הרגע שבו אתה מבין את הפער בינך לבין שאר העולם הצרכניסט

[גרהם]

http://www.globes.co.il/news/article.aspx?did=1001131285#fromelement=hp_morearticles
ראיון עם שופט מחוזי שראה עצמו מועמד לעליון.
הראיון משעמם, אבל יש בו קטע מדהים, בו מספר המרואיין על רגעי השפל בחייו:
"כשיצאתי לשנת שבתון באוניברסיטת שיקאגו בתנאים כלכליים לא טובים. זה היה שבתון מהצבא, שעזר אך לא מספיק. יום אחד עמדתי בסופרמרקט, כשהבן שלי מתחנן לקנות משהו, ולא יכולתי, בכיתי, והבטחתי שלעולם לא אבכה יותר, שלא תהיה סיטואציה כזאת. התחלתי לתת הרצאות, אשתי לימדה בבית-ספר, ורווח לנו בצד הכלכלי, ועד ליום-ההולדת של הבן יכולתי לקנות לו ב'טויס אר אס' את הצעצוע שחלם עליו. בכיתי גם כשאחותי אראלה והוריי שפרה ודוד נפטרו".
אז האיש היה קצין בכיר, שופט מחוזי, הצליח בכל מעשיו והרוויח יפה כל חייו, אבל לחנך ילד שלא תמיד קונים הכל בסופר לא יודע, וזה נחרט בליבו באותה רמה (לפחות לפי הכתבה) כמו מוות של קרובים. הזוי, אבל הוא כנראה לא היחיד.

 

[מרק עוגיות]

אבל לחנך ילד שלא תמיד קונים הכל בסופר לא יודע, וזה נחרט בליבו באותה רמה (לפחות לפי הכתבה)

זה שונה לגמרי לא לקנות כל מה שרוצים בסופר מתוך בחירה, לעומת לא להיות יכולים לקנות מה שרוצים. אני יכולה להבין איך הורה מרגיש תחושה קשה מאד כשהוא לא יכול לתת לבן שלו מה שהוא (ההורה) רוצה לתת לו (בלי קשר למה הילד רוצה). מעבר לכך, אני לא מכירה את הסיפור של השופט, אבל אנשים שגדלו במחסור כילדים הרבה פעמים מרגישים צורך לפצות את הילדים שלהם על המחסור שלהם. ופה באמת לעתים קרובות תחושת המחסור תלויה באופן שבו ההורים מתווכים לילד את "לא קנינו לך בסופר מה שאתה רוצה". הורים שמשדרים לילד את המסר שהם לא קונים כי הם לא יכולים (ואולי זה באמת כי הם לא יכולים) גורמים לו להרגיש חוסר בטחון (מי יודע מה עוד שאני צריך הם לא יכולים לתת לי? אם אין כסף, אולי לא יהיה לנו אוכל? אולי לא יהיה לנו איפה לגור?). לעומת זאת הורים שמשדרים לילד את המסר שהם לא קונים כי זה לא מספיק חשוב לדעתם, או יקר מדי, גורמים לו להרגיש שיש כאן בחירה, כלומר ההורים משדרים לילד עוצמה ולא חולשה. אפילו הורים עניים באמת, שנאלצים להצמטצם גם בנוגע לצרכים בסיסיים, יכולים לשדר לילד עוצמה, אם הם מראים לו שיש לו דברים אחרים, לא מוחשיים, שאין לאחרים. כמו זמן עם ההורים, ידע, יכולות ועוד.

בגלל זה אני אוהבת את העצה שאם הילד מבקש לקנות משהו ולא רוצים לקנות לו בגלל המחיר, לא להגיד לו "אין לי כסף" (הוא עלול להבין את זה מילולית) אלא "זה לא מספיק חשוב לנו" או "המחיר הזה לא משתלם בעיני".

