פריקה, מותש, מה לי וכל הדבר הזה

[anonyshmeger]

שלום לכולם

אני בן 26 עם הון של 340 אלף עוש ו65 אלף השתלמות ו- 55 אלף פיצויים ו- 20 אלף פיקדון צבאי
אני עובד בתשתיות IT, ללא רכב, גר אצל ההורים, בלי זוגיות, לא יוצא לדייטים, אוהב להיות בבית,בלי תואר
חוסך כמה שאפשר ולא בזבזן.

נמאס לי מהרוטינה השוחקת הזו שנקראית עבודה
נמאס לי שאני חוזר הבייתה עייף מהעבודה
נמאס לי שאני חוזר, אוכל, מתאמן קצת (כי אני כל הזמן יושב, אחרת כואב לי) והולך לישון שוב
נמאס לי שאני נכנע לחוסר צדק, לביריונות, לנוחות היחסית הזו שיש לי כי זה כולא אותי.
נמאס לי מכל התפעול והלוגיסטיקה אשר מנוונת לי תמוח

שאני מגיע הבייתה אני רק רוצה שקט, כל היום רק טוחנים לי את המוח ועוד מתפלאים למה אין לי זוגיות?
אני לא רואה את עצמי מביא ילדים, זו מעמסה כלכלית ונפשית ואני רק רוצה חופש, חופש, חופש.

אני זוכר איך הייתי נוסע לתל אביב לעבודה הייתי מקלל את היום שלי
היום אני עובד קרוב לבית ואני עדיין מתלונן.

שנכנסתי לעבודה לפני 4 שנים, רק חיפשתי איך אהיה יותר מקצועי במקצוע שלי
לאט לאט התרגלתי לנוחות. נפתחתי לנושאים רבים, ספרים, אישים באינטרנט, דברים שאני רוצה שהם לא במסגרת המקצוע.
האיכות החיים שלי עלתה, אני ישן טוב וקם חיוני לעבודה.
ועכשיו אחרי שההרגלים, הנוחות ותחומי העניין הרבים נדבקו בי, הם רק השליטו עלי להמשיך את הסטטוס קוו.
להמשיך לעבוד כדי לקיים את השגרה של אחרי העבודה.

למה אני בכלל עובד?
אני גר אצל ההורים אולי לא אקנה דירה בכלל??
יש לי אומץ להתפטר מהעבודה ולחיות חצי שנה סוף סוף בחופש מוחלט?

למה בכלל אני רוצה חופש? הרי החופש הוא רק האמצעי. מה אני באמת רוצה??

לפני איזו שנה חקרתי עם עצמי מה זו עבודה ללא סבל.
שזה בעצם כמו הסיסמה הזו, לעבוד במה שאתה אוהב...
באמת שחקרתי לעומק האם זה אפשרי בכלל.
כל אהבה שצריך להגמיש אותה עסקית היא מאבדת מהטעם שלה, כך אני חושב.
גם באותה שנה יזמתי ערוץ ביוטיוב שבהחלט אין אותו בשוק הישראלי בתחום המוטיבציה והעצמה האישית,
גיליתי בתהליך הזה שאני לא רוצה להתפרסם. ופה מאוד הזדהתי עם הסולידית לגבי הפחד ממעריצים (כך אני חושב, לא יודע אם זה נכון).
ובנוסף אמרתי, יש דברים, שאני לא יכול לתת להם יד, מבחינת ערכים. ז"א מבחינה ערכית אני לא מוכן לעשות משהו עסקי מסויים וזה פוגע במוצר עצמו.

לפעמים אני שואל ונדהם,
כמה אני פוחד לסבול, כמה אני מפחד מלעשות צעדים דרסטיים ומנגד יש את האמרה, בשביל מה אתה באמת אתה חיי ?בשביל לשרוד כמה שיותר שנים?

אני לא מבין את ההגיון הזה שמהלך בי.

