הנועזת

[Shlomi Z]

וואו. כמה אומץ לב היית צריכה !
זה כמעט בלתי נתפס.
אומץ לקפוץ לתוך המים - ולקרוע לעצמך את ים סוף - ברוח חג הפסח ויציאת מצרים.

נזכרתי בשיר הזה, שתפש את תשומת הלב מיד כשראיתי אותו, לפני כמה שנים.
הנה הלינק למקור, עם כמה מילות הקדמה מאת המחבר:
http://leratzon.blogspot.com/2009/04/blog-post_17.html

כָּל אָדָם צָרִיך מִצְרַיִם - אמנון ריבק

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִהְיוֹת מֹשֶׁה עַצְמוֹ מִתּוֹכָהּ
בְּיָד חֲזָקָה,
אוֹ בַּחֲרִיקַת שִׁנַּיִם.

כָּל אָדָם צָרִיך אֵימָה וַחֲשֵׁכָה גְּדוֹלָה,
וְנֶחָמָה, וְהַבְטָחָה, וְהַצָּלָה,
שֶׁיֵּדַע לָשֵׂאת עֵינָיו אֶל הַשָּׁמַיִם.
כָּל אָדָם צָרִיך תְּפִלָּה
אַחַת,
שְׁתֵּהֵא שְׁגוּרָה אֶצְלוֹ עַל הַשְּׂפָתַיִם.
אָדָם צָרִיך פַּעַם אַחַת לְהִתְכּוֹפֵף -
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם,
לִגְאֹל עַצְּמוֹ מִמֶּנָה מִבֵּית עֲבָדִים,
לָצֵאת בַּחֲצִי הַלַּיִל אֶל מִדְבַּר הַפְּחָדִים,
לִצְעֹד הַיְשֵׁר אֶל תּוֹך הַמַּיִם,
לִרְאוֹתָם נִפְתָּחִים מִפָּנָיו לַצְּדָדִים.
כָּל אָדָם צָרִיך כָּתֵף,
לָשֵׂאת עָלֶיהָ אֶת עַצְמוֹת יוֹסֵף,
כָּל אָדָם צָרִיך לְהִזְדַּקֵּףְ.

כָּל אָדָם צָרִיך שֶׁתִּהְיֶה לוֹ
אֵיזוֹ מִצְרַיִם.
וִירוּשָׁלַיִם,
וּמַסָּע אָרוֹך אֱחָד,
לִזְכֹּר אוֹתוֹ לָעַד
בְּכַפּוֹת הָרַגְלַיִם.

10-0 לך. היה שווה הסגר והמריבות עם אמא.

 

[tlc m]

וואו, תודה לכם על התגובות והלייקים...
איזה מזל שנדחפתי 'לצאת מהקונכיה' ולכתוב את האסוציאציה שעלתה בי.
(4 בבוקר, מתעוררת למשמרת בוקר. הכל שקט, והראש צלול. ואז דברים כאלה יכולים לבוא. מחשבות על פוסט שקראתי דקה לפני שנרדמתי)

אבל זה מסגיר אתכם, חברים. וגם אותי.
כי אני חושבת שכל מי שהשיר הזה גורם לו לעצור מלכת, היה פעם באיזו מצרים. וגם משה עצמו מתוכה. וגם שילם על זה מחיר כבד. ואולי עדין משלם.
ובלב, איפשהו, יש לו זיכרון של זה.
וכמה טוב להיות חלק מחבורה וירטואלית של אנשים, עם זיכרון כזה.
הביחד הזה מנחם קצת את כאב הבדידות, שהיא חלק מיציאת מצרים פרטית. אפילו שהביחד הוא רק וירטואלי ורק בקצת.

תודה רבה!

בשמחה, ממש! הייתי בטוחה שכולם כבר מכירים!

שוב תודה על המילים שלך ועל העין החמה, את מדהימה ברגישות שלך.

תודה רבה. באמת.
(שנים אומרים לי: למה את לוקחת ללב כל דבר?! תפסיקי להיות כ"כ רגישה!
ושנים גם ניסיתי. באמת. עד שהתייאשתי. ואז מידי פעם באה הבלחה כזו של אור, ונראה שיש גם קצת טוב בתכונה הזו..)

