הנועזת

[הנועזת]

@HHH הי, התייחסתי לעובדה ש @איש ציין:

אגב, גם דפני ליף באה ממשפחה מכפר שמריהו, אך היא עצמה נטולת כישוריים תחרותיים בכלכלה המודרנית.

ואילו רינה כתבה:

דפני ליף גדלה בירושלים
רק אומרת

כאילו הציגה את עצמה, כבת עשירים אך למעשה הגיעה מי-ם.
לא שזה מעניין אותי יותר מידיי.
עכשיו הכל מובן.

 

[הנועזת]

מסכימה מאוד עם מה שכתב @איש.
אבל צריך לדעתי לשים פה פסיקים בין פרסונה ספציפית למצב חברתי רחב, של דור וחצי החיי באחוזים גבוהים מידיי מהיד לפה ולא מבין לעומק, את החבל הדק עליו הוא צועד. הדיון האישי בדפני ליף פחות מרתק אותי כאמור.
נשים הם קבוצת מיעוט סוציולוגית (לא מספרית), בעלות רמת שבירות גבוהה יותר, משל כלל האוכלוסיה.
יותר מדיי נשים מביאות את עצמן מתוך עיוורון לדרך ללא מוצא, היוצרת תלות במדינה ובמוסדות. ילדיהן לצערי משלמים גם הם מחיר כבד.
האבסורד ב"מרוששות", שמדובר בנשים מאוד משכילות שבשלב כלשהו נגעו בהצלחה "עשו את זה", היו רחוקות מאוד ממעגליי העוני ובגלל טעויות שניתן היה למנוע אותן, נפלו לבור כלכלי שככל הנראה ילווה אותן עד יום מותן.

 

[קרן]

את יכולה להתנדב בפעמונים ולבקש לעבוד עם נשים ספציפית

לנשים חד הוריות / גרושות וכו' מצמידים רק מלווה שהיא אישה (זו המדיניות בפעמונים), כך שדי בקלות אישה יכולה ללוות נשים אחרות כפי ש @c881 הציע. חייבת לציין שאני אישית לא רואה הבדל מהותי גורף בין ההבנה הכלכלית של נשים לגברים שאני פוגשת. כל מקרה לגופו.
לגבי הסרט המדובר "מרוששות" ראיתי אותו כשיצא וחשבתי שהוא פשוט רדוד ומשעמם להחריד. לא באמת הוצג שם דיון עומק על הסיבות שהביאו את אותן נשים למצבן. נורא קל להתפס להחלטות השיטחיות אבל בדרך כלל הסיבה האמיתית נמצאת מתחת לפני השטח. דוגמאות: רצון לפיצוי עצמי ע"י בזבוזים, חוסר יכולת להתמיד בכל דבר, כולל עבודה קבועה וכולל התנהלות כלכלית בחשיבה לטווח רחוק, רצון לשופוני, חשיבה של "יהיהי בסדר" ללא אחריות אישית ובאמת שקצרה היריעה... הדוגמאות הן עוד רבות, ואגב אני לא מתכוונת רק למשפחות מלוות, ממש לא, אלא באופן כללי למאפיינים של אנשים בהתנהלות כלכלית וכללית

 

[הנועזת]

הי @קרן, טוב לדעת שאת פעילה בפעמונים
כפי שכתבתי למעלה פניתי אליהם בעבר ולא קיבלתי התייחסות, אשמח לקבל קישור/ חיבור, לגורם המתאים.

 

[קרן]

כפי שכתבתי למעלה פניתי אליהם בעבר ולא קיבלתי התייחסות, אשמח לקבל קישור/ חיבור, לגורם המתאים.

