אתה מסתכל על זה לא נכון.
יש לי חופש בחירה - פשוט התוצאה לא תלויה בי
גם עצם הקיום של חופש הבחירה במקרה הספציפי שלך, לא תלוי בך. והוא לא זמין לאחרים.
כמו שיש אנשים כמו ויקטור פראנקל שמסוגלים אפילו את זוועות השואה לשייך לאיזשהו סיפור קוהרנטי, גדול יותר מהם, שסופו חיובי, יש גם אנשים שיכולים לשייך גן-עדן עלי אדמות, עושר כלכלי וחיים מושלמים, לעוול וייסורים. אשליית הבחירה או הצימוד החיובי שמשייכים לה היא בסה"כ תוצאה של הבדלים בגנים או בחינוך או בכמה סינפסות במוח.
אין שום דבר משמעותי או מיוחד בפריווילגים שהתברכו ביכולת לעבוד על עצמם/להשלות את עצמם (מעשה שמסייע להם לשרוד), ובין אנשים חסרי מזל שקוללו ביכולת לקחת כל דבר טוב ולהתייסר עליו. מדובר בסה"כ בתכונות ונטיות של אנשים שבמקרה סוג אחד מספק יתרון על פני סוג אחר, זה לא אומר שהוא לגיטימי או שצריך לייחס לו משהו מיוחד. זה כמו שיופי או IQ גבוה מספקים יתרונות מסוימים, ורובנו בשלב כלשהו בבגרות כבר מורידים הילוך מהמרדף אחרי היופי או החוכמה ופשוט חיים את החיים ומקבלים את המגרעות שלנו.
השורה התחתונה היא, שאין שום קשר בין חופש הבחירה לקפוץ מהחלון ולנופף בידיים לבין חופש הבחירה כיצד להתייחס לזוועות השואה. כנראה שמדובר בשני שבילים נפרדים במוח. שביל אחד נוצר כנראה עקב הפרעת נפש/תפיסת מציאות לקויה וכדומה (לא תלוי בנו רוב הזמן), בעוד השביל השני נוצר בגלל משתנים שלא תלויים בנו שבדיעבד פשוט מתגלים כחיוביים (כמו חינוך טוב,
גנים אופטימיים, סינפסות במוח שנוצרו עקב מאורעות חיים שלא אנחנו ייצרנו אותם וכן הלאה).
תדמיין את האתגר שאדם רגיל ומתפקד היה צריך לחוות את השואה ולפרש אותה בראשו, ואת האתגר של אדם שסובל מחרדות קשות מאוד ומאובחנות וצריך בנוסף לחוות גם את זוועות השואה. האחד מעט יותר "פנוי" מבחינה פסיכולוגית לנתח את המתרחש בעין מפוקחת ובשפיות נפשית, בעוד השני עמוס לחלוטין וחש overwhelm מבחינה מחשבתית ולא פנוי לעבד את הסיטואציה ולבנות לעצמו סיפור קוהרנטי שיסייע לו לשרוד אחרי שהשואה תיגמר.
מה לזה ולבחירה לנופף בידיים ולהרגיש סופר-מן?