10-0 לך. היה שווה הסגר והמריבות עם אמא.

למה 0? מוחה לגמרי! אני נהנית מאוד גם לקרוא אותך!
כבר יותר משנה, נדמה לי. רק לא יכולתי לעשות לייק. כי היוזר שלי הלך לאיבוד כשעברנו דירה, לפני שנה.

הסגר והמריבות עם אמא.

כן... גם כשאני נדחפת למצב מעצבן, מסוגלת לריב עם מי שנמצא כרגע לידי

 

[בת העמק]

הייתי בטוחה שכולם כבר מכירים!

לא הכרתי, אבל כשגיגלתי ראיתי שזה ממש שיר שתפס הרבה מאד אנשים ובצדק. שלחתי היום לבני משפחתי את השיר...

איזה מזל שנדחפתי 'לצאת מהקונכיה' ולכתוב את האסוציאציה שעלתה בי.

מקווה שתמשיכי בזה

כי אני חושבת שכל מי שהשיר הזה גורם לו לעצור מלכת, היה פעם באיזו מצרים. וגם משה עצמו מתוכה. וגם שילם על זה מחיר כבד. ואולי עדין משלם.

הייתי במצרים לא פעם אחת, תמיד חיפשתי את הדרך ליציאה, לא שילמתי מחיר כבד על שום דבר (מכל בור וכישלון רק מרוויחה - ידע, תובנות, ניסיון).

 

[אנא-אל]

בבת אחת העולם השלים את צעד אל תוך עולם האון ליין

מפחיד כמה המשפט הזה נכון בהרבה מובנים.

 

[הנועזת]

קורונה, חזרה למקור (10)
תוך כדי הספונג'ה שלי היומית שהפכה לאחד מטקסיי הבוקר עליהם אני לא מוותרת, ירד לי האסימון שמשהו ביחס שלי כלפיי עבודות הנקיון בבית השתנה.
אותו העיסוק שאין לו כל תהילה והזכיר לי תמיד בעוונותיי כל מה שרציתי לברוח ממנו מעצם היותי אישה, קיבל בהדרגה בשבועיים האחרונים משמעות מחודשת. ישנו את ההסבר ברמה הראציונלית הפשוטה, נוצר חיבור עכשווי של יחס ישר בין בריאות ונקיון. אבל בעודי אוחזת במקל הספונג'ה ירד לי האסימון שזה לא המנוע שמזיז אותי ביעילות לא אופיינית על הבוקר. הסיבה לכך היא קצת רוחניקית, המינוח הכי קרוב שמצאתי לתחושה הוא ניקיון אנרגטי. כשבתחילתו של יום הבית מבריק, קל יותר לנפש ללכת ברגליים יחפות, באינטנסיביות של לא לצאת מהבית וריחות הפסח באוויר...

 

[הנועזת]

הייתי במצרים לא פעם אחת, תמיד חיפשתי את הדרך ליציאה, לא שילמתי מחיר כבד על שום דבר (מכל בור וכישלון רק מרוויחה - ידע, תובנות, ניסיון).

איזו ראייה פרו אקטיבית ובריאה לחיים, כזו שיוצרת מציאות...

 

[אנא-אל]

@Judith
לא יודעת איך זה קרה אבל התחלתי לקבל מאנשים שונים הודעות בווטספ עם השיר שפרסמת!

הסיבה לכך היא קצת רוחניקית, המינוח הכי קרוב שמצאתי לתחושה הוא ניקיון אנרגטי

הצטרפתי למועדו המנויים

 

[הנועזת]

הצטרפתי למועדו המנויים

חמודה!!!

 

[Roi]

איזו ראייה פרו אקטיבית ובריאה לחיים, כזו שיוצרת מציאות...

כי זה שיר ששולחים בכל פסח.

 

[chen15]

יהודית, השארת אותי חסרת מילים, איזה שיר מתאים ורלוונטי כל כך לתקופה בכלל ולתחושה שלי האישית. שוב תודה על המילים שלך ועל העין החמה, את מדהימה ברגישות שלך.