צריך להגיש בקשה להתנדב דרך אתר העמותה ואפשר מדי פעם להתקשר למזכירות לשאול אם אמור להפתח קורס למלווים מהאיזור שלך בקרוב. אם לא, אז אולי איזור סמוך. גם לי לקח שנה מרגע הגשת הבקשה ועד שהתחלתי את הקורס. פעם אחרי פעם אמרו לי שלא צפוי להפתח קורס לאזור שלי, לבסוף פשוט הכרחתי את המזכירה לתת לי טלפון של ראש מחוז באזור שבו כן היה אמור להפתח קורס והתעקשתי שיראיין אותי אפילו שהקורס כבר היה סגור כמעט... כמובן שהתקבלתי

 

[הנועזת]

אישית אותי זה מרגיז שמלכ"ר המתבסס על מתנדבים אינו נוהג ביעילות, מצד שני אני מעריכה את העשייה. אנסה שוב לצור איתם קשר.

 

[קרן]

אישית אותי זה מרגיז שמלכ"ר המתבסס על מתנדבים אינו נוהג ביעילות

כמו כל ארגון יש דברים לשימור ודברים לשיפור. המסקנה שלך קצת נחרצת לטעמי. באזור המרכז יש היצע מאוד גדול של מתנדבים (בניגוד לפריפריה אגב). ישנה דרישה לכמות מסוימת של מתנדבים שצריך בכל אזור בזמן נתון. אם המכסה הזו מלאה אין טעם לפתוח קורס חדש. עדיף פחות מלווים באזור, שהם יותר מנוסים ושמטפלים במשפחה אחת לפחות בכל רגע נתון מאשר יותר מתנדבים עם פחות פעילות לכל אחד. כך לדעתי המקצועיות עלולה להפגע, מה גם שכל קורס דורש הרבה משאבים מהארגון. לכן פותחים קורס רק כשיש צורך, כלכלית זה יותר הגיוני/יעיל.

 

[ג׳אנגו]

אם מדברים על יעילות של פעמונים, גם אני ניסיתי להתקבל לשם, אך מכיוון שאין ברשותי רכב (כי זה חכם יותר וחסכוני יותר) אין להם מה לעשות איתי (באזור תא) למרות שיש לי אופניים חשמליות ובתוך תא אין לי בעיה להתנדב..
קצת אירוני לא?

 

[הנועזת]

שלב הפוסט מטריקס: שלב הממציאנות

כמו דמות קומיקס הקורעת מעל פניה את המסיכה הלבנה נטולת ההבעה, כך הנמלט מקוריי המטריקס נראה בסכמה. זוהי הקרעות מכנפיי הדת המחממות של הבורגנות המאורגנת, זו הפלטות מסדר יום קבוע של מתי לקום לנוח ולישון, מתי לייצר וכמה, לאלו מסגרות לשלוח את הילדים, אבל יותר מכך, זו המלטות מהאג'נדה העכברית במוח המאפשרת ציפה של השאלות החשובות באמת, מה החלום/הייעוד שלנו פה על הפלנטה, מי הם השותפים שלנו לדרך, מה חשוב ממה, וכן הלאה. כאשר השאלות הללו מונחות על מצע של אין אילוץ כלכלי, זהו עולם בו הכל אפשרי- השאלה כמה גבוה נקפוץ? כמה נהיה אמיצים להסתכן בכישלון, ולהצליח?

צריך להבין, זו יציאה לחופש אך בו זמנית זה גם שיעבוד אליו. שכן על אף שהעולם שלפניי ההמלטות היה סוג של משענת קנה רצוץ, הוא עדיין היווה סוג של משענת. כעת עומד בפניי הפרט האתגר שבאתגרים, הוא נדרש לייצר משענת- מתוך החומרים שלו עצמו, שתוכל לספק לו סדר יום חלופי. הצורך הכלכלי- השרדותי שהניע את גלגליי סדר היום הקודם, לא קיים יותר. כמו גם ערפול הרצונות שלו כפרט ועבודת האלילים של הבוס בעבודה. כל המערכת הזו מוחלפת כעת בצורך השרדותי לא פחות שורף בהגשמה עצמית (מפרמידת הצרכים של מסלאו), שעליו להתממש ברמה הפנימית כך, שיוכל לעמוד בלחציי הנורמות החברתיות- הדורשות לרוב מס, על חציית הגבול של מה מקובל ומה לא. זו מערכת שהפרט צריך להזין ולהתפתח בתוכה, כל הזמן, אחרת הריק שייפער בתוכו יהיה בלתי נסבל.

