מחקר של מרכז טאוב למדיניות חברתית-כלכלית קובע — תחזיקו חזק — שאין "מעמד בינוני" אחד בישראל.

מתברר שבמונחים של הכנסה לנפש, המעמד הבינוני נחלק לשני מעמדות שונים: מעמד בינוני-נמוך ומעמד בינוני גבוה. בין המעמדות הללו קיימים פערי הכנסה עצומים, כאשר 40% מאזרחי ישראל נמנים על המעמד הבינוני הנמוך, ו-29% – על המעמד הבינוני הגבוה.

המחקר הזה התגלגל כפרי בשל היישר לידי עורכי YNET, שהשתמשו בו להפצת משנתם הטיפוסית (הכותרת המקורית של המאמר הייתה: "יש גם מעמד ביניים סוג ב", אך היא תוקנה מאז) בניסיון מוצלח למדי להצית פלורוסנט נוסף שיימשוך אליו את עשי הצדק החברתי.

המשתנה המרכזי ששימש את עורכת המחקר, ד"ר זיוה ניסנוב, הוא רמת ההכנסה החודשית לנפש. אלא שמעמד חברתי הוא הבניה סוציולוגית, לא כלכלית, שמקפלת בתוכה מגוון משתנים מלבד הכנסה: רכוש, מוצא, השכלה, תרבות, שירות צבאי, ייחוס משפחתי ועוד. כשמדובר במונח אמורפי אך טעון פוליטית כמו "מעמד הביניים", הטענה הזו מתחדדת שבעתיים.

נדמה שהנחת היסוד של החוקרת היא שהכנסה גבוהה מעידה בהכרח על צריכה גבוהה, צריכה גבוהה מעידה על רמת חיים גבוהה ואילו רמת חיים גבוהה מעידה על איכות חיים גבוהה, כיאה למעמד הבינוני.

חובה לזכור, עם זאת, שההכנסה היא רק צד אחד של המשוואה. החולשה העיקרית של המחקר היא בהתעלמות משיעורי החיסכון של המעמדות השונים.

לפי המחקר, משק בית נחשב למעמד בינוני-גבוה אם ההכנסה לנפש נעה בין 5,010 ל-12,450 שקל בחודש. אבל האם ניתן להמשיך להגדיר אותו ככזה אם המפרנסים אינם חוסכים גרוש לטווח הארוך ואין להם פנסיה מסודרת ממקום העבודה? (תזכורת: ל-50% מהישראלים אין חסכונות מלבד קרן הפנסיה, ל־30% יש מינוס קבוע בבנק).

על אותו משקל, כיצד נגדיר משק בית שמפרנסיו מרוויחים פחות מ-5,010 ש"ח לנפש, אבל אחראיים די הצורך כדי לחסוך חלק מהכנסתם מתוך ראייה ארוכת טווח?

דמיון מול מציאות

כשקארל מרכס כתב על מעמד הביניים בשלהי המאה ה-19, הוא כיוון בדבריו לבורגנות, בני אדם המתפרנסים מבעלות על אמצעי הייצור. מעליהם ניצבה האצולה המסורתית. תחתיהם היו כל השאר — הפועלים והאיכרים שעבדו עבור הבורגנים והאצילים, פיתחו בהם תלות מוחלטת וכך הפיקו את לחמם.

בישראל קיים מעמד פועלים — שחושב ומתנהג כמו מעמד פועלים תלותי וחסר עצמאות — אבל מסווג בטעות, בראי עצמו, בראי התקשורת ובראי השלטון, כמעמד בינוני. הטעות הזו הולכת ונחשפת בשנים האחרונות במלוא חומרתה.

חלק מהפועלים משתכרים היטב. חלקם משתכרים שכר מינימום. לחלקם קוראים ריקי כהן. לחלקם מסעודה משדרות. כולם נחשבים, סטטיסטית ואחרת, למעמד בינוני — אבל בפועל, אף לא אחד מהם נמנה באמת על שורות המעמד הזה. אם אכן יש שני מעמדות ביניים בישראל, הרי שיש מעמד בינוני מדומה ולצדו מעמד בינוני אמיתי.

בחברה שסטאטוס חברתי הוא לחם חוקה, איש לא רוצה להיחשב כבן למעמדות הנמוכים. הנטייה האנושית הבסיסית לטפס בסולם החברתי מעוררת פחד ובוז כלפי העני, ויראת כבוד כלפי בעל האמצעים.

לכן כמעט כולם — להוציא העניים ביותר והעשירים ביותר – מגדירים עצמם (ואת אלה שמרוויחים קצת יותר מהם) כבני מעמד ביניים. וכדי לצקת שמץ של אמינות להגדרה הזו, הם מקדישים את כל מרצם, זמנם וכספם למימוש האידיאלים המיוחסים לאותו מעמד.

מובן שאין כל פסול בשאיפה להתגורר במקום בטוח ושקט, להחזיק די כסף בבנק, לשים די אוכל על השולחן ולבלות די זמן עם המשפחה. למרבה הצער, מעמד הביניים בישראל כבר מזמן לא מסתפק בכל אלה.

