את "הכלכלה האמיתית" אין ממש צורך להציג. עם  קרוב ל-800 פוסטים, מיליוני צפיות במאמרים וכמעט 10,000 אוהדים בפייסבוק, זהו ללא ספק הבלוג הכלכלי העצמאי הגדול והמשפיע בישראל.

סוד ההצלחה של האתר אינו שונה בהרבה מסוד הצלחתה של תקשורת המיינסטרים:  בשני המקרים הרייטינג נובע מתשוקתו האובססיבית של הקורא הישראלי למצוא מישהו שיזדהה עם התחושה שהמערכת דופקת אותו, עושקת אותו ומתעללת בו על לא עוול בכפו.

אלא שבניגוד לתקשורת המיינסטרים, שנוטה לייחס את מצוקותיו הכלכליות של הפרט למגוון גורמים מערכתיים (בהתאם לאג'נדה המשתנה של העורך),  "הכלכלה האמיתית" מייחס אותן לגורם אחד ויחיד, תוך שהוא משלב טוויסט קונספירטיבי מסקרן.

האתר מתיימר "לפזר את הדיסאינפורמציה" ולחשוף את קוראיו ל"אמת" בדבר הקשר הכלכלי שנקשר נגדם, באופן סדור ושיטתי, והוסתר מהם במשך עשרות שנים על ידי בעלי אינטרס;  הקשר הזה, כך נטען, הוא הבסיס לכל תחלואיו הכלכליים של המשק, במיקרו ובמאקרו, ברמת הפרט והמדינה.

ומהו אותו קשר מסתורי, ישאל הקורא הסקרן?

ובכן, בראיית "הכלכלה האמיתית",  שורש כל רע הוא השיטה הבנקאית המכונה "בנקאות ברזרבה חלקית". בתמצית, הכוונה לשיטה המאפשרת לבנקים לשמור רק חלק קטן מהכסף שמופקד אצלם כרזרבה (מזומן), ואת כל שאר הכסף – להלוות לאחרים.

התוצאה היא שבכל פעם שהבנק נותן הלוואה הוא מייצר למעשה כסף חדש, יש מאין.

הטענה הנגזרת מכאן היא שהמערכת הכלכלית העולמית אינה אלא הונאת פירמידה ענקית, בועה מלאת אוויר חם, המבוססת כל כולה על חובות, הלוואות, וכסף חדש, מלאכותי, שלא עומד מאחוריו דבר. הצמיחה הכלכלית – כפי שבא לידי ביטוי גם בשוק ההון – היא לא יותר מאחיזת עיניים אחת ענקית, שמסתירה את העובדה שהכסף נוצר מחוב.

אם להאמין ל"כלכלה האמיתית", כולנו יושבים על פצצה היפר-אינפלציונית מתקתקת. וזה לא שאנחנו נהנים מההמתנה: תרבות הצריכה, השיעבוד לעבודה, יוקר המחיה, הפערים החברתיים, בועת הנדל"ן – הם כולם, בבסיסם, תוצרי לוואי של אשראי זול, שמעודד אנשים ליטול עוד חובות, שמביא את הבנקים לייצר עוד כסף יש מאין, שתורם להיווצרות היפר-אינפלציה, וחוזר חלילה.

ומה הפתרון שמציעים בכלכלה האמיתית כדי להתמודד עם המשבר האטומי הזה?

 פשוט: לאסור בחוק את שיטת הבנקאות ברזרבה חלקית. להפקיע מהבנקים את "הרישיון לייצר כסף", ובמקום זה להקים רשות ממשלתית שתהיה אחראית על ייצור הכסף במשק. במקביל ממליצים לנו להשתמש במטבעות אלטרנטיביים (ע"ע ביטקוין) ולהתנתק ככל האפשר מהשימוש בכסף פיאט ובמערכת הבנקאית הקיימת.

אז איפה הבעיה?

1. הבעיה המאקרו כלכלית

ההנחה הבסיסית של "הכלכלה האמיתית" נכונה — בנקאות ברזרבה חלקית אכן גורמת לחוסר יציבות כלכלית, הנובעת בחלקה מהאשליה שיש די חסכונות המגבים את ההלוואות שהבנק נותנים, כשבפועל זה לא המצב. התוצאה היא צמיחה כלכלית שאיננה בת קיימא, ובועות אשראי שעלולות להתפוצץ להסתיים במיתון.

הדרך האידיאלית לפתור את הבעיות הנובעות משיטת הרזרבה החלקית היא למנוע סיוע ממשלתי לבנקים שנוהגים כך, ופשוט לאפשר להם לקרוס במשבר הבא.

