הרצון ליציאה לפנסיה יורד עם הגיל. הרוב לא רוצים לפרוש

[רועי10]

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001098623#fromelement=hp_folders_3266

מעניין שככל שמתבגרים, כך רוצים לפרוש פחות.
אנראה שבגיל 60, שכבר לא צעירים, אין ילדים שתלויים בך, אין את האנרגיות של אדם צעיר לטייל כל יום לצאת ו"לכבוש" את העולם. סתם להשאר בבית נראה משעמם ואנשים רוצים לעבוד מתוך רצון להיות חלק ממשהו.

 

[בת העמק]

סתם להשאר בבית נראה משעמם ואנשים רוצים לעבוד מתוך רצון להיות חלק ממשהו.

רוב האנשים שאני מכירה בגילי ויותר, מיובשים כמו צנוניות. זה מה שעושה עבודה יומיומית במשך שנים רבות כל-כך לנפש האדם. אז מה הפלא שאתה לא רוצה לבלות בחברת עצמך?

 

[Lali]

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001098623#fromelement=hp_folders_3266
אנראה שבגיל 60, שכבר לא צעירים, אין ילדים שתלויים בך, אין את האנרגיות של אדם צעיר לטייל כל יום לצאת ו"לכבוש" את העולם. סתם להשאר בבית נראה משעמם ואנשים רוצים לעבוד מתוך רצון להיות חלק ממשהו.

נראה לי דוקא הפוך. חלק ניכר מבני ה- 60 פלוס שאני מכירה הם בכושר שיא. ספורט יומיומי, בלי ילדים ובשיא הקריירה שלהם ובשיא התנאים הסוציאלים. אני מכירה כמה וכמה, כולל בתפקידים סופר בכירים, שיוצאים לחודש חופש בשנה (תמיד על החגים, אבל בכל זאת..) כובשים יעדים אקזוטיים וגם עושים המון בארץ. אפילו אם עוזרים עם הנכדים, מהר מאד הנכדים גדלו והם מצטרפים לטיולים עם הסבים בחו"ל. אפילו שמעתי על מישהו שהצטרף לטיול תרמילאים של נכדו... יש להם ימי חופש במספר שיא, הם כבר לא פוחדים מפיטורים וגם לא מ"מה יגידו", לא חושבים על קידום ובגדול, כבר התברגו לעבודה שמעניינת אותם. אלה ממש לא כוכבי/עבדי ההייטק של גילאי העשרים והשלושים. בין אלה שאני מכירה, יש כאלה שבן הזוג אולץ לפרוש, מבלה ו"כובש את העולם" ואילו הם רוצים להשאר בעבודה אפילו באופן חלקי.
כמובן, שזה בעיקר נכון לעובדי צווארון לבן במשרות יחסית בכירות. במשרות הפחות בכירות, יש גם משמעות כלכלית עמוקה להחלטה להמשיך לעבוד, מה שגם צוין בכתבה.
@בת העמק , אני דוקא רואה מכל הסוגים. כנראה שאת במקום הלא נכון או בחברה הלא נכונה... בבנין שלי, זוג חמוד, התחילו לרקוד טנגו בגיל 60+. הגבר בכלל נראה בן 50, התפלאתי לשמוע שהוא בפנסיה. הוא עושה ספורט כל בוקר, אז שאלתי אם זה לא מפריע לעבודה... אנשים כל כך פעילים בגילאים האלה, שאני מרגישה מיובשת בעצמי

 

[ע.מדי]

אני לא בטוח aאפשר להסביר את העליה ברצון לפרישה מאוחרת בארה"ב רק בגלל העדפת ההרגל של לעבוד או "שיעמום", גם הצטמקות החסכונות עקב משבר 2008 והחששות לגבי השווקים דוחפים אנשים להמשיך לרצות לעבוד ולחסוך (אני ראיתי כתבות על זה לפי מספר שנים)
לא ברור כמובן מה הגורם הדומיננטי , אם יש גורם אחד .

 

[AlexNOSAM]

@Lali נכון, אלה לא כוכבי/עבדי ההי-טק אלא פרזיטי המגזר הציבורי - מה שאת מתארת...

 

[בת העמק]

מובן, שזה בעיקר נכון לעובדי צווארון לבן במשרות יחסית בכירות. במשרות הפחות בכירות, יש גם משמעות כלכלית עמוקה להחלטה להמשיך לעבוד, מה שגם צוין בכתבה.
@בת העמק , אני דוקא רואה מכל הסוגים. כנראה שאת במקום הלא נכון או בחברה הלא נכונה...

