מה המטרה בחיים?
למרות שסטינו משאלתו של פותח הדיון אני אשמח לשתף מדוע אני גר כאן בישראל ואולי ככה אסביר למה לדעתי כדאי לכם לגור כאן
אני התגוררתי בקנדה, בגפי, ובאמת שהיה לי טוב מאוד, הגעגועים למשפחה, החברים והאוכל (האוכל הישראלי - וואו, פשוט וואו), התחוורו לעומת העובדה שהעבודה שלי הייתה רגועה ומספקת, מעולם לא הייתי מעבר לשעה 1600 במשרד, התקיימתי בקלות מהכנסתי, התאהבתי בנימוס, האדיבות, והשקט חיים הקנדי. למדתי לגלוש סנובורד, להחליק על קרח, לעודד את קבוצת ההוקי המקומית, ולומר EH אחרי כל משפט. למדתי להחזיק את דלת המעלית לאדם זר שמגיע מרחוק לכיוון המעלית, תוך כדי הליכון בחדר כושר מצאתי את עצמי צופה להנאתי בערוץ מזג האוויר (24\7 דיווחי מזג אוויר, לתכנית המתעדת מז"א קיצוני יש הכי הרבה רייטינג שם, סימן טוב אם תשאלו אותי), הייתי מוקף בחברים קנדים נוצרים (חילונים) מקסימים שלא ידעו שאני יהודי ישראלי כי רציתי להעמיד פנים שאני משהו אחר ולראות איך אני מרגיש עם זה, והשיא הגיע כשבראשון ליולי, לקחתי את המפוחית, צבעתי עצמי בצבעים של לבן ואדום, וניגנתי את ההמנון הקנדי על מדשאות הפרלמנט כשעשרות אחרים נאספים מסביבי ושרים בגאווה לכבוד יום העצמאות של קנדה.
ולרגע הרגשתי קנדי, שכחתי שאני ישראלי.
והרגשתי עצוב
למרות כל הטוב הזה, לאחר שנה שם כבר הרגשתי שלחיים שלי אין מטרה שכל קיומי הצטמצם לשיחות על מזג אוויר והוקי, שהדבר היחיד שהטריד אותי היה הקור והדבר הכי קרוב לאיום היה הדובים והדביבונים.
בוקר ראשון אחד ישבתי על הספה ובהיתי בקיר והרגשתי כל כך חסר משמעות, הכל היה מושלם, הכל היה מונח על מגש של כסף, הקשיים הפכו מינורים וזה דיכא אותי. מאוד. פתאום הבנתי למה כל כך הרבה מתאבדים במדינות הסקנדינביות, למה האינדיבידואליזם של העולם המערבי הוא דבר שכל כך מערער נפשית, הרגשתי ממש בודד.
ואז חשבתי על למה בישראל אני לא מרגיש ככה והתחלתי להתגעגע לנהגי המונית עם רמת פילוסופיה יותר עמוקה מאריסטו, אני התגעגעתי לעובדה שברכבת מתערבים לי בשיחת טלפון, התגעגתי למילואים ולמנות קרב וללוף ולמפקד ולרסר ולחיילים הבודדים שעולים להיות חלק ממשהו ערכי ואמיתי, התגעגעתי לזה שאמא שלי מתקשרת אלי כל יום לשאול אותי אותם שאלות ואז אבא לחזור על אותם השאלות, התגעגעתי לזה שאני עומד דום ובוכה ביום הזכרון בפארק ליד הבית עם כל השכנים, לשבת עם אזרח וותיק רנדומלי ביום השואה בסלון של מישהו שאני לא מכיר עם הרבה צעירים אחרים ולשמוע סיפורי שואה וגבורה, שאני חוגג את ההשרדות שלנו, בוכה על המתים שלנו, ומצדיע לגיבורים שלנו, שאני פותח טלוויזיה וכולם אומרים מה שבא להם ומעליבים בלי לדפוק חשבון, שאין PC ואין PASSIVE AGGRESSIVE ואתה יודע בדיוק מה כולם חושבים עליך ואתה לא צריך לנחש מה הם מרגישים, שבחדשות צרות של אחד הם צרות של כולנו וכולם ערבים אחד לשני, שחייל אחד הוא הילד של כולנו ושהבית שלנו תמיד פתוח ומארח חיילים ונזקקים, שכולנו חולקים מור"קים ומסורת וכל אחד בפשרנות שלו, שפה בני נוער הם הבני נוער הכי בוגרים ומורכבים ומעניינים שיש, והכי יזמים שיש, שלשים תרמיל על הגב ולראות עולם זה מקובל והמירוץ לקריירה מתחיל ב30+, התגעגעתי לזה שכולם מתחבקים ומתנשקים ואין PERSONAL SPACE, ובמיוחד התגעגעתי לזה שאני חלק משמעותי בחברה, שאני יוצא להפגין על דברים שחשובים לי, שתמיד יש פה יוצא מהכלל, שמרובעות והצמדות לספר זה המלצה בלבד, שקשרים אישיים ופרוטקציות הם חלק לגיטמי מתהליך קבלה לעבודה ושכולם סוחרים בטובות, שאני מדבר על פוליטיקה סביב שולחן ארוחת שישי בערב בכעס ואהבה בו זמנית עם האנשים הכי יקרים לי, שאני מעצב מה זה אומר להיות ישראלי, שאני כותב הסטוריה, שאני ממשיך דור של שואה וגלות, שאני דור ראשון של ישראלים, שאני מתרגש עם כל גל עלייה קטן ככל שיהיה ושיחד עם העולים האלה אני זוכה לבנות מדינה, ושאני רק בעצם הקיום שלי מהווה את אחד הפלאים של המאה ה-20.