ב"כלכלה האמיתית", לעומת זאת, סבורים שהפיתרון ההולם הוא ליצור "רשות מוניטרית עצמאית תפקח על כמות הכסף על-פי משוואה שתאזן גידול אוכלוסיה וצרכים נוספים ותאפשר רווחה כלכלית לכולם."

בקיצור, בירוקרטיה ממשלתית כחלופה לשוק החופשי. זה תמיד רעיון טוב, לא?

האמת היא שגם המונופול הממשלתי המסור, הנבון והאובייקטיבי ביותר לא יכול לצפות את הביקוש הציבורי לכסף. איך תקבע אותה רשות מי במשק זקוק לכסף, וכמה? ואיך הכסף החדש בכלל יגיע ליעדו? לא ברור.

מה שכן ברור הוא שהחלטה קיצונית מהסוג הזה תקנה למדינה השפעה אדירה על רמות המחירים, על הקצאת המשאבים ועל כיוונה הכללי של הכלכלה.

אבל שחיטתו של השוק החופשי והפיכה לכלכלה ריכוזית המבוססת על על תכנון מרכזי כלל לא מטריד את "הכלכלה האמיתית". כל פתרון עדיף לשיטתם על כך שהבנקים הפרטיים יהיו אלה שיווסתו את היצע הכסף במשק דרך שוק האשראי, בהתאם לדרישות השחקנים השונים בשוק.

הפתרון הדרקוני, האוטוריטרי, הקיצוני, המיותר, הבלתי-מעשי והבלתי-מציאותי של "הכלכלה האמיתית" אינו עולה בקנה אחד עם עקרונות השוק החופשי, עם השיטה הקפיטליסטית או עם חברה חופשית. לא רק שהפיתרון לא ייצב את המערכת – הוא רק יערער אותה.

2. בעיית הפטאליזם

הכלכלה האמיתית טועה באופן נחרץ כשהוא מייחס את כל העוולות הכלכליות במשק, המיקרו והמאקרו-כלכליות, לשיטת הרזרבה החלקית, ומתבל אותה ברטוריקה קונספירטיבית כאילו הבנקים המרושעים והאליטיסטים קשרו קשר נגד הציבור והמדינה במטרה לדפוק אותו.

בעיני זהו מקרה קלאסי של טעות הייחוס הבסיסית.

אנשים קונים דברים כי הם רוצים לקנות דברים. מחירי הדיור עולים כי אנשים מוכנים לשלם יותר תמורת דירות. אנשים נוטלים הלוואות כי הם בוחרים לקחת הלוואות. אנשים לא חוסכים ולא משקיעים כי הם בוחרים שלא לחסוך ולא להשקיע. כמאמרו של לודוויג פון מיזס: "רק האינדיבידואל הוא שחושב. רק האינדיבידואל הוא שמסיק. רק האינדיבידואל הוא שפועל."

הנסיון לייחס התנהגות אנושית כלשהי לכשל פיננסי-מערכתי, הוא לא יותר מהנמכה של האדם לחיה עדרית, אינסטינקטיבית, פסיבית, נטולת חופש בחירה, רצון עצמי או יכולת להשפיע על גורלה שלא במסגרת שינוי פוליטי מעורפל שסבירות התממשותו נמוכה ביותר.

(אנקדוטה משעשעת: לפי גוגל, המילה "בועה" או "בועת-" מופיעים ב-259 פוסטים שונים מתוך 781 הפוסטים של "הכלכלה האמיתית", קרי, ביותר משליש מהבלוג! הצירוף "אחריות אישית" מופיע רק ב-14 פוסטים שונים, וגם אז רק בתגובות).

יתכן שזו הסיבה שהכלכלה האמיתית, יחד עם "התנועה לשינוי מוניטרי" שאת עמדותיה הוא מייצג, מציעים מעט מאוד פתרונות שהפרט יכול ליישם בחייו האישיים כדי להתמודד עם "הפצצה המתקתקת".

במקום זה, הם מעדיפים להשקיע ב"חינוך האוכלוסיה", וטוענים שוב ושוב שהבעיה קיימת ומתאפשרת בשל חוסר המודעות של הציבור. כדבריו של "כלכלה אמיתית" עצמו בראיון שהעניק למאקו:

"… מה שאני מצפה ממך כרגע זה להעביר, לספר, להפיץ. כשתהיה מסה מספיק גדולה של אנשים שיידעו איך המערכת עובדת, בסוף יהיה חייב להיות לזה ייצוג גם בשלטון. הצעד הכי גדול הוא הבנת הבעיה".

