הזוי שהחדשות הללו נחשבות עדיפות. אבל לפעמים זה המצב

[c881]

דיברתי היום עם מכר מהעבודה.
נפגשנו לפני שבועיים וסיפר לי שסבתא שלו אושפזה מונשמת.
והרצף זה שהוא ו-2 אחיו הם היורשים. אולי גם אמא שלהם. (סבתא מצד אבא).
וכבר התחילו לבדוק בתי אבות, מה עושים עם העובד הזר....

וסיפר לי שלפני יומיים נפטרה.

אז עצוב שנפטרה, עם זה שהיתה בת 89... ועדיין, מבחינתו זה חדשות טובות.
לא בשביל הירושה, כמו בשביל ההתעסקות מסביב.

 

[מרק עוגיות]

ייתכן מאד שגם בשביל הנפטרת אלו חדשות טובות.

 

[נולי]

חבל שאין אפשרות להניח לקשישים לעזוב את העולם בכבוד.

 

[אנון נימוס]

זה רץ עכשיו בפייסבוק (קשור לנושא)

https://www.facebook.com/photo.php?...673010724.5509.100003670745947&type=3&theater

 

[c881]

ייתכן מאד שגם בשביל הנפטרת אלו חדשות טובות.

זה גם מה שהסכמנו ביננו.

 

[פיטר]

חבל שאין אפשרות להניח לקשישים לעזוב את העולם בכבוד.

כמו שהיה נהוג פעם אצל האסקימוסים?
זה נראה אולי מוזר, אבל לעתים קרובות הקשישים רוצים להמשיך לחיות כמה שיותר.

 

[c881]

יש לחיות ויש לתפוס מיטה ב"קומה".

 

[בת העמק]

זה נראה אולי מוזר, אבל לעתים קרובות הקשישים רוצים להמשיך לחיות כמה שיותר.

לא כשהמצב שלהם מתדרדר. כן כשהשיגרה בסדר.
שני ההורים שלי נפטרו בגילאים כאלה והם חיו מעולה עד 3 חודשים לפני המוות. בתקופה האחרונה של כל אחד מהם זה היה סבל ענק להם ולבני המשפחה ובהחלט שניהם הביעו רצון לסיים את חייהם במצב כזה.

 

[פיטר]

לא כשהמצב שלהם מתדרדר. כן כשהשיגרה בסדר.
שני ההורים שלי נפטרו בגילאים כאלה והם חיו מעולה עד 3 חודשים לפני המוות. בתקופה האחרונה של כל אחד מהם זה היה סבל ענק להם ולבני המשפחה ובהחלט שניהם הביעו רצון לסיים את חייהם במצב כזה.

כל מקרה לגופו ולנסיבותיו... מסכים שיש מקרים רבים כמו אלו שתיארת אבל לא כולם כאלה.

 

[נולי]

ה נראה אולי מוזר, אבל לעתים קרובות הקשישים רוצים להמשיך לחיות כמה שיותר.

אני לא תומכת במהלך של חיסול של אוכלוסיית הקשישים. אבל אני חושבת שצריכה להינתן להם הבחירה.
היום גם קשיש שרוצה להיפרד מהעולם, לא יכול לעשות את זה בצורה מכובדת.

 

[Roi]

אני לא תומכת במהלך של חיסול של אוכלוסיית הקשישים. אבל אני חושבת שצריכה להינתן להם הבחירה.
היום גם קשיש שרוצה להיפרד מהעולם, לא יכול לעשות את זה בצורה מכובדת.

יכול, רק לא בארצינו הנאורה והמתקדמת.

 

[עש לילה]

ממליץ מאוד על הפרק הנ"ל ב-Planet Money:
http://www.npr.org/sections/money/2014/02/28/283444163/episode-521-the-town-that-loves-death

תקציר ("ספוילרים" כמובן): בעיר La Crosse בוויסקונסין 96% מהאנשים מילאו "הוראות אחרונות", כיצד לנהוג בהם במקרה ויגיעו למצב רפואי קשה. איך זה קרה? לאחד הרופאים בבית החולים המקומי נמאס לנהל שיחות קשות עם בני משפחה, על איך לנהוג ביקיריהם אחרי שכבר הגיעו לנקודת האל-חזור. אלה היו שיחות קשות, בני המשפחה הגיעו לא-מוכנים (כי הם מעולם לא דיברו על כך קודם), וברוב המקרים הוא הרגיש שנוצר סבל מיותר עבור החולה.

כמענה לכך הוא פתח בתוכנית שמטרתה לדון במקרים האלה מראש, כמעט בכל הזדמנות שבן אדם מגיע לבית החולים, ובוודאי לפני שהוא עומד לעבור ניתוח מסוכן. זה לא היה קל ולקח זמן לאנשים לקבל את התהליך הזה, אבל בסופו של דבר זה הצליח והם הגיעו למצב שבו 96% מהתושבים בעיר מילאו סוג של טופס שנותן תשובות לכל השאלות הקשות האלה ומוריד את האחריות והעומס הנפשי מבני המשפחה שלהם. הממוצע האמריקאי עומד על 30% בלבד.