גם כמו שציינתי למעלה, לשמור על הסטטוס קוו גם לא כזה פשוט.
במהלך שנותיי שמתי לב כמה אני ניזון מאנרגיה שדברים מביאים לי.
לדוגמא, חוסר שינה, ביצוע עבודה במהירות, קונפליקטים, עומס, חוסר בזמן פנוי ומנוחה, תקשורת רבה עם אנשים, חוסר התמלאות מתחביבים
אלו דברים שמורידים מהאנרגיה שלי והחלטתי לטפל בכל אחד מהם על מנת לשמר את הסטטוס קוו (להמשיך לעבוד)

אפשר להוסיף גם שאני מתהליכים מאוד טובים בכל הקטע הבריאותי
לא מעשן, לא שותה, מתאמן למטרת הבריאות, שותה שייק ירוק כל יום, אוכל קוואקר בבוקר, אוכל סלט בצהריים
לא נוגע במוצרים לא בריאותיים.

המון סדר בקטע הפיננסי, הביטוחי.

אמשיך נראה לי מחר כי אני כבר עייף
לילה טוב

 

[משתמש לא פעיל]

ככה זה ב IT, בשלב מסויים אתה מתחיל לשנוא בני אנוש
המלצה שלי היא למצוא לעצמך פרוייקטים בתפקיד, דברים שמעניינים אותך ותוכל לייצר מהם פרוייקט בעל ערך לחברה.
זה לא חייב להיות נושא IT פרופר, אבל קשור לעולם שלך בצורה כלשהי. אם יש לך לדוגמא אהבה לקוד, אז לנסות לפתור בעיות ארגונויות אצלכם בעזרת אוטומציה של תהליכים. במקביל , ציינת שאתה ב IT תשתיות, מדובר על תשתיות פיזיות או שאתה גם מתעסק בעולמות הענן? (כי שם העולם כרגע וזה תחום ענק עם המון נושאים מרתקים)

דבר אחרון - אף פעם אי אפשר להעריך מספיק מקום עבודה שקרוב לבית. זה פרייסלס.
בכל אופן, בהצלחה, אתה במצב טוב וזה מה שנקרא 'צרות של עשירים'

 

[Shlomi Z]

נמאס לי מהרוטינה השוחקת הזו שנקראית עבודה
נמאס לי שאני חוזר הבייתה עייף מהעבודה
נמאס לי שאני חוזר, אוכל, מתאמן קצת (כי אני כל הזמן יושב, אחרת כואב לי) והולך לישון שוב
נמאס לי שאני נכנע לחוסר צדק, לביריונות, לנוחות היחסית הזו שיש לי כי זה כולא אותי.
נמאס לי מכל התפעול והלוגיסטיקה אשר מנוונת לי תמוח

ואו. מרגש! יישר כח, נשמע שאתה עובר התפכחות/התעוררות, מדהים לראות מהצד.
הבנה מה הבעיה זה כבר חצי מהפיתרון.

זה
הזמן
לשינוי!

 

[yahud]

אני שונא את תחום הIT.
יצאתי ממנו ומצאתי משהו אחר.
כמוני עוד מכרים אחרים. אחד הלך להיות מתכנת, אחד הלך להיות מאמן בחדר כושר, ואחד עדיין מחפש מה שיעשה לו טוב (:
ממליץ לשבת עם עצמך ולחשוב אם אולי זה העבודה עצמה שעושה לך רע.

- אם היית מוצא כבר את כל התשובות, היה משעמם לא?

- נראה לי רוב מי ששכיר הזיל עכשיו דמעה איתך ביחד

 

[היום מתה אמא]

תחליף עבודה!!!

אף אחד לא רשם לך על המצח תשתיות IT כשנולדת. באופן כללי , לקחת שליטה על החיים שלך במקום רחמים עצמיים תמיד עובד יותר טוב.

 

[היום מתה אמא]

נראה לי רוב מי ששכיר הזיל עכשיו דמעה איתך ביחד

ממש לא. עבדתי כמנהל פרוייקטים, לא אהבתי, עזבתי (שנמכתי), נגמרה הבעיה. לא מדובר על אדם עם חובות ו 3 ילדים שחייב את הכסף כי כל המשפחה כבר התרגלה לחיות ברמת חיים מסויימת. הוא בחור צעיר שיכול לעבור תחום לדעת לחיות ממה שיש ושלום על ישראל.

