היציאה מהמטריקס, לא מה שחשבת...
השאיפה והדריכות לפצח את הקוד ולצאת ממרוץ העכברים, הטפל, המעייף ונטול ריגושים, מעמעם לעיתים את השאלה החשובה באמת.
נניח שאת/ה בשיא כוחותיך, עינך בורקות והכסף הפסיק להיות תמריץ נושף בעורפך. אמנם אינך מיליונר, אך הצלחת לייצר לעצמך איזשהו תזרים נאה ועקבי, רמת חייך סבירה, ועכשיו מה?? לאן תחפצ/י להגיע? לאיזה פסגה בלבך תרצ/י להעפיל? האם מרוץ העכברים היווה עבורך מסך עשן לאינות שבפנים? או לרגע הזה פללת ויש בתוכך אינסוף חדרים, המחכים רק להתגלות?
הלוואי ויכולתי לומר כי כשאני מצאתי את עצמי בצד השני של הדלת המסתובבת של המטריקס (בעודי נושקת לגיל 40), מתוך מלחמת ההשרדות שלי, אסמיי האינטלקטואליים והיצירתיים היו מלאים ומוכנים לספק לי אינסוף עניין ומהות. זה פשוט לא מה שהיה. שום מימד בחינוך שקיבלתי ובדמויות שהקיפו אותי, לא היווה לי דוגמה להתמודדות עם מצב החיים הזה. נהפוך הוא, החלל שנפער בי שרף, חשתי נבדלת יותר מתמיד, ולחלוטין מחוץ לרשת החברתית.
בסרט המטריקס, מי שזוכר, הדמות שבוגדת בחבריה (סייפר), היא הדמות שאינה מצליחה להתמודד עם החופש שנכפה עליה, כתוצאה מהיציאה מהמטריקס.
יש הבדל מהותי בין מלאי תחביבים במינון מתון, כמו: ריקוד (שלוש שעות שבועיות), קריאה (עשר שעות שבועיות), ריצה (7 שעות שבועיות) וכן הלאה, המרכיבים זמן פנוי "נורמלי".... לבין זמן פנוי על פניי ימים שלמים. למי שלא חי במציאות הזו, זה קשה אפילו לתפיסה. בנוסף, לכל הזמן הפנוי הזה שלא היה ברור לי מה לעשות אתו, מבחינה נורמטיבית מצאתי את עצמי בשוליים האיזוטרים של האיזוטריות, אמא חד הורית לשתיים, לא עובדת וגם לא מחפשת עבודה, חסכנית ודעתנית, חיה במושב, עם רכב מסחרי. רק חתולים היו חסרים לי בגינה, להשלמת התמונה התמהונית.
קצת כמו ניאו, גיבור המטריקס, שנאלץ לעבור תהליך רפוי בעזרת צוותו של מורפיאוס, תוך כדי תהליך ההבנה כי העולם שבו הוא חי (שיקאגו 1999), הוא עולם של מציאות מדומה. מצאתי את עצמי, מייצרת שרירים חדשים של סקרנות והעמקה אינטלקטואליים, יחסיי האנוש שלי התרחבו הרבה מעבר לאזור הנוחות (משפחה, חבריי ילדות) למחוזות חדשים בנשמה- מחוזות האנשים הפשוטים, ההקשבה לגוף שלי התחדדה- כאילו משהו הגביר את הווליום של החושים. וזוהי רק רשימה חלקית.
בד בבד התחיל זרזיף של חיפוש אחר מהות שהוא מעבר ליום יום, שכל יום הלך והתעצם. כאב ההשרדות שעדיין זרם בי, החודשים הספורים בהם גרתי אצל הוריי מחוסר ברירה, אי האמונה שספגתי מצד הסביבה שלי בחתירה לעבר הכנסה פאסיבית, תחושת השונות, חוסר האונים הכלכלי, כולם היו תקועים לי, כמו סליל חוטים בגרון.
מהכאב הזה התחיל לגדול רצון חזק לשינוי, לא רק של חיי שלי שכבר היו בטרנספורמציה, אלא לתת יד לאחרות לעבור את הדרך המאוד לא פשוטה הזו. כאישה וכאמא, הרגשתי שהאתגר לפרוץ את מרוץ העכברים הוא הרבה יותר משמעותי וקשה. החוטים השקופים המעמידים בפניי האישה של ימינו, דרישות צולבות ובלתי אפשריות של: אמהות מעורבת מצד אחד, קרייריסטיות ותרומה משמעותית לכלכלת המשפחה מצד שני, ושלל מטלות יומיומיות של בישולים, ניקיונות, להראות טוב, מותירים אותה ללא אוויר וללא תוכן משל עצמה.
תוסיפו לכך את העובדה המצערת, כי נשים נעדרות מהעולם הכלכלי כמעט באופן גורף, כמשקיעות פיננסיות וכבעלות עסקים (אותי אישית אגב, הסיבות לכך לא מעניינות, להבנתי את השורה התחתונה הזו, צריך להתיך באש ולשנות). המסקנה המתבקשת היא כי נשים נמצאות ברמות שליטה וחופש מאוד מאוד נמוכות. עד כאן החזון שהזדקר מבעד ללידה מחדש שלי.
אבל במאמר הזה קיוויתי לחשוף משהו על התהליך, קצת מעבר לסיפור שלי. תהליך הלידה מעבר למציאות הכבולה, זוהי להבנתי סוג של אבולוציה, שתכליתה האמתית אינה יציאה לחופש גדול, אלא מפתח ליצירת חיים של מהות ונתינה, אותם כל אחד צריך לגלות על פי דרכו.