שם המשחק בימינו הוא התשוקה לעוד: יותר חדרי שינה, יותר מכוניות, יותר בגדים, יותר חופשות. חלום מעמד הביניים נמדד במונחים של תרבות הצריכה — מה שיותר חדש, גדול, מהר ויקר.

אנשים מוכנים להרחיק לכת כדי להשיג את כל אלה. הם יקברו עצמם בחובות, באשראי צרכני ובמשכנתאות ענק. הם יעבדו 40 שעות בשבוע, 40 שנה ברציפות, וימלאו בצייתנות את תפקידם בציפיה מתמדת להעלאה במשכורת – שאותה כמובן יבזבזו מיד כשיקבלו אותה. הם יבוזו לאלה שמטיפים להם לחיות בצניעות ויגנו אותם כנזירים סגפניים.

"נוחות או מוות", יזעקו, "חיים רק פעם אחת!"

התוצאה היא שרמת החיים שלהם גבוהה מדי, ועולה בהרבה על הכנסתם. אין להם ברירה אלא לפתח תלות מוחלטת במערכת – בבנק שמחזיק בפועל את הדירה שלהם, בחברת האשראי שמחזיקה בפועל את הג'אנק שממלא את הדירה שלהם, בבוס שמחזיק בפועל את הכסף שהם חייבים לבנק ולחברת האשראי , ובספקי השירותים השונים – שבלעדיהם יהפכו לחסרי אונים.

לרוע המזל, לא קיימת צורת חיים שיכולה לשרוד לאורך זמן על משאבים שאינם שלה. וכשהשקר נסדק והחלום מתנפץ על סלעי המציאות, השבר הוא עמוק. אנשים שעד אתמול היו "מעמד ביניים" – בראי עצמם, בראי התקשורת ובראי השלטון – לפתע מתקשים לגמור את החודש.

מעמד הביניים קורס.

חיקוי שטחי

קרלוס רואיס סאפון כתב ב"צלה של הרוח" כי "הדרך היעילה ביותר לאלף את העניים היא ללמד אותם לרצות לחקות את העשירים".

למרבה הצער, החיקוי הזה על פי רוב שטחי ביותר ומסתכם כאמור בצרכנות כפייתית וחלולה של מוצרים ושירותים שאין בהם צורך אמיתי (מלבד הרושם הרב שהם יוצרים על שאר העכברושים בכלוב).

המעמד הבינוני המדומה שואף לחקות את העשירים, אבל בדרך מחמיץ שתי תובנות יסודיות:

(1) כסף יכול לשמש כלי לייצור כסף נוסף (אם משתמשים בו כדי לרכוש נכסים מניבי הכנסה, במקום עוד מכונית או מעיל עור)

(2) החיים אינם מאבק אינסופי כנגד "המערכת", והפרט נושא במידה מסוימת של אחריות למצוקותיו ולכשלונותיו.

בעיני, מידת ההפנמה של התובנות הללו היא מדד טוב בהרבה מכל רמת הכנסה שרירותית כדי לעמוד על ההבדל שבין המעמד הבינוני המדומה לבין מעמד הבינוני האמיתי.

אי הפנמה של צמד התובנות הללו מביאה בהכרח לחיים נטולי ביטחון כלכלי. מעמד הביניים המדומה מתמודד עם חוסר הביטחון הזה כעניין שבשגרה – ובמידה רבה מתוך בחירה. ככלות הכל, המאבק היומיומי נותן לו לגיטימציה להתלונן, להפגין ולהאשים אחרים -את הבנקים המרושעים, את הממשלה הקפיטליסטית ואת בעלי ההון החמדנים.

מעמד הביניים האמיתי מעדיף להתנתק מחוסר הביטחון הכלכלי, ולא לאמץ אותו כדרך חיים. הוא חותר לשפר את מצבו, ולא להתבוסס במצב הקיים. הוא מעדיף את העתיד על פני ההווה, את החירות על פני הנוחות, את האיכות על פני הכמות, את השינוי על פני הקיבעון, את הייצור על פני הצריכה ואת החיסכון על פני הבזבזנות.

בדומה לבורגנות של שלהי המאה ה-19, המעמד הבינוני האמיתי מורכב מחוסכים, יזמים, משקיעים ובעלי נכסים מניבים כמו בתי עסק, נדל"ן וניירות ערך.  הם אינם תלויים באיש מלבד עצמם, ומכיוון שעושרם אינו תלוי באשראי צרכני או בנכסים שאינם באמת בבעלותם – הם חסינים הרבה יותר מפני זעזועים כלכליים.

בשונה ממעמד הביניים המדומה, מעמד הביניים האמיתי אינו ניצב בפני סכנת קריסה.

לא צריך להיות גאון כדי להצטרף לשורות המעמד הזה. הידע כבר מזמן אינו נעול במרתפי האצילים או במצודות הבורגנים.  הוא זמין ברשת לכל אדם סקרן ונחוש די הצורך. גם בבלוג הזה, בין היתר.