 

[בת העמק]

ועכשיו אחרי שההרגלים, הנוחות ותחומי העניין הרבים נדבקו בי, הם רק השליטו עלי להמשיך את הסטטוס קוו.

בני אדם, בעלי חיים ועצים - כולם חיים במחזוריות יומית, עונתית ושנתית עד שמתים, באסה
בני האדם מחפשים גם משמעות ועניין מעבר לטיפוח האישי שלהם וזה נותן להם יותר טעם לחיים. רובם קובעים לעצמם מטרות עתידיות כדי שיהיה להם את הדחף הנדרש בהווה בשביל להגיע למטרה המדומיינת. אולי אם תמציא לך מטרה לעוד 5 שנים, יהיה לך את החשק והאנרגיה לקום כל בוקר לעבודה (או להחליף אותה או ללמוד משהו רלוונטי למטרה). בכל מקרה, לגור עם ההורים ישאיר אותך במצב נוחות של רחם. קום וצא מהבית ותתחיל להרגיש את הרוח הקרה...

 

[optimum]

לקרוא את זה מרגיש כמו להסתכל על בבואה של עצמי, רק פסימית יותר.

אתה שואל שאלות מאוד נכונות.
מה זה חופש? מה אעשה בחופש שלי? למה אני עובד? האם יש עבודה ללא סבל? האם אני רוצה זוגיות? האם אני רוצה ילדים?
מעולה.. ישר כוח! רוב האנשים מגיעים לגיל 70 אחרי שהם עשו את כל הדברים האלו על אוטומט בלי לעצור לרגע ולשאול "למה?" ("למה אני עובד? כי כולם עובדים!", "מה זה חופש? יש לי 12 ימים כאלו, ככה כתוב בתלוש משכורת!")

אז,
דבר ראשון, תהיה גאה בעצמך על כך שכבר בגיל 26 למדת לשאול את השאלות האלו. זה הצעד הראשון בדרך לחופש שאתה מיחל לו. זה כבר הופך אותך לחופשי יותר מ90% מהאוכלוסיה. תזכור את זה ברגעי היאוש.
דבר שני, אין לך תשובות שאלות האלו, וזה בסדר, אתה רק בהתחלה. הן יגיעו, בינתיים תהנה מהדרך.
דבר שלישי, העבודה לא מגדירה את מי שאתה. התפקיד שלה הוא רק ליצור עבורך כסף (שבתורו יצור עבורך חופש). כשאתה מבין את זה, אז אתה יכול ללמוד ולקרוא ולהתעסק בתחומי עיניין אחרים שבאמת מרתקים אותך ולתת לעבודה הפורמלית המשעממת שלך להכניס לך כסף בינתיים בלי להרגיש רע עם זה שאתה לא "מתמקצע בתחום שלך".

 

[yossik]

ככה זה ב IT, בשלב מסויים אתה מתחיל לשנוא בני אנוש

אמירה מעניינת מאוד ומתחבר לי.
בתחילת דרכי בעולם המחשבים הרגשתי שיש לי שפה משותפת עם מכונה ופחות עם בני אנוש, לא שנאתי בני אנוש רק שהקשר למחשב היה הגיוני ונטול רגשות.
בהמשך, כשמתקדמים בסולם בחברה נוצר גם הקשר האנושי למען פרוייקטים שתלויים בעבודת צוות ולא רק בג'יניוס האישי.

 

[ג׳וני]

