ההונאה הגדולה של התקשורת הכלכלית

תרשו לי לשחרר קצת קיטור.

אחרי שנים של צריכת מדיה כלכלית ישראלית, הייתי בטוחה שקיבת הברזל שלי תהיה מסוגלת לעכל ולפרק כל רעל פטאליסטי שייקרה בדרכה.

שרדתי את "רוצחי הפנסיה" עליהם סיפרה מירב ארלוזורוב, שהבטיחה לי פנסיה עלובה במקרה הטוב; את הסבריו הכובשים של שאול אמסטרדמסקי, ששכנע אותי שבעצם אין שום סיכוי שתהיה לי פנסיה; ואפילו את יללותיו מלאות הפאתוס של נדב איל, שהסביר שאינני אלא קורבן תמים של יוקר המחיה ושל הפרת ההסכם הבלתי כתוב בין המדינה לאזרחיה.

ועדיין, מנוסה ככל שאהיה, דבר לא הכין אותי לכוס התרעלה שהגיש עורך הדה מרקר במוצ"ש האחרון.

כשקראתי את "ההונאה הגדולה: דו"ח הפנסיה והורדת דמי הניהול לא יצילו אתכם מעוני",  אני מודה שחשתי עוויתות פיזיות של ממש. קילוחים רותחים של תבוסתנות, קורבנות וחוסר-אונים ניתכו מכל פסקה, מכל משפט, מכל אות, משל היו פרצי מוגלה הבוקעים ממורסה מנוקבת.

זה היה כמעט קשה מלהכיל.

כדי לחסוך מכם את הסבל, אנסה לסכם את התזה המרכזית של המאמר בכמה משפטים.

הכותב מלין על משבר הפנסיה הממשמש ובא. לשיטתו, הסכומים שרוב הציבור חסך לגיל הפרישה קטנים מכדי שיאפשרו לשמור על רמת החיים אליה התרגל. הבעיה היא לא דמי הניהול, ולא חוסר היכולת להבין את דו"ח הפנסיה – הבעיה היא שהישראלי הממוצע פשוט לא חוסך מספיק בהווה.

עד כאן – דעתו כדעתי.

מנקודה זו ואילך, העסק מידרדר. אתם מבינים, עורך דה מרקר מכיר בחשיבותו של החיסכון כפתרון למשבר הפנסיה – אולי אף עד כדי ייתורה המוחלט. אלא שהוא מפקפק בישימותו של הפתרון. ומדוע? ובכן, לשיטתו, "האזרח הטיפוסי אינו יכול – בגלל יוקר המחיה הגבוה בישראל."

הטיעון הנגזר מכאן פשוט ואלגנטי:

1. המדינה היא שיצרה את "יוקר המחיה".
2. מכיוון שכך, המדינה אחראית לכך שהישראלים אינם חוסכים לטווח ארוך.
3. המדינה מוכרחה לפצות את אזרחיה על ידי כך שתתערב באגרסיביות בשוק הפנסיה, תפרוס את חסותה על אזרחיה-פעוטותיה הבורים והתמימים, תניק אותם מעטיניה, תחסוך ותשקיע במקומם, ותמיר את אחריותם האישית ב"אחריות ממשלתית" — מהעריסה ועד לקבר. רק כך ניתן יהיה להגן על "האזרח הממוצע" מפני עוולות השוק החופשי והקפיטליזם הנורא, ולהבטיח שלא יחווה עוני בגיל זקנה.

פטאליזם רע, ופטאליזם רע מאד

לאורך השנים הצלחתי להבחין בשני זנים שונים של פטאליזם בתקשורת הכלכלית בישראל.

1. הזן הראשון רואה בפטאליזם אמצעי, או "כלי ספרותי", המשמש את העיתונאי כדי לרתום את הציבור לטובת חילול שינוי – על פי רוב כפיית שינוי מערכתי בגישת Top Down. ההרצאה של אמסטרדמסקי למשל מסתכמת בטענה שהפנסיה היא "בעיה קולקטיבית" ולכן מצריכה "פתרון קולקטיבי", כלומר – לחץ של הציבור על מקבלי ההחלטות. אני לא מסכימה עם הטענה הזו (*), אבל יכולה להבין שיש כאן אדם שמזהה בעיה ומציע דרך קונקרטית לפתור אותה.

2. הזן השני רואה בפטאליזם מטרה בפני עצמה. כלומר, מטרתו הסופית של המחבר, מעבר ליצירת מלכודת קליקים שתגדיל את הכנסתו, היא לשכנע את הקורא באפסותו המוחלטת מול איתני המערכת הכבירים, תוך דחיקתו לעבר אג'נדה פוליטית או כלכלית מסוימת. העיתונאי במקרה זה ימנע מלהציג פתרונות לבעיה, או שיתאר אותם בקווים כללים בלבד. מטרתו האמיתית היא להצית, לטפח ולהנציח את מנטליות הקורבן בקרב הקורא.

