וואו, מה נסגר.
בסך הכל לקחתי הפסקה קצרה מהבלוג כדי לצלוח את בחינות אמצע השנה.
רוב הקוראים התאזרו יפה בסבלנות, אך לאדון שוק, כך נדמה, היו תכניות אחרות. הוא העדיף לנצל את השבועות האחרונים כדי להמשיך ביתר שאת את מסע הפרכוסים העצבני שהוא מנהל מאז הקיץ האחרון.
זהו פוסט אורח מאת גולש הפורום יעקב (FIYaacov), משקיע ישראלי-אמריקאי, שהסכים לחלוק כמה מתובנותיו על מצבם הייחודי של ישראלים בעלי אזרחות אמריקאית המעוניינים להשקיע בבורסה.
הזהות המעמדית שלי מורכבת. במונחי הכנסות, משך רוב חיי השתייכתי למעמד הבינוני, ועד היום סגנון החיים שלי, כלפי חוץ, הוא של אשת המעמד הבינוני. במונחי הוצאות נטו, לעומת זאת, רמת החיים שלי קרובה הרבה יותר לזו של המעמד הנמוך: הלמ"ס, ביטוח לאומי, ומכוני "מחקר" כמו "מרכז אדווה", מניחים שמכיוון שאני מבזבזת (משמעותית) פחות מרוב האנשים, חזקה עלי שאין לי כסף — ולכן אני עניה...
השווקים ירדו בחדות בשבוע שעבר, וחזרו פחות-או-יותר לרמות שאפיינו את ה"משבר" האחרון באוגוסט. המסחר עצבני ותנודתי, אי הוודאות גדולה, והביזפורטלים למיניהם שבים ומצפים את כותרות ה"פאניקה" בלקה בגוון ארגמן בוהק.
בשנת 1883 ניצב הקאנצלר של הרייך הגרמני השני, אוטו פון ביסמרק, בפני בעיה קשה. הכוח הפוליטי החדש באירופה – המרקסיזם – קרא תיגר על הסדר הקיים, תוך שהוא מתנחל בלבבות אזרחי הרייך בליווי הבטחות מרחיקות לכת לשיוויון מעמדי ולצדק סוציאלי. ביסמרק, מטבע הדברים, ראה בכך איום ישיר על יציבות שלטונו. כדי למנוע מבני עמו ללכת שבי אחר הפיתויים שהציעו דוברי "האנושות המקדמת", בחר להקדים תרופה למכה, ולהכריז...
נותר לי חוב קטן מהשנה הקודמת, והוא סיכום ביצועיו השנתיים של "שוקולד מריר", הלא הוא תיק הבית של הבלוג.
קשה לו, למשקיע הפסיבי, כשהוא קורא את פרויקט "המלצות 2016" של כלכליסט.
כמדי שנה, העיתון פונה לבנקים ולבתי ההשקעות הגדולים בישראל ומבקש מכל אחד מהם לבחור 5 מניות מומלצות להשקעה בשנת 2016, לא לפני שהוא בוחן את התשואה שהניבה החמישיה שבחרו בשנה החולפת.
התוצאות, יש לומר, מרשימות למדי.
בזמן האחרון אני מוצאת את עצמי קוראת המון על נוירופלסטיקה, מוטיבציה ועל קשרי הגומלין ביניהן.
אחד הנושאים המרתקים בתחום זה הוא הקשר בין הצבת מטרות לרמת הדופאמין במוח – אותו מוליך עצבי שאחראי בין היתר על מצב הרוח ותחושות ההנאה והסיפוק שלנו.