+100
איזה כיף של שרשור נהיה כאן

המינוח הכי קרוב שמצאתי לתחושה הוא ניקיון אנרגטי

מסכימה לגמרי.
ומשתפת איך אצלי:
בימים אלו, אני קמה כל בוקר ובאותה התנופה מסדרת את המיטה והחדר.
זה עוזר לי שיש אי של סדר במרחב הכללי של הבלאגן החי שמתפתח פה כל יום מחדש...

כבר מצאתי את עצמי לא פעם נכנסת לחדר רק להתרענן ולראות את הסדר מול העיניים

הבוקר, לא הספקתי.
קמתי כשהפיצקית כבר ממש היתה זקוקה לי. כל היום החדר נשאר מבולגן
ואני (בסלון) חויתי סוג של אי שקט, כמו יתוש סורר שמפריע בלי הרף.

לחיי הנקיון האנרגטי על הבוקר

 

[tlc m]

כבר מצאתי את עצמי לא פעם נכנסת לחדר רק להתרענן ולראות את הסדר מול העיניי

 

[הנועזת]

כבר מצאתי את עצמי לא פעם נכנסת לחדר רק להתרענן ולראות את הסדר מול העיניים

הסדר שבחוץ = הסדר שבפנים

 

[הנועזת]

קורונה, חזרה למקור (11)
אז מה הקשר בין המוכנות להיות פגיע וחשוף ללהיות אמיץ? ההרצאה מעוררת ההשראה של ברנה בראון: "על העוצמה שבפגיעות", עשתה לי סדר בין מליון נקודות שחיפשו קו מגמה ברור. פגיעות, זו המוכנות להיות בסיכון רגשי, זהו המדד המדוייק לאומץ.
היכולת לעמוד מול ה-"כרישים" ומול עמך ישראל ולהציג יוזמה, היא או פאדיחה מצלצלת (בהסתברות גבוהה) או הצלחה מסחררת, הבושה להכשל ברבים, מונעת רבים מליזום ומלנקוט עמדה פרו אקטיבית. מרמת לעלות פוסט/דיעה לא פופולרית שלא תזכה ללייקים ועד להקים מיזם שינחל כישלון.
המוכנות להיות פגיע ולהכיל את האי הוודאות הכרוכה במהלך פרו אקטיבי הכרוך בין השאר בהשקעה כספית, זו האינדיקציה ליזם.
אבל עוד לפני להיות יזם, אפשר גם להתאמן בלהיות אמיץ. להחשף, לכתוב את הפוסט שלא כתבת, להסתכן באמירה לא פופולארית, להתאמן בלהיות דעת מיעוט ממקום אותנטי.

 

[לנצח נתהה]

משה

אני מאד ער למשחקי מילים(על אף שמעט אבסורדי לטעון כך) ואוהב אותם ,ולגמרי קנית אותי עם זה!
עלה והצלח

 

[הנועזת]

ואחד הדברים שמאד
עוזרים לאדם למשות את עצמו, זה הידיעה שהוא חלק מקבוצת אנשים טובים, כמו שיש כאן, ולא מעט.

סליחה שאני "נדחפת לתגובה" מאוד מסכימה איתך, תמיכה מאנשים טובים מרימה ומחוללת נפלאות...לפעמים זו התייחסות שעבורנו מזערית ועבור האדם שמולנו, עולם שלם.

 

[tlc m]

אני לא חושב שיש אדם ביקום שהחיים לא זימנו לו סוג של מצרים פרטי. השאלה באמת היא האם הוא משה את עצמו מתוכה או לא.

כל אדם? לא יודעת, דן.
מצרים כזו שביציאה ממנה אתה *בוודאות* מביא את עצמך למבוי סתום של פרעה ופרשיו מאחוריך, וטביעה בים סוף מלפניך? - אף אחד לא הבטיח שהים ייקרע..
כל אדם?
מצרים כזו, שיש בה גם קישואים ואבטיחים מול יציאה למדבר יבש... לא כזה ברור מה נכון לעשות.
והבטחות כמו חול על עתיד טוב יותר, של אחד משה רבנו.. והכי גרוע - שאתה המשה רבנו שלך, ואין את מי להאשים חוץ מלייסר את עצמך: '' המבלי אין קברים במצרים, ששכנעתי את עצמי לצאת?!' במבוי הסתום של המדבר....
כל אדם?
טוב. האמת, יכול להיות שכן. אני לא יכולה לשלול.

