הנועזת
משתמש בכיר
- הצטרף ב
- 24/1/15
- הודעות
- 1,817
- דירוג
- 3,525
קורונה, חזרה למקור (2)
אם הייתי צריכה לדמיין את בנותיי הטום בוי-איות, מלאות העזוז, סגורות איתי בבית בצל הקורונה, לא הייתי מנחשת שכך זה יראה. זה מתחיל משינה...הן קמות בצהריים ואני בבוקר. כשהן מתניעות הכל כבר מוכן לשימוש, אוכל, בית נקי וכלבות שפרקו אנרגיה ומוכנות לפינוקים. הן עוזרות, אבל בעייני זה לא זמן לחנך. הבית מלא וגדוש חומרי גלם לאוכל מזין ומלא, חומריי יצירה, והכי חשוב פשוט שקט...באופן שמפליא אותי כל יום מחדש אני רואה אותן עושות ספורט מעצמן, כל אחת עם התוכניות שלה, מבשלות, אופות, הגדולה מציירת, משחקות עם הכלבות לומדות (הגדולה בגרויות, הקטנה מרחוק) וכמעט באופן מפתיע, לא זקוקות לי. אנחנו נפגשות אחריי הצהריים, לפעמים מבשלות משהו יחד, שותות קפה(שחור של פועלים) והקטנה תה מדברות קצת, תוך כדי שהכלבות משחקות וגורמות לכולנו לחייך בלי סיבה, שעה מקסימום שעתיים. ואז בערב אני פורשת לענייני עבודה והתנדבות והופ נגמר עוד יום..
אם הייתי צריכה לדמיין את בנותיי הטום בוי-איות, מלאות העזוז, סגורות איתי בבית בצל הקורונה, לא הייתי מנחשת שכך זה יראה. זה מתחיל משינה...הן קמות בצהריים ואני בבוקר. כשהן מתניעות הכל כבר מוכן לשימוש, אוכל, בית נקי וכלבות שפרקו אנרגיה ומוכנות לפינוקים. הן עוזרות, אבל בעייני זה לא זמן לחנך. הבית מלא וגדוש חומרי גלם לאוכל מזין ומלא, חומריי יצירה, והכי חשוב פשוט שקט...באופן שמפליא אותי כל יום מחדש אני רואה אותן עושות ספורט מעצמן, כל אחת עם התוכניות שלה, מבשלות, אופות, הגדולה מציירת, משחקות עם הכלבות לומדות (הגדולה בגרויות, הקטנה מרחוק) וכמעט באופן מפתיע, לא זקוקות לי. אנחנו נפגשות אחריי הצהריים, לפעמים מבשלות משהו יחד, שותות קפה(שחור של פועלים) והקטנה תה מדברות קצת, תוך כדי שהכלבות משחקות וגורמות לכולנו לחייך בלי סיבה, שעה מקסימום שעתיים. ואז בערב אני פורשת לענייני עבודה והתנדבות והופ נגמר עוד יום..