סול
משתמש רגיל
- הצטרף ב
- 12/5/17
- הודעות
- 881
- דירוג
- 1,461
אילוף הוא הקניית הרגל למישהו באמצעות קישור אסוציאטיבי חיובי או שלילי להתנהגות כלשהי. הדרך הנפוצה לאילוף (חיות והומוסאפיאנסים) היא לתת להם חיזוק חיובי שלילי סדיר כשהם מתנהגים בצורה מסויימת, ובכך להסליל אותם למעשים שמשרתים אדם אחר.
החיזוק השלילי מתמרן אותנו באמצעות תחושת הפחד, ולכן הוא לרוב סדיר. ראשי ממשלות ומנהיגים הבינו שהדרך למשול בבני אדם רבים היא לפנות לרגש הקולקטיבי הבסיסי ביותר ולהפחיד אותם. כך חמאס פועל, כך ביבי פעל, וכך גם מחנה "רק לא ביבי" פעל בכל פעם כשניסה להחליפו. לאט לאט, אנחנו מתקדמים כחברה ומבינים שהחיזוק השלילי פוגע יותר מתורם בכל תחומי החיים, ובחינוך בפרט.
החיזוק החיובי לעומת זאת הוא הכוכב החדש בתרבות האנושית. כמו בחיזוק השלילי, כדי ליצור התנהגות קבועה אצל אנשים עלינו לגרום להם להתמכר למשהו באמצעות תמרון הכימיה במוחם, רק שהפעם משתמשים בדופמין ובתחושות חיוביות כדי לגרום לאנשים להתמסר להתנהגות כלשהי.
מחקר מצא שאם תוכי קיבל אוכל בכל פעם כשהוא לוחץ על כפתור - כשהפסיקו לתת לו אוכל הוא ניסה ללחוץ על הכפתור עוד מספר פעמים והתייאש. אך כשנתנו לתוכי אוכל בתדירות משתנה- פעם בלחיצה השלישית, פעם בחמישית, והתוכי לא ידע מתי הפעם הבאה שהלחיצה על הכפתור תביא לו מזון- הוא לחץ על הכפתור באובססיביות גם כשהפסיקו לתת לו אוכל.
לכן החיזוק החיובי לרוב איננו סדיר. תפקידו באילוף הוא רק להטמיע בנו את ההתנהגות.
הימורים היא דוגמה טובה לאילוף בני אדם. פה ושם נותנים למהמרים לנצח מדי פעם בסכומים קטנים, עד שהם שופכים את כל כספם כדי לנסות לשחזר את התחושה הזו שוב.
אני חושב שחשוב לנו כחברה, וכפורשים צעירים לעתיד ובהווה בפרט, להבין מה זה אילוף ומתי מנסים לאלף אותנו. מתי נתנו לנו חיזוק חיובי כדי לגרום לנו להתנהגות מסוימת. פלאפונים מענישים ומתגמלים אותנו כשאנחנו מתשמשים בהם בצורה שמרוויחה לחברה כסף, סיגריות גורמות לגוף של מעשנים להעניש אותם כשהם מנסים להפסיק לעשן. סוכר ופרסומות שונות מרגילות אותנו שאם זה לא מתוק זה לא טעים. רבנים משכנעים אותנו שאם אנחנו לא מתחתנים ומביאים ילדים החיים שלנו חסרי משמעות, ואתם יודעים מה? החברה שנבנית סביבם אפילו מצדיקה את זה. אין לנו חברה מחבקת וקהילתית כפי שהיו לבני אדם לפני מוסד הנישואים. מה הפלא שרווקים ספונים בבתיהם, מרגישים לבד וכמהים להתחתן?
וחתונה, חתונה היא הסכם בעייתי, כי היא הסכם (קבוע) של 2 בני אדם (אורגניזם משתנה) והשאיפה שהשינוי יוגבל ויותאם להסכם שנים קדימה לפי מטרות שהוצהרו מראש בעולם מלא פיתויים ושינויים מוכיחה את עצמה כגרועה מבחינה סטטיסטית בכל פעם מחדש. היא לא תחליף טוב לקהילתיות שאנחנו מתגעגעים אליה אבולוציונית.
אבל חיינו הם חיי פשרות.
סיפור שקרה כך קרה. עבדכן הנאמן, כשהוא לא מלהג על קרנות פסיביות, הוא עלם חמודות די חינני. יצא לו לישון בחוץ בלילה קר עם חבורת מטיילים, ולפגוש עלמת חן בגילו. לא עברה שעה קלה מתחילת ההיכרות בינהם, או אפילו לא מחצית ממנה, והם היו באוהל מחובקים למשך הלילה.