נראה, אם כן, שהאתר מאמין שהדרך לגרום לשינוי היא לדבר על הצורך בשינוי. וכך, הכלכלה האמיתית נוהג להעמיס את קוראיו בנתונים רבים על "מצבו האמיתי של המשק".

אבל יש בעיה. חמורים ככל שיהיו, הנתונים הללו סתומים וחסרי ערך ברובם, משום שהציבור לא יודע כיצד עליו לנהוג לאורם.

לדוגמה:

• מסופר על עלייה ביחס חוב / תוצר. מה עלי לעשות עם תיק ההשקעות שלי לאור הנתונים?
• מסופר על עליה בשיעור האבטלה. כיצד אוכל בכל זאת למצוא עבודה?
• מסופר על עליה בשיעור הלוקים בהשמנת יתר. כיצד זה מלמד אותי לבשל?

כשמפציצים אנשים בנתונים שליליים, מבלי להציג בפניהם פתרון מעשי או דרך להתמודד איתם בפרקטיקה, התוצאה הבלתי נמנעת היא מקהלת יללנות משולהבת (באינטרנט, ברחובות או באוהלים). אך מכיוון שהתלונות מופשטות כל כך, המחאה בדרך כלל מסתכמת בלא כלום, לא מובילה לשינוי המיוחל, ואף עלולה להזיק לו (מפני שהיא גורמת לאנשים לשקוע בהפגנות ובמחאות, ובכך מסיחה אותם מלפעול).

("כלכלה אמיתית", אגב, הוא לא היחיד שחוטא בהקשר הזה. יש מי שמביאים את האסטרטגיה הזו לכדי אמנות של ממש – בדרך כלל לאחר הרישא  "היי, זאת שלי").

תארו לעצמכם שאת הבלוג הזה הייתי מקדישה אך ורק לתיאור עולם הבעיה, מבלי להציע שום תקווה לשינוי מלבד שינוי מדיניות ברמה הפוליטית-ציבורית.

הייתי מספרת איך כל כך קשה לאנשים, איך הם עובדים בפרך ולא גומרים את החודש למרות שעשו "הכל נכון", שירתו בצבא, למדו באוניברסיטה, מצאו עבודה וכן הלאה. The usual shit.

האם הבלוג היה פופולארי? כנראה שכן. אבל האם היה אפקטיבי באותה מידה? קשה לי להאמין.

בין אם אתם מסכימים עם הרעיון שמאחורי "הכלכלה האמיתית" ובין אם לאו, על המסקנות המתבקשת מהתזה: לא להיכנס לחובות, לא לצרוך כמו חזיר, לא להפקיד סכומים גדולים בפקדונות בנקאיים אלא להשקיע בשוק ההון — לא תקראו שם. הן לא מספיק מעניינות, לא מספיק קונספירטיביות, ולא מספיק מושכות קוראים.

3. בעיית הדב הנצחי

הנחת המוצא של "הכלכלה האמיתית" היא שהשווקים הפיננסיים, בהיותם נגזרת של הפעילות הכלכלית במשק, עתידים לקרוס בכל רגע. מכאן משתמע שמי שמשקיע בשוק ההון לטווח ארוך הוא לא פחות ממטורף.

אחד ממקורות המידע המרכזיים עליו נסמך "הכלכלה האמיתית" בנסיון "להעביר בצורה אוביקטיבית ככל האפשר את המתרחש בעולם הכלכלי בו אנו נמצאים" הוא הבלוג האמריקני ZeroHedge.

ZeroHedge הוא אולי אתר האינטרנט הפסימיסטי ביותר ברחבי האינטרנט. אם אתם משקיעים טריים בשוק ההון, או סתם אנשים אופטימים מטבעכם, זהו המקום האחרון שתרצו לגלוש אליו.

האתר מהווה מעין מקום מפגש ל-"דובים נצחיים", או Perma-Bears, קרי, משקיעים שסבורים בכל עת שאנחנו לפני מפולת איומה, לא משנה אם השוק עולה או יורד. בנוסף כותבים בו "חרקי זהב", שמשקיעים 100% מהונם במתכת הצהובה, וכן קנאים שונים מהשוליים הפרועים של החברה האמריקנית, הסבורים שיום הדין קרוב מתמיד.

דובים נצחיים כמו ZeroHedge מתייחסים לכל עלייה בשווקים כ"מניפולציה", בלון מלא אוויר חם שנופח על ידי כלכלנים בורים או מטורפים (או שניהם יחד) שקשרו קשר כדי להמיט על כולנו שואה דיסטופית בדמות חורבנה של הכלכלה המודרנית וחזרה לימי הביניים ולמסחר במטילי זהב. מנגד, כל ירידה קלה בשווקים נתפסת כראשיתו של הארמגדון.