על מנת להגיע למדרגה העליונה ביותר של מימוש הצרכים בפרמידה, לא רק הצרכים הכלכליים- השרדותיים צריכים להתממש, היציאה מהמבוך היא חלק מאבולוציה, הדורשת קפיצה קוונטית בחשיבה. במהלך זה מתקיים מעבר מעולם של חיקוי וציות ליצירת עולם עצמאי-ייחודי, בו הדרך לא סלולה בהגדרה, זהו עולם המלא בסיכונים וסיכויים. השאלה אם מתמסרים לתהליך הזה או שמים את הרגל על ברקס....בוחרים באיזו משרת המשך פושרת וממשיכים לתפקד בפועל כעכברים מבלי שנדרש לכך. או לחילופין פורצים לאלפיי רסיסים את תקרת הזכוכית המחשבתית, ויוצאים מהמבוך. כלומר, ניתן להפסיק את טקסי הבורגנות המאורגנת, אך להמשיך מהותית להיות עכבר, הנותר מוחית בקונספציית השבוי. וניתן לצאת לחופשי, להתגלגל ולהוולד מחדש בשלב האבולוציוני הבא, השלב שבמהותו הוא השלב העצמאי- שלב הממציאנות.

ראשית בשלב זה כעת אני מבינה, ההכנסה הפאסיבית והתזרים הקבוע הוא כרית בטחון בלבד, המהווה נקודת פתיחה. אין כל טעם לצמצם את החשיבה לתבנית של כיסוי ההוצאות החודשיות, חשיבה זו היתה הכרחית לביסוס המדרגה הקודמת. החשיבה כעת צריכה להיות מכוונת שפע ללא תקרה, מתוך רעיונות אישיים וחזון הגוזרים רמת השתכרות נדרשת. אין שום סיבה בעולם להתהלך קצוציי כנפיים. על הפרט בשלב זה לאחר שרכש השכלה פיננסית שהצליחה להוציא אותו ממרוץ העכברים, ליצור רעיונות ויזמויות. אין הכרח לשים כמטרה עושר כלכלי, אך בו זמנית אין הכרח להצמד לאג'נדה חסכנית. במידה וקיים תזרים קבוע וההשכלה פיננסית, נפרש בפניי הפרט עולם של הזדמנויות ומנופים. מכיוון שברמת הביטחון הכלכלי הבסיסי, קיימת לו כבר חגורת הצלה, הוא יכול להרשות לעצמו בהדרגה פיתוח יכולות לקפיצות בנג'י.

שלב הממציאנות, הוא שלב מתקדם במשחק. הוא שלב בו הכללים מתהפכים. במקום להמלט מהפקמן, על השחקן לרדוף אחריי הפקמן להשגת מטרותיו. אתה הבוס, אתה זה שקובע את הכללים, על פי הדחף להגשמה עצמית שמניע אותך. אתה זה שמעז לייצר הזדמנויות בעלות גוון אלטרואיסטי/פיננסי, מה שתחפוץ. המנופים הם כלי עבודה הדורשים ידע ומיומנות, לשם יצירת קיצוריי דרך להשגת מטרות, במהירות גבוהה.

 

[איש]

@סנופי, תייגת בטעות אותי ולא את כותב התגובה שרצית להזכיר.