 

[גרהם]

זה שונה לגמרי לא לקנות כל מה שרוצים בסופר מתוך בחירה, לעומת לא להיות יכולים לקנות מה שרוצים

אז הילד רוצה פרארי וההורה לא מסכים. זה באמת כל כך נורא?
מדובר בקצין בכיר שנשלח ללימודים בחו"ל, לא עני בשכונת מצוקה ואני בטוח שהמשפחה לא סבלה מחוסר בטחון תזונתי, גם בלי לקנות את מה שהילד רוצה. אני מבין שהוא חשב באותו זמן שהילד או ההורה רוצה. חוסר היכולת שלו להבחין בין רצון וצורך, והעובדה שסיפור צרכני נטמע בו בכזו עצמה, הזויים בעיני, אם כי אני מבין שכפי שכתבת לפעמים יש לזה סיבות עמוקות מהילדות.
ובקשר לעניין החינוכי, אני מסכים איתך לגמרי.
כשילדיי היו קטנים חשבתי שחשוב שיבינו את העובדה שכסף הוא משאב מוגבל אצל כל בני האדם וגם אצלנו. סיפרתי להם הרבה לפני כיתה א' על הנושא של תקציב והצורך לבחור מה לקנות מבין הרבה אפשריות, אבל הקפדתי מאד להגיד להם שבכל מקרה תמיד יהיה לנו כסף לצרכים שנראים בעיניהם בסיסיים. זה באמת נורא לגדל ילד שחושב שייתכן מצב שלא יהיה למשפחתו כסף לאוכל, בגדים או דיור.
במשך הזמן גם הצרכים הבסיסיים גדלים , והיום הם מודעים גם לכך שתמיד יהיה כסף לחינוך, חופשה מדי פעם ועוד.

 

[מרק עוגיות]

אז הילד רוצה פרארי וההורה לא מסכים. זה באמת כל כך נורא?

זה לא "הילד רוצה פרארי וההורה לא מסכים" זה "הילד רוצה חטיף וההורה לא יכול". אתה לא רואה את ההבדל?
למרות זאת, אני מסכימה איתך שהאדם הזה ספציפית היה אמור להיות עם קצת יותר פרופורציה, ולזכור שזו תקופה זמנית במסלול שרווחה כלכלית בצידו. בגלל זה אני מעלה את ההשערה שמדובר בחסך מהילדות. זה עניין של בטחון עצמי פנימי ביכולת שלך לפרנס ובגב הכלכלי שלך (אם מהמשפחה או מהיכולות של עצמך), שיכול לאפשר לך, גם כשאין לך, לדעת שזה זמני ושבעתיד יהיה אחרת. ויותר מכל, שזה לא הופך אותך לכשלון.

מחשבה נוספת - אני מניחה שכאן גברים נמצאים יותר בסיכון, כי מחנכים אותם שהם אחראים לפרנס את המשפחה. ברגע שהם מרגישים שהם לא מצליחים במשימה הם עלולים להרגיש כשלון. בהשוואה - אשה שבאופן זמני צריכה לעבוד הרבה שעות ולא להיות עם הילד שלה, תרגיש רע מאד אם הילד שלה ירצה להיות איתה והיא לא תוכל. וזה למרות שגם היא יודעת שזה זמני, ושהילד לא באמת צריך דוקא אותה באותו רגע, כי נניח אבא שלו או סבתא שהוא אוהב נמצאים איתו. זה מאותה סיבה - היא מרגישה שזה התפקיד שלה והיא נכשלת בו.

 

[גרהם]

זה לא "הילד רוצה פרארי וההורה לא מסכים" זה "הילד רוצה חטיף וההורה לא יכול". אתה לא רואה את ההבדל?

כמו תמיד, הכמות עושה איכות. אני לא מאמין שקצין בכיר שנשלח לחו"ל ומתנהל בצורה סבירה, מגיע למצב בו הוא לא יכול לקנות חטיף בסופר. מהכרות עם המערכות והמשכורות, סביר בהרבה שהדוגמה שלי של הפרארי קרובה למציאות יותר מהדוגמה שלך של החטיף.
על תפישת המציאות של האיש אפשר ללמוד מההשוואה בין הסיפור הזה למות הוריו ואחותו כטריגר לבכי.

