלה בסביבות שקל וחצי) שבשבילי זו הייתה ארוחת מלכים. לאכול בחוץ זה הכי הכי.

    בגיל 13 הלכתי לעבוד בישביל שיהיה קצת כסף בבית אבל כמה כבר יכולתי להרוויח …

    היו תקופות בהן חברת החשמל הייתה מנתק חשמל ואז היית מקלח במים קרים בתוך חוסר ברירה ולא כי בא לך לשחק משחק מגניב של הצרכן הנבון. מדי פעם היו מנתקים גם מים וגם חשמל ואז היית ניכנס לחרדות מה יהיה …

    בתיכון יצאתי רק עם הבנות שלא רצו ללכת לקפולסקי

    בצבא לא הלכתי עם חברים שלי לשקם לאכול משהו. בהתחלה הם חשבו שאני קמצן ואחר-כך התחילו לשלם אלי ולנסות לקנות לי דברים

    אחרי שהשתחררתי מהצבא ידעתי ב- 100 אחוז שאלי לסגור פערים ולהסיג את כול מה שלא היה לי.
    עבדתי בשני עבודות. הלכתי ללמוד. הייתי סטודנט יחיד במחלקה להנדסה שכבר בשנה א' עבד full time job. כמובן הלכתי ללמוד הנדסה מפני שהיה בזה כסף ולא עניין.

    היום אני ואישתי מכניסים ביחד יותר מ- 45 אלף שקל בנטו (אישתי בא מאותו רקע כמוני).
    עובדים כמו חמורים, אוכלים כמה פעמים בשבוע במסעדות שכל ארוחה שלנו מתחילה ב- 600 שקל (מדי פעם זה מגיע ל- 800, מדי פעם ל- 1100) וממש לא איכפת לנו כמה זה עולה. אנחנו מחזיקים 2 רכבים, משלמים 6000 שקל משכנתא, טסים 3 פעמים בשנה לחו"ל, מלונות באילת, צימרים וכו וכו. לילדים יש את כל מה שהם רק חולמים אליו.

    ואנחנו ממש אבל ממש לא רוצים להתקלח במים קרים !

    • סליחה , יתכן שהתגובה שלי למטה לא הובנה אז הכוונה הייתה
      כשם הפוסט – "היית עני עני נשארת" והמבין יבין או שלא.

    • הבזבזן הגדול ואוהב את זה

      לברק
      זה נכון שהילדים לא מבלים איתנו מספיק זמן אבל אי אפשר להחזיק מקל בשני קצותיו. מה זה יעזור להם שהוריהם יושבים איתם בבית אבל לא מסוגלים לשלם אפילו על במבה.
      מדי פעם אחד מאיתנו משתדל לאסוף אותם בערב ולבלות איתם קצת זמן איכות בבית, סופרלנד וכו. מצד שני הם ראו כבר כמה וכמה מדינות בעולם. מכירים את כל הצימרים בצפון וכל הבריחות באילת.

      ודבר הכי חשוב, הם לא צריכים להתקלח במים קרים (!), לנתק מוצרי חשמל משקעים בשביל לחסוך בחשבון חשמל, לשבת בבית בלי אור (כי שוב לא שולם חשבון חשמל). לשאול את עצמם למה עירייה שמה locker על מונה מים (ואין לך מים בבית) למרות שזה בניגוד לחוק. בצעירותי קו טלפון של בזק היה מותרות, על אינטרנט בכלל אין מה לדבר. פגשתי לא פעם חברה מהוצעה לפועל שנראים יותר כמו עבריינים ולא שומרי חוק. הם בדרך כלל אומרים לך או שתיתן לנו 500 שקל במזומן עכשיו או שנוציא לך את כל תחולת הבית. באותה תקופה, 500 שקל בישבילנו היו כמו חצי מיליון בשבילי היום.

      כפי שאמרתי, אני לא רוצה לחזור לשם ואין לי בעיה לקרוע את התחת בעבודה. אולי בגיל 50-55 נוכל לצאת לפנסיה טיפה פחות מוקדמת מהסולידית אבל נצא לחיים הרבה הרבה יותר נוחים שכוללים בית משלנו, טיולים וחופשות. הליכה למופעים והצגות. ודבר הכי חשוב, משפחה גדולה, חמה ואוהבת שמתאספת ביחד בסופי השבוע לארוחת שבת !

    • לבזבזן – נראה שלא הבנת את הסולידית בדבר מהותי לגבי ההבדל בן ה*רצון* לבין ה*צורך* – אתה ומשפחתך חיים ברמת חיים גבוהה מתוך רצון "לפצות" את עצמך על הילדות הקשה מבחינה כלכלית. זה מה שאתה רוצה וזו זכותך אך זה לא מה שאתה צריך – באותה מידה יכולת לחיות בצורה יותר צנועה ועדין להיות מאושר מהמשפחה ומטיולים בארץ. ולא התיחסת כלל לגבי מה עלול לקרות לך אם תגיע לאותו מצב של הגבר בכתבה – גירושין +פיטורין. יש לך חסכונות ליום סגריר?
      ברמה החינוכית אתה עלול לפגוע בילדיך – יתכן שהם לא יהיו מספיק מוכשרים כמוך להגיע למקצוע מכובד ומכניס, ולכן יסבלו מאוד אם יאלצו לחיות בצניעות.