 

[איליה]

אהבתי את מה שכתבת. מה שכן יש לי כמה הסגות.
עבודה מעניינת בהילוך נמוך\בינוני (כאשר הבוס שלך יודע שאין לו אמצעי לחץ עליך) יכולה לספק אתגר אינטלקטואלי + שכר לא רע בכלל. אם יש כבר מספיק כסף אז למה דווקה שמישהו ירצה יותר כסף ויסכן את ההון שלו? הפלא השמיני יעבוד לבד (הרי הזמן הנדרש להכפיל בריבית דריבית 5K ל10K ו5M ל10M זה אותו זמן). יש פה בפורום מספיק הייטקיסטים שיש להם מניות ו\או אופציות שנותנות הרבה מעבר למשכורות. כלומר יש גם ככה דרך קיצור להגעה למסה קריטית של הכסף.

אותו תזרים מעבודה מאפשר לפתח עוד תחביבים או להגשים את עצמך בדרך אחרת (זוכרת - אין רק דרך אחת נכונה).
כלומר יש עוד דרכים.

מה שכן - אני מסכים איתך שלדעתי כדאי מאוד בשלב מסויים להרגיש את טיסת הסולו של עצמאי. זאת חוויה אחרת אך היא לא מתאימה לכולם.
שורה תחתונה: גם העכברים יכולים להיות שונים (בדיוק כמו שיש עצמאים שבכלל לא חושבים על שלב ההגשמה).
הוקצר - כדאי מאוד להינות מהחיים ויש הרבה דרכים לעשות זאת

 

[דרורה]

מעניין לקרוא. תודה על השיתוף

במקום להמלט מהפקמן, על השחקן לרדוף אחריי הפקמן להשגת מטרותיו.

@סנופי מהם בעצם מטרותיו? עוד שפע כלכלי? הנאה? אתגר? והאם המרדף הזה נגמר אי פעם כשמגיעים למטרה או שהוא העניין עצמו?

 

[הנועזת]

@איליה
אהלן, תודה על הפידבק!
לא פשוט להתנסח באופן הזה, כשבעצם קהל היעד פה באתר הוא קהל של שכירים, שאימצו את האג'נדה הסולידית, אותה אגב הגדרת מצויין:

עבודה מעניינת בהילוך נמוך\בינוני (כאשר הבוס שלך יודע שאין לו אמצעי לחץ עליך) יכולה לספק אתגר אינטלקטואלי + שכר לא רע בכלל. אם יש כבר מספיק כסף אז למה דווקה שמישהו ירצה יותר כסף ויסכן את ההון שלו? הפלא השמיני יעבוד לבד (הרי הזמן הנדרש להכפיל בריבית דריבית 5K ל10K ו5M ל10M זה אותו זמן). יש פה בפורום מספיק הייטקיסטים שיש להם מניות ו\או אופציות שנותנות הרבה מעבר למשכורות. כלומר יש גם ככה דרך קיצור להגעה למסה קריטית של הכסף.

אין דרך אחת לחיות- זה נכון, השאלה היא אם אנו לא חומקים מהתמודדות שקשה לנו, ונמנעים מלמצות את מלוא הפוטנציאל שלנו.
עם חלוף הזמן אני יותר ויותר משתכנעת שזה לא עניין של אופי.
כן אנחנו גם יכולים להתחתן עם אישה/גבר "מתאימים" להתחמם לאור מנורת הקונצנזוס (כנראה יותר מ-50% מהזוגות הנשואים), ולסיים את החיים עם תחושת החמצה. השאלה היא מה נבחר??