נשמע שאתה חייב להתחיל לצאת מאיזור הנוחות שלך..
אתה צעיר, בלי מחוייבויות, יש לך כסף ואתה לא בזבזן..
זה הזמן לצאת מהבית של ההורים, להתחיל להשיג את התואר שמעניין אותך ובמקביל לנסות לקחת על עצמך (כמובן אם יש אפשרות) פרוייקטים מעניינים יותר בעבודה, גם אם הם קצת ״מחוץ לתחום״ לאיש IT.
אתה עוד צעיר (בדיוק בגילי) ויש לך אחלה שאלות אבל לדעתי עצם זה שאתה ״תקוע״ באיזור הנוחות לא מאפשר לך לראות את כל מה שיש לעולם להציע ודי תוקע אותך במקום.
כשאני קורא על את הנסיונות שלך ״לשמור על הסטטוס קוו״ והמאמץ לשפר את הדברים הקטנים כמו עבודה במהירות, שעות שינה ובריאות (שזה חשוב מאוד וכל הכבוד לך) אני לא יכול שלא לדמות את זה למשקיע שמתעסק הרבה מעבר לנדרש בשיפור דמי הניהול שלו ובנירות הערך בפורטפוליו מבלי לחשוב על שיעור חסכון או לתכנן פיזור נכסים (בקיצור עושה פיין-טיונינג איפה שהוא מיותר).
זה הזמן לשבור את הרוטינה השוחקת שנכנסת לתוכה ולעשות שינויים מרחיקי לכת כדי להיות במקום אחר בתוך מספר שנים (כמובן שלטעות בגדול וללמוד מכך זה חלק מהעניין).

 

[wake_up]

יש לי אומץ להתפטר מהעבודה ולחיות חצי שנה סוף סוף בחופש מוחלט?

מה תעשה בחצי שנה הזאת? תשב בבית ותטפס על הקירות? לפני שתשקול חצי שנה חופש (או כל כמות אחרת של זמן), תחשוב מה תעשה בזמן שמתפנה לך.
אולי תיקח כמה ימי חופש מהעבודה כדי לחשוב על הכל? או שתקדיש את הסופ''ש לחשיבה על שינוי כזה.

נשמע שאתה צריך קצת שקט וזה חסר לך.

אני לא רואה את עצמי מביא ילדים, זו מעמסה כלכלית ונפשית ואני רק רוצה חופש, חופש, חופש.

+++++1. ראיתי את זה מקרוב בסגר השני כשאחותי הגיעה אלינו עם שני ילדים קטנים (תינוקת ובן שלוש) למשך חודש כי בעלה עובד עד הערב ולא יכול לעזור בבית הרבה. ראיתי איך היום שלה מסתובב סביבם כל הזמן-היא ישנה כשהם ישנים והיא ערה כשהם ערים, כל הזמן לדאוג להם.... זה נראה מאוד מתיש. אין לה כמעט בכלל זמן לעצמה. זוועה מבחינתי.

היום אני עובד קרוב לבית ואני עדיין מתלונן.

תגיד תודה במקום להתלונן. תחשוב על כל אלו שנוסעים למשל יותר משעה לכל כיוון כל יום. אתה צריך יותר להעריך את מה שיש לך-ויש לך הרבה!
תתחיל בלהגיד תודה על כל הדברים הטובים שיש לך. תחשוב כמה זמן ועצבים נחסכים ממך כל יום כשאתה עובד קרוב לבית, בהשוואה למה שהיה קודם.

כמה אני מפחד מלעשות צעדים דרסטיים

יתכן שמה שקורה הוא שאתה מפחד ממשהו שאתה מדמיין כגדול ודרסטי, לכן המוח מתנגד. נסה להירגע, תנשום עמוק ותשאל את עצמך אם הדבר הזה באמת דרסטי. בני אדם אוהבים דרמה אבל עדיף שהדרמה תישאר בסרטים ותהיה נוכחת כמה שפחות בחיים. זה יוצר לחץ וזה לא ממש בריא.
שאל את עצמך: ממה אני מפחד בדיוק? האם הפחד אמיתי? איך אני יכול לפרק אותו לחלקים כך שיראה פחות מפחיד?

כמה אני פוחד לסבול

האם באמת תסבול ברמה לא-נסבלת את מה שאתה מדבר עליו? אילו עוד אפשרויות יש לך? (תענה לעצמך, לאו דווקא לי)

אולי שינוי מקצוע\תחום יעזור? כי לפי מה שאתה מתאר (עומס, חוסר שינה וכו') אתה נשמע עמוס מאוד ואולי כדאי להוריד הילוך.

שאני מגיע הבייתה אני רק רוצה שקט, כל היום רק טוחנים לי את המוח ועוד מתפלאים למה אין לי זוגיות?

