מה חסר לך במשוואה? אני יכול לנסות לפרט [מספר כרטיס אשראי מחוץ לתחום

היא לא מרשה לי]. ותודה

.
יהיה לי קשה לעשות זאת כי צריך להכיר אתכם "מקרוב" בשביל זה. אנסה להדגים על עצמי ועל דילמת התואר השני שלי:
כבר בתום השנה הראשונה הציעו לי לעבור לאוניברסיטה נחשבת יותר במסגרת איזשהו TOP ציונים של המחזור שלי, רציתי לעשות זאת אבל כעבור שבוע או שבועיים מאותה שיחת טלפון, האוניברסיטה הנוכחית הציעה לי מסלול מצטיינים שהיה נשמע זוהר, העדפתי את הנוחות ונשארתי באוניברסיטה המקורית. בדיעבד נראה לי שזאת הייתה טעות.
הייתי עוזר מחקר של פסיכולוג קוגניטיבי, פסיכולוגית אירגונית ודוקטורנית קלינית. ברגע האמת התביישתי/לא ידעתי כיצד לבקש מהם המלצה לא גנרית. עקב היבטים אישיים כמו חרדה שאובחנה ע"י הפסיכולוג שלי ועוד דברים בסגנון הזה.
גם התנדבתי במסגרת פסיכיאטרית, היו מרוצים מהתפקוד שלי שם, ושנה לאחר מכן ניהלתי ולקחתי חלק בכתיבת המלצות לתואר שני לשישה מתנדבים. ידוע לי ששניים מהם המשיכו לתואר שני קליני שנחשב The Holy Grail. אני גם כן כבר נרשמתי למסלולי לימוד למבחן המעבר לתואר שני, אחרי שלמדתי לקראתו בעצמי במשך שנה, וגם מבחינת המלצות ממקום ההתנדבות הייתי "מסודר" וגם המלצות גנריות מהשדה המחקרי כפי שציינתי קודם. בנוסף, הרגשתי שהפסיכולוג המנחה שהדריך אותנו במקום ההתנדבות, תפס אותי כסוג של אגוז בעייתי או קשה לפיצוח, זאת הייתה אינדיקציה חשובה עבורי לגבי ההחלטות בהמשך.
לאורך כל התקופה הרגשתי שהמשפחה מאוד מעיקה עלי ומפריעה לי, היו עוד כמה היבטים חיוביים שהסיחו את הקיבולת שלי מהמסלול הלימודי והמקצועי. עד כמה שזה "מפתה" לחשוב כך על עצמנו, לא כולנו עמידים להסחות דעת באותה רמה, ומסוגלים לתפקד בתואר מלחיץ (עם שלל האתגרים העקיפים כמו ירידה בכושר התשכרות באותו הזמן) כאשר "מוקשים" נוספים מצטברים לאורך הדרך כמו סינג'ורים מהמשפחה או אירועים חיוביים כמו הולדת אחיינים או חתונות של החברים הקרובים. אני מאוד פגיע לדברים הללו שישראלים אחרים מחשיבים כנדושים וכ-"חלק מהחיים" עלק.
תוסיף לכל זה גם אמירות שקיבלתי לאורך החיים, גם בגילים הקריטיים: "לדעתי אתה לא מסוגל/אבל המאמן כדורסל אמר שאתה לא טוב בזה/זה לא יעבוד לך" (ממש היום קיבלתי עוד אמירה "מפנקת" שכזאת..) לצד אמירות סותרות מצד אותם אנשים ומצד אחרים "אם מישהו יצא מהחבורה פסיכולוג קליני זה רק אתה/תפסיק כבר להצטיין יא חרשן/כשאני לידך אני מרגיש שאני צריך כל הזמן להפגין ביצועים ולהשוות את עצמי" וכן הלאה.
לא הלכתי על תואר שני, גם מפני שההתנסויות בשדה לימדו אותי לגבי המגבלות מהן אני סובל בהקשר המקצועי, וגם מפני שהסביבה בה אני גדל וחי ממש מפריעה לי (בהתחשב בתנאים "מיוחדים" שהייתי אמור לקבל מהסביבה, ולא קיבלתי בשום שלב).
שים לב שלמרות שעל פניו הדלתות היו פתוחות בפני, היו הרבה יותר מידי משתנים אישיים שהפריעו ואני דיי משוכנע שאם הייתי הולך על תואר שני כלשהו, זה היה עולה לי בבריאות וסיכוי טוב שאם הייתי הולך על המסלול הקליני הייתי פורש ממנו. יכולתי לשכנע את עצמי שהכל בראש ולהשתמש בקלישאות המוכרות שבשביל לרכוש מקצוע צריך לבצע הקרבות וכן הלאה... אבל את הווקטורים האישיים שלי בתוספת הווקטורים של הסביבה כל זה ממש לא מעניין. הם הקובעים, לא אנחנו.
נ.ב. - במרכז הפסיכיאטרי פגשתי אנשים מוכשרים מאוד, הרב מעל הממוצע, שעברו אתגר דומה לזה שתיארתי ואף נאלצו לעזוב תארים מבוקשים כמו רפואה.
שני היבטים צדדיים נוספים:
1. לאורך כל הזמן הזה עבדתי והתנדבתי במקביל וגם חנכתי ילד עם צרכים מיוחדים. במקומות העבודה השונים הציעו קידומים ובדר"כ סירבתי, לקראת סוף התהליך שהבנתי שאני פורש מהתחום אותו למדתי, כבר למדתי ותרגלתי את היסודות של Java. נקודה זו גם כן העמיסה על כל העניין, לא נוח להמשיך במשרות התחלתיות וללוות עובדים חדשים שצעירים ממך כמעט ב-10 שנים. זאת דוגמה שאותה "תקיעות" שהפגנתי לגבי המעבר לתואר שני, באה לידיי ביטוי גם בהיבט תעסוקתי ולמעשה בכל היבט חשוב אחר בחיים. כאשר המשתנים האישיים שלך לא משתלבים עם הדרישות של שוק העבודה, האקדמיה והתרבות הישראלית, קבלת ההחלטות בחיים שלך נהפכת לעניין שולי. בין כה וכה זה יתקע או יסתבך, לא משנה ממש מה תבחר לעשות.
2. אחותי בזמן הזה הביאה תאומים, אני אוהב ונהניתי איתם מאוד, ולקחתי חלק והענקתי לאחותי עזרה איתם במידה זו אחרת (מעט יותר מהממוצע אני מניח). מן הסתם שיש לכל זה גם השפעה על ההתקדמות שלי בהיבטים האישיים שלי בחיים (רומנטיים, מקצועיים ואחרים). ציינת בפוסט שגם ילדים נמצאים באופק, בהקשר הזה יש לישראלים נטייה להעריך את היכולות שלהם בייתר, ובסוף אם הם מסתדרים זה לא מעט בזכות עזרה מהשפחה הקרובה והחברים (במדינה נורמלית זה לא אמור להתנהל כך לדעתי). ראוי שתקדישו לזה תשומת לב וחשיבה.