הכתבה לעיל משתייכת באופן מובהק לזן השני.

זהו מסמך שיווקי פר אקסלנס, המקדם את התפיסה שלבני אדם אין יכולת להשפיע על גורלם, שאחרים אשמים במצוקותיהם, ושהדרך היחידה להבטיח את עתידם היא להעביר את השליטה בחייהם לסמכות עליונה.

תכליתה המרכזית של הכתבה איננה לצלצל בפעמון או להעיר את הקורא לקראת משבר הפנסיה המתקרב.  אין בה שום קריאה אופרטיבית להגדלת החיסכון עצמאי, להישענות עצמית או לגילוי אחריות אישית.

לא – הכתבה עושה את ההיפך המוחלט. היא מצדיקה את התנהגותם הפזרנית וחסרת האחריות של הישראלים ורואה בה תוצאה בלתי נמנעת של מאפיינים מערכתיים שאינם בשליטתם.

כך, "יוקר המחיה" מוצג כתופעת טבע דטרמיניסטית הדוחקת את בזבזנותו של הפרט למקסימום כאילו היה בלוק בטון שהונח על דוושת הגז. אלא שבכך מיטשטשת משמעותו האמיתית של הביטוי:  תירוץ לא מתוחכם, המשמש להצדקת התנהגות כלכלית חסרת אחריות.

קונקרטית, אדם שאינו מעוניין לחסוך תמיד יוכל  לגייס את "יוקר המחיה" כדי לטעון שאינו מסוגל לחסוך.

הרי אם הכל יקר כל כך, אם אף אחד סביבי "לא יכול לחסוך", ואם התופעה הזו מקבלת עכשיו את חותמת הכשרות של עורך הדה-פאקינג-מארקר —  למה בכלל להתאמץ לעשות שינוי? במקום לקצץ, עדיף לי להתלונן, עד שהשינוי ייכפה מגבוה, אם בכלל.

אם לא די בכך, הכתבה מנציחה, באופן עקבי ושיטתי, את תחושת הקורבן של האזרח, ומגמדת אותו לדרגה של פעוט חסר אונים, שיש לפטור אותו מהאחריות לחסוך ולהשקיע את כספו או להקדיש מחשבה כלשהי לעתידו:

 "הרעיון הבסיסי שלפיו אזרח ממוצע מסוגל לחסוך לפנסיה במשך 40 שנה, גם במונחים של ניהול ההשקעה וגם במונחים של ניהול האחריות לשים מספיק כסף בצד, הוא פשוט בלתי־מציאותי."

כן, קראתם נכון. לפי עורך הדה מרקר, הרעיון המרכזי הנדון בבלוג שאתם קוראים כעת – להוציא פחות ממה שאתה מכניס ולהשקיע את ההפרש לטווח ארוך בתיק השקעות עצל — הוא לא משהו שהאזרח הממוצע מסוגל ללמוד, כל שכן ליישם ולעמוד בו בהצלחה לאורך זמן.

ההשתוממות הזו מובנת, שכן אם ה"אזרח הממוצע" יתואר כסוכן שינוי המסוגל להתנהל נכון מבחינה פיננסית,  הבסיס המוסרי להתערבות אגרסיבית של הממשלה בחייו יתרסק כמגדל קלפים.

מנטליות קורבן היא מאפיין אישיותי נרכש. מאמרים אכזריים מהסוג הזה משחקים תפקיד חשוב בפיתוחה, משום שהם מפמפמים לציבור את הרעיון

• שמישהו (הממשלה, הבנקים, הטייקונים) פגע בהם
• שהם, בתור ה"קורבן", אינם אשמים בכך שנפגעו
• ושבתור הצד הנפגע, הם זכאים הן לאהדה ציבורית והן לפיצוי קונקרטי מהצד הפוגע

למרבה הצער, אנשים לא רק קוראים כתבות כאלה, אלא גם מאמינים לכל מילה שלהן. באופן טבעי, אדם ששוקע בתעמולה הטובענית הזו מאבד בהדרגה את האמונה שיש לו שליטה או השפעה כלשהי על מצבו.

וכך, באמתלה של עליונות מוסרית וצדק חברתי, יוצרת התקשורת הישראלית במו ידיה מעמד של קורבנות-בעיני-עצמם, מוחלשים, מתוסכלים ותלותיים, שאינם רואים כל דרך אפקטיבית לשפר את מצבם זולת העמקת תלותם במדינה ובכוחות הפוליטים המבקשים לחזק אותה על חשבון האזרח.