ועכשיו הנה הטוויסט: כ-30% מההוצאות של מערכת הבריאות האמריקאית הן על חצי השנה האחרונה בחייהם של אנשים. ב-La Crosse, בעקבות התוכנית החדשה והעובדה שאנשים שחושבים על זה מראש בדרך-כלל מוותרים על הארכת חיים באופן מלאכותי, ההוצאות האלו קוצצו ב-30%. כשניסו להרחיב את התוכנית לכלל ארה"ב, כמובן שהפוליטיקאים (בעיקר מימין) התנגדו, נתנו לזה את השם "Death panels" כאילו יהיו ועדות שיחליטו את מי צריך להציל ולמי אפשר לתת למות, והרגו את התוכנית.

 

[c881]

בארץ יש את כרטיס אד"י ועדיין שואלים את המשפחה האם כן או לא.
אני רק יכול לשער כמה דיונים משפטיים ימשכו בזמן שמחליטים האם מה שכתבתי נכתב כשהייתי צלול או לא, בזמן שהמדינה מבזבזת את כספי על טיפולים "מאריכי סבל".

 

[עש לילה]

זה לא חייב להיות מסמך משפטי מחייב כמו צוואה רשמית. אני די בטוח שגם בארה"ב זה לא המצב. אבל מספיק שיש טופס כזה שמילאת, בדרך כלל בנוכחות בני המשפחה שלך, כדי להגדיר להם בקווים כלליים איך לנהוג בך לקראת סוף החיים. נכון שיהיו מקרים שבהם המשפחה לא תרצה לעשות את מה שביקשת, או שתפקפק בצלילות שלך בזמן שחתמת על הטופס, אבל כנראה שברוב מוחלט של המקרים הם כן יכבדו את בקשתך. לא צריך להגיע ל-100% כדי שדבר כזה ייחשב כהצלחה.

 

[בת העמק]

אבל מספיק שיש טופס כזה שמילאת, בדרך כלל בנוכחות בני המשפחה שלך,

בעולם הסמארטפון, מה הבעיה לצלם סרטון (שרואים בו גם את בני המשפחה/עדים) שבו החולה אומר בדיוק מה הוא רוצה? זה נראה לי אמין יותר מטופסולוגיה טקסטואלית. רק צריך לעשות זאת לפני שהחולה מתדרדר מבחינה מנטאלית.

 

[האופטימית]

לצערי הרב עברתי מקרה כזה לא מזמן עם סבתא שלי זכרונה לברכה.
היא הגיעה לבית החולים אחרי התקף לב ועברה צנתור ואז לאט לאט יותר מערכות הפסיקו לתפקד כמו שצריך. חודש היא הייתה בבית חולים כאשר לקחנו תורות להיות לצידה עד שהגיע שלב שבו לנשום היה כואב לה מאוד. למזלנו הרב וגם למזלה היא עדיין הייתה מאוד צלולה פנתה בשם לכל עובדי בית החולים, ציינה את הפרקים של רפואה שלמה בתהילים שהיא רוצה שנקריא לה ופשוט הייתה שם לכל אורך התהליך. בשלב הזה היא פנתה לרופא ושאלה אותו על האפשרויות שלה והוא אמר שאפשר לעשות טיפולים אבל הסיכוי שבגיל 91 היא תעבור אותם בהצלחה אפסיים. היא אמרה לו בפשטות שהיא לא רוצה לסבול יותר, היא סבלה מכאבים וקושי בנשימה והבינה שזה הסוף וביקשה לא להרגיש כאב, בשלב הזה בהסכמתה ובהסכמת דודות שלי שמו אותה על מורפיום והיא עברה לעולם של חלומות.

זה היה הימים הכי קשים, לא לראות אותה סובלת אלא לראות אותה לא בהכרה, נושמת בקושי רב ולתהות כל פעם מחדש האם זו הנשימה האחרונה שלה. זה היה פשוט נורא, הדבר היחיד שניחם אותנו לדעת זה שזו הייתה הבחירה שלה, זה מה שהיא רצתה. היא הייתה צלולה מאוד ואחרי חודש בבית חולים הספיקה לעשות שיחות נפש ולסלוח לבנות שלה, לקבל מכתבים וביקורים ולהיפרד מאנשים האהובים עליה ולהודות לאלוהים שנתן לה לחיות בבריאות טובה עד הגיל הזה. היא בחרה לא לבלות את הימים האחרונים שלה בחיים האלה בניתוחים וטיפולים מכאיבים או כאדם סיעודי אלא בהיי בעולם חלומות ללא סבל. אחרי יומיים על מורפיום היא נפטרה וכן כמה שזה היה כואב זאת הייתה כבר הקלה, כי עכשיו היא כבר בטוח לא סובלת.

הסיפור הזה בהחלט גרם לי לחשוב על כך שצריך להחליט ולדבר על הנושאים האלו מראש, כואבים ככל שיהיו, לא תמיד לבן האדם יש את היכולת המנטלית או בכלל בהכרה לקבל את ההחלטות האלו וזה גרם לשיחות כואבות אבל חשובות יחד עם בן הזוג שלי בנושא.

 

[עש לילה]

@האופטימית (ובכלל) למי שהנושא קרוב לליבו אני ממליץ מאוד על הספר Being Mortal: Medicine and What Matters in the End של הרופא והסופר Atul Gawande.