אני אמנם לא שייכת לצווארון הלבן אבל (לצערי) חלק גדול מחבריי כן. אולי כשאת *מסתכלת* עליהם, זה נראה לך מלא חיים ואפילו מעורר קנאה אבל הם די משועממים ומשעממים בסה"כ. גם התחביבים שלהם בדרך כלל לא יוצאים מחוץ לגדרות הטרנדי-קונבנציונאלי.
פורשת שמפתחת בלוג חינוכי כתחביב ומתנדבת אצל קשישים ולומדת (ניחוש, מחשבים) זה משהו שקשה לי לדמיין אצל חובבי "להתנהג כמו צעיר" המזדקנים.

 

[Lali]

@Lali נכון, אלה לא כוכבי/עבדי ההי-טק אלא פרזיטי המגזר הציבורי - מה שאת מתארת...

ממש לא נכון. חלקם עובדים במקומות עבודה ציבוריים אבל חלקם לא. בכל מקרה, לא כל מי שעובד במגזר הציבורי הוא פרזיט, בעיני, אבל נראה לי שלא נסכים על כך.
@בת העמק לא יודעת מי אמר שטרנדי קונבנציונלי זה בהכרח משעמם? בכל מקרה, אחת דוקא פעילה במאגמה צלנג'. זה קונבנציונלי? אחרת פרשה ונסעה פעמיים לאנטרקטיקה (טענה שפעם אחת לא מספיקה כדי להפנים). אחר למד סקי, נוסע לעשות סקי קבוע עכשיו. זוג אחר נסע לפטגוניה לעשות טרקים. אחד בכלל הפך למדריך טיולים בחו"ל. יש כמובן גם כאלה שסתם יש להם מינוי לסינמטק, פינו לעצמם זמן לאמנות ותחביבים דומים (ואפילו פתחו בלוג חינוכי בנושא הזה...), מתנדבים במרכזים לקשישים (כלומר בערך עשרים שנים מבוגרים מהם). חלק לומדים ידיעת הארץ והיסטוריה ויש להם חוג מטיילים ומבלים. מישהו השלים תואר ראשון במדעי הרוח בנוסף למקצוע הראשי שלו. אז יכול להיות שהם משועממים ומשעממים בעיניך, אבל בעיניהם הם חיים טוב, וזה מה שקובע, לא? בכל מקרה, מכיוון שהשאלה המקורית היתה מדוע לאנשים להמשיך לעבוד, אז לדעתי, אם לאנשים יש עבודה שמעניינת אותם, למה להם להפסיק? גם תחביב וגם מקבלים כסף, לא?

וכדי להוסיף, אני ממש מקווה שאת טועה, אחרת מה שמחכה לי הוא עגום ביותר.

 

[בת העמק]

בכל מקרה, מכיוון שהשאלה המקורית היתה מדוע לאנשים להמשיך לעבוד, אז לדעתי, אם לאנשים יש עבודה שמעניינת אותם, למה להם להפסיק? גם תחביב וגם מקבלים כסף, לא?

אם זה המצב, אני לגמרי מסכימה איתך. לגבי התחביבים שסיפרת כאן, אני לא טוענת שהם משעממים. אני אומרת שרוב חבריי המבוגרים משעממים ומשועממים. כולל אלה שנוסעים 5 פעמים בשנה לחו"ל ואלה שרצים מרתונים. זה נראה לי לפעמים שהם מפחדים שאם רק ישבו קצת בשקט אז המוות יתקרב אליהם מהר יותר.

 

[tlc m]

. אני אומרת שרוב חבריי המבוגרים משעממים ומשועממים.

איך את רואה את זה בא לידי ביטוי? האם הם מבטאים את ההרגשות שלהם? או שאת מבינה את זה מתוך ההתנהגות שלהם? או משהו אחר?

 

[בת העמק]

איך את רואה את זה בא לידי ביטוי? האם הם מבטאים את ההרגשות שלהם? או שאת מבינה את זה מתוך ההתנהגות שלהם? או משהו אחר?

הם חברים שלי. אני שותפה לשיחות אז אני יודעת על מה בוחרים לדבר ומה מעניין אותם. בעיקר אני מזהה הרבה פחדים: מעוני, פיטורין, מחלות, מוות.
זה, לדעתי, מוביל לחיים פחדנים.