לא משנה מה קורה בשוק, מצב הרוח ב-ZeroHedge לעולם נשאר שלילי.

מחירי הנפט עולים? "לצרכן יש פחות כסף לבזבז."  מחירי הנפט יורדים? "הכלכלה צפויה להתרסק."

קצב הצמיחה גדל? "אוויר חם". קצב הצמיחה מאט? "אין קשר בין המשק לבורסה".

חמדנות בשווקים? "העדר תמיד טועה." פאניקה בשווקים? "אמרנו לכם".

מובן שקשה לתפוס ברצינות אתר שממליץ למשקיעים לקנות זהב במחיר של 1,900$ לאונקיה — ובכך להחמיץ זינוק של 150% בשוק המניות האמריקני בתקופה המקבילה. ואכן, ZeroHedge נתפס בקרב ציבור המשקיעים בארה"ב בעיקר כאתר בידור, ולא כמקור לחדשות פיננסיות רציניות.

זה לא מפריע לכלכלה האמיתית להתייחס לאתר זה ולדומיו כמקור בר-סמכא,  ואף לצטט מתוכו כתבות שלמות. הנה דוגמה לפסימיות דכאונית שהביעו בכלכלה האמיתית מהשיא ששבר מדד ה-S&P 500 באפריל 2013. מוזמנים להשוות בעצמכם מה עשה השוק מאז.

כשהבלוג הפיננסי הפופולרי ביותר בישראל הוא למעשה גרסה פיננסית, אלרמיסטית וסנסציונית של "תיק דבקה", אפשר להבין מדוע משקיעים כאן מוכרים בבהלה בכל פעם שהשוק משהק. הדבר היחיד שחסר כדי להשלים את התמונה הוא מקלט אטומי, קופסאות טונה, קסדת פלדה וקוטל זומבים.

האם הדובים הנצחיים מדברים שטויות מוחלטות? לא, יש גרעין של אמת בדבריהם.  המערכת הפיננסית איננה יציבה, וכשלים מערכתיים יתכנו בכל עת.

השאלה היא כיצד תעדיפו להתמודד עם הסיכון הזה: האם  לשבת על הגדר ולפטפט עצמכם לדעת ברעיונות ערטילאיים, או לקחת את הסיכון, להשקיע ולהנות מפוטנציאל התשואה?

4. בעיית העקביות

לפני כמה ימים הופיע "הכלכלה האמיתית" בעצמו באחת מתכניות הבוקר בטלוויזיה, ושם – לא תאמינו — דיבר דווקא בשבח "שפם הכסף", ERE ופילוסופיית הפרישה המוקדמת.

מבולבלים? גם אני.

מה גורם לפסימיסט נצחי, שסבור שהבורסה היא "הקזינו הגדול בעולם", ש"אין סיכוי שתגיעו לדירה", ושאין יכולת לחסוך במערכת שמוטה באופן בלתי-צודק ובלתי-מוסרי נגדך, לאמץ לפתע אסטרטגיה שכל כולה מבוססת על תמרון במסגרת השיטה הקפיטליסטית הקיימת, על הישענות עצמית, סוכנות, אחריות אישית, משמעת, חוסן, פיתוח מיומנויות, חיסכון אגרסיבי, וכן – השקעה בנכסים מניבי תשואה שאינם אלא חלק מבועה שעתידה לשיטתו להתפוצץ בכל עת?

אינני יודעת מה התשובה לכך, אבל התוצאה הייתה חוסר הלימה שהקשתה עליו לייצג את הפילוסופיה נאמנה ב-2 הדקות שהוקצו לו. התיאור שסיפק נדחה בקלות כ"בלתי מציאותי" על ידי צמד המנחים ירום הודם. אם מטרתו של הדובר הייתה לעודד אנשים לאמץ את הקונספט — קשה לומר שהצליח.

אפשר לומר שהביקורת שלי לא הוגנת במידה מסוימת — הלא "הכלכלה האמיתית" מתיימר לעסוק ברמת ה"מאקרו" הסופר-אקדמית, ואת הזוטות היומיומיות, הקשורות לעולם ה-personal finance, הוא משאיר לבלוגים איזוטרים כשלי.

ועדיין, אי אפשר לרקוד על שתי חתונות. או שאתה תומך בשינוי השיטה מן היסוד, או שאתה לומד להסתגל אליה ברמה המעשית ומחסן את עצמך מפני השפעותיה השליליות.