לחסוך בשוטף? "בלתי אפשרי". ללמוד להשקיע? "זה לעשירים בלבד."  לתכנן לעתיד? "בשביל מה, המדינה תדאג לי".  לחקות אנשים שחיים בצמצום? "נראה לך, מה אני כלב?!" ומה עם משבר הפנסיה? "לה לה לה לה לא שומע".

מה שעורך הדה מרקר מחמיץ הוא שכשופכים כסף ציבורי על אנשים שאיבדו את הרצון לנווט את חייהם בכוחות עצמם, הבעיה לא נפתרת. היא רק מחריפה.

גם אם תממן לכל אזרח ישראלי פנסיה תקציבית על חשבון המדינה מגיל 45 ואילך, תגלה שרבים – רבים מאוד – עדיין יגיעו לגיל השלישי כשהם עניים מרודים.  לא יוקר המחיה הופך אנשים לעניים, וגם לא ה"הזנחה" הממשלתית — אלא השילוב הקטלני שבין תפיסת האזרח כקורבן, לבין הסלחנות הבלתי-נסבלת כלפי חוסר אחריות ברמת הפרט, המיוחס לגורמים מערכתיים.

לשילוב הזה, עורך יקר, אתה אחראי במידה לא מבוטלת.

תפסו פיקוד

אדם שמעוניין להבטיח את עתידו הכלכלי לא יתן לתירוצים כמו "כל כך יקר פה" או "המדינה זנחה אותי" לעמוד בדרכו. הוא יתעלם מאלה ששופכים עליו קיתונות של ייאוש ואומללות,לא ירים ידיים ולא ישליך יהבו על מדינת הבייביסטר שלחיקה מנסים לדחוק אותו.

במקום לאבד עשתונות נוכח המשבר הצפוי, הוא יתפוס פיקוד ויקחו אחריות על חייו. אחרי הכל, את ההחלטות הגורליות באמת, רק הוא מקבל.

הוא יבדוק, באופן מחושב ושכלתני, כיצד יוכל להפיק ערך מרבי מכל שקל שהוא מוציא, תוך הבחנה חדה בין מה שהוא צריך למה שהוא רוצה, בין מה שחשוב לו בהווה לבין מה שישרת אותו בעתיד.

את הון התועפות שיישאר בכיסו בעקבות ההתייעלות הרדיקאלית הזו הוא ישקיע באופן עצמאי, בעלות הנמוכה ביותר, בתיק השקעות שהולם את מטרותיו ארוכות הטווח. הוא יפעל כדי לחסוך ולהשקיע מגיל צעיר ככל הניתן, מתוך כוונה להאריך את המדרון בו יתגלגל כדור השלג הנצבר בחשבונו.

"גיל הפרישה" שלו לא יהיה 67. גיל הפרישה שלו יהיה נקודת הזמן בה תיק ההשקעות שלו יצמח לסכום הגדול פי 300 מהוצאתו החודשית הממוצעת. אם הוא מתחיל בגיל 30, מקצץ את הוצאות המחייה שלו באגרסיביות, חוסך ומשקיע את ההפרש באופן עקבי, בהחלט יתכן שיוכל לפרוש משוק העבודה בטרם ימלאו לו 40.

הוא  לא מוטרד מ"ירידה ברמת החיים לאחר גיל הפרישה". הוא מוריד מיוזמתו את רמת החיים שלו עוד לפני הפרישה – מסלק את הסרח העודף שמנפחים אותה, ומחליף אותם באיכות חיים – פועל יוצא של זמן פנוי, כסף פנוי, וחופש מלחצי המעגל הצרכנו-קרייריסטי.

זו לא אשליה ולא פנטזיה.

אני עשיתי את זה. מאות ישראלים שהושפעו מהאתר הזה ומתכתבים איתי עושים זאת בעצמם.

הם חוסכים ומשקיעים עשרות אחוזים מהכנסתם מדי חודש מתוך בחירה. הם עושים זאת למען עתידם. הם עושים זאת משום שהם רוצים להיות אדונים לעצמם. הם עושים זאת כי הם בני אנוש בוגרים, מפותחים, אינטליגנטיים, הישגיים, יצירתיים, מיומנים ובעלי תושיה — לא גוזלי ציפורים שממתינים בקן לאמא-מדינה שתקיא חרקים לעוסים למקורותיהם.

<סוף קיטור>

(*) הפנסיה לדעתי היא בעיה פרטית קלאסית שיש לפתור בגישת Bottom Up. כלומר, כל אדם נדרש להקטין את הוצאותיו השוטפות, לחסוך ולהשקיע במשך מספר שנים את רוב הכנסתו השוטפת כך שיוכל לגלות אדישות מוחלטת לתרחיש שבו פצצת הפנסיה תתפוצץ.