 

[עש לילה]

מעניין שככל שמתבגרים, כך רוצים לפרוש פחות.

נשמע רומנטי, אבל זה לא מה שכתוב בכתבה. השאלה הייתה מי מתכנן לפרוש, לא מי רוצה לפרוש.

 

[Rachel]

הם חברים שלי. אני שותפה לשיחות אז אני יודעת על מה בוחרים לדבר ומה מעניין אותם. בעיקר אני מזהה הרבה פחדים: מעוני, פיטורין, מחלות, מוות.
זה, לדעתי, מוביל לחיים פחדנים.

את יכולה לפרט יותר למה הכוונה בעינייך, ב'חיים פחדניים'?
איך נופלים למוקש הזה? איך יוצאים ממנו? מה מאפיין אנשים שחיים בפחד? למה כדאי לתת דגש אם רוצים להיגמל מהפחד הזה?

אם אני לא טועה, @בת העמק הבטחת פעם שתשתפי אותנו איך למדתם לחיות חיים נטולי פחד, בשונה ממרבית בני גילך. אולי הגיע הזמן?

מקווה שאני לא מסיטה את הנושא. אם את חושבת שכן, אפשר כמובן לענות בשירשור נפרד...

 

[ogi]

מעניין שככל שמתבגרים, כך רוצים לפרוש פחות.

זה לא מה שכתוב שם. כתוב "ממשיכים לעבוד" ולא "רוצים לעבוד". כתוב "אומרים שלא יפרשו בגיל 65" ולא כתוב אם זה מרצון או אילוץ..

**עריכה**: @עש לילה הקדים אותי.

 

[אנא-אל]

בעיקר אני מזהה הרבה פחדים: מעוני, פיטורין, מחלות, מוות.
זה, לדעתי, מוביל לחיים פחדנים.

יש כאלה שהפחד גורם להם להשאר באזור הנוחות ויש אנשים שפשוט אין להם חלומות יוצאי דופן.

רק אתמול עובדת שבחופשת מחלה ארוכה אמרה למנהל כמה משעמם לה ושבא לה לחזור לעבודה כאילו זה מושא גאווה...

 

[שודד הפינג פונג]

העניין הוא אחר, הקטע הוא שכולם רקובים וכולם מלפפונים חמוצים (כן, גם אם הם טסו לאנטרטיקה או מתנדבים בבית אבות, או שיש להם תחביב ממש מקורי נוסף). הקטע הוא שככל שמזדקנים רוב האנשים כבר לא מתלהבים באמת, לא מחייכים באמת, כלואים בבית הסוהר המחשבתי של עצמם ללא שום השראה או יצירתיות. אבל דבר אחד נשאר נחוץ - להרגיש חשובים, בינם לבין עצמם ובינם לבין הסביבה. אז אנשים מפתחים זהות בין ה'אני' לבין העיסוק. במיוחד בכירים. אני מנהל, אני מניע מהלכים, אני מחליט, יש מלא כפופים לי, אני מוכשר לאללה בתחומי וכן הלאה. אם יזנחו את כל זה ישאר רק המלפפון החמוץ. עם המעמד לפחות יש יוקרה חברתית, ישאלו אותך שאלות בשיחות סלון ואתה תענה ברוב חשיבות והדר תשובות נורא חכמות ותרגיש חשוב. זה מגניב להם כי לא נשאר הרבה זולת הזיוף. ממרומי גיל 60 פתאום מרגישים נורא מחוברים לאדם הנורמטיבי, העובד, החכם, השקול והמחושב שלדידם הפכו להיות, הם כבר שכחו את הילד שרוצה רק לחיות באמת, כי אין להם את היכולת הזו כבר.

 

[tlc m]

הם חברים שלי. אני שותפה לשיחות אז אני יודעת על מה בוחרים לדבר

אוקיי, תודה רבה.

ויש אנשים שפשוט אין להם חלומות יוצאי דופן.

אני חושבת שכשמדובר בחברים שלך את יכולה להבדיל בין מרוצים מחיים בינוניים (שאגב אין בזה רע לדעתי) לבין שעמום, שבדרך כלל מסתיר מתחתיו איזה חוסר נוחות משולב בחוסר רצון להתעמת ולנסות לפתור אותו. כך לפחות זה אצלי כשאני משועממת, ואני רואה הרבה אחרים שאצלם זה גם כך.

