avik
משתמש סולידי
- הצטרף ב
- 1/2/17
- הודעות
- 33
- דירוג
- 52
אני שואל שאלה קצת מוזרה, מין שאלת מטא, ואני מקווה שתבינו אותי.
אומנם אני קורא את הסולידית לפחות 4 שנים (כיום בן 23) אבל בתור בוגר חינוך פנימייתי בציונות הדתית, הגישה הסולידית ממש לא זרה לי. גדלתי בבית שהוא אומנם אמיד אבל כל חברי היו ממעמד בינוני-נמוך והרוח הכללית הייתה לחסוך ולהשיג יותר בפחות. כל הטריקים שטיקים שיש כאן לחיסכון הכרתי כבר שם בפנימיה, וכמובן שעל מסעדות ובילויים אין על מה לדבר. השיחות בחבר'ה היו על איפה קונים את הסנדלים הכי זולות ואיך ההוא הוציא הכי קצת בטיול של שבועיים בצפון ובוא נקנה ביחד שלושים סוודרים ונמכור לכל השכבה וככה נחסוך כולם עשרים שקל. וכאלה.
המשכתי למסלול שגם הוא לא מפנק במיוחד ברמה הגשמית (ישיבה, סיירת חי"ר וכו'). ואכן במהלך השנים אני חושב שפיתחתי חסינות מסוימת לכל תנאי (לא תנאי שבי, אלא מעבר למינימום של קלוריות, מים ושינה) לא כ"כ משנה איך. (תיאורטית) אני יכול לישון על מרצפות שיש ויכול לאכול שבועיים קינואה וטונה וטחינה בלבד, לשתות רק מים, ללבוש בגדים פשוטים, לבדר את עצמי עם ספרים פודקאסטים ואינטרנט. כל דבר מעבר לזה הוא פינוק, ומבחינתי הגעתי אל האושר המיוחל. אני באמת לא דורש הרבה לתפעול.
לכאורה, הכול מעולה. הגעתי אל המנוחה והנחלה! הצלחתי. לא נותר לי אלא לקרוע את התחת בעשר השנים הקרובות, לחסוך 300 משכורות ולצאת לחופשי. מקסים.
אבל. אני מרגיש שהחסינות שפיתחתי הפכה לקצת מוגזמת מידי. ואני מרגיש שהיא נגסה ביכולת שלי להנות מדברים. הדוגמה הקונקרטית ביותר היא שאני רואה סביבי אנשים כמהים לזוגיות ומבזבזים משאבים לרוב על הדבר הזה (כסף, זמן, אנרגיות נפשיות) בעוד שאני די אדיש לדבר הזה. אני לא א-מיני או מודחק והיו לי קשרים בעבר, אבל הסולידיות הזו, שמושרשת בי כ"כ עמוק - של להסתדר עם מה שיש ולשמוח בזה, איכשהו (אני חושב) ייתרה מבחינתי את הצורך הזה.
וזה מגיע גם לדברים אחרים - הנאה מתרבות - ספרים, מוזיקה, קולנוע. יחס לטיולים (בארץ ובחו"ל).
עוד דוגמה - היכולת להנות מאוכל (!). אם אני מגיע למסעדה אני כ"כ אדיש וממש לא אכפת לי מה יוגש, העיקר שישביע ויהיה סביר. ואנשים אחרים מתפלספים משך דקות ארוכות על התפריט, ונכנסים לתוך ניואנסים ארוכים ומפותלים, ולי זה כ"כ לא משנה. וכן על זה הדרך בכל שאר התחומים.
בתור פטריוט של מו"ר הסולידית, אני מבין את הרעיון של לעשות "אופטימזציה להנאה" ולהצליח להנות יותר בפחות משאבים, אבל בהסתכלות מלמעלה אני רואה שכל מי שסביבי מגיע לטווח הנאה שאני לא מגיע אליו. ואולי זה חבל, ואני מפספס? אולי אני צריך לגדל את שריר ההנאה מחדש?
וכמובן שאני לא רוצה ליפול לבור צרכניסטי ומרדפים ומותרות ולצרוך רק כי כולם סביבי עושים את זה גם, אבל גם ברור שיש אנשים בעולם שנהנים מפחות ממה שהם יכולים, וזה חבל. ואני קצת מפחד שאני כזה. לא ברמת הFOMO אלא ברמה המהותית.
ממה שאני רואה כאן, הגיל הקלאסי של הסולידית שהצליחו בסולידיותם הוא 35-60, כלומר חייתם איזשהו סגנון חיים מסוים, אחר, ואז קרה השינוי ובום ---> פיכחון. אולי אני מעולם לא גידלתי שריר שאתם הייתם אתו מאז ומתמיד, ונשארתם אתו גם אחרי שהפכתם סולידיים?
