לפני כמה ימים הייתה כתבה בטלויזיה על אייל גולן.
במהלכה סופר על בן טיפוחו, ילד שגדל בעוני בשכונת מצוקה ונהיה כוכב.
היה שם קטע שאמר "החלום שלו לנהוג במרצדס, תן לו לנהוג"
עכשיו אני ישבתי והתחלתי לדמיין איך היה לשבת בתוך מרצדס, ותכלס לא הרגשתי כלום.
לא בגלל שזה שטחי, אלא פשוט חלול.
זה גרם לי לתהות כמה קל לבלבל בין ריגוש/היי ואופוריה. עד כמה באמת אדם אשר שמח בחלקו זו לא סתם קלישאה.
הרדיפה הזו אחרי עוד ועוד כשכבר יש הכל, היא מתישה. אני לא מדברת על עלובה כי זה נטו חוסר מודעות לתחושת הריקנות העצמית.
במהלכה סופר על בן טיפוחו, ילד שגדל בעוני בשכונת מצוקה ונהיה כוכב.
היה שם קטע שאמר "החלום שלו לנהוג במרצדס, תן לו לנהוג"
עכשיו אני ישבתי והתחלתי לדמיין איך היה לשבת בתוך מרצדס, ותכלס לא הרגשתי כלום.
לא בגלל שזה שטחי, אלא פשוט חלול.
זה גרם לי לתהות כמה קל לבלבל בין ריגוש/היי ואופוריה. עד כמה באמת אדם אשר שמח בחלקו זו לא סתם קלישאה.
הרדיפה הזו אחרי עוד ועוד כשכבר יש הכל, היא מתישה. אני לא מדברת על עלובה כי זה נטו חוסר מודעות לתחושת הריקנות העצמית.
