מאוד מעניין אותי, בתור אחד שמכיר גם אנשים שנמצאים ברילוקיישן לצורך עבודה (בהייטק נניח) או לצורך אקדמיה (פוסטדוק), אתה חושב שיש אתגרים זוגיים קשים יותר לפוסטדוקים?
כן, אני חושב שמדובר בשני מקרים מאוד שונים. בשני המקרים יש מוביל ומובל, ועיקרי השוני אצל המוביל זה אי וודאות מקצועית, ופיננסי (וסעיף קטן לגבי ויזות בארה"ב).
1. פוסטדוקטורט הוא שלב הכרחי בכדי להמשיך קריירה אקדמית למי שרוצה, או ניסיון להיות מתמחה בכדי לקפוץ למשרה מדעית. בשני המקרים הולכים אל הלא נודע עם קצת ידע אקדמי, מתחילים מאפס וצוברים הכרה לאט לאט. בתחומים מסוימים אתה חוזר להיות עובד מעבדה פשוט עם אפס אחריות והשפעה. המצב הוא overqualified במודע בתקווה שאי שם בעתיד הבחירה לצאת לפוסטדוקטרט תיטיב עם הבחירות התעסוקתיות להמשך החיים. לרוב מי שהגיע לפוסטדוקטורט, מעולם לא יצא לשוק העבודה ועבד, ורובנו עדיין לא יודעים מה אנחנו רוצים לעשות כשנהיה גדולים. מי שיוצא לרילוקשיין מהעבודה, לרוב המשרה תתאים לכישורים שלו, והיא חלק התפתחותי ממסלול הקריירה שבחר. האתגרים האישיים מאוד שונים.
2. מבחינה פיננסית (רק ארה"ב, לא יודע לגבי שאר העולם), פוסטדוקטורט מקבל שכר מינימום שלרוב לא תואם את הגיל והניסיון לעומת הסביבה. כמו שאפשר לראות מההודעות שלי, אנחנו גירעונים, ובאלפי דולרים. שלא לדבר על הוצאות הרילוקשיין והעזרה שלא קיימים בכלל באקדמיה. ברגע שיצאת לרילוקשיין מטעם העבודה, השכר תואם את הניסיון שלך, ולרוב הוא יהיה אפילו שיפור לעומת המצב הקודם.
סעיף קטן. פוסטדוקטורנט מוביל יהיה על J1 והמובל יהיה על J2. זהו מצב ארעי שבו J2 תלוי בJ1, וJ1 תלוי במעסיק שלו. צריך להוציא אישור עבודה לJ2 בשביל לעבוד (ואז לחדש כל הזמן), והאפשרויות לשנות דברים תוך כדי מאוד מפחידות. זה חרא בירוקרטי שלא תורם לשלווה.
כלומר המובל, צריך לא רק להסתגל כמהגר למדינה חדשה, אלא להצטמצם כלכלית וגם לתמוך נפשית בהחלטות על המשך הדרך של המוביל. לרוב, יש יותר פוסטדוקטורנטים שיוצאים מאשר משרות לאקדמיה או תעשיה ולכן יהיה משבר גיל ה##, בלי תמיכת משפחה וחברים בארץ זרה. וגם לרוב, המובל שם את החיים המקצועים שלו על מצב המתנה.
לתוך זה המובל שנמצא לרוב בבית נחשף לישראלים ואמריקאים אחרים שנמצאים בסטטוס אחר לגמרי בחיים וזה פער שהוא לא נעים לחלק מהאנשים. אנחנו למשל נמנעים לפעמים מפגישות או אטרקציות עם אנשים כי אין לנו את האמצעים הכלכליים שיש לכולם. זה מאוד קשה.
יחד עם זאת, אני מזהה מהפריזמה הצרה שלי שיש הבדל בין פוסטדוקטורנטים לפני שנתיים-שלוש ואחרי. הרבה מאוד אנשים כרגע לא מעוניינים לחזור לארץ. יכול להיות שברגע ששני בני הזוג מגיעים באותה גישה של "מתחילים חיים מחדש" אז יש יותר זהות זוגית לרילוקשיין מהעבודה.
באופן אישי, כן יש לנו שיחות ולילות ללא שינה לגבי מה עשינו, האם זה משתלם, ואיך מתקדמים מפה. אני חושב שבאנו מוכנים מבחינה פיננסית, אבל לא מבחינת הפאן המקצועי שמערער את הכיוון התעסוקתי שלי ומסלול המשפחה להמשך החיים. אין לי משהו חכם להגיד יותר מזה כרגע.