שים לב, אני מדברת פה על הבחירה שלאחר הפרישה, כלומר כרית הביטחון של ההכנסה הקבועה, כבר קיימת. נכון לשבת בכסא נדנדה ולהתנדנד עם ספר טוב, זה נחמד, השאלה היא, אם לא יצאת מהכלא כלכלית אך למעשה נשארת מטאפורית עם אישה שהיא פשרה, פנסיונר בן 45-50, שמשחק קלפים עם החברה, כל יום רביעי.
העצמאי שמסכן את כספו, ברובד מסויים "מסכן את חייו", הוא מאתגר את עצמו מבחינה התפתחותית. הוא נדרש להמציא את עצמו כל יום מחדש, הוא נאבק על מקומו, ומשם הוא צומח.
ובנימה קצת אישית, הנה קח אותי ואותך במפגש, הגיע בחור צעיר וחמוד שסיפר לשנינו על תוכניתו להקים עסק קטן מכסף שחסך, תוכנית הנשמעת ראציונלית, ולא בסכום הגבוה מחסכונותיו. התגובה האינסטינקטיבית שלך היתה להגיד לו חסכת כסף אל תסתכן, תחסוך כשכיר ותצא לפנסיה מוקדמת. אני אמרתי תסתער על זה זה הזמן!!!
You got a fast car"
Is it fast enough so you can fly away?
You gotta make a decision
"Leave tonight or live and die this way
(טרייסי צ'פמן)

בחן רב, השתכנעת בסוף

 

[הנועזת]

@סנופי מהם בעצם מטרותיו? עוד שפע כלכלי? הנאה? אתגר? והאם המרדף הזה נגמר אי פעם כשמגיעים למטרה או שהוא העניין עצמו?

שאלות מעולות!
לדעתי המטרה שלנו בכלל בעולם הזה היא ההתפתחות.
אם בעצם התחלנו בנקודת פתיחה מסויימת (כלכלית, אישית, אינטלקטואלית, רגשית), וכל חיינו שימרנו את אותה הנקודה בה התחלנו, זה סוג של פספוס, אפילו כישלון. אם פרצנו את היכולות שלנו בהתאם לפרמטרים שצוינו, והיתה לנו עקומת למידה והתפתחות טובה (גם לזה אגב יש גבול עליון-אפשר להשרף משעורים "חזקים" מידי) נראה לי שהצדקנו את קיומנו.
האפיק הכלכלי בעייני הוא מאוד חשוב, יש בו בעידן המודרני מרכיב הישרדותי שפעם היה נמצא בטבע, הוא מאלץ אותנו להפעיל את כל החושים שלנו ולהתפתח מאוד מהר. אחרת תהליך הברירה הטבעי, קרי תחרות, או חוסר עניין לציבור, מחסל אותנו.
הבחירה בעצמאות רעיונית והבאת הממציאנות האישית לידי מבחן, היא שיא של כל זה.

 

[איליה]

ובנימה קצת אישית, הנה קח אותי ואותך במפגש, הגיע בחור צעיר וחמוד שסיפר לשנינו על תוכניתו להקים עסק קטן מכסף שחסך, תוכנית הנשמעת ראציונלית, ולא בסכום הגבוה מחסכונותיו. התגובה האינסטינקטיבית שלך היתה להגיד לו חסכת כסף אל תסתכן, תחסוך כשכיר ותצא לפנסיה מוקדמת. אני אמרתי תסתער על זה זה הזמן!!!

כי כל אחד מאיתנו הסתכל מנקודה אחרת. מדבור בהייטקיסט שבבחירה נכונה של מקומות תעסוקה יכול להיות במצב שמשכורת הייטק זה בקטנה בשבילו בגלל המניות או אופציות שיקבל וימכור.

בחן רב, השתכנעת בסוף

ואז מה בחור צעיר אמר לך - אולי הוא יקח הלוואה וישקיע אותה בשוק ההון. ולזה התנגדת כי אין לו תכנית עסקית. אז אולי יש פה עניין של ביצה ותרנגולת? בגרות מסויימת שמגיע עם הנסיון והגיל?

סיים את החיים עם תחושת החמצה. השאלה היא מה נבחר??