והמניע הכלכלי הוא הישג בפני עצמו - ישראל היא מקום בו יזמות היא דבר פורח, אין מדינה בעולם, באמת שאין, שיותר כיף להקים בה ולהיות חלק מסטרטאפ, הDNA המקומי מעודד את זה מאוד והסביבה רואה בזה הישגיות ורצינות. ומשקיעים מכל העולם תופסים מאיתנו, לישראל יש יתרון יחסי בנושא על כל מדינה אחרת (כולל SILICON VALLEY) וזה מבחינתי כבר כרגע ציר קריירה משמעותי ומספק ברמות שאינני יכול לתאר.
הטרור העולמי זה לא סתם סלוגן, והיום מדינות מערביות מאבדות מהר למדי את מרכיב הזהות הלאומי וכולם מרגישים לא קשורים בכלל. השילוב של האחדות הלאומית שמתרחשת פה בגלל השירות חובה (צבא או לאומי) יחד עם העובדה שאנחנו מאוד מוכנים להתמודד עם איומי טרור הופכת את ישראל ליעד מאוד מאוד בטוח. בסופו של דבר ביטחון נמדד בתחושה,, אני רואה בנות הולכות לבדן בלילה, אני רואה אנשים תופסים תנומה ברכבת בלי לחשוש שהתיק לצידם יגנב, וכאן אני רואה ילדים מתרוצצים לבדם ברחוב ובגני הילדים והלב שלי מתחמם.
אני אוהב להיות ישראלי, אני אוהב את מה שנתפס כ'גרוע' פה כמו שאני אוהב את הדברים המדהימים שפה, ובגלל זה חזרתי לארץ. ואני מאושר.
ואני, והמדינה, והחברה, אנחנו זקוקים לכם, לכל אחד ממכם, ישראל לא תשרוד ולא תמשיך במסלולה הנוכחי להפוך למדינה הטובה בעולם ללא המוחות הסקרנים, העצמאיים, היזמים והמעיזים שיש בפורום הזה. תתנו לה סיכוי, תלחמו עליה ואני מבטיח לכם שזה יהיה מקום נפלא. המדינה רק בת 70 וכבר תראו לאן היא הגיעה, והרבה מזה בזכותכם ובזכות הקרובים אליכם. המדינה שלנו מספיק קטנה ולכם יש קול מספיק רם שכל אחד יעשה הבדל, וגם אם הדעות שלכם הפוכות משלי אני רוצה שכולם יהיו פה כי האיזון מגיע מהמשיכה לכל הכיוונים.
טוב אעצור פה, זהו דיון מרתק ומעניין, אני אובססיבי לדון בנושא בעצמי מאחר ואני כל הזמן מנסה לערער את האידיאולוגיה הציונית שלי (כמו שבוודאי שמתם לב אליה) ולזהות אם מניעיה הם באמת טהורים או שהם תוצאה של שטיפת מוח של מערכת חינוך וסביבה משפחתית חברתית. לכן שני אנשי שיחה האהובים עלי בנושא הם 'יורדים'(טרמינולוגיה עם מטען) ו'חוזרים'(ברוך השבים) ויש הרבה כאלה פה. ואולי הכל חוזר לאותו עקרון פסיכולוגי המוני שאיום קיומי הוא דבר מאוד מגבש ומאחד, ובעולם היום זה קשה מאוד למצוא מקום בו שמשלב בתוכו את האתגר הההשרדותי בו זמנית עם איכות חיים גבוהה. למצוא מקום בו המדינה היא קידמה של עולם ראשון עם תרבות של עולם שלישי.
מי שקרא עד לפה סחטיין ושיהיה לכולנו יום עצמאות שמח, אוהב אותכם ומזל טוב לישראל היחידה והמיוחדת.
TLDR אני חלק ממשהו גדול, וזה נותן לי חשק לקום בבוקר וזה נותן לי להירדם עם חיוך. וזה קורה לי רק בישראל.