חשבת לעבור לגור בשכירות (לבד או עם שותפים)? זה בהחלט ינקה לך את הראש מ''טחינות המוח'' ויפנה לך מקום לחשוב על דברים. זה אמנם פוגע באחוז החסכון בגלל ההוצאות אבל נשאלת השאלה-עד מתי אתה מתכנן לגור אצל ההורים? (זה לא נשאל כביקורת, אלא כשאלה של ממש. זה בסדר לגור עם ההורים עד גיל מסויים וזה בסדר לצאת מהבית בגיל מסויים, אצל כל אחד זה אחרת (גיל היציאה מהבית))

 

[yossik]

חשבת לעבור לגור בשכירות (לבד או עם שותפים)? זה בהחלט ינקה לך את הראש מ''טחינות המוח'' ויפנה לך מקום לחשוב על דברים. זה אמנם פוגע באחוז החסכון בגלל ההוצאות אבל נשאלת השאלה-עד מתי אתה מתכנן לגור אצל ההורים? (זה לא נשאל כביקורת, אלא כשאלה של ממש. זה בסדר לגור עם ההורים עד גיל מסויים וזה בסדר לצאת מהבית בגיל מסויים, אצל כל אחד זה אחרת (גיל היציאה מהבית))

+1

 

[anonyshmeger]

כמה שנראה שאני סובל מהבורגנות הזו, היא הדרך היחידה שלי לחופש מסויים.
הקפיטליזם יכול לשחרר אותך מהקפיטליזם הוא עצמו. אלא אם יש לך פנסיה תקציבית.

בחיים, אני במקום דיי בעייתי.
הגעתי לרוויה מעניין העבודה.
אני מלא בחוסר התקדמות, מלא בכמיהה לזמן אחרי העבודה, מלא בכמיהה לחופש ולנוחות.

עבר עלי שינוי.
כאשר התייצבתי לראשונה במקום העבודה שלי הייתי מורעל בעיניים לגבי המקצוע שלי,
המקצוע שלי זה כל מה שידעתי.
סוס דוהר עם כיסוי פוקוס על העיניים

ועכשיו,
אחרי שגיליתי שאני בנוי מאוד רבדים חוץ מהמקצוע שלי,
אני רוצה עוד, וסטייה מהם פשוט תגרום לי לסבל ולחוסר אנרגיה.

איך ייתכן שעל פי ההסתכלות כרגע,
שצד אחד יש לי את העבודה המביאה לי תזרים חודשי
וצד שני שיש לי חופש יחסי מסויים שאולי יכול להוות את הצורך הקיומי שלי לחופש

מביאה אותי להבנה שאני בפסגת חיי.

 

[מצב צבירה]

רק שלבן אדם יש מטרה הוא מסוגל לעשות מה שצריך כדי להגשים אותה.
לי זה נראה שאין לך מטרה מוגדרת לחיים ובגלל זה אין לך מוטיבציה. הרי אתה גר עם ההורים, אין לך זוגיות, יש לך מזומנים, אין לך שאיפות מסוימות וכו׳. מי ירצה ללכת גם 2 מטר לעבודה? מובן לגמריי.

לדעתי, הדבר הראשון שאתה צריך לפתור לעצמך בראש וזה לא יקח יום יומיים זה קודם כל מה השאיפות והמטרות שלך. יש אנשים שרוצים להקים סטארטאפ, יש כאלו שרוצים להקים משפחה יש כאלו שרוצים לטייל בכל העולם יש כאלו שרוצים להמציא משהו יש כאלו שרוצים לתרום בצורה כל שהיא יש כאלו שרוצים ללמוד ויש כאלו שרוצים לשחק פלייסטיישן כל היום בלי לעבוד דקה בחייהם.
זה החלק הכי קשה, לדעתי מה אתה באמת באמת רוצה. אחר כך אפשר לתכנן איך להשיג את זה.

ברגע שתדע מה אתה רוצה, פתאום ללכת לעבודה הכי משעממת יהיה אמצעי למטרה, ולא סתם באסה בשביל להעביר עוד יום.