שלוש תגובות מעמיקות (מחמיא לי
) ושלושתן מחייבות התייחסות הולמת.
זה יהיה קצת ארוך, עימכם הסליחה.
מהסיבה הפשוטה שאין שום קונטסלציה פוליטית בה מדינת החלומות שלהם תתגשם
כבר ראינו שהמציאות מאתגרת את הדמיון: האביב הערבי, מלחמת האזרחים בסוריה, המלחמה באוקראינה ואם נלך אחורה יותר נפילת ברית המועצות וכו'.
לשלול באופן מוחלט קונסטלציה אפשרית בין אם פוליטית ובין אם לאו היא לראייתי big no-no.
אני יכול בהחלט לחשוב על קונסטלציה אפשרית כזו.
אפילו לא ייתכן שהמקבילה אצלם של תומך טרור יהיה השר לבטחון לאומי או תפקיד דומה
כאן נותרתי פעור פה. עראפת עצמו שהכווין פעולות באינתיפדה השניה? מרואן ברגותי?
הרשות הפלסטינית משלמת קצבה לרוצחי יהודים וזאת ע"פ חוקי הרשות (
יש יופי של סיכום בויקיפדיה)
להגיד שאני רוצה להידמות להם? ממש לא, אבל כמדומני שהמשפט המצוטט מעלה מופרך מעיקרו.
הערבים שאני מכיר, שהם ודאי לא מדגם מייצג לערביי ישראל, הם אנשים מוכשרים שמתקדמים כלכלית ועובדים וחיים בקרב יהודים. הם לא יוותרו על מה שהשיגו בשביל חלומות שלא ניתן להגשים
פה קבור הכלב. אלו שאני (ואתה?) פוגש בהייטק הם אכן לא מדגם מייצג של האוכלוסיה הערבית בישראל. חפש את האוכלסיה המסורתית, הכפרית יותר. אלו שמתפללים חמש פעמים ביום והאשה הולכת עם חיג'אב. אלו שמהווים חלק ממהותי מהעשירונים התחתונים במדינת ישראל ומרוויחים קדחת.
השאלה החשובה היא מה יעשה אזרח שיודע שמדינת החלומות שלו לא תקום - האם עוזב? נלחם פוליטית? מפעיל אלימות?
שאלה מצויינת! התשובה עליה (בראייתי) מגוונת: יש כאלה שקמים ועוזבים (כמו נ., איש יקר, מהנדס מוכשר, נוצרי שמאס בחיים של מיעוט בתוך מיעוט), יש לא מעט, בעיקר צעירים, המפעילים אלימות (ראה "שומר החומות", חוויתי אישית) יש הפעילים פוליטית (לא רבים) ויש את אלו שפשוט יסתגרו וישקעו באדישות.
בכלל לתחושתי האישית הדור הערבי הצעיר הרבה יותר פלסטיני (ולאומני) והרבה פחות ישראלי.
כשסבא שלי עלה מליטא וסבתא שלי מרוסיה, בתחילת שנות העשרים במאה שעברה, הם שאפו להקים כאן מקום שייקבץ את כל/רוב היהודים לערש העם שלנו.
כשסבא וסבתא שלך עלו לארץ, הצהרת בלפור כבר היתה עובדה והתנועה הציונית שמה לעצמה למטרה להקים בית לאומי ליהודים בארץ ישראל.
מסכים לחלוטין שהבעלות על מה שנקרא "ארץ ישראל השלמה" הוא אידאה מאוחרת שתחילתה עם הרוויזיוניסטים (סוף שנות העשרים של המאה העשרים), אך בכל קונסטלציה דובר על ישות
מדינית ולאומית בארץ ישראל. הרעיון של הרצל נזנח עוד בקונגרס הציוני השביעי (1905).
אני באמת תוהה לא מעט לגבי עניין הציונות - האם מדובר על תנועה אידיאולוגית ששאיפתה לבית לאומי ליהודים התגשמה ולכן הסתיים תפקידה? או לתנועה הזאת יש עכשיו מטרה אחרת, ואם כן מהי? מה המשמעות לישראלי דור שלישי להעיד על עצמו שהוא ציוני? במה זה מתבטא?
שותף לתהיותיך. בראייתי, תפקיד הציונות בעת הזו הוא לדאוג שמדינת ישראל כבית הלאומי של העם היהודי תמשיך להתקיים. אלו שחושבים שהקיום הנ"ל מובן מאליו לא מכירים מספיק את ההסטוריה של העם היהודי.
אין תחושה כזו. לא צריך להאמין ל״עדויות״ של כמה עולים שטוענים את זה
את התזה הזו (תחושת הבית לכל יהודי) העלתה בת העמק, לא אני. אני חושב שיש תחושה כזו, אך היא מוגבלת רק לציבור היהודי הדתי/מסורתי עבורו כשרות ושבת כיום מנוחה הם שינוי מרענן. לאחרים כמו כמה מקרובי הרחוקים אין לכך שום משמעות. יתרה מזו, יהדות ארה"ב מתרחקת מאוד (אלו שאינם אורתודוקסים) מהיהדות כפי שהיא בישראל. כאן אעשה כמו בת העמק ואמליץ על הסדרה המרתקת של גורי אלפי על
יהדות ארה"ב.
אין שום קשר בין הרגשה שאתה חי במדינה שהיא שלך ואתה רוצה להמשיך לחיות בה לבין לקיחת חופש בפסח או בראש השנה
אמירה קשה שאיני שותף לה. אם כך אתה חושב, מדוע אתה כאן ולא בארה"ב? בגלל החברים והמשפחה? ניתן להתארגן ולהגר ביחד (מכיר משפחה שעשתה זו).
יהדות (ומכאן גם ישראליות, המושתתת עליה) היא בסופו של יום דת, תרבות ולאום במשולב.
ברוב המוחלט של המדינות המערביות כריסמס הוא יום חופש לאומי למרות הפרדת הדת מהמדינה. מדוע שאותו כלל לא יחול גם על פסח וראש השנה?
מוזמן להציע דרך. נתחיל ב "מצטערים שניצחנו"? כי אני ממש לא מצטער על כך.
יש כאן שתי תנועות לאומיות הנלחמות על אותה כברת ארץ, במשחק שלעת עתה נראה כמשחק סכום אפס.
לחלק גדול מהציבור היהודי יש חלום שהציבור הערבי בישראל יאמץ את חזונו של משה מנדלסון "היה פלסטיני בביתך וישראלי בצאתך".
לדעתי זה ישאר בגדר חלום. הלוואי ואתבדה.