 

[Roi]

יכולתי לקנות לו ב'טויס אר אס' את הצעצוע שחלם עליו.

משהו בסיפור לא מסתדר לי, איך אדם במעמדו בחופשת שבתון לא יכול לקנות לבן שלו צעצוע בטויס אר אס???

 

[מרק עוגיות]

איך אדם במעמדו בחופשת שבתון לא יכול לקנות לבן שלו צעצוע

תשמעו, אני לא מכירה בדיוק את התנאים של קצינים שנוסעים לשבתון לחול אבל אני בקלות יכולה לראות איך זה קורה באופן כללי לשליחים מישראל. שליחים מישראל במגוון מקצועות (לא מכירה מהצבא אבל כן ממשרדים ממשלתיים אחרים) מקבלים שכר שנחשב גבוה או לפחות סביר בישראל אבל בקושי מספיק לדירת שני חדרים בעיר כמו שיקגו. קצת מספרים נכון להיום (הסיפור הוא מלפני שנים אז בכל מקרה זה לא מדויק, קחו את זה רק כהמחשה לאיך כזה דבר יכול להיות) - ישראלי עשוי להשלח עם משפחתו לחול עם 50 אלף דולר לשנה. רק דירה קטנה ולא משהו בעיר כמו שיקגו יכולה לעלות כ2500 דולר לחודש, שזה 30 אלף לשנה. ילד מתחת לגיל החינוך הציבורי - מסגרת עבורו עולה לפחות 1500 דולר לחודש. והנה לא עשינו כלום, רק גרים ושולחים ילד אחד לגן - כבר אין כסף לשום דבר. תגידו - אבל אם בן הזוג לא עובד שישאר עם הילד בבית - נשמע סביר על הנייר אבל כולנו יודעים שזה לא קל בכלל לשעשע ילד בן שלוש או ארבע בבית לבד. וזה בלי שספרנו את הצורך בבתי ספר פרטיים בהרבה מהמקומות. ספציפית בשיקגו, בוודאי בתקופה ההיא, בתי ספר ציבוריים לא היו אופציה אמיתית. ונניח אפילו שבן הזוג מתכנן לעבוד - זה לוקח כמה חודשים להשיג אישור עבודה ואולי עוד זמן למצוא עבודה. בינתיים כבר שילמתם מראש על כמה חודשי שכירות כי ככה דורשים בדרך כלל, היו לכם עלויות ראשוניות של לעבור למקום חדש ולהצטייד, גם עשיתם טעויות של מתחילים כמו רוב מי שעובר למקום חדש שעלו לכם הרבה כסף. בסופו של דבר, אפשר בקלות להגיע למצב שמרגישים שאין כסף בשליחות כזאת, במיוחד בהתחלה. זה מסתדר אחרי כמה זמן בדרך כלל, בן הזוג מתחיל לעבוד, מוצאים איפה הסופר הזול (אנחנו למשל עשינו את הקניות הראשונות שלנו במקום שאחר כך הסתבר לנו שעולה בערך פי 4 מהמחירים בסופרים אחרים) ואת הישראלים שיעבירו לכם את הריהוט שהם כבר לא צריכים ויתנו לכם עצות איך להסתדר. אבל ההתחלה יכולה להיות מאד קשה, כשמגיעים עם הכנסה שבישראל נשמעת סבירה בהחלט, ובעיר גדולה כמו שיקגו בקושי מדגדגת את הצרכים הבסיסיים. אז אין לי מושג אם זה הסיפור שקרה לאותו מרואיין, אבל דוקא נשמע לי סביר, עובדה שבעקבות זאת הוא ואשתו הבינו שעליהם להכניס יותר כסף.