יש משהו קצת מוזר ולא נוח, בלדון על היציאה שלי, שהיתה בעצם עזיבת הדת והחיים בקהילה חרדית - לדון בזה עם אדם מאמין, אולי אפילו חרדי, כך נדמה לי מהודעות אחרות שלך.
ואני לא רוצה להידחף לדיון פילוסופי יבש, העמדה של מי נכונה יותר.
(שלי - נכונה בשבילי, ואני מקווה ושמחה בשבילך ששלך נכונה בשבילך).
העיניין בשבילי הוא יותר - המדבר הגדול שהיה לי בדרך.

וכאן אני מנסה לענות לך @סנופי על -

סקרן אותי המשפט הזה: "נאחזת בפנטזיה שיותר כסף ייתן לי את הבטחון הנכסף וימגר סוף סוף את כל הפחדים...", רק אם זה מתאים..

אני חושבת שהפנטזיה היא להגיע למצב שאין בו סיכוי לחוות שוב את השבריריות המרסקת הזו. שהחיים מכופפים אותך על הברכיים.
והמשפחה שהרגישה נבגדת והגיבה בשפתיים קפוצות, ובשתיקה רועמת. (מבינה אותם לגמרי. אבל כמה שהייתי זקוקה לתמיכה, במסע הזה...) .
והאחיינים שהשארתי מאחור, ולא מבינים למה אני פחות באה לבקר. רואה בעניים שלהם את הכאב, ושותקת (מה, אני אומר להם את האמת? - שאני מצאתי בן זוג אוהב, וחיה איתו. ומאחלת לכל אחד בעולם טוב כזה, מרפא. אבל אבא ואמא שלך לא מכירים בו.. כי לא נישאנו כדת משה וישראל. מה תועיל להם האמת. אם היא לא תשחרר אותם מהכאב. לא בגיל הצעיר שלהם).
טוב, חייבת לעצור לבכות.
ולתת לצער הזה זמן ומקום. ומרחב, ונשימה. זו הדרך היחידה להירפא נדמה לי.
זה קרה לפני יותר מעשר שנים. ומסתבר שזה עדיין חי ופועם בי...
שיהיה לכולנו חג שמח!
בכל שלב במסע, בכל זווית של אמונה,
והעיקר שניטיב אחד עם השני, בדרך.

 

[הנועזת]

וכאן אני מנסה לענות לך @סנופי על -
אני חושבת שהפנטזיה היא להגיע למצב שאין בו סיכוי לחוות שוב את השבריריות המרסקת הזו. שהחיים מכופפים אותך על הברכיים.
והמשפחה שהרגישה נבגדת והגיבה בשפתיים קפוצות, ובשתיקה רועמת. (מבינה אותם לגמרי. אבל כמה שהייתי זקוקה לתמיכה, במסע הזה...) .
והאחיינים שהשארתי מאחור, ולא מבינים למה אני פחות באה לבקר. רואה בעניים שלהם את הכאב, ושותקת (מה, אני אומר להם את האמת? - שאני מצאתי בן זוג אוהב, וחיה איתו. ומאחלת לכל אחד בעולם טוב כזה, מרפא. אבל אבא ואמא שלך לא מכירים בו.. כי לא נישאנו כדת משה וישראל. מה תועיל להם האמת. אם היא לא תשחרר אותם מהכאב. לא בגיל הצעיר שלהם).
טוב, חייבת לעצור לבכות.
ולתת לצער הזה זמן ומקום. ומרחב, ונשימה. זו הדרך היחידה להירפא נדמה לי.
זה קרה לפני יותר מעשר שנים. ומסתבר שזה עדיין חי ופועם בי...
שיהיה לכולנו חג שמח!
בכל שלב במסע, בכל זווית של אמונה,
והעיקר שניטיב אחד עם השני, בדרך.

