אני לחלוטין נגד. אי אפשר לבטל את זה שהאנשים המצליחים ביותר, חלקם פשוט מאוהבים בעבודה שלהם. אין שום דבר שמחייב את צוקי, ג'ף, אילי או בילי להמשיך לעבוד.
הם מתים על זה.
נכון, רוב האנשים לעולם לא יגיעו למצב כזה, אבל דווקא בגלל שאנחנו כלכלת שפע, מי שמוכן להתפשר ברמת החיים, יכול למצוא עבודה שיותר מתאימה לנטיותיו, עם התפשרות בשכר.
גם היום יש מי שעובד במפעל בניגוד ל"רצונו", אבל יש גם אופציות אחרות היום.
גם הפתרון של "תעבדי קשה במשהו שאת לא אוהבת, תחסכי המון ואז ישארו לך יותר שנות חופש בסוף" הוא לא יותר מעבדות מודרנית שלא מחזיק מעמד לאורך זמן,
וגם בסוף אין איזה אור גדול בקצה המנהרה כשפורשים. בסוף יש הרבה שעמום, לרוב מוחלט של האנשים, שחוזרים שוב לעבוד בחצי, רבע משרה. החוכמה היא לשלב מראש.
מה רע ב-50% סיפוק 50% שכר? כולנו נועדנו להיות בעלי RSU עשירים ושחוקים? מה קרה ל"זה לא מושלם, אבל זה די מתאים לי, ביל גייטס לא אהיה אבל אפשר להתפרנס"?
הדרך היחידה להתחיל לעשות משהו ולהתמלא בסיפוק - היא להתחיל לעשות משהו. ולראות אם הוא מתאים.
ככל שתרדפי אחרי זה ("האם זה מתאים? האם זה מושך אותי?"), רק תתרחקי מזה. ככל שתרדפי אחרי הכסף ("בינתיים זה נחמד, אבל יש משהו אחר עם יותר שכר"), תתרחקי יותר.
רובנו הגדול לא ניחן במזל להימשך באופן היסטרי לאיזה דבר מה ספציפי (רובנו לא יזמי הייטק מלידה, לא חוקרי אקדמיה תאבי ידע, טייסים שחלמו לטוס מהגן),
אז רואים מה הכיוון פחות או יותר, ומנסים להתחיל לנוע.
כל עוד העבודה לא שוחקת את הנשמה שלך, היא מתאימה לאופי הטבעי שלך במידת מה, ואת עושה בה דברים - את תרגישי סיפוק על העשייה.
יתכן שאם תעבדי יותר קשה בתחום יותר "מכובד", תרגישי יותר סיפוק - אבל במחיר הבריאות הנפשית שלך והלחץ. ולהיפך - עבודה חסרת משמעות היא קלה, אבל חסרת סיפוק.
אין פה סיפור סינדרלה, לא מצפה לרוב האנשים אושר גדול מלקום בבוקר, גם לא עושר, אבל סיפוק זה דבר שנבנה לתחושת ערך עצמי, לאט לאט.
אחרי שתתחילי, רק את זו שתוכלי לדעת אם להעלות את העוצמה (אולי יותר שחיקה, יותר סיפוק) או להוריד (אולי יותר רוגע, יותר שעמום). אבל אי אפשר לדעת מלשבת מהצד.