ולמה אני מספר לכם את זה? כי זה גרם לי להבין -
בני האדם מתפשרים. בהתחלה בני האדם ישנו בחוץ וזה הכריח אותם, פשוטו כמשמעו, למצא בני זוג. היה קר, ומי שלא מצא לא שרד ולא התרבה.
לכן באותו ערב קר, לא היו לא לה ולא לי הרבה ברירות חוץ מלהחבק. גם הטבע מאלף אותנו. אבל אולי בצורה טובה.
בני האדם, עם השנים וכחברה, בחרו לנצח את הקור בצורה אחרת. הם בנו בתים, וקירות מבודדים, ומיטות, וכריות מלאות בנוצות אווזים, ואז אפילו מזגנים, ומילולית הרסו את האקולוגיה ואת העולם עליו אנחנו חיים - כדי שלא יהיה לנו קר. אבל מה עכשיו? עכשיו הבחור במיטה שלו, הבחורה במיטה שלה, והם מסתמסים כל הלילה וחיי האהבה שלהם מתמסמסים איתם.
אותה פשרה קרתה גם עם המזון - מלאכול בשר עברנו לאכול חיטה. האוכל שלנו שוב קל יותר להשגה, אך הוא פחות טוב ובריא לנו.
היום הפשרה של בני האדם הגיעה לשיא חדש. במקום למצוא אהבה הוא מספק את החום שלנו באמצעות מיטה וחימום אויר סינטטי,
את הקשר האנושי באמצעות אפליקציות (שגורמות לנו להתמכר באמצעות איתותים וובכך ממקסמות את ההזדקקות שלנו בהן),
ואת המיניות שלו באמצעות סיפוק מיידי בעזרת פורנו וגרפיקציה, לעומת הדחקה ובושה חברתית מביטוי מיני כלשהו.
ואת התסכול שלו מכך בסרטים אלימים ומשחקי מחשב (או כתיבה בפורומים).
לסיכום - בני האדם הם חיות מבולבלות מאד, תאוותניות מאד, שרוצות שיהיה להן נוח למרות שזה מנוון אותם, וכיוון שהם מתחלפים כל הזמן אף דור לא לומד מלקחי הדורות שלפניו.
יש סיכוי שמשמעות החיים בעידן הנוכחי היא להספיק להבין מה עושה לנו טוב על האף ביולוגיה הלא מותאמת לעולם שלנו, לשאוף להבין ולממש את הצרכים שלנו, לנסות למזער את הפשרות בחיינו למינימום הנדרש, ולהעביר את החכמה הזאת לדור הבא.
את זה אף אפליקציה עם מודל כלכלי לא תאלף אתכם לעשות.
החיזוק השלילי מתמרן אותנו באמצעות תחושת הפחד, ולכן הוא לרוב סדיר. ראשי ממשלות ומנהיגים הבינו שהדרך למשול בבני אדם רבים היא לפנות לרגש הקולקטיבי הבסיסי ביותר ולהפחיד אותם. כך חמאס פועל, כך ביבי פעל, וכך גם מחנה "רק לא ביבי" פעל בכל פעם כשניסה להחליפו. לאט לאט, אנחנו מתקדמים כחברה ומבינים שהחיזוק השלילי פוגע יותר מתורם בכל תחומי החיים, ובחינוך בפרט.
החיזוק החיובי לעומת זאת הוא הכוכב החדש בתרבות האנושית. כמו בחיזוק השלילי, כדי ליצור התנהגות קבועה אצל אנשים עלינו לגרום להם להתמכר למשהו באמצעות תמרון הכימיה במוחם, רק שהפעם משתמשים בדופמין ובתחושות חיוביות כדי לגרום לאנשים להתמסר להתנהגות כלשהי.
מחקר מצא שאם תוכי קיבל אוכל בכל פעם כשהוא לוחץ על כפתור - כשהפסיקו לתת לו אוכל הוא ניסה ללחוץ על הכפתור עוד מספר פעמים והתייאש. אך כשנתנו לתוכי אוכל בתדירות משתנה- פעם בלחיצה השלישית, פעם בחמישית, והתוכי לא ידע מתי הפעם הבאה שהלחיצה על הכפתור תביא לו מזון- הוא לחץ על הכפתור באובססיביות גם כשהפסיקו לתת לו אוכל.
לכן החיזוק החיובי לרוב איננו סדיר. תפקידו באילוף הוא רק להטמיע בנו את ההתנהגות.
הימורים היא דוגמה טובה לאילוף בני אדם. פה ושם נותנים למהמרים לנצח מדי פעם בסכומים קטנים, עד שהם שופכים את כל כספם כדי לנסות לשחזר את התחושה הזו שוב.
