וזה הרגע הנה באה השעה...
לפני שבוע הגשתי למנהל שלי את מכתב ההתפטרות.
וכמה שחיכיתי לרגע הזה...
עשר שנים של עבודה בעצימות גבוהה בהייטק.
עשר שנים של אקסלים, מחשבונים, קריאת בלוגים, השקעות ותכנוני מס.
עשר שנים של סולידיות, ואורך רוח.
עשר שנים של להצדיק את דרכי לאנשים עם מבט ספק מתרשם ספק מתנשא.
תגידו, מה אתם לא מבינים? הרי מספרים לא משקרים! בסופו של דבר החיים הם משחק של ניהול סיכונים, ואני הרי פיצחתי את השיטה.
והנה עכשיו נגמר הפרק הזה, בגיל 36. בבת אחת, באמצעות מכתב קצר.
אבל עם כל ההכנה המנטלית שקדמה לכך, באמת שהופתעתי מכמה שהיה קשה לי לשלוח את המכתב הזה.
זה ממש לא הרגיש כמו "F### You Note" כמו שציפיתי.
יותר משהו בסגנון "היד רעדה", מהול בעצבות נוסטלגית (כי בכל זאת נגמר פרק בחיים).
ומה אם אני עושה טעות?
ומה אם השווקים רק יתרסקו בשנים הקרובות?
ומה אם לא אצליח להגדיר את עצמי ללא עבודה כשכיר?
ובכלל, מה כל כך רע לי בלעבוד עוד קצת? רק עוד שנה, גג שנתיים... הרי עוד כסף בטח לא יזיק, ויהיה נחמד להוריד עוד את אחוז המשיכה השנתי הצפוי.
ממש הרגשתי איך כל הביטחון הרב שהיה לי נגוז לחלוטין ברגע אחד, והייתי צריך לבנות אותו כמעט מאפס, לאט לאט, בצורה מתודית וקרה.
כמובן שאלה ששיתפתי אותם במחשבותיי לא בדיוק עודדו אותי...
"אתה צעיר מידי בשביל לא לעבוד", אמר לי אחד שאני מעריך את דעתו.
"אתה סתם עובר משבר,תחכה קצת בשביל לראות מה אתה באמת רוצה", אמר לי אחר.
"איזה אמיץ אתה",
"יש לך כבר תוכניות אחרות?",
"ובכלל, מי המשוגע שעוזב עבודה בזמן קורונה?!".
בסוף התגברתי על הפחד והלכתי על זה, על פי התוכנית.
אם אתחרט או לא, רק ימים יגידו. לפחות נכון לעכשיו אני נרגש לקראת הפרק הבא.
ולאחרים שעדיין במירוץ אגיד, שכמו שיש אתגרים בפרק הראשון ואתגרים בפרק שאחריו...
אז מסתבר שגם במעבר ביניהם יש קשיים.
וגם אליהם צריך להתכונן.
לפני שבוע הגשתי למנהל שלי את מכתב ההתפטרות.
וכמה שחיכיתי לרגע הזה...
עשר שנים של עבודה בעצימות גבוהה בהייטק.
עשר שנים של אקסלים, מחשבונים, קריאת בלוגים, השקעות ותכנוני מס.
עשר שנים של סולידיות, ואורך רוח.
עשר שנים של להצדיק את דרכי לאנשים עם מבט ספק מתרשם ספק מתנשא.
תגידו, מה אתם לא מבינים? הרי מספרים לא משקרים! בסופו של דבר החיים הם משחק של ניהול סיכונים, ואני הרי פיצחתי את השיטה.
והנה עכשיו נגמר הפרק הזה, בגיל 36. בבת אחת, באמצעות מכתב קצר.
אבל עם כל ההכנה המנטלית שקדמה לכך, באמת שהופתעתי מכמה שהיה קשה לי לשלוח את המכתב הזה.
זה ממש לא הרגיש כמו "F### You Note" כמו שציפיתי.
יותר משהו בסגנון "היד רעדה", מהול בעצבות נוסטלגית (כי בכל זאת נגמר פרק בחיים).
ומה אם אני עושה טעות?
ומה אם השווקים רק יתרסקו בשנים הקרובות?
ומה אם לא אצליח להגדיר את עצמי ללא עבודה כשכיר?
ובכלל, מה כל כך רע לי בלעבוד עוד קצת? רק עוד שנה, גג שנתיים... הרי עוד כסף בטח לא יזיק, ויהיה נחמד להוריד עוד את אחוז המשיכה השנתי הצפוי.
ממש הרגשתי איך כל הביטחון הרב שהיה לי נגוז לחלוטין ברגע אחד, והייתי צריך לבנות אותו כמעט מאפס, לאט לאט, בצורה מתודית וקרה.
כמובן שאלה ששיתפתי אותם במחשבותיי לא בדיוק עודדו אותי...
"אתה צעיר מידי בשביל לא לעבוד", אמר לי אחד שאני מעריך את דעתו.
"אתה סתם עובר משבר,תחכה קצת בשביל לראות מה אתה באמת רוצה", אמר לי אחר.
"איזה אמיץ אתה",
"יש לך כבר תוכניות אחרות?",
"ובכלל, מי המשוגע שעוזב עבודה בזמן קורונה?!".
בסוף התגברתי על הפחד והלכתי על זה, על פי התוכנית.
אם אתחרט או לא, רק ימים יגידו. לפחות נכון לעכשיו אני נרגש לקראת הפרק הבא.
ולאחרים שעדיין במירוץ אגיד, שכמו שיש אתגרים בפרק הראשון ואתגרים בפרק שאחריו...
אז מסתבר שגם במעבר ביניהם יש קשיים.
וגם אליהם צריך להתכונן.