אם יש תחושת החמצה אז אין פה שאלה. צריך לעשות מה שטוב לך. למשל אני כפי הנראה אתעסק בשיפוץ אופנועים ענתיקות. אך יש סיכוי מאוד קטן שאעשה מזה עסק כי אין לי כח להצתעסק עם לקוחות. שורה תחתונה - בתור פנסיונר צעיר (כאשר אהיה) אוכל ללחוץ על pause מתי שבא לי. בתור בעל עסק - לא, כי אני מחוייב לשותף\לקוח (אילו אם אני בוחר אותם).

שים לב, אני מדברת פה על הבחירה שלאחר הפרישה, כלומר כרית הביטחון של ההכנסה הקבועה, כבר קיימת. נכון לשבת בכסא נדנדה ולהתנדנד עם ספר טוב, זה נחמד, השאלה היא, אם לא יצאת מהכלא כלכלית אך למעשה נשארת מטאפורית עם אישה שהיא פשרה, פנסיונר בן 45-50, שמשחק קלפים עם החברה, כל יום רביעי.

תלוי תחושה ובן אדם - שוב אנחנו מגיעים לאותה נקודה. מודעות

העצמאי שמסכן את כספו, ברובד מסויים "מסכן את חייו", הוא מאתגר את עצמו מבחינה התפתחותית. הוא נדרש להמציא את עצמו כל יום מחדש, הוא נאבק על מקומו, ומשם הוא צומח.

עוד הפעם - אין לי וויכוח איתך, אם מישהו מכבה את עצמו ונאכל מבפנים זה רע. אבל יש צורות שונות להתפתחות. דיברתי איתך, את מחפשת אקשן בהשקעות (עם תכנית כלכלית, לא התאבדות פיננסית). ומה אמרתי לך? - שמבחינתי ההשקעות עצמן אמור להיות שעמום טוטאלי. לא מחפש בזה אקשן, מחפש בניית הכנסה עתידית. אז מגיעים לאותה מסכנה - כל אחד מה שטוב לו. יכול להיות שאני לא רואה את כל צבעי הקשת שאת רואה ויכול להיות גם הפוך. העיקר להיות שלם עם עצמך ולהינות מהחיים

 

[קרן]

המלטות מהאג'נדה העכברית במוח המאפשרת ציפה של השאלות החשובות באמת, מה החלום/הייעוד שלנו פה על הפלנטה, מי הם השותפים שלנו לדרך, מה חשוב ממה, וכן הלאה. כאשר השאלות הללו מונחות על מצע של אין אילוץ כלכלי, זהו עולם בו הכל אפשרי- השאלה כמה גבוה נקפוץ? כמה נהיה אמיצים להסתכן בכישלון, ולהצליח?

כתבת את זה מאוד יפה...כייף לקרוא
בנימה אישית - תחושתי היא לאורך שנים רבות שנמלטתי כבר מזמן מהאג'נדה העכברית במוח (להגדרתך), אני שואלת את עצמי את השאלות על חלום/ייעוד וכו' כבר שנים ויש לי תשובה לא מדוייקת אבל קרובה לכך. ברור שכאשר אין כל אילוץ כלכלי השמיים הם הגבול, או כהגדרתך - "זהו עולם בו הכל אפשרי", אך מה עושים אם כן קיים אילוץ כלכלי? הולכים אחרי החלומות במחיר התרחקות מעצמאות כלכלית או ממשיכים לעבות את החוזק הפיננסי שלנו בתקווה שיהיו לנו עוד הרבה שנים להגשמה עצמית?
אלו שאלות שאני מתחבטת בהן כבר שנים. החלטתי באופן אישי היא להעדיף את הגשמת החלומות כבר בטווח הקרוב, היות וכבר בניתי בסיס כלכלי איתן (למרות שעדיין לא הגעתי לעצמאות כלכלית מלאה).

 

[איליה]

@סנופי כרגיל רכיבה (במקרה הזה של שעה לעבודה) מאווררת את הראש וזה זמן טוב לחשוב (סוג של מדיטציה בשבילי).
בתגובה הקודמת שלי נתתי קצת קונטרה בכוונה.