 

[TunaGolem]

ככל שמזדקנים רוב האנשים כבר לא מתלהבים באמת, לא מחייכים באמת, כלואים בבית הסוהר המחשבתי של עצמם ללא שום השראה או יצירתיות

לא בקטע דתי, אני פשוט לא מוצא מילים טובות משלו:
עַד אֲשֶׁר לֹא יָבֹאוּ יְמֵי הָרָעָה וְהִגִּיעוּ שָׁנִים אֲשֶׁר תֹּאמַר אֵין לִי בָהֶם חֵפֶץ. עַד אֲשֶׁר לֹא תֶחְשַׁךְ הַשֶּׁמֶשׁ וְהָאוֹר וְהַיָּרֵחַ וְהַכּוֹכָבִים וְשָׁבוּ הֶעָבִים אַחַר הַגָּשֶׁם. בַּיּוֹם שֶׁיָּזֻעוּ שֹׁמְרֵי הַבַּיִת וְהִתְעַוְּתוּ אַנְשֵׁי הֶחָיִל וּבָטְלוּ הַטֹּחֲנוֹת כִּי מִעֵטוּ וְחָשְׁכוּ הָרֹאוֹת בָּאֲרֻבּוֹת. וְסֻגְּרוּ דְלָתַיִם בַּשּׁוּק בִּשְׁפַל קוֹל הַטַּחֲנָה וְיָקוּם לְקוֹל הַצִּפּוֹר וְיִשַּׁחוּ כָּל בְּנוֹת הַשִּׁיר. גַּם מִגָּבֹהַּ יִרָאוּ וְחַתְחַתִּים בַּדֶּרֶךְ וְיָנֵאץ הַשָּׁקֵד וְיִסְתַּבֵּל הֶחָגָב וְתָפֵר הָאֲבִיּוֹנָה כִּי הֹלֵךְ הָאָדָם אֶל בֵּית עוֹלָמוֹ וְסָבְבוּ בַשּׁוּק הַסֹּפְדִים. עַד אֲשֶׁר לֹא יֵרָתֵק חֶבֶל הַכֶּסֶף וְתָרֻץ גֻּלַּת הַזָּהָב וְתִשָּׁבֶר כַּד עַל הַמַּבּוּעַ וְנָרֹץ הַגַּלְגַּל אֶל הַבּוֹר. וְיָשֹׁב הֶעָפָר עַל הָאָרֶץ כְּשֶׁהָיָה וְהָרוּחַ תָּשׁוּב אֶל הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר נְתָנָהּ.

 

[tlc m]

@בת העמק גם אני אשמח לשמוע תובנות שלך, גם אם לא תורה שלמה וסדורה..

@Rachel בתור פחדנית מלידה, שאוהבת שגרה, פוחדת מסיכונים, ומתמהמהת מאוד עם שינויים,
אני יכולה לדבר ספציפית על הפחד מפיטורין ומעוני, שהיו אצלי קבוע בעבר (כחלק ממגוון פחדים..) שנעלמו לגמרי כתוצאת לוואי של מעבר לחיים פשוטים.
בכל עבודה בשכר מינימום אפשרי לי לקיים חיים טובים כמו היום ועוד לחסוך קצת..
לא שזה הופך את החיים למושלמים, כי עולים רגשות אחרים למשל של חוסר סיפוק, שלפני כן לא היה להם מקום.. בכל אופן, נעים להשתחרר מכמה פחדים, ועוד ככה במקרה.

 

[שודד הפינג פונג]

אני פשוט לא מוצא מילים טובות משלו:

אפשר בבקשה פרשנות בעברית מדוברת? לא הבנתי כלום לצערי.

 

[דרורה]

חייבים לטייל בעולם ולעשות באנג'י כדי להיות מעניינים?
אפשר גם להמשיך לעבוד כי זה נחמד וכי הבית ריק וכי וטוב לראות אנשים ולהפעיל את המוח.
למה לא? נתחיל לשפוט את הריקנות שיש או אין לאחרים? את תחושת הסיפוק שלהם? את הפחד מהמחר?

הנקודה שתמיד חוזרים אליה היא הבחירה. כל עוד מתבצעת בחירה מושכלת ולא מרוץ אחר הצריך והמה יגידו - סבבה.