תוצאות החיפוש

ביום שבו ה AI יפנה אלי ויגיד שהוא לא מרוצה מהדרך שבה התנהג אתמול כי היה לו יום רע... כי הוא מתוסכל כי הוא לא מוצא שום ייעוד ומטרה בגללה שווה להמשיך להיות מחובר לחשמל... וכי אף אחד לא מבין אותו והוא בודד... אני אתחיל לדאוג

בדיוק מה שאמרו לבחור הנחמד שחזר למערה לספר מה הוא ראה. קבל מתנה https://he.wiktionary.org/wiki/%D7%90%D7%93_%D7%94%D7%95%D7%9E%D7%99%D7%A0%D7%9D

האמת שכן, שקט ושלווה, חברותא ואהבה

אין את מי להבעיר, שוק קטן, שבוי, עם חסמים רגולטורים של פקידים שיום אחר כך עובדים אצל מי שאמורים לפקח עליהם. קומבינה על קומבינה על קומבינה. את מי תבעיר ? כולם במשחק. ואם יש אנרגיה להבעיר, למה לא פשוט להשקיע אותה בגינת ירק ונדנדה לילדים במקום אחר ? המליצו פה לעבור עיר, לעבור להורים...וכו וכו...

לעבור למקום שבו היתרונות שיש לך (הון, ידע, חוש יזמי, אנרגיה ורעב להצלחה) בעלי סיכוי גדול יותר להצלחה. כמו שאתה מגדיר הצלחה.

לא מרגישה שיש קונספירציות, רואה את החברים שנשארו ואורח החיים שלהם. שלווה ורוגע, השלמה ותודה עם הקיים זה לא בדיוק הנרטיב המוביל לצערי מה שנקרא כאן אגרסיביות הוא נסיון שלא יצליח לעורר, הנובע מהייאוש לראות את האנשים האהובים שנשארו מאחור טובעים ולא מבינים למה. רק אהבה יום נפלא

מצטערת אם זה נוגע בנקודה רגישה. זה בכלל לא משנה אם זה בסדר או לא איך אני מסתכלת, זה עדיין לא משנה את העובדות שציינתי. זה נוגע לא רק לישראל, אבל בישראל יש נקודות קיצון, שרק לכשיוצאים החוצה לכמה שנים, נושמים רגע ומתבוננים במסע הקצר הזה שקיבלנו במתנה, מבינים כמה בזבוז של זמן, אנרגיה ומשאבים הולכים...

קצת פחות אגרסיבית מאחוז המס, ימי המילואים, מחירי הדיור, מחירי המשכנתא, מחירי המזון, העובדה שהילדים יודעים מה זה ממ"ד, יום הזכרון, הפקקים בדרך לעבודה, מחירי הטיסות פנימה והחוצה, מס הערך המוסף, שלא לדבר על כשרות, פינוי בינוי, חוק הקניין, שטח חקלאי ללא אפשרות להניח קראוון לחודשיים להרגע, כיתות...

ישראל היא בית כלא. מי שעומד בכניסה עם המפתח מחליט על כל האסירים. מה יאכלו. מה לא יאכלו. מה לובשים. מה לא לובשים. מה תקני. מה לא תקני. אין גבולות פתוחים. אין נכנס ואין יוצא בלי לעבור תחת עינו של השומר. בלי לדווח, להלשין, לחשוש כל הזמן מכל מי שסביב. והשומר רעב, חמדן ופחדן. האסירים חכמים, מחליפים...

אתה נשמע בחור נחמד, וניסיתי לא להגיב בציניות, עניין ההורים בכלל לא קשור לשיחה, אבל אין לי מושג איך אפשר לחיות ככה. חשבון משותף רק כשיהיה ילד ? ועד אז אתה מזמין במסעדה או היא ? ואם היא נהיית בולמית וטוחנת סטקים של 300 ש"ח ואתה טבעוני שמתרגש מחסה וצנון ? מה עושים עם החשבון ? והטיפ ? אתם משתפים מה...

הנה התשובה, גם ההורים שלך וגם שלה חתמו על הפרדה רכושית מלאה...

אני רק שאלה, את עוצמת הזכרונות שיש מהתקופה ההיא, נראה לכם שתהיה גם מהתקופה הזאת ?

מה למדתם ?

אתה יכול, גם להיות סטודנט שוב וגם רווק :)

חד משמעית. הדיון הוא, מתי הדאגה לעתיד הופכת להיות כל החיים עצמם, בלי להגיע אל העתיד הזה לעולם :)

חזרה להתחלה ברשותכם, הפוסט הראשון דיבר על "צברנו מספיק" וגם התייחס ל "גיל הפנסיה", מושג שהמציאו סוחרי העבדים ליום בו הם מסכימים לשחרר לחופשי בקצבה, עבור 40 השנים של קציר ודמע. כל מה שניסיתי להדגים הוא כי הפרישה, החופש, הורדת ההילוך (אף אחת לא יושבת כל היום בבריכה ושותה מרגריטות, זה משעמם רצח)...

האזורים הכחולים, סידרה בנטפליקס (נו שויין) על אזורים בהם ישנו ריכוז גבוה של אנשים החיים מעל גיל 100. המתכון לחיים ארוכים: תנועה טבעית: שילוב תנועה ביומיום (הליכה, גינון, מדרגות) במקום אימונים מפרכים בחדר כושר. תזונה מהצומח ומידתיות: תפריט שמבוסס בעיקרו על קטניות וירקות, אכילה עד ל-80% שובע (לא...

הכוונה היתה לאחר הפרישה. מה התזרים שיש לי, מזה אני חיה. בסוף זה תמיד נגמר בפסיכולוגיה והנפש, מה שמספיק לאחד, לא מספיק לאחר, מה שמשמח אחת, לא משמח אחרת. עשיר הוא מי שיש לו יותר ממה שהוא צריך. עני הוא מי שחי בחוסר. המספרים לא משנים. ברגע שהבנתי שאני בשפע, שכל ה"נייס טו האב" זה טריק של סוחרים...

חזרתם ???

התייעצתי עם כל המומחים הגדולים בעולם, הן החיים והן בהיסטוריה, כולם סיכמו את כל התורה בפשטות: התזרים החודשי שלי הוא X, לכן אני חי ברמת חיים של X-10%. מעבר לזה, בטווח של 50 שנה אל תשכח לשקלל את כל מה שאין לך יכולת לשקלל היום... מאהבת, גירושין, עוד שני ילדים, מעבר לאלסקה להגשים חלום כדייג, פרישה...