זה מה שחשבתי עליו בזמן הרכיבה:
אם הבנתי אותך נכון, את מדברת על זה שרוב האנשים בפורום כפי הנראה מחפשים קיצור לפרישה מוקדמת אך עצם הרעיון של המטריקס נשאר: עובדים ואז פורשים.
מבחינתך שלב התפתחות הוא בעצם להעז לעשות עוד דברים ברגע שניתן לפרוש.

יש מרחק בין שני הדברים האלה (כבר דיברתי על זה ששלב שני לא מתאים לכולם). יכול מאוד להיות שאותם פנסיונרים צעירים יגיעו לתובנה כמו שלך (ויכול להיות שלא). מה שכן זה עניין של תהליך. פה נכנס עוד משתנה: את עבדת בתור שכירה במקצוע שדיי הכין אותך לכיוון הזה (עדיין זה דורש תעוזה אך לפחות היו לך הרבה כלים). עכשיו תחשבי על מהנדס שכיר שפורש שרגיל לפתור בעיות מורכבות ורגיל לתת רעיונות אך לא ניהל בחיים שלו מערכת גדולה ועבד עם ספקי חוץ וכו'. כפי הנראה לאותו בן אדם (אפילו אם הוא ירצה) ייקח זמן להגיע להיות עצמאי. הוא יעבור תהליך הדרגתי כדי לא לעשות טעות יקרה מדי.

מה שאני בא לומר - טוב מאוד שכתבת את מה שכתבת, לפחות לי זה גרם לחשוב וזה כבר טוב
מה שאני מבין זה עניין של אבולוציה ולא רבולוציה. לדעתי הקפיצה בשלבים לא תמיד טובה לכולם ותהליך הדרגתי הוא זה שמביא אותך לאן שאתה רוצה להגיע (לוו דווקה עצמאי או לא עצמאי). אני חושב שההבדל בגישה ביננו זה הדרך.

 

[שרון]

מתחיל לנקר במוחי הרעיון להקים פעמונים קטן לנשים במצוקה כלכלית, בהתנדבות...

חשבתי על זה גם. אם את רצינית בעניין, צרי קשר.

 

[דרורה]

@סנופי אני לגמרי מסכימה איתך לגבי ההתפתחות כמטרה.
מבחינתי ההתפתחות הכלכלית היא אמצעי בלבד. אפילו אם זה אמצעי ל -

, הוא מאלץ אותנו להפעיל את כל החושים שלנו ולהתפתח מאוד מהר.

זה עדיין אמצעי

אפשר לחיות בלי שום הרגשת פספוס, לחיות באמת בלי להתפתח באופן יוצא דופן מבחינה כלכלית. (כמובן ברגע שהמצב הכלכלי לא מחייב מה שנקרא פה "מירוץ עכברים" של מי שלא אוהב את עבודתו)
יש מי שהאושר שלו מגיע מיצירה, או מהקמת מפעל צדקה, או מהשקעה במשפחה, או מניסיון להשפיע בפוליטיקה. גם מעסקים. יש כ"כ הרבה דרכים.
הדרך שלך נשמעת מרגשת ומעניינת ומעוררת השראה ונותנת חשק.. אבל לא יחידה לצאת מהמטריקס..
יש גם מי שעובד כשכיר והוא לא במטריקס. בעיניי העניין הוא במודעות כמו שכתב @איליה לפני שיצא לרכיבה..

 

[דרורה]

הלך זה מתקיים מעבר מעולם של חיקוי וציות ליצירת עולם עצמאי-ייחודי, בו הדרך לא סלולה בהגדרה, זהו עולם המלא בסיכונים וסיכויים. השאלה אם מתמסרים לתהליך הזה או שמים את הרגל על ברקס...

מתחברת. לאו דווקא בתחום הכלכלי. ולא תמיד. אבל יפה.