מקווה שהובנתי
לייעוצכם אודה
אומנם אני קורא את הסולידית לפחות 4 שנים (כיום בן 23) אבל בתור בוגר חינוך פנימייתי בציונות הדתית, הגישה הסולידית ממש לא זרה לי. גדלתי בבית שהוא אומנם אמיד אבל כל חברי היו ממעמד בינוני-נמוך והרוח הכללית הייתה לחסוך ולהשיג יותר בפחות. כל הטריקים שטיקים שיש כאן לחיסכון הכרתי כבר שם בפנימיה, וכמובן שעל מסעדות ובילויים אין על מה לדבר. השיחות בחבר'ה היו על איפה קונים את הסנדלים הכי זולות ואיך ההוא הוציא הכי קצת בטיול של שבועיים בצפון ובוא נקנה ביחד שלושים סוודרים ונמכור לכל השכבה וככה נחסוך כולם עשרים שקל. וכאלה.
המשכתי למסלול שגם הוא לא מפנק במיוחד ברמה הגשמית (ישיבה, סיירת חי"ר וכו'). ואכן במהלך השנים אני חושב שפיתחתי חסינות מסוימת לכל תנאי (לא תנאי שבי, אלא מעבר למינימום של קלוריות, מים ושינה) לא כ"כ משנה איך. (תיאורטית) אני יכול לישון על מרצפות שיש ויכול לאכול שבועיים קינואה וטונה וטחינה בלבד, לשתות רק מים, ללבוש בגדים פשוטים, לבדר את עצמי עם ספרים פודקאסטים ואינטרנט. כל דבר מעבר לזה הוא פינוק, ומבחינתי הגעתי אל האושר המיוחל. אני באמת לא דורש הרבה לתפעול.
לכאורה, הכול מעולה. הגעתי אל המנוחה והנחלה! הצלחתי. לא נותר לי אלא לקרוע את התחת בעשר השנים הקרובות, לחסוך 300 משכורות ולצאת לחופשי. מקסים.
אבל. אני מרגיש שהחסינות שפיתחתי הפכה לקצת מוגזמת מידי. ואני מרגיש שהיא נגסה ביכולת שלי להנות מדברים. הדוגמה הקונקרטית ביותר היא שאני רואה סביבי אנשים כמהים לזוגיות ומבזבזים משאבים לרוב על הדבר הזה (כסף, זמן, אנרגיות נפשיות) בעוד שאני די אדיש לדבר הזה. אני לא א-מיני או מודחק והיו לי קשרים בעבר, אבל הסולידיות הזו, שמושרשת בי כ"כ עמוק - של להסתדר עם מה שיש ולשמוח בזה, איכשהו (אני חושב) ייתרה מבחינתי את הצורך הזה.
וזה מגיע גם לדברים אחרים - הנאה מתרבות - ספרים, מוזיקה, קולנוע. יחס לטיולים (בארץ ובחו"ל).
עוד דוגמה - היכולת להנות מאוכל (!). אם אני מגיע למסעדה אני כ"כ אדיש וממש לא אכפת לי מה יוגש, העיקר שישביע ויהיה סביר. ואנשים אחרים מתפלספים משך דקות ארוכות על התפריט, ונכנסים לתוך ניואנסים ארוכים ומפותלים, ולי זה כ"כ לא משנה. וכן על זה הדרך בכל שאר התחומים.
בתור פטריוט של מו"ר הסולידית, אני מבין את הרעיון של לעשות "אופטימזציה להנאה" ולהצליח להנות יותר בפחות משאבים, אבל בהסתכלות מלמעלה אני רואה שכל מי שסביבי מגיע לטווח הנאה שאני לא מגיע אליו. ואולי זה חבל, ואני מפספס? אולי אני צריך לגדל את שריר ההנאה מחדש?
וכמובן שאני לא רוצה ליפול לבור צרכניסטי ומרדפים ומותרות ולצרוך רק כי כולם סביבי עושים את זה גם, אבל גם ברור שיש אנשים בעולם שנהנים מפחות ממה שהם יכולים, וזה חבל. ואני קצת מפחד שאני כזה. לא ברמת הFOMO אלא ברמה המהותית.
ממה שאני רואה כאן, הגיל הקלאסי של הסולידית שהצליחו בסולידיותם הוא 35-60, כלומר חייתם איזשהו סגנון חיים מסוים, אחר, ואז קרה השינוי ובום ---> פיכחון. אולי אני מעולם לא גידלתי שריר שאתם הייתם אתו מאז ומתמיד, ונשארתם אתו גם אחרי שהפכתם סולידיים?
מקווה שהובנתי
לייעוצכם אודה
