אצבע משולשת

"אפשר להפסיק עם הבלוף הזה של "לא עובדת". היית שכירה, היום את עצמאית."

"אם יש לך מעט הכנסות מהבלוג, זו לא הכנסה פאסיבית – כי את עובדת (!) עליו"

"עובדה שאין אדם אחד עלי אדמות שמיישם את המודל שלך 70 או 80 שנה. אף אחד לא עונה להגדרה של משיכת כספים מהקרן כל החיים בלי לעבוד."

"אני לא מאמין שהסולידית תמשיך להחזיק באותו אורח חיים סטודנטיאלי אחרי גיל 40-45…"

הציטוטים הנ"ל לוקטו כולם מהתגובות לפוסט הזה.

השאלה המעניינת כאן איננה מי, לעזאזל, האנשים הללו, מדוע הם סבורים שהם מכירים אותי, או כיצד הם מרשים לעצמם לקבוע אי אילו אמיתות אודותיי מבלי שאי פעם החליפו איתי מילה.

מה שבאמת ראוי לדיון הוא רמת השבלוניות והדוגמטיות שמאפיינת את השיח סביב מושגים מורכבים כמו "עבודה" ו"פרישה". לפעמים נראה שכל פרשנות אחרת, החורגת מהמיינסטרים הקרייריסטי, אינה אלא חילול הקודש, בלוף או אחיזת עיניים.

פעם, לפני עשרות שנים, העולם היה עני יותר. הגישה למידע הייתה מוגבלת יותר. כולם עשו את אותו הדבר: עבדו רוב חייהם ומתו זמן קצר אחרי שנחלשו מכדי לעבוד.

ככל שהעולם התפתח ותוחלת החיים עלתה, החלה צומחת שכבה דקה של קשישים שהגיעו לעצמאות כלכלית בערוב ימיהם. דור הפנסיונרים הזה עיצב את תרבות הפרישה של ימינו: צעידות בוקר לאורך החוף, טיולים ברחבי העולם, משחקים עם הנכדים, התנדבות, אכילה במסעדות (הרי מי יבשל לעצמו בפנסיה (*)), וכן – גם רביצה בקופות חולים ובהייה בטלוויזיה מבוקר עד ערב.

כדי לשדר "אמינות", אדם הפורש מעבודתו חייב לבצע פעילויות "ניטרליות"  שהולמות את המצופה מפנסיונר. הכלל ברור למדי: אחרי שמפסיקים לעבוד מותר להוציא כסף. אסור להכניס כסף. עכשיו, נסו למצוא מישהו שחי כך 70 או 80 שנה ברציפות. רגע, לא הצלחתם למצוא מישהו שמשחק עם נכדיו 70 שנה ברציפות? אהא! ידעתי שמשהו מסריח בתאוריה הזו.

מובן שאם את מקבלת כסף על הדברים שאת עושה אחרי הפרישה, הרי שלמעשה לא פרשת מעולם. אין הוכחה טובה מזו לכך שהתאוריה שלך נכשלה או צפויה להיכשל בעתיד הנראה לעין, ויתכן אף  שבכלל נגמר לך כל הכסף שחסכת.

זה גורם לי לתהות מה יקרה אם אסיר את הפרסומות מהבלוג הזה: האם אז תרשו לי להגדיר את עצמי כמי שפרשה מעבודתה? ומה אם אשאיר את הפרסומות, אבל אשתמש באלגוריתם אוצר-תכנים מתוחכם כדי שיכתוב את הפוסטים במקומי בזמן שאני רק אוספת את הצ'קים מגוגל – האם אז זה יניח את דעתכם?

אנו נמצאים בעיצומה של מהפכה פוסט-תעשייתית שהאינטרנט הוא המדיום העיקרי להפצתה. המהפכה הזו מבחינה באופן חד בין אלה שחסכו כסף לבין אלה שאינם רוצים לחסוך כסף. עבור האחרונים, העבודה היא מאסר לכל החיים. עבור הראשונים – העבודה היא אופציונלית לחלוטין. 

זו הסיבה שאני מגדירה עצמי כמי שפרשה מעבודה פעילה. המשמעות היא שאין לי עוד צורך לעבוד בשביל כסף, ואני מודעת לעובדה הזו באופן מלא. החסכונות שלי, וההכנסה הפסיבית שהם צפויים לייצר עד יומי האחרון, מהווים מעין "אצבע משולשת", או FUCK YOU MONEY בלעז. מפעל הפיס, כידוע, עושה שימוש נפלא בקונספט הזה כדי לשווק את מוצריו הרעילים. אני טוענת שאפשר להגיע לאותו מצב גם בלי למלא לוטו.

היתרון האסטרטגי, ארוך הטווח של "האצבע המשולשת" הוא כמובן חופש הבחירה. אני יכולה להחליט שאני חוזרת מחר לשוק העבודה כי מתחשק לי, ואני יכולה לצאת למסע של עשר שנים בנפאל. אני יכולה לעסוק בתחביבים שיש רווח בצידם (השקעות, כתיבת בלוג ועוד אי אילו יוזמות) או בתחביבים שאין רווח בצידם (אייקידו, התנדבות, אופניים).

כל עוד האצבע המשולשת מונפת אל על, אני יכולה להפסיק, לחתוך, ולעבור לעשות משהו אחר שמעניין אותי יותר – מבלי להגיש דין וחשבון לאף אחד. את הקרירה הקודמת שלי עזבתי לבלי שוב. חסכתי מספיק ואני לא צריכה את הכסף.  לרוב האנשים חסר כסף. אני יכולה להרשות לעצמי לעזוב כל מקום עבודה בכל זמן. רוב האנשים לא יכולים לעזוב.

הפרישה שלי, במילים אחרות, היא יותר משינוי סטאטוס חברתי-כלכלי או ביולוגי-כרנולוגי. היא בראש ובראשונה שינוי סטאטוס מנטאלי, הנובע מהידיעה שגורלי הכלכלי אינו תלוי בבוס ספציפי, בלקוח ספציפי או בגחמותיו של אדם אחר.

אני עצמאית כלכלית — רק בלי להיות זקנה.

(*)  פשטות מרצון וחסכנות אינן משתלבות היטב בקונספט הנורמטיבי של "החיים אחרי העבודה". הן נתפסות כברירת מחדל, מוצא אחרון, הקרבת קורבן. המיתוס הזה מונצח היטב ביצירות פורנוגרפיית עוני מבית היוצר של מיקי חיימוביץ', אורלי וגיא וטמקא. הרי רק האומללים ביותר ממשיכים לעבוד אחרי ש"פרשו", אם בכלל הצליחו לפרוש, וגם זה בדרך כלל מחוסר ברירה.  אז את מבשלת, מכבסת, מתקנת ובונה בעצמך? מזל טוב, את עקרת בית ולמעשה לא פרשת מעולם. מה שבטוח הוא שבשלב מסוים הג'וב הזה ישחק אותך עד דק ואחרי גיל 45 לא תוכלי עוד לאמץ את אורח החיים הזה.