      • מחזיראור

        לא מכיר את הבזבזן.. אבל מהיכרות עם המנטליות – יש לו יותר חסכונות מכולנו ביחד. :-).

        • כן, יש לו הכי מכל דבר והוא גם רץ לספר על זה לחברה (מעניין למה?).
          הקיץ קץ – שילך לחפש חברה אחרים – כי פה זה לא מעניין אף אחד.

          אני כמובן מדבר בשם כולם.
          אני מוכן אפילו להמר ששולה איתי הפעם.

          • היי projectio ,
            תגיד לאיל שאני באמת באמת ניסתי לנהוג לפי כלל הזהב .. אבל הגיעו מים עד נפש.
            כשאתה מדבר איתו תגיד שהוספתי תחביב מומלץ לפני שסופרמן עשה פה בלאגן.

  58. הבזבזן הגדול,
    אתה אומר שלילדים יש את כל מה שהם חולמים עליו, אבל הורים יש להם אם שניכם עובדים כמו חמורים?

    • מחזיראור

      בזמן הזה הילדים בבית ספר.
      מה גם שמגיל 12, הדבר הכי גרוע לילד זה להיות בחברת ההורים שלו.
      זה עובר רק בזמן השירות הצבאי.

      חוצמזה, הם רוסים. יש להם את סבתא.

  59. אהו! זה בדיוק המקום לשאול דבר שהטריד אותי:

    בזמני דובר על פרסים וסקוטים ופתאום אני שומע על התימנים….
    מה זה חור בהשכלה שלי? או שפתאום השתנו הסטיגמות?

    מה שכן כמעט קמה לנו מדינה סולידית בימים האחרונים.
    חוצמזה , על קשקושים כאלה מגיע לנו באמת להימחק ואני עם לגמרי עם שולה בעניין הזה.

  60. שלום הסולידית,

    הבלוג שלך הוא החומר הכתוב הכי מעורר מחשבה שאני מכיר!

    כתבת שיש לך הרבה דוגמאות לאנשים שיצאו ממעגל העוני התודעתי צרכני.
    אני באמת אשמח שתכתבי על עוד מקרים שאנשים שינו את חייהם באופן מוצלח, כמו שאת עשית או אחרת.

  61. את יודעת מה?
    הכל בסדר וטוב ויפה ואני מסכים עם הדעה הכללית שצריך ללמוד לחיות עם מה שיש ולהפסיק את הצרכנות הלא נבונה ואם כבר צורכים אז להפסיק להתלונן.
    אבל משהו בכל זאת מציק לי.
    כתבת, כמה שורות לתוך הפוסט, שהמאמר שכתב אותו "עני" גרם לך לרגשות כעס ותסכול. כתבת שאת כועסת.
    ומצד שני, שורה אחת לפני גרף האושר שלך, כתבת ש"זו הסיבה שאדם שבוחר לחיות בצמצום ועוד נהנה מכך לעולם יכעיס אדם שנאלץ לחיות בצמצום וסובל מכך."

    אז מי פה מכעיס את מי ומי פה כועס?

    אם האושר שלך הוא בשמיים ואת צורכת את מה שאת צריכה וחיה טוב וטוב לך עם זה, מה אכפת לך שאנשים אחרים מתלוננים? אם הוא רוצה להתלונן, שיהיה לו לבריאות. שיתלונן. זו הבעיה שלו, לא שלך.

    בברכת שנה טובה ובהצלחה.

  62. מאוד התחברתי לפוסט הזה.
    אין לכם מושג כמה 'עניים ומסכנים' אני פוגש שמקטרים כול הזמן על מר גורלם.
    בוכים שלא גומרים את החודש ותמיד נוסף להם עוד 1500 שקל למינוס בבנק.
    אמהמה?
    הם מעשנים סיגריות אמריקאיות, מבזבזים את זמנם לריק כדי לראות ולהראות בבתי קפה,
    תמיד מחוברים ומדברים באייפון וצופים בו בפרק האחרון של סידרה כזו או אחרת.
    וכשהם בבית מול הטלביזיה עם 300 ערוצים, מתבכיינים שמשעמם, אין מה לראות ומזמינים VOD במחיר מופקע.
    אני שואל את עצמי ותוהה מאיפה יש להם כסף לשרוף כאילו אין מחר?
    התשובה היא שהם חיים על כסף שאול – על קרדיט!
    לו רק היו קונים סמארטפון טיפש :), גולשים באינטרנט מהבית, מכינים קפה בבית היו חוסכים אלפי שקלים בשנה.
    אין לי סימפטיה אליהם בכלל וזה כולל גם בני משפחה ממעגל ראשון…
    שנה טובה
    יוסי

השאר תגובה