אני חושב שחשוב לנו כחברה, וכפורשים צעירים לעתיד ובהווה בפרט, להבין מה זה אילוף ומתי מנסים לאלף אותנו. מתי נתנו לנו חיזוק חיובי כדי לגרום לנו להתנהגות מסוימת. פלאפונים מענישים ומתגמלים אותנו כשאנחנו מתשמשים בהם בצורה שמרוויחה לחברה כסף, סיגריות גורמות לגוף של מעשנים להעניש אותם כשהם מנסים להפסיק לעשן. סוכר ופרסומות שונות מרגילות אותנו שאם זה לא מתוק זה לא טעים. רבנים משכנעים אותנו שאם אנחנו לא מתחתנים ומביאים ילדים החיים שלנו חסרי משמעות, ואתם יודעים מה? החברה שנבנית סביבם אפילו מצדיקה את זה. אין לנו חברה מחבקת וקהילתית כפי שהיו לבני אדם לפני מוסד הנישואים. מה הפלא שרווקים ספונים בבתיהם, מרגישים לבד וכמהים להתחתן?
וחתונה, חתונה היא הסכם בעייתי, כי היא הסכם (קבוע) של 2 בני אדם (אורגניזם משתנה) והשאיפה שהשינוי יוגבל ויותאם להסכם שנים קדימה לפי מטרות שהוצהרו מראש בעולם מלא פיתויים ושינויים מוכיחה את עצמה כגרועה מבחינה סטטיסטית בכל פעם מחדש. היא לא תחליף טוב לקהילתיות שאנחנו מתגעגעים אליה אבולוציונית.
אבל חיינו הם חיי פשרות.
סיפור שקרה כך קרה. עבדכן הנאמן, כשהוא לא מלהג על קרנות פסיביות, הוא עלם חמודות די חינני. יצא לו לישון בחוץ בלילה קר עם חבורת מטיילים, ולפגוש עלמת חן בגילו. לא עברה שעה קלה מתחילת ההיכרות בינהם, או אפילו לא מחצית ממנה, והם היו באוהל מחובקים למשך הלילה.
ולמה אני מספר לכם את זה? כי זה גרם לי להבין -
בני האדם מתפשרים. בהתחלה בני האדם ישנו בחוץ וזה הכריח אותם, פשוטו כמשמעו, למצא בני זוג. היה קר, ומי שלא מצא לא שרד ולא התרבה.
לכן באותו ערב קר, לא היו לא לה ולא לי הרבה ברירות חוץ מלהחבק. גם הטבע מאלף אותנו. אבל אולי בצורה טובה.
בני האדם, עם השנים וכחברה, בחרו לנצח את הקור בצורה אחרת. הם בנו בתים, וקירות מבודדים, ומיטות, וכריות מלאות בנוצות אווזים, ואז אפילו מזגנים, ומילולית הרסו את האקולוגיה ואת העולם עליו אנחנו חיים - כדי שלא יהיה לנו קר. אבל מה עכשיו? עכשיו הבחור במיטה שלו, הבחורה במיטה שלה, והם מסתמסים כל הלילה וחיי האהבה שלהם מתמסמסים איתם.
אותה פשרה קרתה גם עם המזון - מלאכול בשר עברנו לאכול חיטה. האוכל שלנו שוב קל יותר להשגה, אך הוא פחות טוב ובריא לנו.
היום הפשרה של בני האדם הגיעה לשיא חדש. במקום למצוא אהבה הוא מספק את החום שלנו באמצעות מיטה וחימום אויר סינטטי,
את הקשר האנושי באמצעות אפליקציות (שגורמות לנו להתמכר באמצעות איתותים וובכך ממקסמות את ההזדקקות שלנו בהן),
ואת המיניות שלו באמצעות סיפוק מיידי בעזרת פורנו וגרפיקציה, לעומת הדחקה ובושה חברתית מביטוי מיני כלשהו.
ואת התסכול שלו מכך בסרטים אלימים ומשחקי מחשב (או כתיבה בפורומים).
לסיכום - בני האדם הם חיות מבולבלות מאד, תאוותניות מאד, שרוצות שיהיה להן נוח למרות שזה מנוון אותם, וכיוון שהם מתחלפים כל הזמן אף דור לא לומד מלקחי הדורות שלפניו.
יש סיכוי שמשמעות החיים בעידן הנוכחי היא להספיק להבין מה עושה לנו טוב על האף ביולוגיה הלא מותאמת לעולם שלנו, לשאוף להבין ולממש את הצרכים שלנו, לנסות למזער את הפשרות בחיינו למינימום הנדרש, ולהעביר את החכמה הזאת לדור הבא.
את זה אף אפליקציה עם מודל כלכלי לא תאלף אתכם לעשות.