לפי תיאוריית השוק היעיל, השקעה ב*כל השוק* נותנת את התשואה מתואמת סיכון הטובה ביותר. אפילו ענקי פקטורים כמו פאמה ופרנץ' מסכימים עם זה.
קל מאוד להבין את זה אינטואיטיבית, תיק שמתמקד רק בחברות קטנות, מתומחרות נמוך ועם מנכ"ל עם אף מכוער הוא מן הסתם תיק פחות מפוזר מתיק שמשקיע בכל השוק.
משקיעי פקטורים חושבים בטעות שהתיק שלהם *יותר מפוזר* מתיק השוק כי תיק השוק כולל רק פקטור אחד והתיק שלהם כולל שלושה-חמישה. זה לעניות דעתי בסך הכל תעלול חשבונאי הנובע מההגדרה של פקטורים שמוביל למסקנה ה*מוטעית* שפקטורים = גורמי סיכון.
אני אסביר. יש גורמי סיכון מסויימים שספציפיים לחברות ערך. יש גורמי סיכון אחרים שספציפיים למניות צמיחה. למרות שהם משופעים מגורמי סיכון בלתי תלויים, בסך הכל אבל, מניות ערך מסוכנות יותר ממניות צמיחה. לכן יש *פקטור ערך*- כי הסיכון ובהתאם תוחלת התשואה במניות ערך גדולים ממניות צמיחה. אבל כשאתה קונה רק מניות ערך, התיק שלך לא נהיה מפוזר יותר אלא דווקא מפוזר פחות כי אתה מפספס את כל גורמי הסיכון היחודיים למניות צמיחה.
באופן דומה, תיק שמכיל אגח ומניות, נותן תשואה מתואמת סיכון טובה יותר מתיק של מניות בלבד, זאת על אף שהאחרון, אם נתאמץ להגדיר אותו כך, מכיל יותר פקטורים (פקטור שוק מניות = תשואת מניות - תשואת אג"ח).
אני חושב שהרבה משקיעי פקטורים לא מבינים את הנקודה הנ"ל , הם חושבים שהם מקבלים ארוחת חינם - יותר תשואה ויותר פיזור (הרבה פקטורים!!! יאיי!!!), כשבפועל, במקרה הטוב, הם אולי מקבלים יותר תשואה, אבל זה בא במחיר של פחות פיזור ויותר סיכון - מה שהופך את התשואה מתואמת סיכון שלהם לנמוכה יותר.
זה רק בצד התיאורטי. אם נכנס לצד ההתנהגותי אני חושב שנמצא עוד היבטים מאוד לא מחמיאים בהשקעת פקטורים.