המילים קטנות מידיי. מקשיבה לך, אחריי ארוחת ליל הסדר עם כל המשפחה שלי בזום ועם בנותיי... וחושבת איך זה להיות בנעליך על הקושי מחד ועל האהבה מאידך.. והכאב מתערבב עם השמחה...הכוס המלאה והכוס החסרה..עשר שנים זה המון זמן. ואני נשארת עם המחשבה, איזה אומץ נדרש ממך, כדי ללכת עם האמת שלך. עכשיו מבינה יותר, תודה על השיתוף.

 

[tlc m]

המילים קטנות מידיי מידיי כדיי להגיב. מקשיבה לך, אחריי ארוחת ליל הסדר עם כל המשפחה שלי בזום ועם בנותיי... וחושבת איך זה להיות בנעליך על הקושי מחד ועל האהבה מאידך.. והכאב מתערבב עם השמחה...הכוס המלאה והכוס החסרה..עשר שנים זה המון זמן. איזה אומץ.

תודה, כן..
האמת שאני דחסתי הרבה לתגובה אחת קשה לעיכול, אבל במציאות הדברים מתרחשים מעט כל יום.. לא ככה בבת אחת.
וכן - הכאב מתערבב עם השמחה.
ואני לאט לומדת להרחיב את הלב, שיכיל גם וגם. ושיחיו ביחד בשלום.

הכוס המלאה והכוס החסרה

1+
ככה זה בארץ הזאת, כנראה להרבה אנשים .
(תיכף יום הזיכרון ויום העצמאות..)

 

[הנועזת]

קורונה, חזרה למקור (12)
הימים חולפים השהיה בבידוד, מאיטה ומחדדת.
הריצה הפכה לסוג של מדיטציה בתנועה, המסלולים חוזרים על עצמם כמו ריקוד טראנס במעגלים, מזכירים לי את ההופעה של הדריווישים המחוללים שראיתי בלונדון. אין קישוטים התפל לא מעניין, מחשבות חיוניות בלבד, הריכוז עולה.

הפחד מלקחת סיכון ולבחור בנתיב שונה, הוא וריאציה של הפחד מלהיות בפוזיציה של פגיעות: רק לא דיס-לייק, תהיה נחמד, תשמע לחוקיי העדר,
תייצר פנסיה מסודרת, משרה קבועה, תנאים סוציאלים, תגוון את התיק בשוק ההון, קח משכנתא על דירת המגורים ותמקסם אותה אם כבר, רכב חדש בחניה, פומרניאן, בניית ציפורניים לילדות, תחייה על המינוס כוווולם ככה...
ואז בום , חושך...עולם המובן מאליו ברעידת אדמה...
האם הקורונה היא באמת ברבור שחור?
הריי כולנו ידענו בהכרה או לפחות בתת ההכרה, שמה שעולה 11/10 שנים, חייב לרדת מתישהו, אז למה בדיוק משהו מופתע
לוחצים על כפתור, פתאום לא יוצא גזוז...
ההליכה בתלם מתגלה, כרמת סיכון מקסימלית.
הביטחון התעסוקתי מת, הקווים המדומיינים של ללכת על בטוח מובילים לחל"ת, זה בלתי נתפס מיליון מובטלים...וזה לא הסוף.
אפקט דומינו מתגלגל לעברינו, מצליחים לראות את ראש המפלצת, לא את הזנב.
כל התשלומים בסימן שאלה.
לא אצלי תיק ההשקעות לא מושלם, החורים בתיק גם מדירים שינה מעייני...
אבל תודה לאל קופת ביטחון ליותר משנתיים יש, הכנסות פאסיביות יש, אין שקל חוב/ משכנתא. נועזת שמרנית.
חברה טובה מאוד שלי שמחזיקה קליניקה משגשגת בתחום הפסיכותרפיה אומרת לי היום, מה אז אצטרך בגיל 50 להמציא את עצמי מחדש וללמוד עוד מקצוע? אני עונה לה ממש לא, את צריכה ללמוד איך לייצר עוד מקורות הכנסה בעיקר פאסיביים, זה הכל.

 

[אנא-אל]

אם היה לי את האומץ

באמת שלצאת מהקהילה החרדתית נחשב אחד הדברים הכי אמיצים שיש.